מחוז ירושלים Vs מחוז תל אביב

למי ששכח: ניסו שחם

"תפעיל מכת"ז (מכונת התזה, כלי רכב לפיזור הפגנות. בנ"פ), חרא עליהם. שישרפו, אל תעשה חשבון. תפעיל מכת"ז…ועצורים. עצורים רוני,  עצורים ישברו את הכל. מלא מעצרים, כולל שימוש בכוח. לא אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות), אלות. פלג גוף תחתון אם צריך." כפר מימון, יולי, 2005. על המונולוג האנין הזה חתום תת ניצב ניסו שחם, איש חוק שבז לחוק, תועד במצלמות הטלוויזיה, נשפט וקיבל נזיפה וקנס בגובה שישה ימי עבודה.

ב-2007 מונה ניסו שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים כשגם בג"ץ לא עוצר בעדו, ב-2010 הוא קודם לדרגת פקד. במאי 2011 מונה שחם לתפקיד מפקד מחוז ירושלים. אם לא הייתי כלבה מסוג כלשהו הייתי חייבת להודות שמדובר במינוי גאוני, האיש הרי הכריז שהוא יודע לטפל בחרדים ומה נחוץ למחוז ירושלים יותר מאדם שיודע לטפל בחרדים? ובאמת עברו שבעה חודשים ומשטרת ירושלים עצרה שישה חרדים מבכירי העדה החרדית החשודים בעבירות מס ובהונאה בכספי תרומות. עד הערב בכיר העצורים שוחרר אחרי שהשופט קבע ש"אין שמץ של ראיה נגדו" ושניים אחרים שוחררו למעצר בית. במהלך היום הנצו הפגנות ספונטניות בירושלים ובבית שמש. בשעות הצהריים נעצרו שלושה מפגינים בירושלים ושניים בבית שמש ובשעות הערב נעצרו ארבעה נוספים בהפגנה בבית שמש.

למי שלא זכר: מחוז תל אביב

באותו זמן בצד השני של היקום נאספים כוחות משטרה גדולים (כמאה שוטרים) לקראת פינוי מאהל התקוה על תשעת תושביו שמורחקים מהמקום מבלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם. באזור המאהל התכנסו פעילים כדי למחות נגד הפינוי ולתמוך במפונים. במהלך הפינוי נעצרו 4, שלושה מדיירי המאהל וסתיו שפיר אחת בטענה שהפרה צו הרחקה למרות שלא נכנסה לגן התקווה אלא עמדה ברחוב סמוך. לכולם הוצע לחתום על מעצר בית לשלושה ימים, למיטב הבנתי אף אחד מהם לא חתם, אחת שוחררה לאחר שהשוטרים קבלו את טענתה שעמדה ברחוב סמוך האחרים העדיפו להישפט. בשמונה בערב דיווחה סתיו שפיר שהיא נשפטה ויצאה זכאית אחרי שהיתה במעצר כל היום.

בעקבות פינוי מאהל התקווה התארגנה הפגנה ספונטנית שצעדה ברחובות ת"א לכיוון בניין העירייה שם פגשו המפגינים כוחות משטרה גדולים ונחושים. כל מי שהחזיק מגאפון וכל מי שנראה לשוטרים (שאף אחד מהם לא ענד תג מזהה, בדיוק כמו השוטרים בשכונת התקווה בבוקר) מוכר נשלף, חטף ונעצר. אחרים חטפו בלי להיעצר. 14 מפגינים נעצרו, מתוכם 11 שוחררו עוד באותו לילה אחרי שאולצו לחתום על הסכמה להרחקה לחמישה ימים מהעירייה ומביתו של חולדאי. יגאל רמבם שנזקק לטיפול רפואי המתין לו בחדר המיון כשהוא אזוק ומלווה בידי שני שוטרים ושלושה מאבטחים של בית החולים. עד הבוקר הוא שוחרר גם מהמיון וגם מהמעצר.

תנו לי לקחת אתכם כמה ימים אחורה 12.1.12, שלוש לפנות בוקר כוחות צבא ומשטרה מפנים את מאחז "מצפה אביחי" המכונה גם "גבעה 18" שבאזור חברון. אנשי מג"ב ימ"מ ושאר ראשי תיבות במדים ובלי תגים מזהים פרצו לבתים והוציאו מהם את התושבים בלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם תוך שהם מפעילים אלימות ללא שום הצדקה. אתם מוזמנים להתרשם מהדיווח האובייקטיבי והקריר של חדשות 2 ולהשוות אותו לתיעוד המצולם, דיווחים מהשטח טוענים שהיתה גם הטרדה מינית ולא בפעם הראשונה באירועי פינוי מאחזים.

אותו מקרר בגישה כל כך שונה

אז מה היה לנו כאן, כאן וכאן? כמויות מופרזות של אנשי צבא ומשטרה, שוטרים ללא תגים שמסרבים להזדהות, מעצרי שווא והפחדות מחד. מאידך, תקשורת מנומנמת שבשם האובייקטיביות מראיינת ומצטטת אבל מתקשה לדווח. כל מאבק לעצמו, כל מאבק ושוטריו, כל מאבק ושוטריו הסמויים או סוכני השב"כ המרושלים שלו. כל מאבק וצרות עינו בפריווילגיות מדומות שהשלטונות מעניקים למאבק אחר. כך למשל, בלילה שבין ראשון לשני, בינות לציוצים מלב ליבה של ההפגנה צוייץ גם ההגיג הבא: "בת"א 11 עצורים בהתפרעות משטרתית מול הפגנה לא אלימה ובינתיים בבית שמש: כ200 מפגינים חסמו רחוב הבעירו צמיגים ויידו אבנים על מכוניות. עצורים=0". הקדים אותו בשבוע רגב קונטס: "אם היינו חרדים שמפגינים בירושלים לא היו ממהרים לעצור." מצד שני לא חסרים אנשי יש"ע עם אצבע על הדק התגובה האוטומטית שרק מחכים לשמוע את התל אביבים הבכיינים מתלוננים על שוטרים בלי תגים כדי לברר איפה הם היו כששחורי המדים פיצצו להם את הצורה בעמונה. יתכן שאף אני לקיתי מדי פעם בהטפות והשוואות כאלו כי זה אמת מדגדג בקצות האצבעות – השמאלנים המעצבנים, הימנים הפשיסטים והחרדים שחיים על חשבוננו.

מי שהיה בהפגנה בלתי אלימה בתל-אביב וקרא וראה את הסיקור התקשורתי ושמע את קציני המשטרה מספרים על אלימות של המפגינים, איך אדם כזה יכול לקבל כלשונם את דיווחי התקשורת על הפגנות שמתקיימות בבית שמש או פינוי שמתרחש בעמונה? מי שחושב שזה טוב שיש במחוז ירושלים איש חזק, שהגיע הזמן שיראו לחרדים מאיפה הדג משתין לא יכול להיות מופתע כשאותם שוטרים ואותו מפקד מחוז משתמש באותה אלימות כלפי מחוסרי דיור שפלשו לבניין נטוש. מי שחושב שמפקד מחוז תל-אביב יקדם את מפגיניו בפרחים וחיוכים בשעה שמפקד מחוז ירושלים מאכיל את מפגיניו אלות ומרורים הוא תמים או טיפש.

עצרו את הסוסים שלכם יקירי חסידי אומות העולם, אני יודעת מי חוטף יותר ומי אמר את זה קודם ואני אומרת, אדרבא. לשיטתכם, התגובה המוסרית ההולמת היא לעלוץ כשהמתנחלים סופסוף חוטפים את מה שהערבים אוכלים כבר שנים? כשסופסוף קורה מה שהתרעתם עליו 40 שנה הדבר ההגיוני הוא לחטוף מכות משוטרים בתל אביב ולהתלונן למה לא יורים על מתנחלים רימוני גז מדמיע בכינון ישיר?

אוהלים מרקדים

שמאלנים, מתנחלים וחרדים יקרים. אתם יכולים להמשיך להיות הכי צודקים, להמשיך לשנוא אחד את השני, להאמין לכל מה שהמשטרה אומרת על האחרים, להמשיך לשמוח כשהיא עושה סדר אצל האחרים, להמשיך לחטוף מכות ולהיעצר באופן לא חוקי ולהמשיך לבכות באתרים האלטרנטיביים שלכם כשזה קורה לכם. מיטיבי הלכת יכולים להמשיך ולהשוות למי יש יותר גדול – כמה עצורים יש אצל האחרים על הפגנה לא חוקית ולא אלימה של 100/200/300 איש, כמה ידיים שבורות יש בצד השני על חסימת כבישים וכמה סיקור הם מקבלים בתקשורת. אתם יכולים להמשיך את הספירה לאחור עד לפצוע הקשה הראשון בעקבות אלימות השוטרים ולקוות שההרוג הראשון לא יהיה החבר הכי טוב שלכם. אתם יכולים להמשיך לתת לניסו שחם ולדני לוי מפקד תחנת לב תל אביב להתחרות בדרבי המשטרתי האלים והדוחה על תואר מפזר ההפגנות הנחוש ביותר ואתם יכולים להתחיל לחשוב מחדש איך מאייתים סולידריות.

לא יודעת איך, שכל אחד וכל מאבק ישב עם עצמו וישאל את עצמו אם הוא יותר שונא את האחרים או את המשטרה ואז יחשוב יצירתי, משהו כמו אוהלים מטיילים שציון הפקח לא מוסמך לפנות. עד אז, נוסטלגיה.

הדרת נשים מהפודיום

פרולוג קטנוני

הדבר הראשון שקופץ לעין במהלך עיון בעשרות עמודים ואתרי אינטרנט בנושא הכנס השערורייתי של מכון פוע"ה שהתקיים היום (11.1.12) הוא העובדה המחרידה שכה מעטים מאייתים נכון את תחום ההתמחות הרלוונטי, גינקולוגיה (Gynecology בלע"ז). בראש השוגים, כמובן, מכון פוע"ה עצמו – אולי מטעמי צניעות ואולי בשל חיסכון בשירותי הגהה ואולי אני סתם גועלית. בסך הכל גם אחד הרופאים שבסופו של דבר בטלו את השתתפותם בכנס מאיית את מקצועו בצורה משונה וגם הוא, כפי הנראה, חסך על שירותי הגהה לאתר שלו. דווקא מ"ישראל חופשית" שהקפידו על דגש חזק בפוסטר שלהם אפשר היה לצפות ליותר, אך לשווא. אין ספק הרגע הגעתי לשיאים חדשים של ביצ'יות אבל מה אני אגיד לכן, אם יצא לי עוד פעם בחיים להתלבט למי אני נותנת לנעוץ לי מחט ברחם בזמן שאני מתאמצת לגדל שם תינוק אני בהחלט אעדיף שזה יהיה מישהו שמסוגל לשים לב לשגיאות כתיב בכותרת של דף הבית שלו. אופס, מקווה שלא אזדקק ליעוץ גנטי בעתיד הקרוב.

ערווה ערווה אין קץ

איכשהו, גם הסקנדל סביב הכנס הזה, כמו כל שבועות הערווה שקדמו לו מריחים כמו בורקס שחומם במיקרוגל. כאילו מישהו חטף באמצע הלילה קרייבינג לפחמימות ריקות וכל מה שהוא הצליח למצוא פתוח זה אלונית. למרבה הצער זה לא מישהו ספציפי, בכל כלי תקשורת בין אם זה ב-FM , ב-HD , בפרינט או בדיגיטל יושב איזה עורך עם נרגילה שלא נרגע עד שהוא מקבל את מנת ההדרה היומית שלו. מצד שלישי אולי אני קצת קשה גם איתם כי מצד שני יש גם את הרבנים האלה שמתנדבים להגיד כל מה שצריך בכדי לראות תמונה של עצמם בטמקא ואפשר להבין את עורכי הלילה שקצת נמאס להם מסתיו שפיר שבינתיים עוד לא הסכימה להידרס שוב. בקיצור, קשה לי להאמין ששני הצוערים ההם מקורס קצינים היו הראשונים שיצאו באמצע טקס צבאי ששרו בו חיילות, קווי המהדרים נוסעים כבר עשר שנים לפחות וקיבלו כבר הכשר של בג"צ ואפילו נעמה הקטנה מבית שמש שריגשה מדינה שלמה וכל זה, חטפה את היריקה המפורסמת ההיא בפאתי ספטמבר, וולווט כבר עשתה מזה צימעס.

גם הכנס הזה מתקיים זו השנה ה-12 ולמיטב הבנתי הוא מתקיים כל השנים האלו באותו פורמט מיזוגני ואף גרוע יותר ומעולם לא שמענו עליו מחוץ לברנז'ה. נשות "קולך" התמרמרו, מן הסתם. כנהוג, שאר העולם דפדף את זה כעניין פנים מגזרי, של כל מגזר שהוא לא הוא. איתרע המזל והשנה הכנס, שנקבע חודשים מראש, מצא את עצמו בעיצומו של גל מודעות ציבורית או לפחות של התעניינות תקשורתית ביחס של חרדים/חרדלים/דוסים לנשים. כך, בתוך שבוע וחצי מרגע שהוא הפך לאייטם תשעה מתוך אחד-עשר הרופאים שהיו אמורים להרצות בכנס ביטלו את השתתפותם. הראשונים שביטלו את השתתפותם עשו את זה, כפי הנראה, כי נפל להם איזשהו אסימון. האחרים עשו את זה תחת לחץ ציבורי כבד. חלק מן המבטלים פרסמו את מכתבי הביטול שהם שלחו למארגני הכנס, אף אחד מהם לא טען שהוא לא היה מודע לכך שמארגני הכנס אינם מעוניינים בדוברות. לפחות באחד מהמקרים מארגני הטקס דרשו ממוסד רפואי לשלוח גבר במקום האישה העומדת בראשו והמוסד נענה לדרישה.

רק מילה טובה

חייבים להגיד מילה טובה, לכולם. מתקיימים כל כך הרבה כנסים בארץ ובעולם שבהם ייצוג הנשים הוא זעום שקצת קשה לדרוש מזכרי אלפא שדקדקנותם אמנותם שישימו לב שאין ולו אישה אחת ברשימה של עשרים ומשהו מרצים. למארגני הכנס וודאי שאי אפשר לבוא בטענות מכיוון שהם עושים את זה כבר שנים ועד כה אמות הסיפים לא עפעפו. דווקא ההסתדרות הרפואית עשתה מעשה משונה ופרסמה עדכון לקוד האתי שקורא לרופאים שלא לקחת חלק בכנסים שמדירים נשים. אבל אף אחד לא שאל את עצמו מה יש למנהלי מחלקות בבתי חולים ציבוריים, רופאים מומחים, הבכירים בארץ בתחומם להסתובב בשעות העבודה עם טיפוסים כמו רבה של קרית ארבע ורב המושב כפר מימון. אף אחד לא שואל אותם ואת עצמו מה יש להם לחפש בכנס שכותרתו "חידושים בגניקולוגיה והלכה: פסקים, דילמות והתמודדויות". אף אחד לא שאל את עצמו למה הרפואה (במקרה זה תחום הגינקולוגיה) צריכה לתת פתרון לבעיות שיצרה ההלכה. אף אחד לא שואל את עצמו למה אותה הסתדרות רפואית מעולם לא טרחה לעדכן את הקוד האתי כשרופאיה הסכימו לתת טיפול הורמונלי לנשים שאין להן בעיות פריון אבל יש להן בעיות הלכתיות שמונעות מהן להרות.

או שתיים

אם כואב לי הגרון ורופא המשפחה חושב שזה ויראלי ואני בכל זאת מבקשת אנטיביוטיקה הוא כנראה יגיד לי שלדעתו אני לא צריכה וירשום לי אנטיביוטיקה בכל זאת. אם אישה הולכת לגינקולוג שלה ומבקשת כדור שיאריך את המחזור שלה כדי שהביוץ יהיה אחרי הטבילה במקווה הרופא כנראה יגיד לה שהיא לא צריכה וירשום לה בכל זאת. אבל אם הרב של האישה הזו ניגש לגינקולוג ושואל אותו איזה תרופה הוא יכול לרשום לנשים שפונות אליו עם בעיה הלכתית כדי שהוא לא יצטרך לתת פתרון הלכתי, הרופא צריך לזרוק אותו מכל המדרגות.

לא יותר מזה

מצד שני, אם הגינקולוג שלי רושם לי כדור ואני שואלת אותו אם יש לו תופעות לוואי אני לא נרגעת כשהוא אומר שזו תרופה ש"הרב רושם" כדי להדגים לי כמה שהיא בטוחה וכמה אני נודניקית. אגב, בעולם המושגים הקסום של תחום הגינקולוגיה והפריון עליה של 20% בסיכוי להריון מרובה עוברים היא תופעת לוואי סבירה. זקיקים שגדולים פי שניים מהנורמלי גם הם תופעת לוואי סבירה, אבל אם את בוכה במשך שבוע אחרי שלקחת את הכדור זו אינה תופעלת לוואי כלל וכנראה שנכנס לך משהו לעין. שינויים במצב רוח זו תופעה שאיננה מוכרת לעולם הרפואה שמחוץ לפסיכיאטריה.

אפילוג קטנוני

כל אישה שכתתה את רגליה באגפי הפריון נתקלה בהרבה יותר מרופא אחד שלא מעוניין להסביר לה מה המשמעות של בדיקות הדם שלה ומה הן כל האפשרויות שעומדות בפניה, סיכויים וסיכונים. למעשה, כל אישה שאי פעם היתה בהריון נתקלה בהרבה יותר מרופא נשים אחד שנתן לה את אותו היחס בדיוק, פלוס ההרגשה שהיא היסטרית ונודניקית. משום כך אני לא מתפעלת מאף גינקולוג ובפרט לא מכאלו שמתעלפים מחוסר הכבוד שבארגון כנס בגינקולוגיה שמדיר נשים מהפודיום.

*** ד"ר ערן אתה איש יקר, ד"ר מיכל תודה על היותך ***

לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה

השבוע אני נותנת חזק בסלונה. פוסט חדש במסגרת פרוייקט לא-תסתמו-לנו-את-הפה-גירסת-הבלוגרים (בסלונה תוכלו גם להקשיב לשירים, כאן שמתי לינקים למילותיהם).

ירדנה ארזי vs אפרים שמיר

 

אם למישהו יש את הקשרים המתאימים הוא מוזמן לשאול את ירדנה ארזי אם יש משהו מכל הדברים שאין פעם נכתבו עליה שהיא לעולם לא תשכח. בואו לא נשכח, בשנים הרלוונטיות (משהו כמו לפני מיליון שנים) נכתבו עליה די הרבה דברים. לי אין את הקשרים המתאימים אבל גם אין לי ספק מה ירדנה ארזי תזכור אחרי שהיא כבר תשכח הכל. היא תזכור את השיר ההוא של אפרים שמיר "נכון את יפה". הסיפור כבר סופר אין ספור פעמים, שמיר היה מאוהב בארזי, הילדה הכי יפה בלהקת הנח"ל שמצידה, נו, אהבה ילד אחר. שמיר, בתמורה, כתב לה את הפזמון המרושע: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם".

טוקבקים נגוזים בתוך כמה שעות אל תהום הנשיה, פוסטים מחזיקים מעמד כמה ימים, כנ"ל כתבות בעיתונים. אבל שירים, רבותי, שירים נשארים לנצח. אם יש חוק לשון הרע בנוגע לפרסומים בעיתונות או באינטרנט הוא חייב לחול גם על שירים. אז אפרים, אם אין לך 300,000 ש"ח מיותרים נדמה לי שכדאי לך להקליט את השיר מחדש ואף לעדכן את הפזמון – "לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה".

בעקבות התיקון לחוק לשון הרע (פיצוי של עד 300,000 ש"ח ללא הוכחת נזק) יש לא מעט שירים עבריים שצריכים להתעדכן או לפחות להגיע עם מכתב התנצלות. להלן מדגם, אתן מוזמנות להרחיב אותו.

איגי ווקסמן vs חמי רודנר

את השיר "בואי נפרד" כתב חמי רודנר לבת זוגו לשעבר איגי ווקסמן לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות כמו: "מה אכפת לי הוא, ושכולם ראו" לא משאירות הרבה מאוד מקום לדמיון וגם הפזמון מטיח אשמות שטרם הוכחו מעל לכל ספק סביר: "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". אם רודנר לא רוצה למצוא את עצמו בבית המשפט אני מציעה לו את העדכון הבא: "הו, מתוקה שלי, פישלת, לכאורה".

קארין אופיר vs אביב גפן

את השיר האנין "אל תדאג" כתב אביב גפן לחברתו לשעבר קארין אופיר לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות מעודנות כמו "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם" משאירות כנראה צילו של ספק ולכן הוא חוזר עליהן פעמיים באותו בית. משום כן, אם גפן לא רוצה להסתבך עם השוטר אזולאי הוא יכול להרשות לעצמו לעדכן את חציו השני של הבית: "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת, לכאורה".

זלמן שזר vs רחל המשוררת

את השיר "גן נעול" הקדישה רחל בלובשטיין (הידועה בכינויה רחל המשוררת) ל'זר'. הפרשנות המקובלת היא שהשיר מוקדש לאהובה, לכאורה, זלמן שז"ר – מי שלימים יהיה נשיאה השלישי של מדינת ישראל (ז"ר הם ראשי התיבות של שמו זלמן רובשוב). שז"ר, מיותר לציין, היה נשוי ולא לרחל. בעולם מתוקן, כמו זה שנזכה לחיות בו מרגע שהתיקון לחוק יכנס לתוקף, היא היתה כותבת: "ועינים אך תמתנה רגע, והנה שפלו כבר, לכאורה".

אני vs העולם

ואני, שירה אינני כותבת, אף לא פזמונאות. בלוגרית אנוכי ולעתים גם אני חוטאת בטקסטים מעודנים. קבלו תרחיש: יש איש אחד, שלמה אבינר שמו, רב במקצועו, שמשמש סמכות רוחנית לארגון ששמו "עצת נפש" שמתיימר לרפא הומואים ולסביות ממחלתם. נניח ששוכנעתי שאני מקולקלת אך ברת תיקון ואני מוכנה לשלם להם עבור טיפול שיתקן אותי. נניח שלא רק שלא נרפאתי בעקבות הטיפול שלהם אלא שמצבי אף הוחמר ונזקקתי לטיפול נוסף כדי לרפא את נזקי הטיפול הראשון.

אפשרות ראשונה: אני הולכת לבית משפט ומוכיחה ששיקרו לי במצח נחושה. כדי לקבל פיצוי כספי עלי להוכיח שנגרם לי נזק. והיה והוכחתי – גובה הפיצוי יקבע לפי גובה הנזק. אפשרות שניה: אני הולכת הביתה וכותבת בבלוג שלי שאבינר והארגון שלו שרלטנים – אבינר לא צריך להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כדי לתבוע ממני פיצוי של 300,000 ש"ח. זאת המשמעות של התיקון לחוק לשון הרע.

ובכן, מעודי לא פניתי לעצת נפש או טופלתי על ידם, בכל זאת כתבתי באחד הפוסטים: "במילים אחרות, הרב אבינר הוא שרלטן". תתבעו אותי.

 

הסדר והיום למי ולמי?

תנו לקרן לנצח, פוסט חדש בסלונה לקראת ההפגנה מחר. בואו!

עד לפני שנתיים וחצי העדפתי לאכול זכוכית ברוטב מיץ זבל מאשר לשמוע תוכניות אקטואליה. התעדכנתי באמצעים המקובלים – אתרי החדשות – וזה הספיק לי. הספיק לי לקבל את העדכונים, גם ככה זה מספיק רע, אין צורך לקחת עכשיו שעתיים ולדבר על זה.

לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל בוקר אחד מצאתי את עצמי מזפזפת בין תחנות רדיו ובסוף נפלתי על הפנים ועל רשת ב’, על "סדר יום" ועל קרן נויבך והתאהבתי. לא באקטואליה באשר היא, אלא בדרך שבה קרן נויבך מגישה אותה. וגם קצת בקרן נויבך.

באחד הבקרים משהו בתוכנית הרגיז אותי, וכשהגעתי לעבודה שלחתי מייל לתוכנית. ראיתי בזה דרך נחמדה להוציא את העצבים, אבל רבע שעה אחרי סיום התוכנית קיבלתי תשובה. על המייל היתה חתומה קרן נויבך. קצת נפלה לי הלסת. גם מזה שקיבלתי תגובה, גם מהעובדה שאת התגובה כתבה נויבך עצמה וגם מזה שהיא קיבלה את הביקורת שלי.

זה היה יום רביעי, ביום ראשון שלאחריו בשמונה וחצי בבוקר עליתי לשידור במסגרת אייטם בתוכנית שתיקן את המעוות. חיי השתנו, הפכתי לגרופית ונודניקית, שולחת מיילים נסערים ומדי פעם נויבך מוצאת את טרוניותיי ראויות והופכת אותן לאייטמים נוצצים.

מאז אני מקשיבה לקרן כמו מעריצה מאוהבת – מקשיבה גם כשלא בא לי על אקטואליה, מקשיבה גם לאייטמים שהיו אמורים לגרום לי להסיע את המכונית לתעלה, מקשיבה גם כשהמרואיינים שלה מעצבנים בטירוף, כי הם מעצבנים גם אותה.

מקשיבה כמו מעריצה מאוהבת – מודאגת כשהיא נשמעת כאילו נמאס לה מהכל, מודאגת מאייטמים קשים ונעלבת באופן אישי כשמישהו מדבר אליה לא יפה. לפני כמה חודשים, בעקבות שביתת טכנאי הרדיו (שבמסגרתה הם לא אפשרו להעביר שיחות טלפון לשידור), היא התחילה לארח באולפן בימי חמישי מוזיקאים. אושר גדול בשבילה ואושר גדול לסטוקרית המטורפת. כשהיא מארחת מוזיקאים היא נפרמת, ומהתפרים של הנויבך יוצאת לה הקרן.

באמת אכפת לה

המחאה של הקיץ תפסה את קרן נויבך מוכנה לגמרי, סדר יום חברתי/כלכלי זה סדר היום היחיד שהיא מכירה. היא העלתה לשידור פקידים, פוליטיקאים וטייקונים ושאלה אותם את כל מה שהם לא העזו לשאול את עצמם. הם ייללו, פלבלו ובלבלו את המוח ויצאו קטנים ממה שנכנסו. מצד שני היא העלתה לשידור את יושבי המאהלים (כל המאהלים עם עדיפות לאלו של באר שבע, התקווה וג’סי כהן), ודיברה איתם בגובה העיניים – קצת שאלה, בעיקר הקשיבה באמפתיות, כמעט באהבה. אי אפשר היה לטעות, באמת אכפת לה.

בערך באותו זמן מישהו ברשות השידור סימן את האקטואליה והודיע למגישים שהוא לא רואה בעין יפה את הדעתנות שלהם בכלל ואת המונולוג שהם נושאים בתחילת התוכנית בפרט. נויבך וירון דקל חידדו מסרים.

לפני שבועיים וחצי התפרסם בכל כלי התקשורת שבערוץ 1 החליטו לפטר את נויבך מתפקידה כמגישת התוכנית "מבט שני". למחרת בשמונה בבוקר עלתה נויבך לשידור חדה ונינוחה, והגישה את אחת מהטובות שבתוכניותיה.

ביום רביעי שעבר התפרסם בכלי התקשורת שברשות השידור רוצים לסלק את נויבך גם מהרדיו, ובחמישי היא עלתה לשידור עם פתיח שמפרק את תשובה לגורמים ראשוניים. הצדעתי. בתשע וחצי היא אירחה את דודי לוי, צילמה והעלתה תמונות לטוויטר ונהנתה בלי בושה מהמוזיקה.

פעם אחת בשנתיים וחצי האלו פגשתי אותה, במקרה (או שלא), פנים אל פנים. בשדרות רוטשילד פינת נחמני בעצרת שהתקיימה יום אחרי הפיגוע בברנוער. בלי מיקרופון, לא כעיתונאית, כקרן. כשכתבתי אתמול בפייסבוק שאני מתכוונת ללכת להפגין נגד הכוונה לפטר אותה, שאל אותי חבר ילדות שכבר כמה שנים לא גר בארץ אם קרן נויבך היתה באה להפגין בשבילי אם היו מפטרים אותי. התשובה החד משמעית היא, כמובן, כן. תשאלו את עובדי חיפה כימיקלים, תשאלו את המנקות של אוניברסיטת בן גוריון, תשאלו את עובדי פרי גליל.

יש הרבה אנשים שעושים אקטואליה, יש לא מעט אנשים שמסוגלים להגיש תוכנית אקטואליה אבל יש מעט אנשים שלא מתחנפים לשררה ולכסף הגדול ויש מעט מאוד אנשים שבאמת אכפת להם. מכם.

עזבו אתכם מפוליטיקה בכלל ומפוליטיקה של רשות השידור בפרט, על קרן נויבך עוברת עכשיו תקופה קשה. אם אתם אוהבים את סדר היום שלה, את התוכנית שלה, אותה – פשוט תגידו לה. זה לא פאדיחה וזה לא מגוחך (אלא אם כן אתם מגיעים למצב שלי).

קרן, כפי שהדגמתי ב-600 המילים הקודמות, היא בנאדם כמו כולנו. היא תנהל את המלחמות שלה ברשות השידור, היא תעמוד בכל ה"איך" הדוחה הזה, אנחנו צריכים לתת לה את ה"למה".

תשלחו לה מייל: seder.yom1@gmail.com, או שתעשו לה לייק בפייסבוק ותכתבו לה על הקיר, תמצאו דרך לגרום לה להרגיש שזה שווה את המאמץ, שמה שהיא עושה הוא חשוב לכם, שאתם אוהבים את התוכנית, אוהבים אותה.

החטא הקדמון (אחד מהם לפחות) של החינוך הממ"ד

הידעתם?

ניצלתי את הבוקר הזה כדי להקשיב ברוב קשב לתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום". אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים  יתכן שאינכם יודעים שערוץ  1 עדיין קיים. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים שבערוץ 1 נזקקו לפרק הזמן הסביר של כ-23 שנים כדי לשים לב שנויבך, שימו לב, לא עוברת מסך. משום כך החליטו לפטר אותה מהגשת "מבט שני" (רוני המעולה כבר כתבה על זה). ידעתם שמבט שני עדיין משודרת? אני ידעתי, מאחר שמבט שני היתה עוד הזדמנות במשך היום להקשיב לאישה הנדירה הזאת. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים גם ש"סדר יום" ואיתה כל רצועת תוכניות הבוקר של רשת ב' – מאריה גולן בצפון ועד ירון דקל בדרום נמצאות על הכוונת של גורמים ערניים מאוד ברשות השידור.

אז הקשבתי רוב קשב כסוג של הצדעה, אמנם ישבתי, אבל בליבי עמדתי דום לתוכנית מופתית. בשעה השניה של התוכנית קיימה נויבך סוג של פולו-אפ לאייטם משבוע שעבר על התחרדלות החינוך הממ"ד. מצד אחד אמא מודאגת בשם איזה ארגון של הורים מודאגים, מצד שני הרב הד"ר השד-יודע-מי מאיזה גרעין תורני שלא כופה שומדבר על מי שלא רוצה (אבל יש עוד הרבה גנים בכל עיר אז מי שמעדיף ריתמיקה על פני קצת סיפורים על גדולי ישראל מפי רב – שההורים ישלמו – הגן שישלח את הילד שלו להתפקר בגן אחר) ובתווך הרב פוירשטיין (ויקיפדיה, לא מאוד מעודכן. הוא כבר לא יו"ר צהר) שמסכים אבל לא מזדהה, מחד, ומזדהה אבל לא מסכים מאידך.

אקטואליה

מה אני אגיד לכם, נזכרתי למה אני לא שולחת ולא מתכוונת לשלוח את הילדות שלי לממ"ד. מצד אחד פוירשטיין, אדם נעים הליכות שאפשר להאזין לו בלי לחשוש מנזק מוחי שחושב שכמעט הכל, או לפחות הרוב, טוב ושמה שצריך להטריד את הציונות הדתית זה איך היא חוזרת להיות גשר. גשר בין מה למה? לפוירשטיין הפתרונים. הוא חי איפשהו בתחילת שנות התשעים וחושב שרוב הציבור (חילוני כדתי, ימני כשמאלני) הוא מתון וממלכתי ואפשר בקלות לגשר על הפערים בין הכא להתם. משמעות הגשר הזה, אם אני זוכרת נכון מתחילת שנות התשעים, היא לגרום לחילוניים לראות כמה אנחנו נהדרים, ערכיים ומועילים וכמה כיף זה שבת אצלנו. הגשר הזה אף פעם לא כלל הצטרפות או תמיכה כלשהי במאבק החילוני לתחבורה ציבורית בשבת או הכללת ההיסטוריה הכללית כמקצוע חובה גם בתיכונים הדתיים.

אני בוגרת אולפנה, להזכירכם, במשך שלוש שנים עשה בית הספר שלי (שעשה גם הרבה דברים אחרים שעליהם אני מכירה לו טובה גדולה) כל מה שהוא יכול כדי להזכיר לנו שאנחנו מיטב הנוער. שזה אומר, בפשטות, שאנחנו טובים יותר כי אנחנו ערכיים יותר. לא הייתי ילדה חכמה במיוחד וגדלתי להיות אישה לא חכמה במיוחד אבל לפחות אני יכולה להגיד לזכותי שלשטות הזו לא האמנתי לרגע.

הייתם מצפים שמיטב הנוער ידע בעצמו מה הוא צריך לעשות, הייתם מצפים שמיטב בנוער לא יפחד מנוער שאיננו המיטב. ובכן לא. כל אחד כזה שבא לספר לנו כמה מיטביים אנחנו בא לספר לנו גם מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים ללכת לישיבות הסדר כדי ללכת ביחד לצבא כדי לא להתערבב עם הנוער שאיננו מיטב שעשוי להדביק אותנו בחוסר מיטביותו. אנחנו צריכות ללכת לשירות לאומי שם נפגוש מיטביות כמונו והכי טובות יעשו שירות ערכי במדרשות שבהן יוכלו לחנך את דור העתיד של המיטביות של הציונות הדתית.

אוף, אני שוקעת בנוסטלגיה, בואו נחזור לתוכנית הבוקר ולרב הד"ר שבסך הכל אפילו אין לו השגות על איך מגדירים מיטב, הוא פשוט רוצה, בשביל הילדים שלו, את המיטב של המיטב. אף אחד לא באמת חושב שגננת של משרד החינוך יכולה להעניק לילדיו את המיטב של המיטב. הגננת מוזמנת ללמד את הילדים כל מה שצריך על פירמידת המזון או על מבשרי הסתיו אבל אין לה שום הכשרה ללמד אותם על חכמי ישראל או פרשת שבוע. בשביל זה צריך סמכות ואף אחד לא חושב שסמכות תעבוד בחינם, נכון? אף אחד לא חושב שסמכות יכול ללמד על חכמי ישראל את בני ובנות החמש, המיטב של המיטב כשהם חולקים בפריצות מוחלטת את אותה קורת גג (ולמי ששפר עליו מזלו ואינו מצוי בסוד העניינים אסביר שהמיטב של המיטב מפריד בין בנים לבנות כבר בגן הילדים ויפה שנה אחת קודם).

מסקנות מרחיקות לכת

בקיצור, מי שחושב שיש דבר כזה מיטב הנוער ושזה במקרה הנוער שלו שלא יתפלא אם יש מישהו שחושב שגם למיטב יש מיטב וזה במקרה הנוער שלו. או שלא. או שלא שלו. בכל זמן נתון יהיה מישהו שיהיה חייב להוכיח שהוא יותר מההוא. ברווח הצר שבין הח"ר לד"ל יש אינסוף אפשרויות של החמרות ומיני הקפדות משונות, חסרות תועלת ומעליבות. הן מאירות באור מאוד לא מחמיא את המחמירים ואת מי שחושב שהוא הכי-הכי טוב אבל הם מטילות צללים לא נעימים גם על מי שחושב שהוא רק קצת יותר טוב. במילים אחרות: עם סגולה, אתה לא עובר מסך.

אולי הציונות הדתית תהיה גשר כזה? (נערות שאינן מיטב הנוער עוטות שק בטקס חניכת גשר המיתרים, ירושלים)

אישה שלא עוברת מסך ולא עוברת לסדר היום

אנשים חמים, אתם אוברייטד

אנדרסטייטמנט

אתמול פרסמתי את הפוסט הזה בסלונה אבל דעתי לא נחה, עדיין. זה לא רק הנושא המאוד טעון ומרגיז – בדרך כלל אני כותבת על נושאים טעונים (מבחינתי) ומרגיזים (אותי). זאת לא רק העובדה שהנושא נפיץ ואני מקפידה להתנסח בו בזהירות המירבית – מופרך ככל שזה ישמע, בדרך כלל אני מקפידה להתנסח בזהירות יחסית. זה יותר בגלל שכל הסקנדל הזה המכונה "פרשת מוטי אלון" למן ימי הבראשית החסויים שלו במרתפי "פורום תקנה" ועד לנקודת הזמן הנוכחית מציף כל כך הרבה נגעים וחוליים, פרטיים, חברתיים ולאומיים. מה לא.

אני רוצה להצביע על אחד הנגעים האלו, אחד קטן ודי זניח שבאורח פלא הפך לאחד מטיעוני ההגנה המרכזיים של אלון וצוות דורשי טובתו. הם כולם, כולל הוא בעצמו, מספרים לנו איזה אדם חם הוא אלון ואיזה תמיכה הוא נותן לתלמידיו ובעצם לכל מי שמבקש ולא חוסך מהם גם מגע וחיבוק. לרגע אני לא מנסה לרמוז שכל מגע וכל חיבוק נושאים, בהכרח, אופי מיני. גם, חלילה, אינני מאשימה את כבוד הרב שהיה במעשיו ולו פירור של חוסר מכובדות. אני כן רומזת שאולי לא כל מי שזקוק לעצה זקוק לעזרה, שאולי לא כל מי שזקוק לעזרה זקוק ל"חום", שאולי לא כל מי שזקוק לחום זקוק למגע ואולי לא כל מי שזקוק למגע זקוק לחיבוק, אבהי ככל שיהיה.

למיטב הבנתי אלון אף פעם לא טען שלא התקיים מגע בינו לבין מי מהמתלוננים, הוא רק טוען שהמגע פורש שלא כהלכה. הוא ומקורביו עוד מוסיפים לאי-ההבנה סאב-טקסט של עלבון – הענקתי לו בהתנדבות כל כך הרבה חום וזה מה שאני מקבל בסוף? בא אליו בחור שהיו לו בעיות עם ההורים שלו, הוא העניק לו את החום האבהי שהוא סבר שחסר לו. לבחור אחר הוא נאלץ לבשר שהמדריך שלו נהרג בתאונה ולכן היה חייב לחבק גם אותו

אנדרגראונד

אני מבינה שזאת תקופה קצת לחוצה עכשיו, כבוד הרב, אבל יש לי משהו חתרני להגיד. הייתי רוצה להציע לך (ובעיקר לשכמותך, כאלו שעדיין יכולים למנוע את אי ההבנות המתרגשות עליהם) דרך נוספת להסתכל על המציאות. אני יודעת שאתה רב גדול ואיש מאוד חכם וכל זה אבל יתכן שבסבך אי ההבנות שנקלעת אליהן דווקא אתה הוא זה שלא הבין? נכון, אתה אדם חם ונוגע ומחבק – אבל זה אתה. האם יתכן שלא כל האנשים בעולם מעוניינים בחום, במגע ובחיבוק שלך, גם כאלו שמעוניינים לשמוע שיעור מפיך ואולי גם כאלו שרצו ממך עצה אישית? נכון, אתה אדם חם אבל האם העובדה שקיימים בני תמותה שלא מעוניינים במגע שלך הופכת אותם לאנשים קרים, מנוכרים ואומללים? וגם אם כן, האין זו זכותם לבחור אם הם רוצים להגאל באמצעות המגע שאתה מתנדב לספק להם?

במילים אחרות, אלון ושאר האנשים החמים, מוטב ותפסיקו להתהדר בחום הזה כאילו זה עתה המצאתם את כוח הכבידה. מילה של משורר (עפר בשן):

לדמעות של פרידה / ולחיבוק אוהב / יש בדיוק אותו חום

קול נדרי

כן, תנוחו, כתבתי קול נדרי. בכוונה. אחרי שכתבתי את זה בטעות עשרות פעמים ואחרי שראיתי את הטובות שבחברותי חוזרות על הטעות הזו פעמיים באותו הטקסט, אחרי שקמתי ממקומי בפעם המי-יודע-כמה כדי לפתוח מחזור של יום כיפור ולהיות בטוחה שזה באמת "כל נדרי" התיישבתי. משהו קורה פה, מה פתאום קול נדרי, מה יש בה בו ביום הזה, מה יש בה בתפילה הזו שכל הזמן רוצה להשמיע קול?

בערך 200 כסאות מסודרים בשורות מילאו את האולם הגדול במרכז הגאה בערב יו"כ תש"ע, לא היה לנו מושג אם נמלא אפילו חצי מהם. כשהתחילה התפילה לא היה כסא אחד פנוי ואנשים עמדו במעברים וצמוד לקירות. כך קרה ש-250 לסביות, הומואים וסטרייטים עמדו כתף אל כתף והשתדלו מאוד לייבב חרישית כדי שכולם יוכלו לשמוע את שליחת הציבור. לאביגיל יש קול די חלש והיא גם לא חזנית, אבל היא הרסה לנו את הבריאות עם ה'כל נדרי' שלה באותו ערב של יום כיפור. ביום כיפור הקודם זאת היתה יעל, בסופרן יציב ובטוח בעצמו שנשמע מקצה האולם ועד קצהו וגם היא הרסה לנו את הבריאות.

לתפילות קדמו דיונים הלכתיים ואידאולוגיים עקובים מדם דיגיטלי, השרתים של גוגל כבר שאלו את נפשם למות וגם אנחנו קצת. על הפרק היו נושאים הרי גורל באמת, נושאים שמאז לא ירדו אפילו לדקה מסדר היום. מה שמחזיק אותם על סדר היום זה עוצמת גלי הקול שבהם נערכים הדיונים בנושאים האלו. זה מתחיל בנוסח התפילה, עובר בחלקים המעשיים של מעמד האישה בהלכה ונגמר בדיונים על הפרדה מגדרית בתפילה או בקיצור המחיצה. שלושת הנושאים האלו – הנוסח, שליחי הציבור ומי ישב בכיסא שלידך מגולמים כבר ב"כל נדרי". שני הנושאים האחרונים הם, למרבה הצער, נשמת אפה של האורתודוכסיה, דיונים הלכתיים ופסאודו-הלכתיים שמעורבים בהם תועפות של רגשות. אבל הנושא הראשון, הנוסח, הוא אמוציונלי בלבד, הבית – הצורך להרגיש בבית בבית-הכנסת והדרך להשיג את זה.

טוב, אז היו דיונים נעימים יותר או פחות אבל בסוף צריך להחליט. בשנה הראשונה פשוט החלטנו ללכת על המעשי בנוגע לנוסח, מצאנו פשרה סבירה בנוגע למחיצה ובחרנו ללכת בעקבות בית כנסת "שירה חדשה" בכל מה שקשור למעמד הנשים. אבל אחרי שפגה השפעת האופוריה של יום כיפור תש"ע התברר שעכשיו צריך להצדיק את כל הבחירות שלנו ובעצם לעשות אותן שוב ושוב מחדש. להצדיק את הבחירה בפרוטוקול של "שירה חדשה" מול אלו שטוענים שזו לא אורתודכסיה ומול אלו שטוענים שזה לא שיוויון. למצוא פשרה קצת יותר טובה בנושא המחיצה – עזרה שלישית, מעורבת, שממוקמת בצורה שווה לאחרות בייחס לארון ולבמה. ועכשיו כשיש לנו שנה שלמה לעבוד על זה, לוותר קצת על הנוסח שעושה לנו הרגשה של בית כדי שאנשים נוספים יוכלו להרגיש קצת יותר בבית.

מה אני אגיד לכם, אורתודוכסיה, שיוויון, נוסח – גם אם בפרונט מתייצבת ההלכה, בסופו של דבר כולן שאלות של מה גורם לך לחוש אי נוחות ומה גורם לך להרגיש בבית. ועל הבית, כידוע לכם, נלחמים. ובמלחמה, כפי שוודאי ידוע לכם, כמו במלחמה. זה די קשה גם להלחם על הבית וגם להחזיק את האמפתיה לכל אחרים שנלחמים על הבית, על אותו הבית, בייחוד כשחלקם חברים מאוד טובים שלך. מה שאני כן יכולה לעשות זה להשמיע קול, להשמיע את קולי, לספר מה יגרום לי להרגיש בבית בבית הכנסת הזה, ב"כל נדרי". להשמיע את קולי ולקוות שגם האחרים יעשו את זה, ישמיעו את קולם. להשמיע את קולנו ולזכור שכולנו עושים את זה לשם שמים, לשם הבית ולהשתדל שלא לצעוק חזק מדי, להשתדל להשמיע קול שיוכל להשמע. הקול שלנו, קול נדרי.

 הפוסט הזה פורסם ביום כיפור תשע"ב בעלון "בריש גלי" של "חברותא" שחולק בבתי כנסת ברחבי הארץ. לכשיעלה לרשת בגרסה מלאה כלשהי אקשר.

יום כיפור תשע"ב, המרכז הגאה (האישה בשחור, אני)

אדשיב בלי זבד ובקוב

יש בתי כנסת זיג-זג

בחלוף השבוע האחרון הילדה שלי (בת 5) יודעת שיש כל מני סוגים של בתי כנסת. יש בתי כנסת שבהם רק בנים חובשים כיפה ויש בתי כנסת שהם גם בנות יכולות. בשבת שעברה התארחנו אצל חברים וכשאמרנו שהולכים לבית כנסת היא מצאה כיפה של אחד הבנים וביקשה סיכות וככה צעדנו לעבר בית הכנסת. כשהגענו ביקשנו ממנה להוריד את הכיפה (תרשו לי לא להכנס לפינה הזאת כרגע, אומר רק שניסנו להתחשב באנשים מאוד צעירים שהחיים שלהם מסובכים גם ככה) והיא הסתכלה עלינו במבט במוזר וניסתה להזכיר לנו שאנחנו הולכות לבית הכנסת ובשביל זה היא חבשה את הכיפה. הסברנו לה שזה בית כנסת שבו בנות לא חובשות כיפה, רק בנים. היא שוב הסתכלה עלינו במבט עקום והודיעה לנו שהבית כנסת הזה חצוף.

בחג שוב הלכנו לבית כנסת שבו רק הבנים חובשים כיפה, הפעם היינו חמושות בסבא ובאישור הכניסה שלו לצד של הבנים. אחרי תקיעת השופר חילקו לילדים סוכריות טופי – מה שהספיק בכדי להביא אותה לבית הכנסת גם בב' ראש השנה, אחותה איבדה עניין. למרבה המזל, כבר בעיצומו של ראש השנה יכולנו להבטיח לקטנה שביום כיפור נתפלל בבית כנסת שבו גם הבנות יכולות לחבוש כיפה – התקבל חיוך מאוזן לאוזן. אחותה הסתפקה בהבטחה שאני אשפצר לה את האופניים עד יום כיפור והיא תוכל לנסוע בהן ברחבי תל אביב.

יש אלוקים זיג-זג

שאלתי היום את הילדות אם הן מאמינות באלוהים. הגדולה מאמינה בדמעות אבל לא באלוהים ואפשר בהחלט לומר שהיא ילדה חכמה. הקטנה, חכמה לא פחות, החזירה אלי את השאלה, האם אני מאמינה באלוהים? אני מאמינה, עניתי לה, אז גם אני, היא ענתה. לשאלתכן, מדובר בילדה שלא מאמינה בפיית השיניים למרות שהיא ביקרה אותה כבר שלוש פעמים. בארוחת החג סיפר לנו סבא של אשתי שבילדותו היה תוקף אותו פחד מוות לקראת ימים נוראים, זה החזיק עד גיל 14 – אז הוא עבר לעיר הגדולה (לשאלתכן, וילנה) והפסיק להאמין. אני בת 41, אף פעם לא פחדתי מאלוהים ואף פעם לא הפסקתי להאמין, אולי מפני שמעולם לא עברתי לעיר הגדולה.

בנוגע לקיום מצוות אני רואה את עצמי כמי שמחוייבת להלכה האורתודוכסית. בפועל, החיים הובילו אותי לסדרה משונה של הסכמים עם אלוהים (אותו אני מוכנה לכנות אלוקים רק בנסיבות מאוד מיוחדות) שמאפשרים לנו לחיות בשלום יחסי, בעיקר מאחר שעברתי את הגיל שבו יש טעם לקחת באופן אישי את יחס ההלכה ללימוד תורה/גמרא לנשים. אבל סדרת ההסכמים הזו, וירטואוזית ככל שתהיה, מתאימה בקושי עבורי. כשלמשוואה מצטרפת בת-זוג חילונית/חופשית/אתאיסטית שצריכה להתיישר עם הגחמות המשונות שלי שמבחינתה הן לא-פה-ולא-שם, המצב מסתבך. כשלמשוואה מצטרפים צאצאים, זה נהיה עוד יותר מסובך. כשהצאצאית מוצאת את יחס האורתודוכסיה חצוף ומעליב – זהו הקו האדום.

יש אמהות זיג-זג

בשולי הדברים, אני יכולה לברוא מובלעות קטנות של שאר רוח כמו קבוצות תפילה לנשים או המניין הגאה שהוא ברוח של אורתודוכסיה לפחות כמו שהוא ברוח של שיוויון. אלא שקיומן של המובלעות הופך את הנורמה לבלתי נסבלת ובלתי נסלחת. אי אפשר עוד להתכופף ולחכות שזה יעבור, אי אפשר למשוך כתף בעצלות ולהמשיך לרכל על הקרחות של הבנים ממרומי עזרת הנשים. במילים אחרות, אני עם האורתודוכסיה גמרתי, מצד אחד. מאידך, יש לי את ההסכמים שלי עם אלוהים והם די ברוח האורתודוכסיה במובנה הבסיסי. יוצא, ברוח הימים האלו שאני צריכה להרשם במשרד הפנים כיהודיה חסרת זרם.

יש שאר רוח זיג-זג

וברוח שאר הרוח והכרכשתא (ואולי גם בנסיון להקדים מכה לתרופה) עוד אחד מענקי הרוח- מתי כספי עם דודו אלהרר ב-זבר הבצודדיב.

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא! אי המעיל אשר לבשת?

את הפוסט הזה כתבתי אתמול אבל לא הספקתי להעלותו לאויר. אני לא מעדכנת בו כלום רק מפצה אתכם ברגע של תרבות בסוף הפוסט.

רגע של תת תרבות

קצת מביך, שכן מפלגת העבודה מעניינת אותי, באופן עקרוני, כקליפת השום. כלומר, כל שום חייב קליפה וגם הפוליטיקה שלנו צריכה את מפלגת העבודה, וזהו בערך. בכל זאת, במפגן זומביות מרהיב ישבתי אתמול שלוש שעות מול הערוצים המסעירים, ערוץ 1 וערוץ הכנסת, וכססתי במבה. אף על פי שהיה ברור מהשניה הראשונה (או מהראשונה השניה) שיהיה סיבוב שני. הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכותי הוא שעל הכף היה מוטל הסיכוי שאישה, כלשהי, תנקנק שלושה גברים במקביל.

נשארתי עם חצי תאוותי בידי, שניים נוקנקו והשלישי קיבל הזדמנות נוספת להשפלה. הוא לא החמיץ אותה. בעשר בבוקר אצל ירון דקל (רשת ב') הוא התחיל עם ה-שתו-לי-אכלו-לי כשהחיצים הראשונים כוונו, כמובן, לתקשורת בכלל ולדקל בפרט שסיקרו את שלי בצורה אוהדת מדי ואת בוז'י בצורה בוז'ית מדי. מיד אחרי התקשורת הגיע תורם המקורי ויוצא הדופן של הסקרים שהרסו לבוז'י את החיים והקריירה וצריך לחוקק נגדם חוק או לפחות להעמיד אותם מול כיתת יורים. אחרונה, וממש לא חביבה ברשימת הגזלנים היתה, כמובן, שלי.

כאן התגלה הפרץ במלוא עשתונותיו. ראשית הוא טען שיחימוביץ ניהלה קמפיין נמוך. נמוך לשיטתו של פרץ זה לא להגיד מילה אחת רעה על המתמודדים האחרים בשעה שהם מתלכלכים עליך חופשי. נמוך זה לדבר אל הבוחרים בשפה אסטרטגית, להגיד להם שמסתמן שלשניים מהמועמדים אין ממש סיכוי אז אם בא להם להמנע מסיבוב שני שיצביעו לאלו שיש להם סיכוי. היא הרסה לבוז'י את הסיכויים להיבחר! עד כדי כך נמוך. אחר כך הוא לא היסס לטעון גבוה ואסטרטגי שמי שיצביע שלי יקבל ביבי. וחוצמזה שלי גועלית. ומתנשאת.

אם הייתם פה בחודש האחרון וודאי שמתם לב ששלי החציפה פנים וטענה בראיון שהמתנחלים, ואפילו ההתנחלויות, הם לא האויב. בואו נגיד שזה חיבוק למתנחלים, קריצה למרכז המדיני. באותו מופע אימים רדיופוני פרץ התנאה בכך שהוא ושני המתמודדים האחרים מציגים בגאון עמדות שמאלניות. עם העמדות השמאלניות האלו, פרץ סבור שהוא יקח קולות מהימין ויתן פייט לביבי. באותה נשימה הוא טען/האשים שאנשי ליכוד ואנשי משרד ראש הממשלה עבדו בשביל יחימוביץ בקמפיין הזה.

אני מניחה שלהזכיר לפרץ שגם בסיבוב הקודם הוא לא הצליח לקחת קולות מהליכוד ייחשב לאחד משיאי השפל האנושי אז אני מתנדבת לעשות את זה במקום שלי. להזכיר לו שהוא פשוט פישל בענק, שזה לא המלחמה שדפקה אותו אלא הוא שהסכים לקחת את תיק הבטחון ודפק את עצמו (ובדרך גם את החוכמולוג שהציע לו את התיק הזה ואת כולנו) זה כמעט קל מדי. מה שיותר מטומטם זה שפרץ מנהל את הקמפיין של הבחירות הקודמות או אפילו את הקמפיין שהיה צריך לנהל לפני חודשיים.

הוא, למעשה, טוען שכל המשחק הפוליטי הוא על החמישה-שישה מנדטים שהפרידו בין ציפי לבני לראשותה של ממשלת שמאל ושגם אם הוא לא יהיה המפלגה הגדולה ביותר הוא יצליח לשנות את שיווי המשקל הפוליטי.

משונה, הייתי בטוחה שהיה פה קיץ, ושקרה בו משהו. נדמה לי ששלי יחימוביץ דווקא שמה לב. נדמה לי שיחימוביץ שמה לב ושהיא שמה את כל הביציות שלה בסל של הקיץ הזה, בסל של המחאה. זה לא מקרה שהיא נמנעה מקמפיין נגטיבי, זה לא במקרה שהיא התנחמדה למתנחלים. היא מכוונת למרכז והיא מהמרת על האנשים החדשים והשפה החדשה. היא חייבת להמר על כל הקופה – אם היא תחזיק מעמד עם ה"מספיק עם הפוליטיקה של השנאה" ותצליח להחזיר לקלפיות בשבוע הבא את כל אלו שהצביעו לה אתמול היא תקח את העבודה. אחר כך יש לה שנה וחצי כדי למצב את עצמה כפנים הפוליטיות של המחאה הזאת. אם שני הדברים האלו יקרו הבחירות הבאות יהיו דיסקו.

רגע של תרבות

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

 

החיט עוסק בחיט

וילדים לו מלוא הבית

חיל רב, ברוך השם,

ותינוק בחיק האם.

לייזרקה! איור: מושיק לין

 

כאן המעשה נפתח -

לא בגדי לבן וצח.

מעשה במעיל של חורף

בעל סדק צר מערף.

 

הוי תפרו מעיל של חורף

בעל סדק צר מערף,

לבחור גדליהו גוץ

שיהיה לו חם בחוץ.

 

רץ גדליהו בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

אך גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן.

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

קצת גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן!

 

מה עושים? חסל! אין עזר!

רץ במעיל שמריהו לייזר.

 

רץ בו לייזרקה שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

פעם הוא הרים ידיים -

נתפקעו השרווליים!

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

לייזרקה הרים ידיים

והקץ לשרוולים!

 

מה עושים? נו, מילא, מילא,

שבמעיל תרוץ כבר בילה.

 

בילה רצה בו  שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

פעם  בילה מתכופפת…

הבטנה, הוי, מתעופפת!

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

בילה רגע מתכופפת -

הבטנה כבר מתעופפת?

  

ופוסקת החבריה:

שבמעיל תרוץ כבר חיה!

  

חיה רצה בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

  

ופתאום, אימה ופחד,

חיה באה מתיפחת,

בדמעות על הריסים -

היא אבדה את הכיסים!

 

רועמים כולם כרעם:

חיה, תתביישי הפעם!

מה זה? איך זה כך עושים?

איך זה מאבדים כיסים?

 

את המעיל בדרך-ארץ

אז לבש יחיאל פרץ.

 

פרץ, פרץ, זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים,

  

ומרגיז את הבריות

ומקבל מכות טריות,

מילל, שורק, נובח,

בקיצור – בחור שמח.

 

נו, ובכן בדרך ארץ

את המעיל לבש לו פרץ.

  

ובאותו היום בשתיים

הוא תלש את השוליים

ובשעה חמש בערך

חור גדול נקב בברך.

  

וברגע האחרון

הביאו בלי צוארון

וסידר בו חור מול חור,

מפנים ומאחור!

 

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

איזה בגד לתפארת,

איזה מן מעיל-אדרת!

 

האזיני, ארץ ארץ,

מה עשה בו זה השרץ!

  

פעם פרץ, לא טפש,

בא ערם, ומעיל לא יש…

  

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

 

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

 

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי.

 

והיתר – חור מול חור -

תקבלו לפי התור.

 

גזענות? כן בבית ספרנו

ב-1 לספטמבר 1977 לבשתי את חולצת הכותנה הירוקה, נכנסתי לכיתה שלי ב' 2 וגיליתי שהזיזו לי את כל המחלבה. מנהל בית הספר מר שמואל אדרעי חזר משנת השבתון שלו ונענה לדרישתם של חלק מההורים האשכנזים בשכבה לחלק את הילדים בכיתות בצורה קצת יותר מתקבלת על הדעת. כך קרה שכיתה ב' 1 הורכבה ברובה מילדים אשכנזיים ומינון נסבל של ילדים שאינם

1.9.1976 בת עמי ועמיחי נוימאיר, פתח תקוה

אשכנזים, ב' 3 הורכבה כולה (!) מילדים תימנים וילדי החינוך המיוחד וב' 2 אכלסה מספר שווה של ילדים כהים וילדים אשכנזים שהם צאצאים להורים בלתי אחראים שלא התנגדו לכך שילדיהם ילמדו עם ילדי השיכונים.

אי אפשר להגיד שהיו רק דברים רעים בבית הספר הזה, בכל הזדמנות כשהיה צורך למלא את המערכת בתכנים שהם מעבר לתוכנית הלימודים הוכרז בבית הספר יום "מאכלי עדות" והמורות הפולניות והרוסיות הפגינו סובלנות מופלגת כלפי הלחוח, הסאלוף, הג'חנון והקובנה.

לקריאת המאמר המלא באתר סלונה

תמסרו לדפני ליף שאני אוהבת אותה

דפני, דפני

סתיו אולי יותר ג'ינג'ית ממנה, רגב יותר קרח אבל דפני ליף היא הפנים של המחאה הזו. לפני חודש וחצי היא היתה אדם פרטי והיום העיתונים, הפריים טיים והארץ בכלל מלאה באנשים שלא סובלים אותה. או שונאים אותה ו/או סתם חושבים שהיא לא יודעת לדבר. פתאום היא אויב העם ושק החבטות של אנשים שמצטטים טוקבקיסטים בתשלום. למעשה יש ערוץ מסחרי שלם שריצף את האולפנים שלו באנשים שמוכנים לפתוח עליה ג'ורה.

אז רציתי לומר, בתור מישהי שלא מכירה אותה ולא מכירה אף אחד שמכיר אותה, שאני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה על כך שהיא ממשיכה לעשות את מה שהיא מאמינה בו. אוהבת אותה על כך ששבוע אחרי שבוע היא עולה שוב על הבמה ואומרת את מה שהיא חושבת, אני אוהבת אותה על כך שיום אחרי יום היא עומדת מול המצלמות, מישירה מבט ולוקחת סיכון. סיכון שהיא טועה, סיכון שלא יאהבו אותה, סיכון שעוד פעם יבוא אחד מהגברים המקשישים והמלאים (או ריקים) בעצם ויגיד לה שהיא ילדה קטנה ומפונקת שלא יודעת כלום מהחיים שלה.

אני אוהבת את דפני גם אם אני לא מסכימה לכל מה שהיא אומרת ולא אוהבת כל מה שהיא עושה, אני אוהבת את המחאה הזאת גם אם לא כל אוהל בה מייצג אותי. אין לי תוכנית טלוויזיה אבל אני די בטוחה שביני לבין דפני ליף מפרידים לכל היותר שלושה קליקים. אין לי תוכנית טלוויזיה ולהיות בעד הבעד זה ממילא לא מצטלם כל כך טוב אבל אני די בטוחה בכוחה של מילה טובה.

תעשו אהבה

אז תעשו טובה, או פורוורד, או שייר או רטוויט ותמסרו לדפני ליף שאני אוהבת אותה. וגם אתכם

 

לעולם לא תצעדי לבד, ירוחם

בשנת 1988 סיימתי את לימודי באולפנה באלקנה ושבועיים אחרי הבגרות האחרונה התייצבתי עם עוד 18 מחברי לגרעין הנחל בירוחם לשלוש שנות שירות. בשביל בחורה קצת קשת הבנה שגדלה בפתח תקווה ולמדה באלקנה, ירוחם לא היתה המקום הכי נוח בעולם כדי להבין שאת לסבית אבל בתוך ימים ספורים היא הפכה להיות בית.

בשנת 1988 ערך מאיר אריאל סיבוב הופעות ברחבי הארץ, "מסע הבחירות של מאיר אריאל" שמו, במהלכו הוא הופיע במרכז המסחרי המאובק של ירוחם. את ההופעה ההיא פספסנו, אבל בקיץ 88 עוד התקיימו אירועי הקיץ, הקרויים 'ירו-קיץ', במרכז המסחרי. בקיץ הבא הם כבר נערכו בדשא הגדול ששתלו הבנים של גרעין נווה ב"גן הראשונים", קצת לפני שהם יצאו לשדות האינתיפדה הראשונה. ב-89 הופיע שם יודית רביץ על הבמה הגדולה, נעמדה מלא קומתה ותלתליה והכריזה: "ירוחם, החיים שלכם דפוקים, באתי לעשות לכם קצת שמח", לא היה יותר אפקיטיבי מצידה לצאת כבר אז מהארון ולא לחכות ל-2010?

סקווט, ירוחם, 1988

בשנת 1988 התגוררו בירוחם 6767 תושבים ומצב הדיור בה היה כזה שעמידר פשוט שיפצו עבורנו בניין שלם בשכונת אלי כהן. בפרק הזמן של מספר שבועות בין סיום השיפוץ להגעתנו נגנבו מהדירות כיורים, ברזים, אסלות ולוחות חשמל, כך שעשינו סקווטינג עוד לפני המצאת הסקווט. שם התחילה הקריירה שלי כשיפוצניקית, אינסטלטורית, חשמלאית ומתקנת אופניים. אמרתי לעצמי שאם דני יכול לתקן את השאלטר אין שום סיבה שאני לא אתקן את דוד החשמל.

נשארתי עוד 16 שנים בירוחם, למדתי ארכיאולוגיה ועבדתי כמעט בכל דבר אחר, אנשים טובים נתנו לי הזדמנות ואני למדתי. עבדתי בגינון וגם הייתי גננת, הייתי חובשת ואשת סאונד ובסוף הנייניטיז כשחיפשתי עבודה, במקומון באר-שבעי חיפשו כתבים וכך הפכתי לעיתונאית. ב"ש הקדימה את זמנה, כבר ב-99 חשבו שם שאין שום סיבה לשלם לעיתונאים ואני פרשתי אחרי שנה. אבל אז פנו אלי שני חבר'ה מהמתנ"ס בירוחם שהוציאו עיתון מקומי ואני הצטרפתי כרכזת כתבים ואח"כ הפכתי לעורכת. הכתבים שלי היו בני נוער ועשינו אחלה עיתון, גידלתי דור של כתבים ורכז מערכת שבבוא היום ירש את משרת העורך. באחד הימים פגשתי מחוץ למתנ"ס את אחד הכתבים שלי מלווה בשתי חברותיו הטובות, הוא היה בן 18, אני הייתי בת 30 הוא סיפר לי שהוא הומו. לי עדיין לא היה מושג שאני לסבית.

היום אני גולה מירוחם, גולה מאהבה. ב-2004 פגשתי את אהבת חיי, התל-אביבית, גם היא נמצאת היום בגלות. אנחנו מגדלות את שתי בנותינו בדירה שכורה בעיר שהיא לא הבית של אף אחת מאיתנו. אנחנו נוסעות כמה פעמים בשנה לבקר בירוחם ואפילו התל-אביבית הסנובית מודה שזה אחלה מקום לגור בו, החיסרון היחיד שלו הוא השעתיים-שעתיים וחצי של נסיעה ממנו לסבא וסבתא. בשבוע שעבר כתבה חברה שלי על הקיר שלה בפייסבוק: "מחר כולנו מגיעות לעצרת המחאה בירוחם!! כי במדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, אסור שתהיה פריפריה… וחוץ מזה, תמיד כיף לחזור הביתה..". אחיה הגדול של החברה הזו הוא אחד משני הבחורים מהמתנ"ס שהזמינו אותי להצטרף לעיתון המקומי. ביום רביעי בערב ארזתי תיק קטן ודגל גאווה גדול ולמחרת נסעתי הביתה, לעצרת המחאה בירוחם. את הדגל לקחתי בגלל שזה מה שאני לוקחת איתי להפגנות ובגלל שצדק חברתי מגיע גם ללהטבים – בכל מקרה, זה חלק מאוד גדול ממה שיש לי להביא למחאה.

בירוחם התקבלתי בחיבוקים ובארוחת ערב מפנקת אצל אחד החברים, אחר כך נסענו למרכז המסחרי שב-20:30, שעת השין, היה עדיין ריק למדי. הראשון שפגשתי שם היה קרוב משפחה לא רחוק שהוא גם ממארגני מאהל המחאה בירוחם ופעיל במחאות ברחבי הארץ, הוא אמר שרואים את הדגלים שלנו בכל מקום שיש בו מחאה, שיש תחושה של נוכחות חזקה של הקהילה. אחר כך פגשתי עוד הרבה חברים, חלקם מ"החבר'ה שלי", אנשים שגרים בירוחם מעל 25 שנים וגידלו בה את ילדיהם, אחרים, שלא פגשתי מאז שעזבתי, ילידים – שמגדלים בירוחם דור שלישי ואפילו רביעי להזנחה ממשלתית.

במהלך העצרת חלף על פני במהירות מישהו שאמר לי בקול שרק אני אשמע, מה את עושה פה, לכי למצעד הגאווה. אחר עבר על פני במהירות ואמר בקול שרק אני אשמע, גועל נפש. שלישי עבר מאחורי ומשך בדגל. אחר כך הגיעו, בנפרד, שניים קצת יותר אמיצים, אחד מגודל תלתלים והאחר מגודל פיאות, נערים בני 15 ושאלו מה זה הדגל הזה. אמרתי להם שזה דגל גאווה, של הומואים ולסביות. אז למה הבאת את זה לכאן? הם שאלו, כל אחד בנפרד. כי אני כאן, עניתי לשניהם, כל אחד בנפרד. גרתי פה 16 שנים אמרתי לאחד, ועכשיו באתי להזדהות עם המאבק שלכם. כי גם אני דורשת צדק חברתי, אמרתי לאחר, גם לי מגיע שיוויון זכויות. אחר כך, כשהתחבקתי והתלוצצתי עם אחד ממנהלי המתנ"ס ראיתי אותם עומדים בצד, מסתכלים עלי במבטים כועסים ומסתודדים. מאוחר יותר כשעמדתי בצד ודברתי עם חברים נגשו אלי שני צעירים, בחור ובחורה שאני לא מכירה וביקשו ממני לא להוריד את הדגל ולא לקפל אותו, זה מאוד חשוב, לנו. אז הרמתי אותו שוב.

בינתיים הסתיימה העצרת, מנהל המתנ"ס תפס קאטר והתחיל להפריד את המחסומים שהקיפו את הבמה אחד מהשני ועשרות צעירים, צעירים יותר או פחות, התכופפו לרצפה המאובקת של המרכז המסחרי וניקו אותה מלכלוכת ההפגנות המצויה, כדי שעובדי המועצה לא יצטרכו לעשות את זה למחרת. כשהמרכז המסחרי הלך והתרוקן ניגשה אלי בחורה שלא הכרתי ושאלה איפה אפשר להשיג דגל כזה. אני מודה, כבר הייתי טיפה חשדנית למרות שהיא עצמה לא נתנה לי שום סיבה. אמרתי לה שפה באמת קצת קשה להשיג אחד ונתתי לה את הדגל שלי. בשלב הזה עלה פתאום על דעתי שאולי זאת הפעם הראשונה שדגל הגאווה מונף בירוחם. פניתי ללכת משם אבל אז נגשה אלי עוד מישהי, הפעם היא נראתה לי מוכרת והיא גם עזרה לי להזכר מאיפה. היא אמרה שלראות את דגל הגאווה באמצע המרכז המסחרי של ירוחם היה, מבחינתה, הדבר הכי מרגש בעצרת הזאת. יותר מאוחר קיבלתי סמס באותה הרוח מחברה.

אחר כך, ישבתי עם חברה על ספסל ברחוב הראשי, פטפטנו והתעדכנו. המשכתי משם למאהל, בדרך פגשתי את אביתר שצילם במהלך העצרת. אביתר היה כתב שלי במערכת העיתון המקומי אי אז בתחילת העשור הקודם. המתנ"ס השקיע  בעיתון ורכש לנו מצלמה דיגיטלית של סוני ששמרה את קבצי התמונה על גבי דיסקט פלופי. זה הספיק לאביתר בשביל להדבק בחיידק הצילום הדיגיטלי, הנה גלריית המאבק שלו.

בסופו של דבר הגיעו ממרכז הארץ פחות אוטובוסים ממה שציפו אבל היו אוטובוסים מדימונה ומבאר-שבע. גם תושבי ירוחם היו צריכים להתמודד עם עוד שני אירועים שהתקיימו במקביל (חתונה גדולה ומסיבת הפתעה שנקבעו הרבה לפני כן והרחיקו מהעיר שתי קבוצות אוכלוסיה רלוונטיות), אף על פי כן, בשיא היו במקום כ-1500 איש. כ-1000 מתוכם היו תושבי ירוחם רובם ילידים כמו אביתר – לא מהגרים כמוני. בשביל עיר של פחות מעשרת אלפים תושבים זה לא מעט, בהתחשב בכך שזו העצרת הפוליטית הראשונה בתולדותיה של ירוחם (שהוקמה ב-1951) זה אפילו די הרבה.

ב-1988 סיים מיכאל ביטון את התיכון בלי תעודת בגרות, ארבע שנים אחר כך הוא השלים בגרויות ונישא לאילנה, בת גרעין שלי. לפני כמה חודשים הוא נבחר לראשות המועצה המקומית בירוחם וביחד עם הכבוד הגדול הזה הוא קיבל גם גירעון של 14 מליון ש"ח, לפניו ניהל את העיר עמרם מצנע כפקיד ממונה מטעם משרד הפנים. בקרוב מאוד מיכאל לא יוכל לשלם משכורות לעובדים שלו אז הוא יוצא היום בצעדה מירוחם לירושלים. בעצרת ביום חמישי הונפו לא מעט שלטים בגנות ראש הממשלה הנוכחי אבל יש לומר בהגינות שממשלות ישראל, כולן, הפקירו את ירוחם לגורלה. בשביל מיכאל ואילנה, בשביל אביתר, בשביל כל החברים שלי ובעיקר בשביל ירוחם אני מקווה שהפעם נצליח להזיז לשנות משהו.

אוגוסט 2011 – עד שתתרחש המהפכה הגדולה עשינו היסטוריה קטנה (את ההתרגשות הראשונית שלי שחררתי בפייסבוק ובטוויטר, כתבתי שם שהלכתי לעצרת המחאה בירוחם עם דגל גאווה. ביום שישי גיליתי שמישהו, שאני לא מכירה, השתמש בציוץ שלי כדי להסביר לאדם אחר, שאני לא מכירה, למה החרדים לא משתתפים במחאה: "הסיבה היא ציוצים כמו של (שלי, בנ"פ) הם מודרים משם מאוד על ידי פוליטיזציה וצביעה של המחאה").

ככה היא, באמצע. צילום: אביתר טביב

מיכאל ביטון צועד מירוחם לירושלים

יבוא לך דינה, יבוא לך

פרולוג תרבותי

באחת הסצינות היותר אנינות בסרט המיתולוגי "מציצים" הרב לשעתיד אורי זוהר תוקף מינית את מונה זילברשטיין וכשהיא אומרת לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הוא שואל למה. "לא בא לי", עונה לו זילברשטיין בקולה הילדותי, "יבוא לך דינה, יבוא לך", עונה זוהר בקולו הגברי. יבוא לכם, חבר'ה, יבוא לכם -  זאת ההלכה המפורשת עליה מסתמכים אוסף מרושע של רבנים וארגונים שעושים כל אשר לאל ידם כדי לדון לסביות והומואים דתיים לחיי אומללות מסוגים שונים.

הנחשול

נראה שבימים אלו – רגע אחרי ט' באב רגע לפני חודש אלול (ואת מי בכלל מעניינת מחאת האוהלים, הפיגוע על גבול מצרים ומטחי הטילים על הדרום) הציבור הדתי לאומי עסוק בעניין אחד בלבד – לחתן את הומואיו. אחרת איך תסבירו את הצונמי העכור הזה: ב-18.8.11 באתר הדגל הדוסי, "כיפה", מתפרסמת ידיעה על מיסודו של התחביב של הרב ארל'ה הראל (פורסם בהארץ כבר במרץ), חיתונם של לסביות והומואים דתיים. ההתנגדות למיזם הזה באה ממקום מעט לא צפוי, 'עצת נפש' שב-21.8.11 מוסרים ל"כיפה" "כי הקמת משרד השידוכים החדש להומואים דתיים לא פותר את המצוקה שלהם". פייר, הופתעתי.

רק בשלב הזה (21.8.11) מתעשתים ב-ynet, האתר שבטוח שהוא קובע את סדר היום הציבורי במדינה הזו, ובערוץ היהדות שלו שמתיימר לקבוע את סדר היום הדוסי ומעלים מאמר בעל תוכן מקורי ומפתיע: מיזם אינטרנטי חדש, שהוקם בתמיכת שורת רבנים מובילים בציונות הדתית, מציע לשדך בין הומואים ללסביות דתיים. סקופ! במקביל עולה טור עם סיפורם האישי של שני בדויים שעשו את זה ושרדו כדי לספר. מופתעים, חכו עד שתראו את מאמר התגובה שהתפרסם למחרת 22.8.11 באותו ערוץ חדשני וחרוץ, סקופ נוספ! הרב אבינר, האב הרוחני של ארגון "עצת נפש" מתנגד למיזם החדש: "שידוך בין הומו ללסבית לא מביא אושר", הוא קובע ומוסיף, "ילד צריך הורים שאוהבים זה את זו, ולא זרים האחד לשנייה". פייר, אני עדיין מופתעת.

מה הקטע של ארל'ה?

עכשיו בואו נראה מה בדיוק מספרים לנו במאמרים האלו. מעיון באתר "כיפה" נמצאנו למדים שהמיזם הזה הוא מאוד אקסלוסיבי, לא כל אחד יכול להתקבל וזה אפילו לא בחינם, בשביל הסיכוי להרוס לעצמכם את החיים אתם נדרשים (במידה ואתם מספיק הומואים) לשלם 150 ש"ח, על חתונה יגזור הראל קופון של 1500 ש"ח. כמו כן, מסתבר, שבעיני הראל העובדה שבני הזוג אינם משקרים זה לזה (שהיא מבורכת כשלעצמה) מספיקה כדי שהוא יוכל להגיד שבדרך הזו "אין שקרים וחצאי אמיתות" כי לשקר להורים זה בסדר גמור ואת הילדים הראל לא סופר.

בכתבה ב-ynet מתגלה ארל'ה הראל לא רק כנגר שמוכר מיטות סדום אלא גם כמי שיצטרך לחזור על הקורס במבוא ללוגיקה. את התנגדותו להקמת תא משפחתי הומואי או לסבי הוא מסביר כך: "מעבר לאיסור ההלכתי שבדבר, זוהי מחשבה תמימה לחשוב שהזוגות הללו לא יקיימו יחסי מין". ואילו את יתרונות הנישואים הפיקטיביים הוא מסביר כך: "יש אפשרות מראש שבני הזוג יאפשרו זה לזה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים עם בני מינם, מה שמוריד את האפשרות של בגידה – משום שהצדדים מודעים לכך. העבירה היא, אם כך, רק בין האדם לבוראו ולא בין האיש והאיש." (השגיאה במקור, תודה לאל ולפרוייד על חסדים ופליטות מקלדת קטנות).

אתם מבינים? קודם הוא ממציא איסור הלכתי על זוגיות והקמת בית חד מיני [1], אחר כך הוא רומז לכך שיש איסור הלכתי על כל סוג של יחסי מין בין בני אותו המין ולבסוף הוא מתנגד למונוגמיה ונאמנות בזוגיות לסבית או הומואית. אבל אם ההומו והלסבית כבר התחתנו זה עם זה הם יכולים להסכים ביניהם על נישואים פתוחים, מכיוון שכאן הראל לא מביע תרעומת כלשהי הייתם יכולים לחשוב שמדובר בסוגיה שלהלכה היהודית אין בה דעה או עניין [2]. במקרה כזה, ורק במקרה כזה העבירה היא בין אדם לבוראו. כשתגיעו לבית דין של מעלה תגידו שארל'ה שלח אותכם.

אבינר, עליו לא הייתי מאמינה!

מכל האנשים בעולם דווקא הרב אבינר מתנגד לסידור ההומאני הזה, מכל הסיבות שבעולם הוא בוחר להזכיר דווקא את הילדים שייוולדו לזוג המאושר. שכן, "כדי לגדול באופן בריא, ילד צריך הורים שאוהבים האחד את השנייה, ולא זרים זה לזו." בכתבה באתר "כיפה", אם אתם זוכרים, עצת נפש הודו שהטיפולים ההתנהגותיים והפסיכאטריים לשינוי הנטיה המינית "בד"כ לא הניבו פרי, ואף עוררו התנגדות בקרב הקהילה הפסיכולוגית ובצדק". באותו מאמר עצת נפש מבטיחים שיטות טיפול חדשניות, יעילות ביותר ועם אחוזי הצלחה גבוהים מהמקובל בפסיכותרפיה בכלל. במאמר ב-ynet אבינר חושף את הסוד מקצועי, "השיטה הרפרטיבית" שמה. ובכן, מדובר בשיטה באמת חדשנית, כפי שתוכלו לקרוא בספרו של ג'וזף ניקולוסי Reparative Therapy of Male Homosexuality שהתפרסם בשנה החדשנית 1991.

"כיום, לאחר התפתחויות רבות של הטיפול והמחקר, התפתחה והתבססה ההבנה שאת המשיכה ההומוסקסואלית המינית והרגשית יותר נכון לתאר ככמיהה גברית אצל גברים, וככמיהה נשית אצל נשים", מסבירים בעצת נפש. את ההמשך אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם אם חשקה נפשכם בלהג פסאודו פסיכולוגיסטי שיירי רוחניות ושקרים . אם לא אני אצייד אתכם בשורה התחתונה, עצת נפש מנסים מזה כמה חודשים למתג את עצמם כאנרגיה סולרית, יש להם לוגו חדש וירוק, אתר חדש וירוק (שנבנה ופותח על ידי "כיפה") ושיטות טיפול מוארות ומתחדשות.

קרטושקע או קרטופלע?

אבינר והראל הם שני אנשים, שמסיבות השמורות עמם, עוסקים באובססיביות במיניות בכלל ובמיניות הומולסבית בפרט. אבינר והראל הם שני אנשים שמתהדרים בתואר רב ולא מהססים לעשותו קרדום לחפור בה. אבינר והראל הם שני אנשים שלא בוחלים בשום שקר בדרכם לכיסיהם של הומואים דתיים והוריהם שמוכנים לעשות כל דבר כדי להינצל מהצרה האיומה הזאת שנפלה על ראשיהם. אבינר והראל הם שני הרבנים היחידים בציונות הדתית שלא מתייחסים להומואים הדתיים כאל תפוח אדמה לוהט אלא כאל תרנגולת שמטילה ביצי זהב. משום כך, כל יתר הרבנים ממהרים לתמוך בכל יוזמה שתרחיק את ההומואים מהפרצוף שלהם ומהציבוריות בכלל – שיטפלו בהם אנשי מקצוע, שיתחתנו סטרייט ויראו כמו כולם וימותו מבפנים לבד ובשקט, בלי להפריע את מנוחת השכנים (כן, ידידי רון יוסף, מטרת היוזמה היא להמשיך להחביא את ההומואים והלסביות הדתיים ואם אפשר אז גם להתעלם מהם). משום כך אבינר והראל מורטים זה את נוצותיו של זה, תוך שהם שומטים את הקרקע מתחת לטיעונים של עצמם.

אפילוג תרבותי

אילוסטרציה

ומילה אחרונה ל-ynet יהדות, רואים לכם. מישהו מכר לכם אייטם לעוס, אייטם שהוא מכר שלושה ימים קודם לכן לאתר מתחרה. גם התגובה שפרסמתם פורסמה כבר, למעשה, יום קודם באתר המתחרה. בחרתם לפרסם טור שמדבר בשבח מפעל השידוכים אך סרבתם לפרסם טור שמציג אלטרנטיבה שהיא מחוץ לארון. כמו כן, פרסמתם את תגובתם של שני ארגוני ההומואים הדתיים שאינם קשורים במיזם השידוכים החדש אך לא טרחתם לבקש את תגובתה של בת-קול, ארגון לסביות דתיות. ויש לי גם מילה טובה ל-ynet יהדות, תודה שהורדתם את תמונתי ששימשה כאילוסטרציה לכתבה גזענית בערוץ הגזעני שלכם, אורות.

שתי הערות הלכתיות

[1] עד העשור הקודם לא נדרשה ההלכה היהודית לסוגיות הומוסקסואליות מלבד איסור התורה המפורש על משכב זכר. מהטעם הזה לא היתה להלכה עמדה בנוגע לזוגיות החד מינית, בנפרד מיחסי המין החד מיניים, בנפרד ממשכב זכר. כמו כן לא היתה לה עמדה בנוגע לתא משפחתי חד מיני למעט העניין המטה-הלכתי שמי שמקימים תא משפחתי חד מיני לא מקיימים את המצווה בבראשית ב': "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." דיונים הלכתיים, או שנושקים להלכתיים בסוגיות של זוגיות/משפחתיות/הורות חד מינית מתקיימים בעשור האחרון בחדרי חדרים או בשו"תים באינטרנט על ידי רבנים כמו ארל'ה הראל, יובל שרלו, חיים נבון ואולי גם שי פירון. שלושת האחרונים צנועים ונבונים דיים בכדי להגיד שהסוגיות צריכות דיון ואילו הראל מרגיש בשל דיו כדי לפסוק – אסור, ולנמק – דההה. אקסיומה.

[2] ברור שיש לה. אישה נשואה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים היא נואפת ודינה מוות דאוריתא, במדינת ישראל ניאוף הוא עילה לביטול מזונותיה במקרה של גירושין. הראל לא חושש מהעניין מהטעם הפשוט, האישה היא לסבית ואם היא תקיים יחסי מין מחוץ לנישואי השקר שלה זה יהיה עם אישה – אישה נשואה שמקיימת יחסי מין עם אשה לא נחשבת נואפת שכן מבחינת ההלכה אין דבר כזה יחסי מין בין נשים.  וכך כותב הרמב"ם (ספר קדושה הלכות איסורי ביאה כ"א ח'-ט'): "אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו–שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה–שאין כאן זנות.  וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה."  אלא אם כן הוא הומו? הראל מסתיר מה שבא לו, מבליט מה שבא לו ומנמק את מה שאין לו צידוק ב"ככה".

כמה-כמה?

תורנות הפגנות

*** עדכון בסוף הפוסט***

בשבוע שעבר שלחתי את אשתי לבדוק הכלו-כל-הקיצים ולהביא דיווחים ישירים מההפגנה. זה לא שלא האמנתי לכל הצייצנים והפייסבוקאים אבל כיוון שלא יכולנו ללכת ביחד עדיף היה שהיא תלך. השבוע היה אמור להיות תורי. התוכנית היתה פשוטה אך מסובכת. להתחיל בעצרת בגן מאיר לציון שנתיים לרצח בבר-נוער ולהמשיך משם להפגנה הגדולה. ולמה זה כל כך מסובך? אה, כי שבת יוצאת בשמונה ורבע, העצרת בגן מאיר התחילה בשמונה וחצי ובסוף ההפגנה הייתי צריכה לחזור הביתה לגדרה בתחבורה ציבורית מפני שאת השבת עשינו אצל הורי ולא היתה לי שום כוונה לנסוע לשם בשתי מכוניות. אבל אז הגיע שבת בצהריים ובסופה של ישיבה סוערת בגן השעשועים החלטנו לקחת את הילדות איתנו ולנסוע ביחד להפגנה, בילוי משפחתי. כל הדרך התלבטנו אם לנסוע לגן מאיר או ישר להפגנה אבל עד שהגענו לת"א (21:15) כבר לא היה טעם ללכת לעצרת הזיכרון והחלטנו לעלות על אוטובוס שנוסע לכיוון הקריה ולרדת הכי קרוב שאפשר ומשם ללכת עד לאן שהלב לוקח.

ב-22:04 הגיע סופסוף האוטובוס שפשוט נסע דוך לעזריאלי, עלינו עליו בצפון המנומנם של ת"א וירדנו ממנו בדרך מנחם בגין שחלקה כבר היה סגור לתנועה ואלפי אנשים צעדו בה לכל הכיוונים. קצת תמוהה, אם אנשים עדיין הולכים להפגנה למה אנשים כבר חוזרים ממנה, כי גם אלו שהלכו בכיוון הלכאורה הפוך הלכו עם שלטים. בכל זאת הלכנו, שתי אמהות, שתי ילדות, בקבוק מים ודגל גאווה לכיוון עזריאלי ובאמת בצומת קפלן התחילו להערם אנשים ולהצעק סיסמאות. התקדמנו קצת וכעבור שתי דקות התברר שעומדים שם כי אי אפשר ללכת. המשטרה בהגיון משטרתי צרוף סגרה את הצומת לתנועת הולכי רגל – מי שרוצה להגיע להפגנה שילך מסביב. זאת הסיבה שאלפים הלכו לכיוונים ההפוכים, או שהם התייאשו וחזרו הביתה או שהם החליטו ללכת מסביב.

העם דורש: תנו לעבור!

22:30 המחסום בטח נמצא שם לפחות שעתיים, מי יודע כמה התייאשו, מי יודע כמה זמן עמדו שם אחרים וחיכו שהמשטרה תתחיל להיות הגיונית. התקדמנו עוד קצת, כבר ראינו את הניידות ואת המגבניקים – אלפי מפגינים שרק רוצים לעבור מול ניידת אחת ואולי עשרים שוטרים. מדי פעם התלקח ההמון בקריאות קצובות של העם-רוצה-צדק-חברתי או סתם תנו-לעבור. שמנו ילדה אחת (זאת שהסכימה) על הכתפיים את השניה החזקנו בידיים וחיכינו, עוד אנשים התייאשו והלכו, אחרים הגיעו – למשל קבוצה של אתיופים לא צעירים, קבוצה של צעירים דמויי נערי גבעות וסתם זוללי סושי צפויים. שוב התלקחו ההמונים בקריאות קצובות של העם דורש צדק חברתי, הפעם לא רק כמה עשרות של קוראים אלא כל האלפים שעמדו שם, מניפים יד וצועקים ואז פשוט מתחילים ללכת וזהו. השוטרים התאדו, המחסומים הוסתו אנחנו בקפלן כי רצינו מספיק. מסביב שירת והעיקר-לא-לפחד-כלל, משמאל עשרות ניידות שידור, מלפנים האחורה של הבמה והצפיפות הולכת וגוברת. הילדה שלא הסכימה לשבת על הכתפיים מתחילה לבכות, היא רוצה הביתה, על הבמה שלמה ארצי פתאום-קם-אדם-בבוקר-ומרגיש-כי-הוא-עם, ברחוב קפלן עברנו צוואר בקבוק אחד וחשבנו שעכשיו יהיה קצת פחות צפוף אבל הדוחק רק נהיה יותר גרוע, אנחנו מחליפות ילדות ומתחילות ללכת לכיוון המדרכה.

זאת צומת ואנחנו מחליטות לפרוש אבל אנשים שבאים מולנו אומרים לנו שאנחנו סתם הולכות כי חסום שם. אני אומרת לאשתי שאנחנו הולכות לשם בכל זאת, בזוית העין אני רואה מישהו מטפס שם על משהו ונעלם מהצד השני. הפעם, מסתבר, זאת לא המשטרה שעומדת בדרכנו אלא שער ברזל גדול, תיכף נתמודד איתו אבל עכשיו פתאום התרווח, ראינו רצפה! הורדנו את הילדות, נתנו להן לשתות, הרגענו אותן ואת עצמנו ואז שוב נקרע לנו הים – השער הנעול (מי שעבר בחודשים האחרונים ברחוב קפלן יודע שמשפצים שם את המבנים של שרונה וכל המושבה הגרמנית היא אתר בניה) נפתח וההמון שוב קם ומתחיל ללכת, לא נגיע לארץ חדשה?

אז כמה היו שם?

ברחובות שרונה הוטב לנו, תם הדוחק, לאט לאט הילדות נרגעו. באחת הרחבות בין בתי המושבה ישבו עוד כמאה מפגינים, מאות אחרים הסתובבו ברחובות המושבה. מחוץ למושבה עוד מאות שהולכים לכיוון ההפגנה ומאות אחרים שמתרחקים ממנה. שני דברים נהיו לי ברורים באותו הרגע: אף אחד, כולל המשטרה, לא יכול לדעת כמה אנשים באמת היו בהפגנה הזו. אפשר להעריך כמה אנשים היו על הכביש בקפלן, באבן גבירול בין כיכר הבימה לקרית הממשלה, אבל אף אחד לא יכול לדעת כמה הגיעו לעזריאלי ומשם לא יכלו להמשיך, כמה הגיעו מדרום ומצאו את שרונה נעולה וכמה עוד רחובות המשטרה סגרה לצועדים מסיבות השמורות איתה.

המשטרה, הו, המשטרה. חדלת אונים או זדונית? בדרך כלל, כולל בזמן אמת כשחברים שלי חטפו מכות משוטרים בלי תג, אני מייחסת למשטרה הגינות רבה – הם מרביצים באותה חדווה לכולם, ימין או שמאל, לא כולל ערבים. אני נוטה לחשוב שהם מתייחסים לכל הפגנה באשר היא כאל הפרעה מיותרת לסדר הטוב, יתוש טורדני שצריך לנפנף ביעילות כך שאם אפשר להפריע למפגינים להגיע להפגנה ושחלקם יתייאשו וילכו הביתה אז בכיף. אני מניחה שזה יותר מרגיע מלחשוב שהם סתם לא חשבו שיבואו כל כך הרבה אנשים.

דבר הוועדה המבלגנת

הנסיכה: לא היה נעים

האנרכיסטית: לא היה כיף אבל היה מעניין. היה מעניין לראות ולשמוע אבל לא את הצעקות, את מה שאמרו על הבמה. לא שמעתי כלום אבל שמעתי שאומרים.

אמא של הפרחחיות: אני לא יודעת אם זאת היתה ההפגנה הגדולה בתולדות המדינה אבל ללא ספק זאת היתה ההפגנה במיקום הגרוע הגרוע ביותר מאז ומעולם.

ואני אומרת, כל מספר בין מאה חמישים לשלוש מאות אלף הוא סביר באותה המידה. מללכת בשוליים זה נראה יותר ממאה חמישים אלף אבל מה אני יודעת. מה שאני כן יודעת זה שהמשטרה לעולם לא תודה שהיא לא יודעת ולא יכולה לדעת.

***אשתי מוסרת שלא הייתי עד הסוף ברורה. ובכן, כמונו, הסתובבו עוד אלפי אנשים באותם חמישה-שישה רחובות שבהם הסתובבנו אנחנו, מכיוון שיש עוד עשרות רחובות סביב קפלן שלא היינו בהם יש להניח שהסתובבו בהם עוד עשרות אלפי אנשים שניסו להגיע להפגנה ושאולי הגיעו בסוף אחרי שאלפים אחרים עזבו. מי שהגיע ב23:00 ואייש מחדש את המ"ר שננטש על ידי אלו שהגיעו ב21:00 ונמאס להם כבר לא נוספו להערכות המשטרה מאחר שלא נוספו מ"ר לרחוב קפלן באותן שעתיים***

ולמארגנים אני אומרת, במוצ"ש הבא קחו את החצי מליון לפרק הירקון במוצ"ש שאחרי זה נעוף על המליון.

האנרכיסטית הקטנה מתאוששת ברחבת הסינמטק, לפני כן לא חלמתי להכניס יד לכיס ולהוציא את הסלולר

עגלות, גאווה ונבואה (לאו-דווקא בסדר הזה)

מי אמרה כבר לפני חצי שנה?

אשתי היקרה וידידי אשר על הפיד, התאוננו, התלוננו, שינאו את צה"ל וצאו להפגין, אני רואה שזה עוזר לכם להעביר את הזמן – כך או כך המציאות תשתנה. אם יש משהו שיכול לסובב את הגלגל מהר יותר זה לא עוצמת ההתנגדות שלכם אלא רק רמת החזירות, הטימטום והרשעות של מי שנמצא עכשיו למעלה.

ב-11.01.11 בפוסט שכותרתו "כשלקחו את הקומוניסטים" לעגתי לשמלאנים הנסערים שמרגישים שממשלת הימין לוקחת אותם וכולם שותקים, הזכרתי להם שכבר לקחו אותנו והם שתקו. כמובן שלא היה להם מושג על מה אני מדברת וייחסו לי, כהרגלם כשמישהו חושב אחרת מהם (הרגל מאוד המוני, אגב, בהחלט לא משהו שמייחד אותם), הזיות. אף על פי כן בחרתי לעודד את רוחם ולהזכיר להם שזה בסך הכל לונה פארק וסופו של הגלגל הענק הזה להתהפך. אז זהו, הסאה הוגדשה, המהפכה התחילה ואני גאה להיות זו שכתבה את זה כבר לפני שבעה חודשים.

מצעד הגאווה או צעדת העגלות?

יש שעות רבות במשך היום שבהן מכרסם בי צער עמוק על כך שלא יוצא לי לקחת חלק מאבק האוהלים. בינתיים אפילו לא יצא לי לבקר שם לחמש דקות כדי לבהות ביושבי האוהלים, למרבה המזל הצלחתי לקבוע דעה מוחלטת על הסוגיה גם בלי להיות שם. אבל הייתי רוצה להשתתף היום בצעדת העגלות, מחאת המשפחות או מה שזה לא יהיה אבל יש בעיה קטנה, באותה שעה ממש מתקיים בירושלים מצעד הגאווה שהתאריך שלו נקבע כבר לפני שנתיים (במוצ"ש ה-1 בספטמבר בנחמני, ת"א). אני יודעת, ביום ראשון יתקיים מצעד דומה בירושלים אבל כבר יש לי ישיבה דחופה שנקבעה לפני שבועיים.

כי זה המצב, המחאה הזו התעוררה סופסוף והעם יוצא לרחובות אבל אני, אם לא אכפת לכם כבר שנים בכבישים. ברגעים אלו אני כבר מתנדבת בארבעה ארגוני להט"ב שונים ואם ארחיב טיפה את הפריים אוכל לומר בגאווה שב-23 שנים האחרונות לא עבר חודש שבו לא הייתי מעורבת ופעילה חברתית. אפילו בשנתיים שהייתי עם הילדות בבית  עשיתי כמיטב יכולתי להביא גם קצת תועלת חברתית. אני חושבת שבסופו של דבר כשהנכדים שלי ישאלו אותי איפה הייתי כשהאסקפיזם מת אוכל לומר בגאווה שלא הלכתי להלוויה שלו כי לא הכרתי אותו.

שתי הערות על ימין ושמאל

בשבועות האחרונים אני לא צופה בחדשות, מספיק לי מה שאני קוראת במשך היום באתרים וגם שם אני רחוקה מלקרוא הכל. קראתי בימים הראשונים על גירוש הפוליטיקאים מהמאהלים וויתרתי על צפיה בסרטונים הנילווים. אבל אחרי שחצי יום הקיר בפייסבוק היה מלא בקישורים לסרטון של מירי פסקל Vs מירי רגב הצצתי בו. זה היה אחרי שכבר לפני כמה ימים מישהי העירה איפשהו שהסרטון (שלא ראיתי) של הסאונד ביט עם ההברקה השיווקית של רגב "תגיד לי, אתה סתום?" הוא קצת אלים ומיזוגני. ובכן, אנשים שמתעדכנים בצורה שונה ממני אולי לא נזקקו לסרטון של מירי פסקל כדי לדעת שהמוחים הכועסים ברוטשיטלד גירשו את רגב תוך שהם שופכים עליה מים, סמל שפע ידוע ומנהג מקובל בקרב יהודי ג'רבה כשרוצים לאחל למישהו שיחזור בשלום.

במוצ"ש בהפגנה הזכורה לטוב בת"א הונף שלט שהכריז "מובארק, אסד, נתניהו". שלושה ימים ניסיתי להבין מה הוא מזכיר לי השלט הזה, ובכלל, חופש הביטוי וכל זה אבל מה הוא רצה להגיד הבחור, מה משותף לשלושתם? בסוף הבנתי, מובארק, אסד ונתניהו שלושה דיקטטורים רצחניים, די דומה לפוסטר המפורסם של רבין בכאפיה.

אני צריכה לכתוב במפורש את המשפט הבא או שהוא מובן?

(את תמונת המצעד דאשתקד הוספתי אחרי שכבר העליתי את הפוסט ואני לא מצליחה לשכנע את המערכת לסדר אותן הפוך. אז דמיינו את זה בסדר הנכון, קודם כל הגועל נפש אחר כך איך עושים הפגנה באהבה)

מצעד הגאווה, ירושלים, 2010

כמה אנין

מן ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא

מה, הימין לא רוצה לקנות דירות לילדים שלו?

שוב, כמו שכתבתי ביום שישי, הם רוצים, מאוד. בסופו של דבר ימין ושמאל רק חול חול – דבר אחד אפשר להגיד לזכותו של המצב, הוא רע לכולם, בלי הבדל דת גזע ומין. כלומר, אם לא סופרים את אותם 20-30 משפחות שהמצב שווה להם מילארדים.  בכל מקרה, דיור בר השגה בתוך גבולות הקו הירוק ושיפור המצב הכלכלי בתוך הקו הירוק יהווה מכה קשה למפעל ההתנחלויות. מעבר לקו הירוק לא גר אף אדם שחושב שאסור לנו לחזיק את השטחים האלו, שחושב שהכיבוש משחית אבל בהחלט גרים שם עשרות אלפי אנשים שהיו מעדיפים לגור במקום אחר אבל לא יכולים להרשות את זה לעצמם מסיבות כלכליות. כמה מחברי הטובים ביותר היו רוצים לגור בירושלים אבל יכולים להרשות לעצמם בית רק באפרת או בעפרה. אפילו בקריית ארבע, רחמא ליצלן, גרים אנשים שהיו מעדיפים לקנות דירה במבשרת. אם החיים בתל-אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, פתח-תקוה כפ"ס ונתניה יהיו יותר אפשריים, כולל הסיכוי של שכיר בן תמותה לקנות דירה, ביו"ש ימצאו את עצמם בהגירה שלילית. ככה שברמת האידאולוגיה, ברמת המנהיגות, גם אם זאת לא מחאה שמאלנית אין ספק שהיעדים שלה מנוגדים לאינטרס של הימין.

אז למה הם מתעקשים שזאת מחאה לא פוליטית?

שבוע בשדרה כבר הבהיר להם את ההבדל בין לא פוליטי לא-פוליטי ולעל-מפלגתי. כבר ברור להם שזאת מחאה פוליטית הם רק מנסים, ובחכמה, לא להפוך אותה לעצרת בחירות של מפלגה כזאת או אחרת. כולם מנסים לתפוס עליהם טרמפ אבל עד היום, כלומר שבוע וחצי מרגע לבלוב האוהל הראשון, אף אחד לא הצליח, אף אחד גם לא הצליח להאכיל אותם איטריות או לקנות אותם בנזיד עדשים.  כרגע זאת עדיין מאחה, כרגע היא עדיין על-מפלגתית אבל אין לי ספק שהמאבק הזה יתורגם, בסופו של דבר, לכוח פוליטי. לכן הפוליטיקאי הראשון שילך בעצמו לריקושט, יקנה אוהל מתקפל ומזרון מתגלגל, ויגיע לשדרה בלי עיתונאים, בלי מצלמות ובלי יח"צ ופשוט יזיע ביחד עם כולם בשדרה, ישתין עם כולם בפיצריה ויתקלח אצל השכנים ייקח איתו את השדרה אל הקלפי.

לצערי לא הייתי אתמול בהפגנה, לצערי בגילי ובמעמדי כנראה שלא אצטרף אפילו ליום אחד במאהל ולכן קצת לא נעים לי לעוץ עצות למארגנים ולמוחים למרות שללא ספק הם יושבים שם דרוכים ומצפים למוצא פי. אבל הייתי היום הרבה יותר מרוצה אם אתמול, בתום ההפגנה החוקית, במקום ללכת ולחסום את רחוב דיזינגוף הם היו מצטרפים להפגנת הרופאים מול איכילוב. כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אם יש משהו שמחאה הזו כבר הצליחה להשיג זה המהלכים האחרונים של שביתת הרופאים.

מאהל של פעם

אין כמו באוהל

של מי המחאה הזו, לעזאזל?

זאת חבורת ילדים מפונקים, מייללת ביקורת אחת. שמאלנים! מייללת ביקורת אחרת. כבר ביום הראשון למחאה דאגו כולם, כולל הגוף המונוליטי הידוע בכינויו תשקורת, לבשר לנו שמארגנת המחאה היא ילידת כפר שמריהו כלומר, נאשמת באותם שני פשעים נגד האנושות – ילדה שמאלנית מפונקת שבמקום לגור אצל ההורים שלה או לחיות על חשבונם חושבת שמגיע לה להתפרנס בכבוד ולממן בעצמה את הדירה השכורה שלה בתל אביב. עוד אומרים על המחאה הזו שהיא לא רצינית, שאין לה דרישות מסודרות, יעדים נורמליים שהיא מקושקשת ומצ'וקמקת ולא תוביל לשום מקום.

אבל נתחיל עם הימין, מה בעצם הבעיה שלהם עם המחאה הזו, הם לא רוצים לקנות את הדירות שלהם בפתח-תקוה או בגבעת שמואל במחיר שפוי? כשהילדים שלהם לומדים בבר אילן הם לא מעוניינים שהם יוכלו לשכור דירות נורמליות במחיר סביר? וודאי שכן. למצביעי הימין בכפר סבא, רמת גן ירושלים וגם באפרת ועפרה אין שום בעיה להזדהות עם מחאת האוהלים אבל מנהיגי הימין הם אנשים עם חושים מחודדים להפליא. עוד לפני שלדפני ליף היה מושג אם היא לא הולכת לשבת באוהל שלה לבד בחושך למנהיגי הימין כבר היה ברור שזה יתפוס וזה לא מצא חן בעיניהם. על פניו הרי מדובר בעניין של תלאביבים, חילוניים ומשועממים זה לא אמור להדאיג אותם , ובכל זאת זה מדאיג אותם. כי יותר מכל דבר אחר זה מזכיר להם את קיץ 2005 ואת הקייטנות של גוש קטיף וכפר דרום.

היום אין לי שום ספק שיותר מאשר מיום הפינוי/גירוש עצמו הושפעו בני הנוער של אותם ימים ממחנות הקיץ מאולתרים/מאורגנים בגוש קטיף, מניסיונות ההתפלחות לגוש הנצור, מהכישלונות מהחזרה לכפר מימון. מהנטישה של היומיום הבאנלי והתמסרות למען מטרה נעלה, מהחיים בקומונה, מהגיטרה, מהחול בתחת, מהמטבח המשותף מההתרחקות מההורים, מהבורגנות, מהטלויזיה, מבבילון, מהמקלחת ומהדיאודורנט. על פניו המאבק שלהם בגוף קטיף נכשל, הפינוי/גירוש הושלם, התודעה לא מי-יודע-מה נצרבה ומראות הפינוי חזרו זמן קצר אחר כך בעמונה אבל הימין הרוויח את הנוער שלו פוליטי יותר, ימני יותר, נחוש יותר.

מהרגע שנשתל האוהל הראשון בשדרה הבינו מנהיגי הימין שהקיץ של 2011 עומד לחשל בצורה דומה את הנוער שהוא לא שלהם. שגם אם המחאה מקושקשת ובלתי מפוקסת ושגם אם בסוף החופש הגדול או לכל היותר עם תום חופשת הסמסטר החבר'ה יחזרו הביתה ויגלו שבהעדרם שכר הדירה עלה בעוד 200 שקל הם כבר יהיו פוליטיים יותר, שמאלנים יותר, נחושים יותר.

למי קראת מפונק?

לפני יומיים פרסם יאיר לפיד טור דעה בשם "מרד העבדים" (הקישור הוא לדף שלו בפייסבוק, לא צריך לעשות לייק כדי לקרוא) ומיד החלו הציקצוקים שכן קשה להאמין שלפיד שילם אי פעם משכנתא. ובכן, קבלו סקופ, גם אני לא שילמתי אי פעם משכנתא וכנראה שגם לא אשלם והפעם האחרונה שבה הייתי רעבה ללחם היתה ביום כיפור. אף על פי כן אני מרשה לעצמי להחזיק בדעה בעניין וגם להביע אותה. כך גם יאיר לפיד וכך גם יושבי האוהלים. אני בספק אם יש צורך במעמד זה להזכיר שאף מהפיכה חברתית לא התחילה מעניים חסרי-כל, למרות שאפשר לנסות (ולנסות ולנסות) להיזכר מה יצא מהמחאה של ויקי כנפו. במקביל, אפשר לגגל בראש את המאחה המצרית בכיכר תחריר (ובכלל את כל גל המהפיכה הזה במדינות ערב) ולהיזכר שבעצם גם שם הכיכר לא התמלאה בפלאחים ומהדלתא של הנילוס אלא באנשים שיש להם פייסבוק ואייפון.

אני אסתכן ואומר יותר מזה, חבורת ה-הון-שלטון שלנו הצליחה כל כך טוב בפרוייקט שלה שהמצב היום הוא כזה שאפילו שכיר במעמדו של יאיר לפיד מתחיל להרגיש שמשהו מאוד-מאוד לא בסדר. הוא יודע שהילדים שלו לא יוכלו לקנות בעצמם דירה גם אם הם יעבדו מאוד-מאוד קשה, בעצם גם שכר דירה הם לא יוכלו לשלם בלי עזרתו. הוא גם יודע שהוא הולך להיות ח"כ או שר והוא יודע היטב ששכיר במעמדו של  ח"כ או שר בבואו לבדוק את חשבון העו"ש שלו לא יכול שלא להיזכר במחירה הדלק או הגבנ"צ.

אז הוא ילד מפונק שכותב על עבדים והם ילדים מפונקים שמשלמים אלפי שקלים לחדר ממוזג בתל אביב ובכל זאת גרים כבר שבוע באוהל עם אפס כיווני אויר. איך זה בדיוק משפיע על נכונותם או אי נכונותם של טיעוניהם או על הלגיטימיות של מחאתם?  מי שטוען שמדובר בילדים מפונקים לא אומר שמחירי הדירות בתל אביב הם שפויים אלא רק שהמפונקים יכולים לחפש לעצמם דירה מחוץ לקאסבה של תל אביב (ואז לחפש גם עבודה אחרת או לימודים אחרים כי אי אפשר להגיע לת"א בבוקר אם אתה לא נמצא שם כבר בלילה) ושכל מי שנמצא במצב שהוא כן יכול לעמוד בשכ"ד במקום יותר מרוחק אין לו זכות למחות.

למרות שמדובר בדמגוגיה נחותה שנועדה לבטל ולהקטין את מי שלא מוצא חן בעיניך אני אטרח ואזכיר גם את העובדה שבערים שבהן זול יותר לגור גם השכר נמוך יותר ורק מחיר הדלק זהה. כלומר, אם את מתרחקת ממרכז העיר אבל ממשכה לעבוד בה ולהתבדר בה את מה שחסכת תוציאי על תחבורה, אם את בוחרת לגור בפריפריה אזי רוב הסיכויים שגם תשתכרי כמו פריפריה ובאופן יחסי מצבך לא ישתנה בהרבה, שכר הדירה עדיין ינגוס את אותו אחוז מהכנסותיך.

זה לא בפוקוס

לפני שבועיים דברתי עם חברתי הצלמת שסיפרה לי שהרבה פעמים אנשים מעדיפים את התמונות של עצמם כשהן אאוט אוף פוקוס כי זה מטשטש את הפגמים שלהם. אז אם בצילום הפוקוס הוא אובר רייטד, מה יגידו מחאות הקיר? תרשו לי לצטט גם את ידידי הווירטואלי למדי מוטי פוגל שהעיר לפני כמה ימים שאנשים שמתחילים מהפכה ביולי הם כנראה אנשים שאין להם ילדים. עניתי לו שהאנשים האלו הם ילדים בעצמם ולכן כל מה שביבי צריך לעשות זה להעביר את הזמן עד סוף אוגוסט או לכל היותר עד תחילת הסמסטר. מוטי ציין בסיפוק שזה מה שביבי ממילא יודע לעשות הכי טוב. בחלוף שעות ספורות חזרתי בי. לא מהערכתי לכישוריו המפולגים של ראש הממשלה אלא מהמחשבה שבהעדר פוקוס ויעדים ברי השגה (חה!) המחאה הזו קלה למיסמוס.

זה קרה ברגע שבו הרופאים המתמחים עזבו את בתי החולים ויצאו לרחובות. שביתת הרופאים נמשכת כבר למעלה ממאה ימים – זוהי שביתה עם המון פוקוס ועם יעדים מוגדרים מיום היוולדה. אישפוזי יום מושבתים כבר חודשים, אלפי ניתוחים נדחים ובמקביל האחיות בעיצומים כבר כמה חודשים ושומדבר לא קורה. אבל שלושה ימים מרגע שהאוהל הראשון נפתח בשדרת רוטשילד והמתמחים והאחיות נוטשים את בתי החולים וחוסמים כבישים, פורשים מההסתדרות הרפואית, לא מתרגשים מצווי מניעה ונראה שהם מצליחים למנוע את ההסכם המתגבש עם האוצר, הסכם שמשאיר אותם עם שכר של 22 ש"ח לשעה. גם אם בתום חופשת הסמסטר יקופלו אחרוני האוהלים בשדרה ויושביהם יחזרו לדירות הממוזגות והיקרות להחריד שלהם המחאה הזו שינתה את כללי המשחק.

הפיד כמרקחה

צייצן שהיה השבוע בכנסת סיפר שמחאת האוהלים זה נושא השיחה היחיד שם. פוליטיקאים (מימין ומשמאל) הם אנשים עם חושים מחודדים, גם הם מבינים שכללי המשחק השתנו. צייצנית אחרת שהיתה אתמול במאהל סיפרה שאחד מנושאי השיחה הפופולריים הוא שיחת הטלפון שקבלה דפני ליף, מיוזמות המחאה, מטמירה ירדני שדרשה ממנה לשנות את מועד ההפגנה כדי לא לפגוע בגמר של כוכב נולד. יתכן, כמובן, שמדובר בשמועה חסרת בסיס אבל באגפים אחרים של הפיד התקיים דיון מרתוני בשאלה האם להישאר בבית ולראות את הגמר של כוכב נולד או ללכת להפגנה. בסופו של דבר אנשים שאשכרה יש להם מושג שבמוצ"ש יהיה הגמר של כוכב נולד, שמזהים את שלושת הפיינליסטים בשם ובפרצוף ואפילו יש להם דעה בנוגע לכישוריהם ו/או לתחת שלהם החליטו לסמוך על טדי הפקות. אפשר ללכת להפגנה ולחזור הביתה לפני שהגמר יסתיים, מקליטים את הגמר והולכים להפגנה.

תמיד קיימת האפשרות שממקומי הבטוח בדאון טאון גדרה אני חיה בבועה התל אביבית של פייסבוק וטוויטר או שבאופן המוני להפליא אני אוכלת כל מה שהתקשורת מוכרת. יכול להיות. בכל זאת אני לוקחת את הסיכון ומהמרת שלפוליטיקאים יש סיבה טובה לפחד, מעמד הביניים יצא לרחוב והוא בדרכו אל הבריקאדות. כשאני אומרת פוליטיקאים אני לא מתכוונת דווקא לביבי, עם כל הכבוד והערכה שאני רוכשת לביבי הוא לא יכול היה לעשות את כל זה לבד, היתה פה יותר ממשלה אחת לפניו והוא אפילו לא המציא את הקונספט של הון ושלטון. זה רק שהתמזל מזלו להגדיש את השאה בדיוק כשכל המשטרים בשכונה נופלים ולאנשים נמאס לאכול חרא ועוד לשלם עליו מחיר מופקע.

אחד שיודע כבר אמר את זה

אני אכתוב פעם אחת את השם המפורש, מנחם בן, וגם לא אתן לינק ישיר שכן אני שונאת-שונאת-שונאת לעשות את הטובה הזאת לכל ההומופובים והגזענים באשר הם. במקום לינקים לדבריו וציטוטים נבחרים אני אשלח אתכם לפוסט הזה בבלוג שלא הכרתי קודם שמבאר את עיקרי הדברים אני מסכימה עם כל תג ותג בו, במיוחד עם השורה התחתונה שרואה בעורך אחראי לא פחות, ואם לא יותר מבן עצמו. "רייטינג" הוא עיתון פנאי, מיום הולדתו עבדו/כתבו/רכזו בו פרחי עיתונות פעוטים עם פה גדול. "רייטינג" היה חלומן של הילדות המשעשעות בפורומים (בעידן הפרהיסטורי של טרום בלוגים), חלומם של כתבי רייטינג היה להגיע העיתונות ה'אמיתית'.

כבר הרבה שנים שאין לי חברות שהן בגיל שחולם לכתוב ברייטינג ואף על פי כן הגילוי כי בן כותב טור ברייטינג הצחיק אותי, אם האיש בוחר לחיות כפאקצה אני מפרגנת לו. אם הוא חושב שזאת הדרך להאריך עוד טיפה את ט"ו דקות התהילה שלו, שיילך על זה. אם "רייטינג" חושבים שבן הוא המזור למצוקת הרייטינג שלהם, שילכו על זה גם הם. שומדבר מכל האמור לעיל לא יכול לשנות את העובדה שבן הוא פרובוקטור. אם אתה פרובוקטור שיש לו מזל בחיים, ישלמו לך בשביל לחולל פרובוקציות, אם יש לך קצת פחות מזל ישלמו לך בשביל לכתוב עליהן. בן הוא מהפרובוקטורים חסרי המזל שנאלצים לשלוח ידם במקלדת כדי לייצר את מחול השדים המיוחל. כדי לעשות את עבודתו נאמנה על הפרובוקטור להתאהב בדעות המופרכות/מופרזות/נתעבות שהוא מייחצן כמו כן עליו להקצין את הדעות הללו חדשות לבקרים שאם לא כן הן משולות לשלג דאשתקד.

אבל, אם בן פוטר מעבודתו ב"רייטינג" בגלל שהטקסט שהוא כתב הוא בלתי ראוי לפרסום אזי יחד איתו צריך היה ללכת העורך שאישר את פרסומו של הטקסט הזה (ואם העורך היה בחו"ל אז מי שזה לא יהיה שהחליף אותו ופישל בענק). אבל ישנן עוד שתי אפשרויות לפחות. יתכן שעורכי "רייטינג" הם דווקא אנשים מבריקים שהבינו שבן, כמו כל פרובוקטור, מגיע עם תאריך תפוגה, שהמאמר הזה הוא הקצה של הקצה ויותר אי אפשר לסחוט את הלימון הזה. הכושי, יש לומר, עשה את שלו. יתכן, מצד שני, שהם הבינו באיחור אופנתי שהם בעצם מעסיקים טוקבקיסט ממוצע והחליטו בתבונה שאין סיבה שהם יקנו מבן את מה שהם מקבלים בחינם מדויד המקורי.

כך, או כך, או כך התנהלותם של עורכי "רייטינג" היא צינית ודוחה לא פחות מהטקסטים המפכים ממוחו הקודח של בן. ובאשר לבן, המסכן, יותר מכל, יותר מכל אחד אחר הוא קורבן של הומופוביה. אי אפשר לשנוא בעוצמה גדולה ויסודית כל כך אדם אחר בלי לשנוא כל כך את עצמך.

קוונטים?!

במקרה של אזעקת אמת

גני הילדים של הילדות שלי שוכנים כחצי ק"מ בקו אויר (בערך, בערך) ממקום נפילת הקטיושה שנחתה פה בעיצומם של ימי עופרת יצוקה הסוערים אי אז בינואר 2009. הגן הקודם שלהם אפילו קרוב יותר. ההבדל בין הגן הקודם לגנים הנוכחיים הוא שהגן הקודם היה פרטי והיה לו מרחב מוגן ואילו הנוכחיים הם של העירייה ואין להם, כמובן, מרחבים שכאלו. במהלך הצפירה נדרשים ילדי הגן להכנס מתחת לשולחנות. זה הגיוני מאחר שלגן יש חלונות בשני קירות האורך כך שאי אפשר להיצמד לקיר שמרוחק מהחלונות כדי, לפחות, להקטין את הפגיעה מריקושטים ושברי זכוכיות. סו הלפ מי גוד.

בגן של הגדולה יש היום מסיבת סיום, אשר על כן הלימודים בגן מסתיימים בשעה 11:00. בדיוק בשעה שבה השמיע פיקוד העורף את צפירת התרגול. אני מעדיפה לא לדמיין מה הלך שם כשחצי מההורים הסתובבו שם בין הרגליים ובמקביל הגננות של הצהרון מנסות ללקט את ילדי הצהרון. אז להורים שהחמיצו וגם לאלו שלא יהיה שידור חוזר היום בשעה 19:00 כשלסיום המסיבה ידרשו ילדי הגן וההורים לדלג עם הבורקסים והקולה אל מתחת לשולחנות. סו, הלפ מי גוד.

רצה הגורל בעת שהושמעו פה אזעקות אמת תמיד שהיתי בבית ברוב הפעמים הייתי גם חמושה בשתי פעוטות. אני שמחה לבשר לכם שפעם אחת בלבד שמעתי את האזעקה וגם אז מדובר היה באיוושה רכה שהילדות שלי הצליחו לפספס ואני בחרתי שלא להטריח אותן אל הממ"ד מאחר והיו עסוקות בעיניניהם. בשאר הפעמים נודע לי על האזעקה רק בדיעבד (בדרך כלל כשאמא שלי להתקשרה לברר אם אנחנו עדיין עומדות על תילנו). את אזעקות התרגול, לעומת זאת, שומעים פה נפלא. כאז כן עתה. סו הלפ מי גוד.

במלחמה הבאה אני מהגרת לירוחם. סו הלפ מי גוד.

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

ועוד כמה מילים שאינן קשורות ישירות לאלוקים. לפני שבוע חדלה מדינת ישראל לשדר טלויזיה בשידורים אנלוגיים. עד לאותו רגע צרכנו חדשות מערוץ 1 ו-2 באמצעות אנטנה מצ'וקמקת שאספה אבק על הטלויזיה שלנו – מגל, מילר ולוי הצליחו להעביר מצויין את המסרים שלהם בעולמנו האנלוגי. האמת היא שבמשך שבוע לא חשנו בחסרונה של הטלויזיה ואני חושבת שהייתי משאירה את המצב כמות שהוא אלמלא היינו נדרשות לתחזק בייביסיטר. לא יודעת איך זה בשאר הארץ, אצלנו יש מחסור בממירים ככה שגם המחיר שלהם הוא לא מה שהיה פעם. בנוסף, כמובן שהאנטנה שמצורפת למכשיר קולטת רק שלג דיגיטלי ככה שלתענוג היה צריך גם להוסיף אנטנה גדולה יותר וכל העייסק עלה בסך הכל 460 ש"ח. נכון, רואים יותר טוב. נכון, קבלנו כצ'ופר גם את ערוץ הכנסת (וגם ערוץ 10 בשניהם אין לי כל חפץ). ועדיין, טיפה יקר בשביל משהו שעד לפני שבוע היה בחינם. כמה קוטג' אפשר היה לקנות בזה…

Kings (מל"א טו, 12)?

אתמול ישבנו במעבדה המאובטחת שלנו (מקלט בבאר-שבע, יש תקופות בחיי המדינה שבהן שזה נחשב לאיכות חיים) והמנחה שלי ביקש לעצמו כמה דקות של הפוגה מההארד-קור ארכיאולוגיה שעסקנו בה. אז התחלנו לדבר על הדוקטורט שלי. משעמם. לא אלאה אתכם בזרם התודעה שלנו אבל עברנו לדבר על אסא מלך יהודה. בשביל המנחה שלי עברית היא שפה שלישית אז הוא פתח תנך אונליין עם תרגום, וכדי להיות בצד הבטוח שני תרגומים. הרבה תועלת מאדון אסא למחקר שלנו לא יצא אבל אז נפלנו על פסוק הזה:

יב  וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים, מִן-הָאָרֶץ; וַיָּסַר, אֶת-כָּל-הַגִּלֻּלִים, אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֲבֹתָי (מלכים א טו 12).

באתר הזה שבו הסתכלו התרגום לאנגלית מופיע לצד המקור העברי המנוקד והרי הוא לפניכם:

12 And he put away the sodomites out of the land, and removed all the idols that his fathers had made.

התרגום הזה נעשה "according to the Masoretic Text and the JPS 1917 Edition" והוא מפרש את הקדשים כ- סדומיים.

באתר השני שפתחנו ביקשנו את התרגום שלנו בגירסת "new international version" וזה מה שקיבלנו:

¹² He expelled the male shrine prostitutes from the land and got rid of all the idols his ancestors had made.

NIV הוא פרוייקט שנהגה באמצע שנות השישים וממשיך להתקיים ברגעים אלו ממש, התרגום ממשיך להתעדכן כל הזמן ולאחרונה זה קרה ב-2011 – לפי התרגום הזה הקדשים הם לא סתם סדומיים אלא זנות גברית פולחנית בתוך מקדש.

בשביל להבין מאיפה באו למתרגמים הרעיונות האלו הטרחתי את עצמי לספריה ולשם הנוחות פתחתי דעת מקרא ובפרק י"ד גם הוא מפרש 'קדש' כזנות פולחנית אבל מציין שרש"י בספר דברים מפרש 'קדש' ו'קדשה' לא כזנות פולחנית אלא כזנות וכניאוף פשוטו כמשמעו. בקיצור, רש"י פרש 'קדש' כזונה ממין זכר, המתרגם ב-1917 חשב פחות או יותר אותו דבר אבל התרגום החדש (שזה פרוייקט שהתחיל אי שם בשנות השישים של המאה העשרים ועודכן לאחרונה ב-2011) כבר מבין את ה'קדש' כזנות שמתקיימת בתוך מקדשים.

בכל מקרה, אני תוהה מה השתנה בין רש"י לדעת מקרא ובין התרגום הראשון לשני. את מי הם מנסים להוציא יותר רע, את הזנות הגברית באמצעות כריכתה בעבודה זרה או את המלכים החוטאים כשהזנות הגברית יכולה להזקף לחובתם רק אם היא כרוכה בעבודה זרה?

גילולים! (מתוך האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל עמ' 619)