עברי רוד

הו-הא מי זה בא!

תשמעו, מצעד הגאווה מתקרב. לא, לא הסתכלתי בלוח השנה – אין לי מושג שעכשיו מאי ושמצעד הגאווה מתקיים בשבוע הראשון של יוני. לא. אני יודעת את זה בגלל שעירית תל-אביב צבעה מעבר חציה בצבעי גאווה וכמה שעות אחר כך צבעה אותו שוב ללבן. כן, בבוקר הם העלו לדף הפייסבוק שלהם את התמונה שמצד ימין- אספו לייקים, שיתופים ותגובות משתפכות, כשהכל התייבש הם צילמו תמונה לטובת קמפיין הגאווה (התמונה השמאלית) ומיד צבעו הכל חזרה ללבן. משום כך אני יודעת שיש מצעד.

כן תושבי תל אביב היקרים וגם סתם משתמשי פייסבוק אקראיים, אתם עובדים בהתנדבות בקמפיין השיווקי של העיריה. מה שחשבתם שהוא מחווה קטנה וצבעונית של הנכחת הקיום הלהט"בי בעיר הוא בעצם תעלול שיווקי שובב ופרודוקטיבי. ביקורות על המהלך הזה הגיעו, כמובן, מכל כיוון אפשרי – החל מלשון החוק ומידת הבטיחות של מעבר חציה צבעוני ושל הצבע עצמו עבור רוכבי הדו-גלגלי. עבור דרך סגירת הרחוב לכמה שעות לצורך הצביעה, הצילום והצביעה חזרה. וכלה בכעס ובתחושת הקבס של האנשים מהעובדה שהשתמשו ברגישות וברגשנות שלהם כדי לקדם אינטרסים של עירית ת"א. ועוד לא אמרנו מילה על העלות של כל העסק הזה.

תראו איזה רובוט חמוד!

אני מניחה שאני לא מגלה את בית ציוני אמריקה לאף אחד כשאני מזכירה שיש לא מעט ביקורת בקרב חברי הקהילה בנוגע למצעד הגאווה בתל-אביב. אחת הטענות המרכזיות בביקורת הזאת היא על המסחריות שלו, על העובדה שהוא מזמן הופקע ממשתתפיו לטובת מסע פרסום למועדונים, ליינים של מסיבות, יצרני קונדומים, בירות ומשקאות אנרגיה. שמדובר בעצם במסע יח"צנות לאותן החברות ולעיריה עצמה, שבשם שמירה על האסתטיקה של מסע היח"צנות המאורגן והיעיל הזה משתיקים קולות שאינם פוטוגנים ומעלימים את הפנים הפחות הרמוניים של הקהילה.

אז מה עושים מארגני המצעד כדי להתמודד עם הטענות לעיל? הרשו לי לצטט את יניב ויצמן (חבר מועצת העיר ת"א ויועץ ראש העיר לענייני קהילת הלהט"ב): "יש כאן פעילות שמטרתה יצירת שיחה ובאזז על אירועי הגאווה. אלפי השיתופים שהיו היום השיגו את המטרה." זו תגובתו לשלל הטענות שהועלו נגד התעלול הקטן שלו. מה שיניב ויצמן אומר, בגדול, זה כן. כן, המצעד הוא אירוע מסחרי ויח"צני ואתם, כולכם, ניצבים. אתם תבואו למצעד כדי לקשט את גן מאיר ולייצר תפאורה הולמת למשאיות של המועדונים, חברות הסלולר ומנועי החיפוש. אנחנו נדאג לכך שתוכלו לקנות מים במחיר מופקע ואתם תהיו גם הרובוטים הקטנים במסע הפרסום של אירועי הגאווה ואם יש לכם טענות אתם, איך נגיד, קטנוניים.

אל תגעו במשיחי!

אתם יודעים מה, הוא כמובן צודק. ואני הייתי סולחת על הכל ועושה לייק ושייר ו-איזה-חמודי כמו שמקובל, הרי אין לי שום עניין להצטייר כקטנונית. הכל נסלח, למעט דבר אחד. אלוקים אדירים, אלוקי אייבי-רוד ותרבות הפופ כולה – למה עברי חוצה את הכביש מימין לשמאל???

לא גזען, דוס

בואו נאמר את האמת, כולנו – ללא הבדל דת, גזע או מין קצת גזענים. ומיזוגנים. והומופובים. מכיוון שזו תופעה כל כך נרחבת, שלא לומר אנושית, היא לבדה איננה ראויה לשבח או לגנאי. אלו יינתנו רק כמענה על השאלה מה אנחנו עושים עם זה, איך אנחנו מתמודדים עם הגזענות הטבועה בנו. האם אנחנו מודים בקיומה או מתכחשים לה, האם אנחנו מצדיקים אותה או מתקוממים נגדה? האם אנחנו מסתגרים בד' אמותינו או דווקא מנסים להכיר את הזולת השונה מאתנו ובכך להקטין את הזרות ביננו, להיות סובלניים יותר ועל ידי כך להקטין את הפחד והשנאה שאנחנו חשים כלפי השונה.

בעידן שבו כבר נברא הפוליטיקלי קורקט מרבית האנשים משתדלים לפחות להסתיר את הגזענות, השנאה והפחד מהאחר הטבועים בהם. לא תמיד בצורה מושלמת, לעתים קרובות בחוסר הצלחה – אבל קיימת בהם לפחות מודעות בסיסית לעניין. על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.

במקום להודות באנושיותם ובגזענות הטבועה בהם הם מייחסים אותה לאל. במקום לתקן את מידותיהם הם בוראים אל במידתם – פחדן, גזען, שוביניסט, מיזוגן והומופוב. הם יכולים לעשות את זה די בקלות מאחר שההיסטוריה היהודית תעדה התנהגויות דומות מאז בריאת העולם. בשעה שהספרות היהודית מלאה בכל טוב, בגזעני ובסובלני כאחד, מי שבוחר להתעלם מ"ואהבת לרעך כמוך" ומעדיף טקסטים שמצדיקים שנאה, פחד והסתגרות עושה זאת כדי להצדיק את פחדיו ושנאותיו שלו. מי שבוחר במקורות הגזענים, המיזוגנים וההומופובים עושה זאת כדי להימנע מלהודות שתכונות אלו טבועות בו. מי שמעדיף את אלו על פני מורשתו של אהרון הכהן מבטא בכך את פנימיותו שלו ולא את אופיים הבלעדי של המקורות היהודיים או אלוהים עצמו.

70 פנים לתורה הם 70 פנים לאלוהים עצמו – הוא אל קנוא ונוקם ובה בעת גם סובלני ומכיל, למסקנה הזו הובילה אותנו קריאה מחודשת בפרשת פסח שני. מהסיבה הזו בחרנו למלא מחדש את יום 'פסח שני' בתוכן בעל משמעות לעולם שבו אנו חיים. הפרוייקט שמציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית מתקיים זו השנה הרביעית. השנה הצלחנו להרחיב אותו אל מעבר לדיון ברעיונות העמוקים הטמונים בו. יום העיון שנערוך היום (א' 5.6.2012) יתמקד במערכת החינוך יכלול גם סדנאות מקצועיות בנושא חינוך לסובלנות. כי גזענות, מיזוגניה והומופוביה אינן גזירות גורל, איננו חייבים לחיות איתם, איננו חייבים להוריש אותם לדורות הבאים.

המטס, צלחת הפטרי שעליה הוגש לנו תא"ל שלום אייזנר

והארץ תשקוט

הפער בין החופשה לחיים האמיתיים מזמן לא היה גדול כל כך. החג והחופשה היה כל כך אביביים ומושלמים והיומיים מאז כל כך כעורים ומטומטמים. אני אפילו לא מדברת על האוטו שנגרר הבוקר למוסך, רק על החדשות. אתמול (יום א') זה כלל דיווחים אינסופיים על ההערכות האינסופית של המשטרה למטס [וגם פוסט של ה(.)חיים על המשט], כלומר ההערכות המופרזת הרגילה. כיוון שיש מטס ויש מאות שוטרים שמחכים לו, חייבים איכשהו להעביר את הזמן באמצעות דיווחים תכופים וחייבים לקבל תגובות מכל מי שמוכן להתראיין (כלומר, כולם) כדי לסדר לנו את הבוקר.

קיבלנו את נציג הממשלה שכינה את המוטסים 'אנרכיסטים' ויכולנו להיות אפילו מרוצים – העולם עדיין סובב סביב צירו. קבלנו את נציג כוחות הבטחון שכינה אותם 'טרוריסטים מסוכנים' ויכולנו להיות בטוחות שהצפון המגנטי עדיין נמצא בדיוק במקום בו השארנו אותו אתמול. הכל היה ממש בסדר עד שבאה זהבה גלאון וקוננה בשידור על כך ש"הממשלה עושה שימוש באירוע לצרכי תעמולת פנים" ופתאום יש חשש שכדור הארץ הוא בסך הכל בלון שלא נקשר – תעמולה? לא יתכן! כי למטס עצמו אין שום קשר לתעמולה וגם לעובדה שגלאון עצמה עולה לשידור בשבע וחצי בבוקר בקול ישראל, גם לה אין כל קשר לתעמולה.

עין שמים אודמת

וכך חולף לו היום ומסתבר שקול ענות חלושה זה אנדרסטייטמנט ליד ה'אירוע' הזה. פאדיחה מכל צד שלא מסתכלים, אבל בשבילנו כל פאדיחה שלא הופכת לתקרית בינלאומית או מלחמה אינסטנט היא רווח נקי. אלא שהשמחה, מסתבר, היתה קצת מוקדמת. בדיוק כשהתרווחנו בכסא עם יוגורט וגרנולה של אחר הצהריים התפוצצו כל הפידים באשר הם הודות לסרטון קצר בכיכובו של סמח"ט הבקעה האנונימי. דווקא לקיומו של משט האופניים בבקעת הירדן הייתי מודעת כיוון שכבר בשעות הצהריים של יום א' הופיעו תמונות ממנו בסטטוסים שונים בפייסבוק. אבל עברו עוד כמה שעות, יותר מ-24 שעות מתום האירוע עד שהסרטון המפליל הועלה לרשת. רק מקרה, דיליי סביר? יותר סביר שכמו שמשט האופניים עצמו היה מתוכנן ומאורגן כך היה גם התיעוד שלו ועבודת היח"צ. או אם לצטט את גלאון, תעמולה. חומר גלם מופלא לכל המטומטמים באשר הם.

בסרטון שפורסם רואים קצין צה"ל בדרגת סא"ל – איש גדל גוף, שלא לומר שמן, מקריח, חבוש כיפה סרוגה וחמוש באמ-16 מקוצר וזיפי זקן (ספירת העומר) בן שבוע. שמו של הסא"ל שלום, אירוניה שאיננה נדירה במחוזותינו כלל. ובכן, אותו שלום, עינכן הרואות את מי הוא מזכיר יותר מכל נראה בסרטון כשהוא חובט ברובהו בפניו של בחור צנום ובלונדיני. כשמסתכלים בסרטון שוב (ושוב ושוב) קשה שלא לשים לב שבשניות שקודמות לתקיפה הוא מסתובב כארי בסוגר, הרובה בידיו – הקת בימינו והקנה בשמאלו – ונראה כמי שאורב לטרף.

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

אף תגובה לסרטון הזה היא לא בדיוק הפתעה (מזל שיש לנו את מוטי). בצבא לא היססו לרגע, ועוד לפני החדשות של חצות השעו את אייזנר מתפקידו. בימין הכתירו אותו לגיבור, עוד בחייו ובשמאל לרוצח תאב דם, עוד בחייו של האנרכיסט שעכשיו מסתבר שהוא אזרח דני. אייזנר עצמו טען שקודם לחבטה שהנחית בפניו של הדני הותקף במקלות וכמה מאצבעותיו נשברו. היום בבוקר בתוכנית "סדר יום" טען דובר צה"ל לשעבר, רון כיתרי, שמאחורי האנרכיסטים האירופאים הענוגים עמדו עשרות פלסטינאים (איום א-פריורי) וחוצמזה, כמובן, מדובר באירוע יחיד. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות שאולי זה האירוע היחיד שנקלט בעדשת המצלמה הוא הסביר לה שבכל אירוע יש עשרות מצלמות, כולל כמה של דו"צ עצמו.

גם יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, קיבל את דקות התהילה שלו אותן הוא ניצל, כמובן, כדי להאשים את הממשלה והצבא ברפיסות יתר. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות המשעממת שהכיבוש, אולי, משחית הוא הזכיר לה שהצבא והמשטרה מכים אזרחים מימין ומשמאל גם בתוך גבולות הקו הירוק כך שאין לזה שום קשר לכיבוש. ובכן, או שדיין אידיוט או שהוא חושב שכולנו סתומים או שכל התשובות נכונות, אבל אם הוא היה טורח פעם אחת להקשיב לאנשי הכיבוש-משחית הוא היה יודע שכל מה שהם צריכים לעשות עם הטיעון שלו זה להדביק לו את הכותרת: מש"ל.

לובשי חול וחגור וכבדי נעלים

ואני אומרת אדרבא, יקומו החבר'ה של דו"צ, יכינו לעצמם כוס קפה חזק ויאתרו את הצילומים הרלוונטים מאירועי השבת החולפת בבקעת הירדן. תנו לנו לראות אנרכיסטים בלונדינים עם ורצח בעיניים תוקפים במקלות אל"מ שלא הלם. תנו לנו לראות עשרות ואולי מאות פלסטינאים שמתחבאים מאחוריהם ורק מחכים להזדמנות לתקוף. שימצאו את הסרטונים, שיערכו אותם באופן הכי מפרגן לצה"ל ולאל"מ אייזנר וירימו טלפונים לכל העיתונאים והבלוגרים השמאלנים והאנרכיסטים – לרובם יש מספיק אינטגריטי כדי לפרסם את זה ולאף אחד מהם אין התנגדות לסקופ. הפעילות הוויראלית כבר תעשה מעצמה, רק תשלחו. כי בינתיים התעמולה הפלסטינאית עושה מכם זרגים קטנים ומשעממים – שש מאות שוטרים ישראלים נדרשו בנתב"ג כדי לאיין את האייטם של המטס, פלסטינאי אחד עם תזמון מדוייק נדרש כדי לזיין את כולם בו זמנית. טיפה סבלנות והוא קיבל את הבילד-אפ המושלם לשוט המושלם.

 

חשפניות, בדיוק מה שחשבתן

גלדיאטורים!

בסוף השבוע החולף נרשם עוד פרק הירואי בסכסוך האינסופי בין דנה ספקטור לפמיניזם (והפמיניסטיות) הדוגמטי. במוסף 7 ימים החגיגי (ראש חודש ניסן, מה?) המורחב והכרומטי התפרסמה כתבתה של ספקטור "האמת העירומה" שעסקה בעולמן הקסום של החשפניות. במשך שבועיים סיירה ספקטור במועדוני חשפנות, דיברה עם הנשים העובדות בהם והתרשמה באופן בלתי אמצעי מחוויית המשתמש במקום.

אם הבנתי נכון, הטריגר להרפתקה הזו נעוץ בהתנגדותן של פעילות וארגונים פמיניסטיים לפתיחתו של מועדון חשפנות ב'קולוסאום' ז"ל בטענה שבמועדונים כאלו נשים מושפלות כשמותר לגעת בהן כמו בחפצים. שקיומם של מועדונים כאלו מגביר את התפיסה של נשים כאובייקט מיני ויש להם חלק בהטרדה המינית שעוברות נשים גם מחוצה לו. כמו כן, טוענות המתנגדות, מועדוני החשפנות הם חלק מתופעת הסחר בבני אדם וכי עבור הנשים העוסקות בחשפנות מדובר במדרון חלקלק – זה מתחיל מריקוד עם עמוד ונגמר בזנות.

האמנם?

ובכן, הכתבה של ספקטור אמורה היתה להיות מה שמכונה בעגה המקצועית, כתבת צבע שמשמעותה, לעניינינו, גושפנקא – הקולוסאום אמור היה להעביר את החשפנות מרחובות חשוכים וצדדיים למרכז העיר ולאור הזרקורים כבידור קליל ולגיטימי.  את מה שהקולוסאום עדיין לא הצליח לעשות עבור מועדוני החשפנות, עשתה כתבה אחת בידיעות אחרונות. דנה ספקטור, כמובן, לא אשמה – זאת השיטה וספקטור גם היא, במידה מסויימת, קורבן שלה. אבל האמת היא שזאת לא היתה אפילו כתבת צבע. בפועל, מה שקיבלנו זה טור אישי מורחב שכולל את הווידוי על היותה אקסהיביציוניסטית, על פנטזיית החשפנות שלה, על פנטזיית העמוד ועל הבילוי המשותף במועדון עם בן הזוג שלה. מכיוון שאין לה חברות חשפניות (עוד נחזור לזה בהמשך) בשביל הסיפור האישי שיוביל את עלילת הטור, היא יצאה לשטח למצוא אחת. לחברה החדשה שלה, לתאומת הנפש, קוראים הילה.

לזכותה של ספקטור יש לומר שבשום שלב של הכתבה היא לא מסתירה את העובדה שהיא באה למועדון כדי לשמוע שחשפנות זה לא מה שהפמיניסטיות חושבות ויש, ועוד איך, חשפניות שמחות. החשפניות, נשמות טובות שכמותן, נותנות לדנה, בדיוק כמו ללקוחות, רק את מה שיעשה לה טוב. כן, העבודה סבבה, כן, הכסף טוב, לא, הן לא מגיעות מרקע של התעללות, לא, אין זנות במועדונים והדבר היחיד שמשפיל בעבודה הזו זה הפמיניסטיות השמנות שרוצות לעזור להן. ומרינה תכולת העין? היא רק נראית כאילו היא בטריפ רע של אל.אס.די.

מה שעצוב באופן מיוחד בכתבה הזאת זה שהפער הבלתי נתפס בה הוא לא בין הטקסט לסאב-טקסט אלא בין הטקסט לבין איך שספקטור מפרשת אותו. כמעט כל מה שאומרות רוצחות הפאן הפמיניסטיות נמצא בטקסט של ספקטור – בין אם כשהיא מצטטת את הבנות ובין אם כשהיא משתמשת במילותיה שלה. למשל, כשמצד אחד היא מתפעלת מכך שהחשפניות נראות בדיוק כמו השכנה ממול ומצד שני היא מצטטת את תאומת הנפש שלה: "אף ילדת שמנת לא תגיע לכאן, חייבים להזדקק לכסף" ולא תוהה בקול האם יתכן שהשכנות שלה בכרמל או בביצרון אף פעם לא נזקקו לכסף.

 מצד אחד היא כותבת: "לפחות ממה שאני רואה במועדון הזה, חשפנות הפסיקה להיות מקצוע של עולות חדשות במצוקה כלכלית והפכה לג'וב מיינסטירימי" ומצד שני מתארת איך לנגד עיניה הבחורה הכל-ישראלית, המכונה סיגל, מכבה את עצמה ונעלמת על ברכיו של איזה חייל ששילם 20 ש"ח כדי למשמש אותה, מצד שלישי היא מצטטת את הילה שאומרת במפורש "יש פה מלא מבתים גרועים ומשפחות הרוסות". כשהיא מדברת עם החשפנית קים שהחליפה אב מכה בבן זוג מכה מנסה ספקטור לרמוז לה שאולי מועדון חשפנות זה לא בדיוק המקום בשבילה. לקים, מצידה, אין מושג על מה היא מדברת.

מצד אחד היא מזהה ש-90% מהבנות מנותחות ומאבחנת, כמו שרק היא יודעת, ש"לכן הן עושות לעצמן סיליקון, כדי שלא יגעו להן בשום דבר שהוא באמת שלהן." מצד שני כשהחברה החדשה שלה אומרת "לא סמכתי על גברים הרבה לפני שהגעתי לכאן" ו-"חשפנית אף פעם לא שוכחת מאיפה הכסף שלה בא" היא מציינת את זה כאנקדוטה ולא עוצרת כדי לנסות להסביר לעצמה ולנו מה יכולה להיות המשמעות של אמירות כאלו.

איך זה יכול להיות?

מה שקומם את דנה ספקטור יותר מכל זאת העמדה הפטרונית לכאורה של הפמיניסטיות המתנגדות למועדוני החשפנות. היא יוצאת מדעתה כשהן מנכסות לעצמן את עמדת המספר-יודע-הכל וטוענות שחשפניות הן נשים מוחלשות, חלשות ומנוצלות. שחשפנות וזנות הן היינו- הך, שהדרך מחשפנות לזנות היא קצרה מאוד, שחשפנות משפילה נשים בכלל ואת החשפניות בפרט ושחשפניות מגיעות לג'וב הזה מחוסר ברירה ולא מבחירה חופשית.

למרבה הצער, בכדי להפריך את מה שהיא רואה כקלישאות גילמן של בוגרות החוג למגדר היא נזקקת ללא מעט קלישאות נגד – למשל, התיאור של המועדון כמו חוף ים חסר דאגות בתיאלנד והשוואתו מקום עבודה לגיטימי והגיוני כמו רשת בתי קפה. למשל, מציאת הנפש התאומה שלה שבניגוד אליה העזה לממש את פנטזיית החשפנות. למשל, החשפניות העליצות עם המיניות הבריאה והמתפרצת והחבר שאוהב את העבודה שלהן. למשל החשפנית המיליונרית שהיא גם בעלת בתים וגם סטודנטית לכלכלה. למשל, הפמיניסטית השמנה והמכוערת שמסתירה את קנאתה בכוּסיות באמצעות מסיונריוּת, התנשאוּת והריסת מסיבות. אה, וכל הנשים בעצם רוצות לרקוד על עמוד בזמן שעשרות גברים מריירים להן על הבהונות.

אם זה לא מספיק היא גם משתפת פעולה עם הרטוריקה של החשפניות שנועדה להבדיל אותן מהזונות. הן לא אוקראיניות נסחרות ומנוצלות, הן ישראליות שנראות ומדברות בדיוק כמוה. הן לא נשמות מעונות שבאות מרקע של התעללות וניצול, הן רק מבתים הרוסים וזה בכלל לא אותו דבר. אל תעליבו אותן, הן לא זונות. אף גבר לא מנצל אותן, זה הן שמנצלות את הגברים, מרוקנות להם את הארנקים ומשאירות אותם ללא פורקן.

נארטיב?!

אני לא מכירה חשפניות ולא מכירה זונות אבל מהיכרותי את המין האנושי אני נוטה להאמין שגם אם ספקטור תרד לחוף תל ברוך היא תתקשה למצוא שם זונה שתודה שאבא שלה אנס אותה מגיל 5. היא תתקשה למצוא זונה שתגיד לה שהיא מרגישה מושפלת ומנוצלת ושהחיים שלה הרוסים, בשביל וידויים כאלו לא יספיקו 2-3 ביקורים. ספקטור תמשיך בחיים שלה וכך גם הזונה והחשפנית וכולן צריכות לספר לעצמן את הסיפור שיאפשר להן להמשיך לחיות עם עצמן. החשפנית תספר לעצמה שהיא לא זונה, שהיא בחרה בג'וב שלה ושהיא זאת שמנצלת את הגברים וספקטור תספר לעצמה שהסיבה היחידה שהאקסהיביציוניזם שלה מתועל לכתיבה ולטלוויזיה ולא לריקוד על עמוד, היא שאבא שלה יקבל התקף לב אם היא תהיה חשפנית.

למרבה הצער, אלמלא היה הטקסט שלה רצוף בכל כך הרבה אמרתי-לכן הוא יכול היה להיות מעורר מחשבה. בין השורות שלו מסתתרת הטענה שעולם שרותי המין איננו מקשה אחת, שחשפנות איננה זנות ולא רק בגלל שחשפנית נשארת בתחתונים. שזה אכן פטרוני ומתנשא לבוא למישהי ולהסביר לה שהיא אומללה ומנוצלת ושלבוא אליה למקום העבודה ולהכניס אותה לפינה זה לא פחות משפיל מלגעת לה בפטמות. שיתכן והבעיה היא לא עצם קיומם של מועדוני החשפנות אלא העובדה שמותר לגברים לגעת בחשפניות (בניגוד לארה"ב, למשל).

"מנה פלאפל, אני חושבת לעצמי, זה מה שעולה לכל לוזר מהרחוב להכנס לפה ולגעת בשדיים של הילה המקסימה שלי. ועם זה חלום החשפנית השולטת, המועצמת, האלה שלי נגוז." דנה ספקטור היא בעיני אישה חכמה ואמיצה שמסרבת לעשות, להיות ולחשוב מה שמצפים ממנה. אלמלא היה חשוב לה כל כך לחנוק את הבוצ'ות בצמיגים של עצמן הפיסקה הזאת היתה קובעת את רוח הדברים ולא מוצנעת אי שם בפאתי הכתבה.

יום המי-שפחה

משחק ילדים

ילדים משחקים במלעיל. לא רק ילדים אשכנזים, בדקתי. בנותי, למשל, מעולם לא שיחקו מחבו-אים אלא רק מא-חבואים, קלא-פים, מו-נופול, מיל-חמה ואם חייבים אפילו ר-ביות (רביעיות). כל מילה שיש בה מספיק הברות כדי לשנות את ההטעמה שלה הופכת ממלרע למלעיל (למתקדמים: אפילו המילה מלעיל היא במלרע. עד כדי כך) כשהיא מופיעה כשם של משחק ילדים. בלי ספק, מעל כולם ניצבת המי-שפחה (להלן, מישפחה).

מישפחה הוא משחק תפקידים אהוב על בנות (בעיקר) בגילאי שנתיים עד עשר ובשעת הדחק אפשר לצרף אליו גם בנים עם גמישות מחשבתית או אחיות גדולות. צירופו של בן למשחק מאפשרת גם לאייש את התפקיד שמטעמים מובנים הכי קשה לאייש במשחק הזה, אבא. בגלל שזה משחק של בנות תפקיד האמא מאוד פופולרי ולכן הוא סלע מחלוקת שעלול, במקרים קיצוניים, לגרום לסיומו של המשחק עוד לפני שהתחיל.

מישפחה אלטרנטיבית

לפני כמה שנים, כשהילדות שלנו עדיין שחקו בעיקר ב-בואי-נעיר-אותן-כל-חצי-שעה חברות סיפרו שבגן של הבנים שלהן נפל דבר. אחת הילדות הבינה שאפשר לשחק מישפחה עם שתי אמהות ובכך הביאה לשלום עולמי. מאז שמענו את זה מעוד הרבה חברות לסביות שיש להן בנות בגילאים הרלוונטים ורק לאחרונה שמתי לב שאצלנו בבית זה לא קורה, אף פעם לא שמענו אותן משחקות מישפחה עם שתי אמהות. מאידך, אף פעם (למעט, אולי, באחת הפעמים הנדירות שבהן אחד החברים שלהן הסכים לשחק איתן במישפחה) לא היתה במשחק דמות של אבא.

החלטתי לברר את העניין באמצעות שאלה עקיפה שחשבתי שאני יודעת את התשובה עליה. שאלתי את הבכורה (6) מי בתפקיד האמא כשהן משחקות מישפחה, להלן תשובתה: "למעשה, אף אחת". "אז מה", ניסיתי להתאושש מההלם, "זה תמיד 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'?". "כן", אישררה הבכורה, "וכלבה", הוסיפה אחותה.

גונבות את ההצגה?

ובכן, המישפחה הגרעינית של הבנות שלי היא 'אחותה גדולה', 'אחות קטנה' ו'כלבה' כשהאחות הקטנה בתפקיד 'אחותה קטנה' ו'וכלבה' – ואני לא יודעת מה לחשוב על זה. האם עשינו משהו ממש-ממש טוב או יותר סביר, עשינו משהו ממש-ממש רע? אני מניחה שיש כאן מקום ללא מעט פרשנויות שצריכות להדאיג את יצחק קדמן. מצד שני, יכול בהחלט להיות שזה אומר שהן מבינות שהדבר הכי חשוב שמשפחה זה 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'. אם כן, לא ירחק היום בו נאלץ לצרף למשפחה גם כלבה.

אמא, 2 במבצע

טעות בחזקת שתיים – משרד הבריאות ואובדנות

כשנעמ"ת פגשה את ספקטור

לפני שבוע פורסם בסלונה פוסט של עו"ד גלי עציון מנעמ"ת בתגובה לטור של דנה ספקטור שפורסם שבועיים קודם לכן ב-7 ימים של ידיעות אחרונות. על גלי ההדף של ההצעה לשינוי חוק חזקת הגיל הרך פרסמה ספקטור טור שנוי במחלוקת ובו סיפרה על כמה שיחות שהיא ניהלה עם גברים גרושים. על המצוקה שלהם שמורכבת מהגעגועים לילדים, המחנק הכלכלי שיוצר תשלום המזונות ועל צווי הרחקה שרירותיים. לספקטור יש טור אישי, המנדט שלה הוא לכתוב על החיים שלה, על הילדה שלה, על הגרוש, על בן הזוג ועל החברים שלה, אלוקים יודעת למה היא הרגישה צורך לגבות את עצמה בסטטיסטיקה בלתי סבירה שפרסם האו"ם. גרוע מזה, באותו הטור היא ספרה על מפגש עם חברים ב"ארגוני גברים", מפגש אותו לא ניצלה בשביל לסרס אותם בזה אחר זה.

הרשעות, הטיפשות והאכזריות אינם אחוזים בכרומוזום האיקס, התכונות הללו מתחלקות שווה בשווה בין גברים לנשים. ארגוני הגברים, לעומת זאת, מחזיקים בדי.אנ.איי. מתועב. כמו כן, הסטטיסטיקה ממאדים ומספרים מנגה: ספקטור ציטטה 400 מקרי התאבדות בשנה בישראל כש-200 מתוכם הם גברים גרושים. גם בהנחה שגברים מתאבדים יותר מנשים (מצליחים יותר. נשים מנסות יותר) – אז מה, 30-40 חיילים וכל השאר זה גברים גרושים? איך אומרים בפייסבוק, אין מצב.

במאמר התגובה בסלונה נטען שבשנים 2007-2009 התאבדו יותר גברים רווקים מאשר גברים גרושים, את הנתונים האלו מביאה עו"ד עציון מתוך מייל של משרד הבריאות. אז מה, ארגוני הגברים עבדו על ספקטור (והיא בכלל הביא את הסטטיסטיקה מנתונים של האו"ם)?

זהירות, סטטיסטיקות

אז תשמעו, הלכתי לשאול את האינטרנט הזותי, אולי היא יודעת ומצאתי את הדו"ח הזה, משנת 2011, באתר משרד הבריאות. להגיד לכם שהוא הוסיף לי בריאות? לא אוכל. לא בגלל שהנתונים עד כדי כך מזעזעים, זה יותר בגלל האופן המזעזע שבו הם מוצגים (ברמה שלא היתה עוברת עבודה סמינריונית לתואר ראשון). נתמקד, אם כן, רק בדברים שאפשר להבין ללא צל של ספק מהדו"ח הזה. למשל (ע"מ 38):

• "שיעור ההתאבדות בקרב גרושים בגיל 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים ולרווקים, בשנים  2007-2009".
• "בשנים האחרונות, שיעור ההתאבדות בקרב רווקים בגיל 45-64 גבוה בהשוואה לשיעור בקרב גרושים".

כמו כן, זה:

מתוך: "אבדנות בישראל", משרד הבריאות; עמ' 40

דבר אחד עולה ברור מהתרשימים הללו, בשתי קבוצות הגיל הללו גברים נשואים מתאבדים הרבה פחות מגרושים ורווקים. מעבר לזה, בגילאי 25-44 גרושים מתאבדים יותר מרווקים ומנשואים, מחד. מאידך, יש ירידה עקבית במספר הגרושים המתאבדים במהלך 11 השנים האחרונות. בקרב קבוצת הגיל 45-65 יש שנים שבהן התאבדו יותר גרושים מרווקים ויש שנים שבהן המצב היה הפוך. דבר אחד ברור, למספרים האלו לא יכול להיות שום קשר לחזקת הגיל הרך. ויש סטטיסטיקה נוספת, שלא קשורה להתאבדויות – אחרי מוות של בן/בת זוג נשים מאריכות חיים יותר מגברים. כלומר, אם לוקחים מגבר את האישה שלו הוא מת בכל מקרה וגם לזה אין שום קשר לחזקת הגיל הרך.

נכון, מוות זה לא נושא לבדיחות והתאבדות עוד פחות לכן אני די בטוחה שמשרד הבריאות לא התבדח כשהוא מסר את הנתונים הללו לאו"ם, בטח-ובטח שלא בנתונים שהוא שלח לעו"ד של נעמ"ת. גם אם ניקח את 1998, שנה רעה במיוחד לגרושים, נגיע לכמאה גרושים מתאבדים בגילאי 24-65 – איפה עוד מאה? המספרים בסלונה משונים עוד הרבה יותר, בפייסבוק היו אומרים שכל קשר בינם לבין הנתונים באתר משרד הבריאות מקרי בהחלט.

למי קראת מרשעת?

אחרי כל זה, עו"ד עציון מאשימה את ספקטור כי לא עימתה את הטיעונים של ארגוני הגברים עם נתוני אמת. אחר כך היא מאשימה אותה כי מהטור שלה עולה "שנשים אשר מבקשות מזונות ילדים הן לא אנושיות וקטנוניות" וכי יחסן כלפי בני זוגם לשעבר נובע מחוסר אנושיות.

ובכן, ספקטור מעולם לא יישרה קו עם ההגות הפמיניסטית ו/או עם מה שמצופה מאישה בגילה ובמעמדה להגיד או לעשות. גם בטור הזה היא בחרה בעמדה שלא תזכה אותה במועמדות לתואר אשת השנה של נעמ"ת. היא בחרה להציג את הקושי של הגברים המתגרשים, שזה כשלעצמו פשע נגד האנושות, אבל בשום מקום בטור היא לא טענה שנשותיהם לשעבר הן מכשפות מרושעות. הנמענות של הטור הן דווקא נשים רווקות, בנות זוג פוטנציאליות של א' לפרק ב', מהן מבקשת ספקטור שיתנו לו צ'אנס.

אם מתעקשים לקרוא את הטור שלה בין השורות אפשר למצוא שם טיפ לחיים טובים למתגרשים החדשים, נשים וגברים כאחד, לוותר פה ושם ולגמור את זה יפה – זה טוב לילדים ולא פחות מזה להורים המתגרשים. כדוגמא היא מביאה דמות מוכרת מטוריה, אחת, דנה ספקטור, שבחרה לוותר לא' על דמי המזונות. על אף שהיא רשומה על אחת הפרידות המתוקשרות והשערורייתיות ביותר של העשור האחרון היא וא' הצליחו לייצר לעצמם גירושין מכובדים ושפויים. ספקטור היא אישה חכמה ורגישה אבל אני בספק אם היא מבינה כמה המציאות שלה שונה משל רוב הנשים המתגרשות: ראשית, בטחון כלכלי נדיר שחוסך לה את ההתלכלכות בעמידה על המקח מול אבי בתה; שנית, אקס שלא מחפש נקמה כך שהיא לא נאלצה לחיות שבועות וחודשים בפחד שייקחו לה את הילדה.

בניגוד לדנה ספקטור, רבות מהמתגרשות שאני מכירה באופן אישי חיות בפחד מצמית שייקחו להן את הילדים, מצד אחד. מצד שני הן חיות בפחד מצמית שלא יהיה להן איך לפרנס את הילדים שלהן אחרי שיזכו בהם. רוב הנשים מרוויחות פחות כסף מבני הזוג שלהן, רוב הגברים יוכלו להרשות לעצמם עורך דין יקר יותר וטוב יותר. אבל כל זמן שחזקת הגיל הרך עומדת על תילה נשים גרושות יכולות להיות בטוחות שגם אם העו"ד היוקרתי יצליח לנשל אותן מרכושן ולסחוט מהן הסכמה לדמי מזונות מופחתים בילדים הוא לא יכול לגעת. עוגן של שפיות בתוך כאוס של אי וודאות בחסות החוק לחזקת הגיל הרך.

כשמאקרו ומיקרו נפגשים

ארגוני הנשים בוחרים להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את אי השיוויון היסודי בחברה שלנו בין גברים לנשים, בין מתגרשים למתגרשות ולטעון שאי אפשר להתחיל לתקן את המצב באמצעות שיפור מצבו של הצד החזק במשוואה. ספקטור בוחרת להסתכל במיקרו, באדם הפרטי שנעשתה לו עוולה, אדם פרטי שהוא במקרה גבר שלא חטא ולא עוון. בכל הפעמים שבהן העלתה ספקטור את חמתה של האומה הפמיניסטית היו אלו מקרים שבהם היא נתנה את עצמה כדוגמא. ספקטור היא תמיד דוגמא מצויינת אבל גם במקרה זה בדיוק כמו במקרים קודמים של חמת זעם פמיניסטית, היא לא דוגמא מייצגת אלא היוצא מן הכלל. איך אומרים בפייסבוק, היוצא מן הכלל שמעיד הכלל.

מדד הלסביות (בפריים טיים)

הבת של המנהלת

כשהתבשרתי, לקראת אותו סופשבוע גורלי, שאורנה בנאי עומדת לצאת מהארון בכתבה ב"7 ימים" תגובתי הראשונה היתה, פחח. הנימוק היה, חחח. אם הייתי מחליטה באותו רגע לכתוב על זה משהו כנראה שהייתי מסתפקת ב'זה מעט מדי ומאוחר מדי' היאה יותר לגילי. בשנה האחרונה יצאו מהארון מספיק סלבס בכירים וכל מה שקבלנו מהם זה מלמולים כפופים מסוג 'יש לי בן/בת זוג' במקום 'אני הומו/לסבית' גאה וזקוף. אני חייבת להודות שמאז הרצח בברנוער יש לי מעט מאוד סובלנות, כלומר אין לי טיפה סובלנות למפורסמים בארון. כשילדים בני 17 שוכבים על הרצפה שבורים ומדממים נראה לי שלאף אחד אין את הפריווילגיה לחכות לזמן ולמקום המתאים לו ולמשפחה שלו ליציאה מהארון. כמובן שזה לא נותן זכות לאף הומו קירח להוציא אותם בכוח מהארון – כקהילה יכולנו רק לבוז להם, לרחם עליהם ולזכור להם את זה לכל החיים.

אז פוליקר יצא בקול ענות חלושה וכך גם סקעת ורביץ והתחושה הכללית היתה של 'כאילו, דה!' אבל אז הגיע יום שישי ואיתו כותרת המשנה המרטיטה "כן, אני לסבית תשושה". אורנה בנאי עשתה את המעשה הנבון והמתבקש, דיברה בכנות והשיגה תועפות של אמפתיה. אני, מצדי, עדיין הייתי קפוצה ונרגנת כלסבית. נכון, זה לא מעט מדי אבל זה לגמרי מאוחר מדי וחוצמזה יש לה הופעה חדשה והצגה חדשה ועונה חדשה של מצב האומה שהיא צריכה לקדם. שאני אפרגן??

הבת של השופט

ובכן, כן. בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני נאלצת להודות שכזה עוד לא היה, בטח שלא בלסבית. הומואים שאינם טייפקאסט כבר ראינו בטלוויזיה, גם בפריים טיים – שופט בריאליטי, מנחה בריאליטי – אנשים שנבחרו בשל כישוריהם והם רק במקרה גם הומואים. לסביות כמעט שלא. היו בשנה האחרונה כמה לסביות שהביאו לריאלטי את קסם הבוץ' – נועה דויטש, גילי שם-טוב ופרידה הכט – דויטש עם קול קטן ושארם ענק ושם-טוב קלאמזית ומתוקה הגיעו, להערכתי, עד לאן שהלב לוקח בזכות הלב הלסבי החם. באוחץ' הגדול אינני צופה אבל מתחקיר קצר שערכתי בקרב מומחית עלה שדווקא פרידה הקונטרוורסלית הצליחה להנשיל את הטייפ קאסט, אהבו אותה או שנאו אותה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהיא.

ועכשיו אורנה בנאי. פעמיים בשבוע בפריים טיים של ערוץ 2 בתקופה שבה הרייטינג שלו מתחיל להזכיר משטרים אפלים (כלומר את זה של הערוץ הראשון בימים של ערוץ יחיד) כשווה בין קומיקאים – בגלל שהיא מצחיקה, לא בגלל שהיא לסבית. בתוכנית הראשונה זה עוד היה כר נרחב לבדיחות, כולל המשאית וזה שהיא בטח עשתה את הריאיון הזה כדי לקדם את התוכנית החדשה שלה. אבל מאז זה סתם עוד נושא שאפשר לצחוק עליו, כמו הבתולין של גורי, התלתלים של שליין והקוטג' של עינב גלילי.

הבת של השכנה ממול?

באופן בלתי מתקבל על הדעת אני שמחה כל כך לגלות שטעיתי, לא רק שזה לא היה מעט מדי, זה גם לא מאוחר מדי, למרבה הצער. צעירות וצעירים עדיין חוששים לספר להורים שלהם שהם לסביות או הומואים או בי או טראנס, הם עדיין חוששים לספר לחברים שלהם, עדיין חוששים לצאת מהארון. עשר שנים אחרי שקורין אלאל, זמרת ומפורסמת וראשונה (כן, עברי יצא לפניה אבל הוא לא לסבית וגם רונה קינן אבל קשה לומר שהיא היתה מפורסמת ב-2011*) יצאה מהארון ניראות של לסבית בתקשורת ובציבוריות זה עדיין נושא לענות בו. בישראל 2012 לסביות בפריים טיים זה עדיין נושא עם עניין לציבור, עדיין הישג.  אם לדייק, זהו בדיוק מצב האומה.

* למעשה, רונה קינן מעולם לא היתה בארון ועברי יצא מהארון כמה חודשים אחרי קורין. תודה לאייל גרוס על התיקון והחידוד

בתול, כבשה ולסבית

יש תקנה?

מעשה ברבי אליעזר

שלשום (31.1.12) בתוכנית 'עובדה' שודר ראיון שערכה אילנה דיין עם (הרב) מוטי אלון המואשם במעשה מגונה בכוח ומעשה מגונה בקטין שהיה תלמידו. אין לי טענות לאלון שמצא בפריים טיים של הערוץ השני במה הולמת להפצת קסמו האישי. יותר מזה, כל הפרשה הזו התחילה כהודעה לתקשורת ואין שום טעם לצפות שהיא לא תמשיך להתנהל שם גם אחרי שנפתח ההליך הפלילי, התקיים שימוע והוגש כתב אישום. להערכתי הוא לא הביא לעצמו המון תועלת אבל גם לא עשה נזק כלשהו, מי שהאמין קודם לכן בחפותו עדיין מאמין לו, מי שלא, לא. גם למערכת 'עובדה' אין לי יותר מדי טענות מכיוון שלא היו לי יותר מדי ציפיות. לאחר שהותשה, כנראה, מחרושת תביעות הדיבה נגדה מעדיפה המערכת את סוגת הראיונות החושפניים על פני תחקירים מעמיקים שבאמת משנים משהו. בתגובה, התראיין אתמול (הרב) אבי גיסר מפורום "תקנה" אצל קרן נויבך בתוכנית "סדר יום" ברשת ב'  כדי להשיב לטענות של אלון על משפט השדה שהפורום עשה לו.

ורבי יהושע

כמו לפני שנה וחצי כשהתפוצצה הפרשה, גם עכשיו, אלון והתנהלותו מטרידים אותי פחות מהתנהלות החבר'ה של פורום תקנה. ראשית מרגיזים אותי התיאורים החגיגיים שלהם את ההחלטה להקים פורום כזה. לא נראה לי שמישהו מהם ישב בבית המדרש כשיצאה בת קול שהעירה את תשומת ליבו לכך שעשויים להיות רבנים שמנצלים לרעה את סמכותם הרוחנית כדי לנצל מינית את צאת מרעיתם, ושחייבים לייצר מקום שיאפשר לקורבנות כאלו לספר את סיפורם. סביר יותר להניח שרבנים מדרגי הביניים קיבלו פניות אנונימיות או אנונימיות למחצה שנוגעות למעשים לא נאותים של רבנים בדרג שלהם או בכירים מהם. הם כנראה האמינו לתלונות ולא ידעו מה לעשות, יתכן כי חששו שמעמדם הציבורי אינו מספיק ובמצוקתם פנו לקולגה בכירה מהם. ביחד הם פנו לייעוץ משפטי ובסופו של דבר התהליך הוביל להקמת פורום שכזה – שלא פחות ממה שהוא נועד לאפשר לקורבנות להתלונן במקום בטוח נועד לייצר מקום בטוח לרבנים שמרגישים מחויבים לפעול נגד קולגות שלהם שלא במסגרת החוק.

ורבי עקיבא

אז עולה לשידור גיסר ומודה, בעצם, שבתלונה הראשונה לא היה עניין פלילי ומסביר שהסטנדרט הפלילי הוא המינימום המוסרי אבל החברה צריכה לשאוף להרבה יותר. זה, על פי גיסר, מה שהפורום לקח על עצמו לעשות. תזכורת, המתלונן הראשון היה בגיר בזמן שהתרחשו האירועים שעל הפרק, הוא לא היה תלמיד של אלון וכפי הנראה לא טען שמשהו נעשה בכפיה. כולם מסכימים שבשיאו זהו סיפור על אדם שניצל את סמכותו כרב ואת המוניטין שלו כיועץ כדי לעשות מעשה שאין לנקוב בשמו. כלומר, הבעיה היחידה בסיפור היא שימוש לא הגון שעושה אלון בסמכותו כרב. ובכן, מה עושה פורום תקנה כדי לתקן את המעוות? מקבץ כמה רבנים ומשתמש בסמכותם כדי לעשות משהו שאין להם סמכות חוקית לעשות – לקיים הליך פסאודו משפטי ובסופו להטיל סנקציות על פסאודו נאשם.

ורבי טרפון

כדי להמחיש למראיינת את הגינותו של פורום תקנה ואת חוסר הפניות שלו מציין גיסר את שמם של העומדים בראשו – כלומר, די במוניטין של הרבנים האלו כדי לטהר את הפורום כולו מחשד לאינטרסים זרים. גיסר עוד מגדיל לעשות ובשידור חי מאשים אחרים (אלון, קצב ואחרים, שכנראה, אין לנקוב בשמם) בחוסר מודעות. למרבה הצער חוסר מודעות היא בעיה שאף אחד איננו מחוסן בפניה. מתוך 31 חברי הפורום יש פסיכולוגית אחת, עו"ס אחת עוד 2-3 נשים מתחום הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית. ברור לכל כי זכות הקיום של הפורום מגיעה מהרב יעקב אריאל והרב אהרון ליכטנשטיין, נשיאיו. יהיו מה שלא יהיו המעשים של מוטי אלון הוא לא יכול היה לעשות אותם אלמלא המעמד המיוחד שיש לרבנים, כולם, בחלק מהציבור הדתי.

רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית

יש רק שני דברים הגונים שפורום תקנה יכול היה לעשות: 1. לצאת מהצללים – לפרסם (לכתחילה, לא אחרי שלוש שנים כשהם מבינים שעיתונאים עומדים לעשות את זה לפניהם) את הסיפור ולקחת אחריות/סיכון לתביעת דיבה. 2. לקרוא לכלל הרבנים להפסיק לייעץ בנושאים שבהם אין להם כל הסמכה ולהפנות את צאן מרעיתם למומחים. המשמעות של זה היא, בין השאר, שהם נדרשים ולוותר בעצמם על הפרווילגיות הכרוכות בתואר היוקרתי, רב. זה לא פשוט, זה כמעט לא אנושי אבל החדשות הטובות שעדיין לא מאוחר מכדי לנסות.

מחוז ירושלים Vs מחוז תל אביב

למי ששכח: ניסו שחם

"תפעיל מכת"ז (מכונת התזה, כלי רכב לפיזור הפגנות. בנ"פ), חרא עליהם. שישרפו, אל תעשה חשבון. תפעיל מכת"ז…ועצורים. עצורים רוני,  עצורים ישברו את הכל. מלא מעצרים, כולל שימוש בכוח. לא אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות), אלות. פלג גוף תחתון אם צריך." כפר מימון, יולי, 2005. על המונולוג האנין הזה חתום תת ניצב ניסו שחם, איש חוק שבז לחוק, תועד במצלמות הטלוויזיה, נשפט וקיבל נזיפה וקנס בגובה שישה ימי עבודה.

ב-2007 מונה ניסו שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים כשגם בג"ץ לא עוצר בעדו, ב-2010 הוא קודם לדרגת פקד. במאי 2011 מונה שחם לתפקיד מפקד מחוז ירושלים. אם לא הייתי כלבה מסוג כלשהו הייתי חייבת להודות שמדובר במינוי גאוני, האיש הרי הכריז שהוא יודע לטפל בחרדים ומה נחוץ למחוז ירושלים יותר מאדם שיודע לטפל בחרדים? ובאמת עברו שבעה חודשים ומשטרת ירושלים עצרה שישה חרדים מבכירי העדה החרדית החשודים בעבירות מס ובהונאה בכספי תרומות. עד הערב בכיר העצורים שוחרר אחרי שהשופט קבע ש"אין שמץ של ראיה נגדו" ושניים אחרים שוחררו למעצר בית. במהלך היום הנצו הפגנות ספונטניות בירושלים ובבית שמש. בשעות הצהריים נעצרו שלושה מפגינים בירושלים ושניים בבית שמש ובשעות הערב נעצרו ארבעה נוספים בהפגנה בבית שמש.

למי שלא זכר: מחוז תל אביב

באותו זמן בצד השני של היקום נאספים כוחות משטרה גדולים (כמאה שוטרים) לקראת פינוי מאהל התקוה על תשעת תושביו שמורחקים מהמקום מבלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם. באזור המאהל התכנסו פעילים כדי למחות נגד הפינוי ולתמוך במפונים. במהלך הפינוי נעצרו 4, שלושה מדיירי המאהל וסתיו שפיר אחת בטענה שהפרה צו הרחקה למרות שלא נכנסה לגן התקווה אלא עמדה ברחוב סמוך. לכולם הוצע לחתום על מעצר בית לשלושה ימים, למיטב הבנתי אף אחד מהם לא חתם, אחת שוחררה לאחר שהשוטרים קבלו את טענתה שעמדה ברחוב סמוך האחרים העדיפו להישפט. בשמונה בערב דיווחה סתיו שפיר שהיא נשפטה ויצאה זכאית אחרי שהיתה במעצר כל היום.

בעקבות פינוי מאהל התקווה התארגנה הפגנה ספונטנית שצעדה ברחובות ת"א לכיוון בניין העירייה שם פגשו המפגינים כוחות משטרה גדולים ונחושים. כל מי שהחזיק מגאפון וכל מי שנראה לשוטרים (שאף אחד מהם לא ענד תג מזהה, בדיוק כמו השוטרים בשכונת התקווה בבוקר) מוכר נשלף, חטף ונעצר. אחרים חטפו בלי להיעצר. 14 מפגינים נעצרו, מתוכם 11 שוחררו עוד באותו לילה אחרי שאולצו לחתום על הסכמה להרחקה לחמישה ימים מהעירייה ומביתו של חולדאי. יגאל רמבם שנזקק לטיפול רפואי המתין לו בחדר המיון כשהוא אזוק ומלווה בידי שני שוטרים ושלושה מאבטחים של בית החולים. עד הבוקר הוא שוחרר גם מהמיון וגם מהמעצר.

תנו לי לקחת אתכם כמה ימים אחורה 12.1.12, שלוש לפנות בוקר כוחות צבא ומשטרה מפנים את מאחז "מצפה אביחי" המכונה גם "גבעה 18" שבאזור חברון. אנשי מג"ב ימ"מ ושאר ראשי תיבות במדים ובלי תגים מזהים פרצו לבתים והוציאו מהם את התושבים בלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם תוך שהם מפעילים אלימות ללא שום הצדקה. אתם מוזמנים להתרשם מהדיווח האובייקטיבי והקריר של חדשות 2 ולהשוות אותו לתיעוד המצולם, דיווחים מהשטח טוענים שהיתה גם הטרדה מינית ולא בפעם הראשונה באירועי פינוי מאחזים.

אותו מקרר בגישה כל כך שונה

אז מה היה לנו כאן, כאן וכאן? כמויות מופרזות של אנשי צבא ומשטרה, שוטרים ללא תגים שמסרבים להזדהות, מעצרי שווא והפחדות מחד. מאידך, תקשורת מנומנמת שבשם האובייקטיביות מראיינת ומצטטת אבל מתקשה לדווח. כל מאבק לעצמו, כל מאבק ושוטריו, כל מאבק ושוטריו הסמויים או סוכני השב"כ המרושלים שלו. כל מאבק וצרות עינו בפריווילגיות מדומות שהשלטונות מעניקים למאבק אחר. כך למשל, בלילה שבין ראשון לשני, בינות לציוצים מלב ליבה של ההפגנה צוייץ גם ההגיג הבא: "בת"א 11 עצורים בהתפרעות משטרתית מול הפגנה לא אלימה ובינתיים בבית שמש: כ200 מפגינים חסמו רחוב הבעירו צמיגים ויידו אבנים על מכוניות. עצורים=0". הקדים אותו בשבוע רגב קונטס: "אם היינו חרדים שמפגינים בירושלים לא היו ממהרים לעצור." מצד שני לא חסרים אנשי יש"ע עם אצבע על הדק התגובה האוטומטית שרק מחכים לשמוע את התל אביבים הבכיינים מתלוננים על שוטרים בלי תגים כדי לברר איפה הם היו כששחורי המדים פיצצו להם את הצורה בעמונה. יתכן שאף אני לקיתי מדי פעם בהטפות והשוואות כאלו כי זה אמת מדגדג בקצות האצבעות – השמאלנים המעצבנים, הימנים הפשיסטים והחרדים שחיים על חשבוננו.

מי שהיה בהפגנה בלתי אלימה בתל-אביב וקרא וראה את הסיקור התקשורתי ושמע את קציני המשטרה מספרים על אלימות של המפגינים, איך אדם כזה יכול לקבל כלשונם את דיווחי התקשורת על הפגנות שמתקיימות בבית שמש או פינוי שמתרחש בעמונה? מי שחושב שזה טוב שיש במחוז ירושלים איש חזק, שהגיע הזמן שיראו לחרדים מאיפה הדג משתין לא יכול להיות מופתע כשאותם שוטרים ואותו מפקד מחוז משתמש באותה אלימות כלפי מחוסרי דיור שפלשו לבניין נטוש. מי שחושב שמפקד מחוז תל-אביב יקדם את מפגיניו בפרחים וחיוכים בשעה שמפקד מחוז ירושלים מאכיל את מפגיניו אלות ומרורים הוא תמים או טיפש.

עצרו את הסוסים שלכם יקירי חסידי אומות העולם, אני יודעת מי חוטף יותר ומי אמר את זה קודם ואני אומרת, אדרבא. לשיטתכם, התגובה המוסרית ההולמת היא לעלוץ כשהמתנחלים סופסוף חוטפים את מה שהערבים אוכלים כבר שנים? כשסופסוף קורה מה שהתרעתם עליו 40 שנה הדבר ההגיוני הוא לחטוף מכות משוטרים בתל אביב ולהתלונן למה לא יורים על מתנחלים רימוני גז מדמיע בכינון ישיר?

אוהלים מרקדים

שמאלנים, מתנחלים וחרדים יקרים. אתם יכולים להמשיך להיות הכי צודקים, להמשיך לשנוא אחד את השני, להאמין לכל מה שהמשטרה אומרת על האחרים, להמשיך לשמוח כשהיא עושה סדר אצל האחרים, להמשיך לחטוף מכות ולהיעצר באופן לא חוקי ולהמשיך לבכות באתרים האלטרנטיביים שלכם כשזה קורה לכם. מיטיבי הלכת יכולים להמשיך ולהשוות למי יש יותר גדול – כמה עצורים יש אצל האחרים על הפגנה לא חוקית ולא אלימה של 100/200/300 איש, כמה ידיים שבורות יש בצד השני על חסימת כבישים וכמה סיקור הם מקבלים בתקשורת. אתם יכולים להמשיך את הספירה לאחור עד לפצוע הקשה הראשון בעקבות אלימות השוטרים ולקוות שההרוג הראשון לא יהיה החבר הכי טוב שלכם. אתם יכולים להמשיך לתת לניסו שחם ולדני לוי מפקד תחנת לב תל אביב להתחרות בדרבי המשטרתי האלים והדוחה על תואר מפזר ההפגנות הנחוש ביותר ואתם יכולים להתחיל לחשוב מחדש איך מאייתים סולידריות.

לא יודעת איך, שכל אחד וכל מאבק ישב עם עצמו וישאל את עצמו אם הוא יותר שונא את האחרים או את המשטרה ואז יחשוב יצירתי, משהו כמו אוהלים מטיילים שציון הפקח לא מוסמך לפנות. עד אז, נוסטלגיה.

הדרת נשים מהפודיום

פרולוג קטנוני

הדבר הראשון שקופץ לעין במהלך עיון בעשרות עמודים ואתרי אינטרנט בנושא הכנס השערורייתי של מכון פוע"ה שהתקיים היום (11.1.12) הוא העובדה המחרידה שכה מעטים מאייתים נכון את תחום ההתמחות הרלוונטי, גינקולוגיה (Gynecology בלע"ז). בראש השוגים, כמובן, מכון פוע"ה עצמו – אולי מטעמי צניעות ואולי בשל חיסכון בשירותי הגהה ואולי אני סתם גועלית. בסך הכל גם אחד הרופאים שבסופו של דבר בטלו את השתתפותם בכנס מאיית את מקצועו בצורה משונה וגם הוא, כפי הנראה, חסך על שירותי הגהה לאתר שלו. דווקא מ"ישראל חופשית" שהקפידו על דגש חזק בפוסטר שלהם אפשר היה לצפות ליותר, אך לשווא. אין ספק הרגע הגעתי לשיאים חדשים של ביצ'יות אבל מה אני אגיד לכן, אם יצא לי עוד פעם בחיים להתלבט למי אני נותנת לנעוץ לי מחט ברחם בזמן שאני מתאמצת לגדל שם תינוק אני בהחלט אעדיף שזה יהיה מישהו שמסוגל לשים לב לשגיאות כתיב בכותרת של דף הבית שלו. אופס, מקווה שלא אזדקק ליעוץ גנטי בעתיד הקרוב.

ערווה ערווה אין קץ

איכשהו, גם הסקנדל סביב הכנס הזה, כמו כל שבועות הערווה שקדמו לו מריחים כמו בורקס שחומם במיקרוגל. כאילו מישהו חטף באמצע הלילה קרייבינג לפחמימות ריקות וכל מה שהוא הצליח למצוא פתוח זה אלונית. למרבה הצער זה לא מישהו ספציפי, בכל כלי תקשורת בין אם זה ב-FM , ב-HD , בפרינט או בדיגיטל יושב איזה עורך עם נרגילה שלא נרגע עד שהוא מקבל את מנת ההדרה היומית שלו. מצד שלישי אולי אני קצת קשה גם איתם כי מצד שני יש גם את הרבנים האלה שמתנדבים להגיד כל מה שצריך בכדי לראות תמונה של עצמם בטמקא ואפשר להבין את עורכי הלילה שקצת נמאס להם מסתיו שפיר שבינתיים עוד לא הסכימה להידרס שוב. בקיצור, קשה לי להאמין ששני הצוערים ההם מקורס קצינים היו הראשונים שיצאו באמצע טקס צבאי ששרו בו חיילות, קווי המהדרים נוסעים כבר עשר שנים לפחות וקיבלו כבר הכשר של בג"צ ואפילו נעמה הקטנה מבית שמש שריגשה מדינה שלמה וכל זה, חטפה את היריקה המפורסמת ההיא בפאתי ספטמבר, וולווט כבר עשתה מזה צימעס.

גם הכנס הזה מתקיים זו השנה ה-12 ולמיטב הבנתי הוא מתקיים כל השנים האלו באותו פורמט מיזוגני ואף גרוע יותר ומעולם לא שמענו עליו מחוץ לברנז'ה. נשות "קולך" התמרמרו, מן הסתם. כנהוג, שאר העולם דפדף את זה כעניין פנים מגזרי, של כל מגזר שהוא לא הוא. איתרע המזל והשנה הכנס, שנקבע חודשים מראש, מצא את עצמו בעיצומו של גל מודעות ציבורית או לפחות של התעניינות תקשורתית ביחס של חרדים/חרדלים/דוסים לנשים. כך, בתוך שבוע וחצי מרגע שהוא הפך לאייטם תשעה מתוך אחד-עשר הרופאים שהיו אמורים להרצות בכנס ביטלו את השתתפותם. הראשונים שביטלו את השתתפותם עשו את זה, כפי הנראה, כי נפל להם איזשהו אסימון. האחרים עשו את זה תחת לחץ ציבורי כבד. חלק מן המבטלים פרסמו את מכתבי הביטול שהם שלחו למארגני הכנס, אף אחד מהם לא טען שהוא לא היה מודע לכך שמארגני הכנס אינם מעוניינים בדוברות. לפחות באחד מהמקרים מארגני הטקס דרשו ממוסד רפואי לשלוח גבר במקום האישה העומדת בראשו והמוסד נענה לדרישה.

רק מילה טובה

חייבים להגיד מילה טובה, לכולם. מתקיימים כל כך הרבה כנסים בארץ ובעולם שבהם ייצוג הנשים הוא זעום שקצת קשה לדרוש מזכרי אלפא שדקדקנותם אמנותם שישימו לב שאין ולו אישה אחת ברשימה של עשרים ומשהו מרצים. למארגני הכנס וודאי שאי אפשר לבוא בטענות מכיוון שהם עושים את זה כבר שנים ועד כה אמות הסיפים לא עפעפו. דווקא ההסתדרות הרפואית עשתה מעשה משונה ופרסמה עדכון לקוד האתי שקורא לרופאים שלא לקחת חלק בכנסים שמדירים נשים. אבל אף אחד לא שאל את עצמו מה יש למנהלי מחלקות בבתי חולים ציבוריים, רופאים מומחים, הבכירים בארץ בתחומם להסתובב בשעות העבודה עם טיפוסים כמו רבה של קרית ארבע ורב המושב כפר מימון. אף אחד לא שואל אותם ואת עצמו מה יש להם לחפש בכנס שכותרתו "חידושים בגניקולוגיה והלכה: פסקים, דילמות והתמודדויות". אף אחד לא שאל את עצמו למה הרפואה (במקרה זה תחום הגינקולוגיה) צריכה לתת פתרון לבעיות שיצרה ההלכה. אף אחד לא שואל את עצמו למה אותה הסתדרות רפואית מעולם לא טרחה לעדכן את הקוד האתי כשרופאיה הסכימו לתת טיפול הורמונלי לנשים שאין להן בעיות פריון אבל יש להן בעיות הלכתיות שמונעות מהן להרות.

או שתיים

אם כואב לי הגרון ורופא המשפחה חושב שזה ויראלי ואני בכל זאת מבקשת אנטיביוטיקה הוא כנראה יגיד לי שלדעתו אני לא צריכה וירשום לי אנטיביוטיקה בכל זאת. אם אישה הולכת לגינקולוג שלה ומבקשת כדור שיאריך את המחזור שלה כדי שהביוץ יהיה אחרי הטבילה במקווה הרופא כנראה יגיד לה שהיא לא צריכה וירשום לה בכל זאת. אבל אם הרב של האישה הזו ניגש לגינקולוג ושואל אותו איזה תרופה הוא יכול לרשום לנשים שפונות אליו עם בעיה הלכתית כדי שהוא לא יצטרך לתת פתרון הלכתי, הרופא צריך לזרוק אותו מכל המדרגות.

לא יותר מזה

מצד שני, אם הגינקולוג שלי רושם לי כדור ואני שואלת אותו אם יש לו תופעות לוואי אני לא נרגעת כשהוא אומר שזו תרופה ש"הרב רושם" כדי להדגים לי כמה שהיא בטוחה וכמה אני נודניקית. אגב, בעולם המושגים הקסום של תחום הגינקולוגיה והפריון עליה של 20% בסיכוי להריון מרובה עוברים היא תופעת לוואי סבירה. זקיקים שגדולים פי שניים מהנורמלי גם הם תופעת לוואי סבירה, אבל אם את בוכה במשך שבוע אחרי שלקחת את הכדור זו אינה תופעלת לוואי כלל וכנראה שנכנס לך משהו לעין. שינויים במצב רוח זו תופעה שאיננה מוכרת לעולם הרפואה שמחוץ לפסיכיאטריה.

אפילוג קטנוני

כל אישה שכתתה את רגליה באגפי הפריון נתקלה בהרבה יותר מרופא אחד שלא מעוניין להסביר לה מה המשמעות של בדיקות הדם שלה ומה הן כל האפשרויות שעומדות בפניה, סיכויים וסיכונים. למעשה, כל אישה שאי פעם היתה בהריון נתקלה בהרבה יותר מרופא נשים אחד שנתן לה את אותו היחס בדיוק, פלוס ההרגשה שהיא היסטרית ונודניקית. משום כך אני לא מתפעלת מאף גינקולוג ובפרט לא מכאלו שמתעלפים מחוסר הכבוד שבארגון כנס בגינקולוגיה שמדיר נשים מהפודיום.

*** ד"ר ערן אתה איש יקר, ד"ר מיכל תודה על היותך ***

לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה

השבוע אני נותנת חזק בסלונה. פוסט חדש במסגרת פרוייקט לא-תסתמו-לנו-את-הפה-גירסת-הבלוגרים (בסלונה תוכלו גם להקשיב לשירים, כאן שמתי לינקים למילותיהם).

ירדנה ארזי vs אפרים שמיר

 

אם למישהו יש את הקשרים המתאימים הוא מוזמן לשאול את ירדנה ארזי אם יש משהו מכל הדברים שאין פעם נכתבו עליה שהיא לעולם לא תשכח. בואו לא נשכח, בשנים הרלוונטיות (משהו כמו לפני מיליון שנים) נכתבו עליה די הרבה דברים. לי אין את הקשרים המתאימים אבל גם אין לי ספק מה ירדנה ארזי תזכור אחרי שהיא כבר תשכח הכל. היא תזכור את השיר ההוא של אפרים שמיר "נכון את יפה". הסיפור כבר סופר אין ספור פעמים, שמיר היה מאוהב בארזי, הילדה הכי יפה בלהקת הנח"ל שמצידה, נו, אהבה ילד אחר. שמיר, בתמורה, כתב לה את הפזמון המרושע: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם".

טוקבקים נגוזים בתוך כמה שעות אל תהום הנשיה, פוסטים מחזיקים מעמד כמה ימים, כנ"ל כתבות בעיתונים. אבל שירים, רבותי, שירים נשארים לנצח. אם יש חוק לשון הרע בנוגע לפרסומים בעיתונות או באינטרנט הוא חייב לחול גם על שירים. אז אפרים, אם אין לך 300,000 ש"ח מיותרים נדמה לי שכדאי לך להקליט את השיר מחדש ואף לעדכן את הפזמון – "לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה".

בעקבות התיקון לחוק לשון הרע (פיצוי של עד 300,000 ש"ח ללא הוכחת נזק) יש לא מעט שירים עבריים שצריכים להתעדכן או לפחות להגיע עם מכתב התנצלות. להלן מדגם, אתן מוזמנות להרחיב אותו.

איגי ווקסמן vs חמי רודנר

את השיר "בואי נפרד" כתב חמי רודנר לבת זוגו לשעבר איגי ווקסמן לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות כמו: "מה אכפת לי הוא, ושכולם ראו" לא משאירות הרבה מאוד מקום לדמיון וגם הפזמון מטיח אשמות שטרם הוכחו מעל לכל ספק סביר: "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". אם רודנר לא רוצה למצוא את עצמו בבית המשפט אני מציעה לו את העדכון הבא: "הו, מתוקה שלי, פישלת, לכאורה".

קארין אופיר vs אביב גפן

את השיר האנין "אל תדאג" כתב אביב גפן לחברתו לשעבר קארין אופיר לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות מעודנות כמו "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם" משאירות כנראה צילו של ספק ולכן הוא חוזר עליהן פעמיים באותו בית. משום כן, אם גפן לא רוצה להסתבך עם השוטר אזולאי הוא יכול להרשות לעצמו לעדכן את חציו השני של הבית: "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת, לכאורה".

זלמן שזר vs רחל המשוררת

את השיר "גן נעול" הקדישה רחל בלובשטיין (הידועה בכינויה רחל המשוררת) ל'זר'. הפרשנות המקובלת היא שהשיר מוקדש לאהובה, לכאורה, זלמן שז"ר – מי שלימים יהיה נשיאה השלישי של מדינת ישראל (ז"ר הם ראשי התיבות של שמו זלמן רובשוב). שז"ר, מיותר לציין, היה נשוי ולא לרחל. בעולם מתוקן, כמו זה שנזכה לחיות בו מרגע שהתיקון לחוק יכנס לתוקף, היא היתה כותבת: "ועינים אך תמתנה רגע, והנה שפלו כבר, לכאורה".

אני vs העולם

ואני, שירה אינני כותבת, אף לא פזמונאות. בלוגרית אנוכי ולעתים גם אני חוטאת בטקסטים מעודנים. קבלו תרחיש: יש איש אחד, שלמה אבינר שמו, רב במקצועו, שמשמש סמכות רוחנית לארגון ששמו "עצת נפש" שמתיימר לרפא הומואים ולסביות ממחלתם. נניח ששוכנעתי שאני מקולקלת אך ברת תיקון ואני מוכנה לשלם להם עבור טיפול שיתקן אותי. נניח שלא רק שלא נרפאתי בעקבות הטיפול שלהם אלא שמצבי אף הוחמר ונזקקתי לטיפול נוסף כדי לרפא את נזקי הטיפול הראשון.

אפשרות ראשונה: אני הולכת לבית משפט ומוכיחה ששיקרו לי במצח נחושה. כדי לקבל פיצוי כספי עלי להוכיח שנגרם לי נזק. והיה והוכחתי – גובה הפיצוי יקבע לפי גובה הנזק. אפשרות שניה: אני הולכת הביתה וכותבת בבלוג שלי שאבינר והארגון שלו שרלטנים – אבינר לא צריך להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כדי לתבוע ממני פיצוי של 300,000 ש"ח. זאת המשמעות של התיקון לחוק לשון הרע.

ובכן, מעודי לא פניתי לעצת נפש או טופלתי על ידם, בכל זאת כתבתי באחד הפוסטים: "במילים אחרות, הרב אבינר הוא שרלטן". תתבעו אותי.

 

הסדר והיום למי ולמי?

תנו לקרן לנצח, פוסט חדש בסלונה לקראת ההפגנה מחר. בואו!

עד לפני שנתיים וחצי העדפתי לאכול זכוכית ברוטב מיץ זבל מאשר לשמוע תוכניות אקטואליה. התעדכנתי באמצעים המקובלים – אתרי החדשות – וזה הספיק לי. הספיק לי לקבל את העדכונים, גם ככה זה מספיק רע, אין צורך לקחת עכשיו שעתיים ולדבר על זה.

לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל בוקר אחד מצאתי את עצמי מזפזפת בין תחנות רדיו ובסוף נפלתי על הפנים ועל רשת ב’, על "סדר יום" ועל קרן נויבך והתאהבתי. לא באקטואליה באשר היא, אלא בדרך שבה קרן נויבך מגישה אותה. וגם קצת בקרן נויבך.

באחד הבקרים משהו בתוכנית הרגיז אותי, וכשהגעתי לעבודה שלחתי מייל לתוכנית. ראיתי בזה דרך נחמדה להוציא את העצבים, אבל רבע שעה אחרי סיום התוכנית קיבלתי תשובה. על המייל היתה חתומה קרן נויבך. קצת נפלה לי הלסת. גם מזה שקיבלתי תגובה, גם מהעובדה שאת התגובה כתבה נויבך עצמה וגם מזה שהיא קיבלה את הביקורת שלי.

זה היה יום רביעי, ביום ראשון שלאחריו בשמונה וחצי בבוקר עליתי לשידור במסגרת אייטם בתוכנית שתיקן את המעוות. חיי השתנו, הפכתי לגרופית ונודניקית, שולחת מיילים נסערים ומדי פעם נויבך מוצאת את טרוניותיי ראויות והופכת אותן לאייטמים נוצצים.

מאז אני מקשיבה לקרן כמו מעריצה מאוהבת – מקשיבה גם כשלא בא לי על אקטואליה, מקשיבה גם לאייטמים שהיו אמורים לגרום לי להסיע את המכונית לתעלה, מקשיבה גם כשהמרואיינים שלה מעצבנים בטירוף, כי הם מעצבנים גם אותה.

מקשיבה כמו מעריצה מאוהבת – מודאגת כשהיא נשמעת כאילו נמאס לה מהכל, מודאגת מאייטמים קשים ונעלבת באופן אישי כשמישהו מדבר אליה לא יפה. לפני כמה חודשים, בעקבות שביתת טכנאי הרדיו (שבמסגרתה הם לא אפשרו להעביר שיחות טלפון לשידור), היא התחילה לארח באולפן בימי חמישי מוזיקאים. אושר גדול בשבילה ואושר גדול לסטוקרית המטורפת. כשהיא מארחת מוזיקאים היא נפרמת, ומהתפרים של הנויבך יוצאת לה הקרן.

באמת אכפת לה

המחאה של הקיץ תפסה את קרן נויבך מוכנה לגמרי, סדר יום חברתי/כלכלי זה סדר היום היחיד שהיא מכירה. היא העלתה לשידור פקידים, פוליטיקאים וטייקונים ושאלה אותם את כל מה שהם לא העזו לשאול את עצמם. הם ייללו, פלבלו ובלבלו את המוח ויצאו קטנים ממה שנכנסו. מצד שני היא העלתה לשידור את יושבי המאהלים (כל המאהלים עם עדיפות לאלו של באר שבע, התקווה וג’סי כהן), ודיברה איתם בגובה העיניים – קצת שאלה, בעיקר הקשיבה באמפתיות, כמעט באהבה. אי אפשר היה לטעות, באמת אכפת לה.

בערך באותו זמן מישהו ברשות השידור סימן את האקטואליה והודיע למגישים שהוא לא רואה בעין יפה את הדעתנות שלהם בכלל ואת המונולוג שהם נושאים בתחילת התוכנית בפרט. נויבך וירון דקל חידדו מסרים.

לפני שבועיים וחצי התפרסם בכל כלי התקשורת שבערוץ 1 החליטו לפטר את נויבך מתפקידה כמגישת התוכנית "מבט שני". למחרת בשמונה בבוקר עלתה נויבך לשידור חדה ונינוחה, והגישה את אחת מהטובות שבתוכניותיה.

ביום רביעי שעבר התפרסם בכלי התקשורת שברשות השידור רוצים לסלק את נויבך גם מהרדיו, ובחמישי היא עלתה לשידור עם פתיח שמפרק את תשובה לגורמים ראשוניים. הצדעתי. בתשע וחצי היא אירחה את דודי לוי, צילמה והעלתה תמונות לטוויטר ונהנתה בלי בושה מהמוזיקה.

פעם אחת בשנתיים וחצי האלו פגשתי אותה, במקרה (או שלא), פנים אל פנים. בשדרות רוטשילד פינת נחמני בעצרת שהתקיימה יום אחרי הפיגוע בברנוער. בלי מיקרופון, לא כעיתונאית, כקרן. כשכתבתי אתמול בפייסבוק שאני מתכוונת ללכת להפגין נגד הכוונה לפטר אותה, שאל אותי חבר ילדות שכבר כמה שנים לא גר בארץ אם קרן נויבך היתה באה להפגין בשבילי אם היו מפטרים אותי. התשובה החד משמעית היא, כמובן, כן. תשאלו את עובדי חיפה כימיקלים, תשאלו את המנקות של אוניברסיטת בן גוריון, תשאלו את עובדי פרי גליל.

יש הרבה אנשים שעושים אקטואליה, יש לא מעט אנשים שמסוגלים להגיש תוכנית אקטואליה אבל יש מעט אנשים שלא מתחנפים לשררה ולכסף הגדול ויש מעט מאוד אנשים שבאמת אכפת להם. מכם.

עזבו אתכם מפוליטיקה בכלל ומפוליטיקה של רשות השידור בפרט, על קרן נויבך עוברת עכשיו תקופה קשה. אם אתם אוהבים את סדר היום שלה, את התוכנית שלה, אותה – פשוט תגידו לה. זה לא פאדיחה וזה לא מגוחך (אלא אם כן אתם מגיעים למצב שלי).

קרן, כפי שהדגמתי ב-600 המילים הקודמות, היא בנאדם כמו כולנו. היא תנהל את המלחמות שלה ברשות השידור, היא תעמוד בכל ה"איך" הדוחה הזה, אנחנו צריכים לתת לה את ה"למה".

תשלחו לה מייל: seder.yom1@gmail.com, או שתעשו לה לייק בפייסבוק ותכתבו לה על הקיר, תמצאו דרך לגרום לה להרגיש שזה שווה את המאמץ, שמה שהיא עושה הוא חשוב לכם, שאתם אוהבים את התוכנית, אוהבים אותה.

החטא הקדמון (אחד מהם לפחות) של החינוך הממ"ד

הידעתם?

ניצלתי את הבוקר הזה כדי להקשיב ברוב קשב לתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום". אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים  יתכן שאינכם יודעים שערוץ  1 עדיין קיים. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים שבערוץ 1 נזקקו לפרק הזמן הסביר של כ-23 שנים כדי לשים לב שנויבך, שימו לב, לא עוברת מסך. משום כך החליטו לפטר אותה מהגשת "מבט שני" (רוני המעולה כבר כתבה על זה). ידעתם שמבט שני עדיין משודרת? אני ידעתי, מאחר שמבט שני היתה עוד הזדמנות במשך היום להקשיב לאישה הנדירה הזאת. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים גם ש"סדר יום" ואיתה כל רצועת תוכניות הבוקר של רשת ב' – מאריה גולן בצפון ועד ירון דקל בדרום נמצאות על הכוונת של גורמים ערניים מאוד ברשות השידור.

אז הקשבתי רוב קשב כסוג של הצדעה, אמנם ישבתי, אבל בליבי עמדתי דום לתוכנית מופתית. בשעה השניה של התוכנית קיימה נויבך סוג של פולו-אפ לאייטם משבוע שעבר על התחרדלות החינוך הממ"ד. מצד אחד אמא מודאגת בשם איזה ארגון של הורים מודאגים, מצד שני הרב הד"ר השד-יודע-מי מאיזה גרעין תורני שלא כופה שומדבר על מי שלא רוצה (אבל יש עוד הרבה גנים בכל עיר אז מי שמעדיף ריתמיקה על פני קצת סיפורים על גדולי ישראל מפי רב – שההורים ישלמו – הגן שישלח את הילד שלו להתפקר בגן אחר) ובתווך הרב פוירשטיין (ויקיפדיה, לא מאוד מעודכן. הוא כבר לא יו"ר צהר) שמסכים אבל לא מזדהה, מחד, ומזדהה אבל לא מסכים מאידך.

אקטואליה

מה אני אגיד לכם, נזכרתי למה אני לא שולחת ולא מתכוונת לשלוח את הילדות שלי לממ"ד. מצד אחד פוירשטיין, אדם נעים הליכות שאפשר להאזין לו בלי לחשוש מנזק מוחי שחושב שכמעט הכל, או לפחות הרוב, טוב ושמה שצריך להטריד את הציונות הדתית זה איך היא חוזרת להיות גשר. גשר בין מה למה? לפוירשטיין הפתרונים. הוא חי איפשהו בתחילת שנות התשעים וחושב שרוב הציבור (חילוני כדתי, ימני כשמאלני) הוא מתון וממלכתי ואפשר בקלות לגשר על הפערים בין הכא להתם. משמעות הגשר הזה, אם אני זוכרת נכון מתחילת שנות התשעים, היא לגרום לחילוניים לראות כמה אנחנו נהדרים, ערכיים ומועילים וכמה כיף זה שבת אצלנו. הגשר הזה אף פעם לא כלל הצטרפות או תמיכה כלשהי במאבק החילוני לתחבורה ציבורית בשבת או הכללת ההיסטוריה הכללית כמקצוע חובה גם בתיכונים הדתיים.

אני בוגרת אולפנה, להזכירכם, במשך שלוש שנים עשה בית הספר שלי (שעשה גם הרבה דברים אחרים שעליהם אני מכירה לו טובה גדולה) כל מה שהוא יכול כדי להזכיר לנו שאנחנו מיטב הנוער. שזה אומר, בפשטות, שאנחנו טובים יותר כי אנחנו ערכיים יותר. לא הייתי ילדה חכמה במיוחד וגדלתי להיות אישה לא חכמה במיוחד אבל לפחות אני יכולה להגיד לזכותי שלשטות הזו לא האמנתי לרגע.

הייתם מצפים שמיטב הנוער ידע בעצמו מה הוא צריך לעשות, הייתם מצפים שמיטב בנוער לא יפחד מנוער שאיננו המיטב. ובכן לא. כל אחד כזה שבא לספר לנו כמה מיטביים אנחנו בא לספר לנו גם מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים ללכת לישיבות הסדר כדי ללכת ביחד לצבא כדי לא להתערבב עם הנוער שאיננו מיטב שעשוי להדביק אותנו בחוסר מיטביותו. אנחנו צריכות ללכת לשירות לאומי שם נפגוש מיטביות כמונו והכי טובות יעשו שירות ערכי במדרשות שבהן יוכלו לחנך את דור העתיד של המיטביות של הציונות הדתית.

אוף, אני שוקעת בנוסטלגיה, בואו נחזור לתוכנית הבוקר ולרב הד"ר שבסך הכל אפילו אין לו השגות על איך מגדירים מיטב, הוא פשוט רוצה, בשביל הילדים שלו, את המיטב של המיטב. אף אחד לא באמת חושב שגננת של משרד החינוך יכולה להעניק לילדיו את המיטב של המיטב. הגננת מוזמנת ללמד את הילדים כל מה שצריך על פירמידת המזון או על מבשרי הסתיו אבל אין לה שום הכשרה ללמד אותם על חכמי ישראל או פרשת שבוע. בשביל זה צריך סמכות ואף אחד לא חושב שסמכות תעבוד בחינם, נכון? אף אחד לא חושב שסמכות יכול ללמד על חכמי ישראל את בני ובנות החמש, המיטב של המיטב כשהם חולקים בפריצות מוחלטת את אותה קורת גג (ולמי ששפר עליו מזלו ואינו מצוי בסוד העניינים אסביר שהמיטב של המיטב מפריד בין בנים לבנות כבר בגן הילדים ויפה שנה אחת קודם).

מסקנות מרחיקות לכת

בקיצור, מי שחושב שיש דבר כזה מיטב הנוער ושזה במקרה הנוער שלו שלא יתפלא אם יש מישהו שחושב שגם למיטב יש מיטב וזה במקרה הנוער שלו. או שלא. או שלא שלו. בכל זמן נתון יהיה מישהו שיהיה חייב להוכיח שהוא יותר מההוא. ברווח הצר שבין הח"ר לד"ל יש אינסוף אפשרויות של החמרות ומיני הקפדות משונות, חסרות תועלת ומעליבות. הן מאירות באור מאוד לא מחמיא את המחמירים ואת מי שחושב שהוא הכי-הכי טוב אבל הם מטילות צללים לא נעימים גם על מי שחושב שהוא רק קצת יותר טוב. במילים אחרות: עם סגולה, אתה לא עובר מסך.

אולי הציונות הדתית תהיה גשר כזה? (נערות שאינן מיטב הנוער עוטות שק בטקס חניכת גשר המיתרים, ירושלים)

אישה שלא עוברת מסך ולא עוברת לסדר היום

אנשים חמים, אתם אוברייטד

אנדרסטייטמנט

אתמול פרסמתי את הפוסט הזה בסלונה אבל דעתי לא נחה, עדיין. זה לא רק הנושא המאוד טעון ומרגיז – בדרך כלל אני כותבת על נושאים טעונים (מבחינתי) ומרגיזים (אותי). זאת לא רק העובדה שהנושא נפיץ ואני מקפידה להתנסח בו בזהירות המירבית – מופרך ככל שזה ישמע, בדרך כלל אני מקפידה להתנסח בזהירות יחסית. זה יותר בגלל שכל הסקנדל הזה המכונה "פרשת מוטי אלון" למן ימי הבראשית החסויים שלו במרתפי "פורום תקנה" ועד לנקודת הזמן הנוכחית מציף כל כך הרבה נגעים וחוליים, פרטיים, חברתיים ולאומיים. מה לא.

אני רוצה להצביע על אחד הנגעים האלו, אחד קטן ודי זניח שבאורח פלא הפך לאחד מטיעוני ההגנה המרכזיים של אלון וצוות דורשי טובתו. הם כולם, כולל הוא בעצמו, מספרים לנו איזה אדם חם הוא אלון ואיזה תמיכה הוא נותן לתלמידיו ובעצם לכל מי שמבקש ולא חוסך מהם גם מגע וחיבוק. לרגע אני לא מנסה לרמוז שכל מגע וכל חיבוק נושאים, בהכרח, אופי מיני. גם, חלילה, אינני מאשימה את כבוד הרב שהיה במעשיו ולו פירור של חוסר מכובדות. אני כן רומזת שאולי לא כל מי שזקוק לעצה זקוק לעזרה, שאולי לא כל מי שזקוק לעזרה זקוק ל"חום", שאולי לא כל מי שזקוק לחום זקוק למגע ואולי לא כל מי שזקוק למגע זקוק לחיבוק, אבהי ככל שיהיה.

למיטב הבנתי אלון אף פעם לא טען שלא התקיים מגע בינו לבין מי מהמתלוננים, הוא רק טוען שהמגע פורש שלא כהלכה. הוא ומקורביו עוד מוסיפים לאי-ההבנה סאב-טקסט של עלבון – הענקתי לו בהתנדבות כל כך הרבה חום וזה מה שאני מקבל בסוף? בא אליו בחור שהיו לו בעיות עם ההורים שלו, הוא העניק לו את החום האבהי שהוא סבר שחסר לו. לבחור אחר הוא נאלץ לבשר שהמדריך שלו נהרג בתאונה ולכן היה חייב לחבק גם אותו

אנדרגראונד

אני מבינה שזאת תקופה קצת לחוצה עכשיו, כבוד הרב, אבל יש לי משהו חתרני להגיד. הייתי רוצה להציע לך (ובעיקר לשכמותך, כאלו שעדיין יכולים למנוע את אי ההבנות המתרגשות עליהם) דרך נוספת להסתכל על המציאות. אני יודעת שאתה רב גדול ואיש מאוד חכם וכל זה אבל יתכן שבסבך אי ההבנות שנקלעת אליהן דווקא אתה הוא זה שלא הבין? נכון, אתה אדם חם ונוגע ומחבק – אבל זה אתה. האם יתכן שלא כל האנשים בעולם מעוניינים בחום, במגע ובחיבוק שלך, גם כאלו שמעוניינים לשמוע שיעור מפיך ואולי גם כאלו שרצו ממך עצה אישית? נכון, אתה אדם חם אבל האם העובדה שקיימים בני תמותה שלא מעוניינים במגע שלך הופכת אותם לאנשים קרים, מנוכרים ואומללים? וגם אם כן, האין זו זכותם לבחור אם הם רוצים להגאל באמצעות המגע שאתה מתנדב לספק להם?

במילים אחרות, אלון ושאר האנשים החמים, מוטב ותפסיקו להתהדר בחום הזה כאילו זה עתה המצאתם את כוח הכבידה. מילה של משורר (עפר בשן):

לדמעות של פרידה / ולחיבוק אוהב / יש בדיוק אותו חום

קול נדרי

כן, תנוחו, כתבתי קול נדרי. בכוונה. אחרי שכתבתי את זה בטעות עשרות פעמים ואחרי שראיתי את הטובות שבחברותי חוזרות על הטעות הזו פעמיים באותו הטקסט, אחרי שקמתי ממקומי בפעם המי-יודע-כמה כדי לפתוח מחזור של יום כיפור ולהיות בטוחה שזה באמת "כל נדרי" התיישבתי. משהו קורה פה, מה פתאום קול נדרי, מה יש בה בו ביום הזה, מה יש בה בתפילה הזו שכל הזמן רוצה להשמיע קול?

בערך 200 כסאות מסודרים בשורות מילאו את האולם הגדול במרכז הגאה בערב יו"כ תש"ע, לא היה לנו מושג אם נמלא אפילו חצי מהם. כשהתחילה התפילה לא היה כסא אחד פנוי ואנשים עמדו במעברים וצמוד לקירות. כך קרה ש-250 לסביות, הומואים וסטרייטים עמדו כתף אל כתף והשתדלו מאוד לייבב חרישית כדי שכולם יוכלו לשמוע את שליחת הציבור. לאביגיל יש קול די חלש והיא גם לא חזנית, אבל היא הרסה לנו את הבריאות עם ה'כל נדרי' שלה באותו ערב של יום כיפור. ביום כיפור הקודם זאת היתה יעל, בסופרן יציב ובטוח בעצמו שנשמע מקצה האולם ועד קצהו וגם היא הרסה לנו את הבריאות.

לתפילות קדמו דיונים הלכתיים ואידאולוגיים עקובים מדם דיגיטלי, השרתים של גוגל כבר שאלו את נפשם למות וגם אנחנו קצת. על הפרק היו נושאים הרי גורל באמת, נושאים שמאז לא ירדו אפילו לדקה מסדר היום. מה שמחזיק אותם על סדר היום זה עוצמת גלי הקול שבהם נערכים הדיונים בנושאים האלו. זה מתחיל בנוסח התפילה, עובר בחלקים המעשיים של מעמד האישה בהלכה ונגמר בדיונים על הפרדה מגדרית בתפילה או בקיצור המחיצה. שלושת הנושאים האלו – הנוסח, שליחי הציבור ומי ישב בכיסא שלידך מגולמים כבר ב"כל נדרי". שני הנושאים האחרונים הם, למרבה הצער, נשמת אפה של האורתודוכסיה, דיונים הלכתיים ופסאודו-הלכתיים שמעורבים בהם תועפות של רגשות. אבל הנושא הראשון, הנוסח, הוא אמוציונלי בלבד, הבית – הצורך להרגיש בבית בבית-הכנסת והדרך להשיג את זה.

טוב, אז היו דיונים נעימים יותר או פחות אבל בסוף צריך להחליט. בשנה הראשונה פשוט החלטנו ללכת על המעשי בנוגע לנוסח, מצאנו פשרה סבירה בנוגע למחיצה ובחרנו ללכת בעקבות בית כנסת "שירה חדשה" בכל מה שקשור למעמד הנשים. אבל אחרי שפגה השפעת האופוריה של יום כיפור תש"ע התברר שעכשיו צריך להצדיק את כל הבחירות שלנו ובעצם לעשות אותן שוב ושוב מחדש. להצדיק את הבחירה בפרוטוקול של "שירה חדשה" מול אלו שטוענים שזו לא אורתודכסיה ומול אלו שטוענים שזה לא שיוויון. למצוא פשרה קצת יותר טובה בנושא המחיצה – עזרה שלישית, מעורבת, שממוקמת בצורה שווה לאחרות בייחס לארון ולבמה. ועכשיו כשיש לנו שנה שלמה לעבוד על זה, לוותר קצת על הנוסח שעושה לנו הרגשה של בית כדי שאנשים נוספים יוכלו להרגיש קצת יותר בבית.

מה אני אגיד לכם, אורתודוכסיה, שיוויון, נוסח – גם אם בפרונט מתייצבת ההלכה, בסופו של דבר כולן שאלות של מה גורם לך לחוש אי נוחות ומה גורם לך להרגיש בבית. ועל הבית, כידוע לכם, נלחמים. ובמלחמה, כפי שוודאי ידוע לכם, כמו במלחמה. זה די קשה גם להלחם על הבית וגם להחזיק את האמפתיה לכל אחרים שנלחמים על הבית, על אותו הבית, בייחוד כשחלקם חברים מאוד טובים שלך. מה שאני כן יכולה לעשות זה להשמיע קול, להשמיע את קולי, לספר מה יגרום לי להרגיש בבית בבית הכנסת הזה, ב"כל נדרי". להשמיע את קולי ולקוות שגם האחרים יעשו את זה, ישמיעו את קולם. להשמיע את קולנו ולזכור שכולנו עושים את זה לשם שמים, לשם הבית ולהשתדל שלא לצעוק חזק מדי, להשתדל להשמיע קול שיוכל להשמע. הקול שלנו, קול נדרי.

 הפוסט הזה פורסם ביום כיפור תשע"ב בעלון "בריש גלי" של "חברותא" שחולק בבתי כנסת ברחבי הארץ. לכשיעלה לרשת בגרסה מלאה כלשהי אקשר.

יום כיפור תשע"ב, המרכז הגאה (האישה בשחור, אני)

אדשיב בלי זבד ובקוב

יש בתי כנסת זיג-זג

בחלוף השבוע האחרון הילדה שלי (בת 5) יודעת שיש כל מני סוגים של בתי כנסת. יש בתי כנסת שבהם רק בנים חובשים כיפה ויש בתי כנסת שהם גם בנות יכולות. בשבת שעברה התארחנו אצל חברים וכשאמרנו שהולכים לבית כנסת היא מצאה כיפה של אחד הבנים וביקשה סיכות וככה צעדנו לעבר בית הכנסת. כשהגענו ביקשנו ממנה להוריד את הכיפה (תרשו לי לא להכנס לפינה הזאת כרגע, אומר רק שניסנו להתחשב באנשים מאוד צעירים שהחיים שלהם מסובכים גם ככה) והיא הסתכלה עלינו במבט במוזר וניסתה להזכיר לנו שאנחנו הולכות לבית הכנסת ובשביל זה היא חבשה את הכיפה. הסברנו לה שזה בית כנסת שבו בנות לא חובשות כיפה, רק בנים. היא שוב הסתכלה עלינו במבט עקום והודיעה לנו שהבית כנסת הזה חצוף.

בחג שוב הלכנו לבית כנסת שבו רק הבנים חובשים כיפה, הפעם היינו חמושות בסבא ובאישור הכניסה שלו לצד של הבנים. אחרי תקיעת השופר חילקו לילדים סוכריות טופי – מה שהספיק בכדי להביא אותה לבית הכנסת גם בב' ראש השנה, אחותה איבדה עניין. למרבה המזל, כבר בעיצומו של ראש השנה יכולנו להבטיח לקטנה שביום כיפור נתפלל בבית כנסת שבו גם הבנות יכולות לחבוש כיפה – התקבל חיוך מאוזן לאוזן. אחותה הסתפקה בהבטחה שאני אשפצר לה את האופניים עד יום כיפור והיא תוכל לנסוע בהן ברחבי תל אביב.

יש אלוקים זיג-זג

שאלתי היום את הילדות אם הן מאמינות באלוהים. הגדולה מאמינה בדמעות אבל לא באלוהים ואפשר בהחלט לומר שהיא ילדה חכמה. הקטנה, חכמה לא פחות, החזירה אלי את השאלה, האם אני מאמינה באלוהים? אני מאמינה, עניתי לה, אז גם אני, היא ענתה. לשאלתכן, מדובר בילדה שלא מאמינה בפיית השיניים למרות שהיא ביקרה אותה כבר שלוש פעמים. בארוחת החג סיפר לנו סבא של אשתי שבילדותו היה תוקף אותו פחד מוות לקראת ימים נוראים, זה החזיק עד גיל 14 – אז הוא עבר לעיר הגדולה (לשאלתכן, וילנה) והפסיק להאמין. אני בת 41, אף פעם לא פחדתי מאלוהים ואף פעם לא הפסקתי להאמין, אולי מפני שמעולם לא עברתי לעיר הגדולה.

בנוגע לקיום מצוות אני רואה את עצמי כמי שמחוייבת להלכה האורתודוכסית. בפועל, החיים הובילו אותי לסדרה משונה של הסכמים עם אלוהים (אותו אני מוכנה לכנות אלוקים רק בנסיבות מאוד מיוחדות) שמאפשרים לנו לחיות בשלום יחסי, בעיקר מאחר שעברתי את הגיל שבו יש טעם לקחת באופן אישי את יחס ההלכה ללימוד תורה/גמרא לנשים. אבל סדרת ההסכמים הזו, וירטואוזית ככל שתהיה, מתאימה בקושי עבורי. כשלמשוואה מצטרפת בת-זוג חילונית/חופשית/אתאיסטית שצריכה להתיישר עם הגחמות המשונות שלי שמבחינתה הן לא-פה-ולא-שם, המצב מסתבך. כשלמשוואה מצטרפים צאצאים, זה נהיה עוד יותר מסובך. כשהצאצאית מוצאת את יחס האורתודוכסיה חצוף ומעליב – זהו הקו האדום.

יש אמהות זיג-זג

בשולי הדברים, אני יכולה לברוא מובלעות קטנות של שאר רוח כמו קבוצות תפילה לנשים או המניין הגאה שהוא ברוח של אורתודוכסיה לפחות כמו שהוא ברוח של שיוויון. אלא שקיומן של המובלעות הופך את הנורמה לבלתי נסבלת ובלתי נסלחת. אי אפשר עוד להתכופף ולחכות שזה יעבור, אי אפשר למשוך כתף בעצלות ולהמשיך לרכל על הקרחות של הבנים ממרומי עזרת הנשים. במילים אחרות, אני עם האורתודוכסיה גמרתי, מצד אחד. מאידך, יש לי את ההסכמים שלי עם אלוהים והם די ברוח האורתודוכסיה במובנה הבסיסי. יוצא, ברוח הימים האלו שאני צריכה להרשם במשרד הפנים כיהודיה חסרת זרם.

יש שאר רוח זיג-זג

וברוח שאר הרוח והכרכשתא (ואולי גם בנסיון להקדים מכה לתרופה) עוד אחד מענקי הרוח- מתי כספי עם דודו אלהרר ב-זבר הבצודדיב.

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא! אי המעיל אשר לבשת?

את הפוסט הזה כתבתי אתמול אבל לא הספקתי להעלותו לאויר. אני לא מעדכנת בו כלום רק מפצה אתכם ברגע של תרבות בסוף הפוסט.

רגע של תת תרבות

קצת מביך, שכן מפלגת העבודה מעניינת אותי, באופן עקרוני, כקליפת השום. כלומר, כל שום חייב קליפה וגם הפוליטיקה שלנו צריכה את מפלגת העבודה, וזהו בערך. בכל זאת, במפגן זומביות מרהיב ישבתי אתמול שלוש שעות מול הערוצים המסעירים, ערוץ 1 וערוץ הכנסת, וכססתי במבה. אף על פי שהיה ברור מהשניה הראשונה (או מהראשונה השניה) שיהיה סיבוב שני. הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכותי הוא שעל הכף היה מוטל הסיכוי שאישה, כלשהי, תנקנק שלושה גברים במקביל.

נשארתי עם חצי תאוותי בידי, שניים נוקנקו והשלישי קיבל הזדמנות נוספת להשפלה. הוא לא החמיץ אותה. בעשר בבוקר אצל ירון דקל (רשת ב') הוא התחיל עם ה-שתו-לי-אכלו-לי כשהחיצים הראשונים כוונו, כמובן, לתקשורת בכלל ולדקל בפרט שסיקרו את שלי בצורה אוהדת מדי ואת בוז'י בצורה בוז'ית מדי. מיד אחרי התקשורת הגיע תורם המקורי ויוצא הדופן של הסקרים שהרסו לבוז'י את החיים והקריירה וצריך לחוקק נגדם חוק או לפחות להעמיד אותם מול כיתת יורים. אחרונה, וממש לא חביבה ברשימת הגזלנים היתה, כמובן, שלי.

כאן התגלה הפרץ במלוא עשתונותיו. ראשית הוא טען שיחימוביץ ניהלה קמפיין נמוך. נמוך לשיטתו של פרץ זה לא להגיד מילה אחת רעה על המתמודדים האחרים בשעה שהם מתלכלכים עליך חופשי. נמוך זה לדבר אל הבוחרים בשפה אסטרטגית, להגיד להם שמסתמן שלשניים מהמועמדים אין ממש סיכוי אז אם בא להם להמנע מסיבוב שני שיצביעו לאלו שיש להם סיכוי. היא הרסה לבוז'י את הסיכויים להיבחר! עד כדי כך נמוך. אחר כך הוא לא היסס לטעון גבוה ואסטרטגי שמי שיצביע שלי יקבל ביבי. וחוצמזה שלי גועלית. ומתנשאת.

אם הייתם פה בחודש האחרון וודאי שמתם לב ששלי החציפה פנים וטענה בראיון שהמתנחלים, ואפילו ההתנחלויות, הם לא האויב. בואו נגיד שזה חיבוק למתנחלים, קריצה למרכז המדיני. באותו מופע אימים רדיופוני פרץ התנאה בכך שהוא ושני המתמודדים האחרים מציגים בגאון עמדות שמאלניות. עם העמדות השמאלניות האלו, פרץ סבור שהוא יקח קולות מהימין ויתן פייט לביבי. באותה נשימה הוא טען/האשים שאנשי ליכוד ואנשי משרד ראש הממשלה עבדו בשביל יחימוביץ בקמפיין הזה.

אני מניחה שלהזכיר לפרץ שגם בסיבוב הקודם הוא לא הצליח לקחת קולות מהליכוד ייחשב לאחד משיאי השפל האנושי אז אני מתנדבת לעשות את זה במקום שלי. להזכיר לו שהוא פשוט פישל בענק, שזה לא המלחמה שדפקה אותו אלא הוא שהסכים לקחת את תיק הבטחון ודפק את עצמו (ובדרך גם את החוכמולוג שהציע לו את התיק הזה ואת כולנו) זה כמעט קל מדי. מה שיותר מטומטם זה שפרץ מנהל את הקמפיין של הבחירות הקודמות או אפילו את הקמפיין שהיה צריך לנהל לפני חודשיים.

הוא, למעשה, טוען שכל המשחק הפוליטי הוא על החמישה-שישה מנדטים שהפרידו בין ציפי לבני לראשותה של ממשלת שמאל ושגם אם הוא לא יהיה המפלגה הגדולה ביותר הוא יצליח לשנות את שיווי המשקל הפוליטי.

משונה, הייתי בטוחה שהיה פה קיץ, ושקרה בו משהו. נדמה לי ששלי יחימוביץ דווקא שמה לב. נדמה לי שיחימוביץ שמה לב ושהיא שמה את כל הביציות שלה בסל של הקיץ הזה, בסל של המחאה. זה לא מקרה שהיא נמנעה מקמפיין נגטיבי, זה לא במקרה שהיא התנחמדה למתנחלים. היא מכוונת למרכז והיא מהמרת על האנשים החדשים והשפה החדשה. היא חייבת להמר על כל הקופה – אם היא תחזיק מעמד עם ה"מספיק עם הפוליטיקה של השנאה" ותצליח להחזיר לקלפיות בשבוע הבא את כל אלו שהצביעו לה אתמול היא תקח את העבודה. אחר כך יש לה שנה וחצי כדי למצב את עצמה כפנים הפוליטיות של המחאה הזאת. אם שני הדברים האלו יקרו הבחירות הבאות יהיו דיסקו.

רגע של תרבות

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

 

החיט עוסק בחיט

וילדים לו מלוא הבית

חיל רב, ברוך השם,

ותינוק בחיק האם.

לייזרקה! איור: מושיק לין

 

כאן המעשה נפתח -

לא בגדי לבן וצח.

מעשה במעיל של חורף

בעל סדק צר מערף.

 

הוי תפרו מעיל של חורף

בעל סדק צר מערף,

לבחור גדליהו גוץ

שיהיה לו חם בחוץ.

 

רץ גדליהו בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

אך גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן.

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

קצת גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן!

 

מה עושים? חסל! אין עזר!

רץ במעיל שמריהו לייזר.

 

רץ בו לייזרקה שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

פעם הוא הרים ידיים -

נתפקעו השרווליים!

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

לייזרקה הרים ידיים

והקץ לשרוולים!

 

מה עושים? נו, מילא, מילא,

שבמעיל תרוץ כבר בילה.

 

בילה רצה בו  שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

פעם  בילה מתכופפת…

הבטנה, הוי, מתעופפת!

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

בילה רגע מתכופפת -

הבטנה כבר מתעופפת?

  

ופוסקת החבריה:

שבמעיל תרוץ כבר חיה!

  

חיה רצה בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

  

ופתאום, אימה ופחד,

חיה באה מתיפחת,

בדמעות על הריסים -

היא אבדה את הכיסים!

 

רועמים כולם כרעם:

חיה, תתביישי הפעם!

מה זה? איך זה כך עושים?

איך זה מאבדים כיסים?

 

את המעיל בדרך-ארץ

אז לבש יחיאל פרץ.

 

פרץ, פרץ, זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים,

  

ומרגיז את הבריות

ומקבל מכות טריות,

מילל, שורק, נובח,

בקיצור – בחור שמח.

 

נו, ובכן בדרך ארץ

את המעיל לבש לו פרץ.

  

ובאותו היום בשתיים

הוא תלש את השוליים

ובשעה חמש בערך

חור גדול נקב בברך.

  

וברגע האחרון

הביאו בלי צוארון

וסידר בו חור מול חור,

מפנים ומאחור!

 

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

איזה בגד לתפארת,

איזה מן מעיל-אדרת!

 

האזיני, ארץ ארץ,

מה עשה בו זה השרץ!

  

פעם פרץ, לא טפש,

בא ערם, ומעיל לא יש…

  

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

 

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

 

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי.

 

והיתר – חור מול חור -

תקבלו לפי התור.

 

גזענות? כן בבית ספרנו

ב-1 לספטמבר 1977 לבשתי את חולצת הכותנה הירוקה, נכנסתי לכיתה שלי ב' 2 וגיליתי שהזיזו לי את כל המחלבה. מנהל בית הספר מר שמואל אדרעי חזר משנת השבתון שלו ונענה לדרישתם של חלק מההורים האשכנזים בשכבה לחלק את הילדים בכיתות בצורה קצת יותר מתקבלת על הדעת. כך קרה שכיתה ב' 1 הורכבה ברובה מילדים אשכנזיים ומינון נסבל של ילדים שאינם

1.9.1976 בת עמי ועמיחי נוימאיר, פתח תקוה

אשכנזים, ב' 3 הורכבה כולה (!) מילדים תימנים וילדי החינוך המיוחד וב' 2 אכלסה מספר שווה של ילדים כהים וילדים אשכנזים שהם צאצאים להורים בלתי אחראים שלא התנגדו לכך שילדיהם ילמדו עם ילדי השיכונים.

אי אפשר להגיד שהיו רק דברים רעים בבית הספר הזה, בכל הזדמנות כשהיה צורך למלא את המערכת בתכנים שהם מעבר לתוכנית הלימודים הוכרז בבית הספר יום "מאכלי עדות" והמורות הפולניות והרוסיות הפגינו סובלנות מופלגת כלפי הלחוח, הסאלוף, הג'חנון והקובנה.

לקריאת המאמר המלא באתר סלונה

תמסרו לדפני ליף שאני אוהבת אותה

דפני, דפני

סתיו אולי יותר ג'ינג'ית ממנה, רגב יותר קרח אבל דפני ליף היא הפנים של המחאה הזו. לפני חודש וחצי היא היתה אדם פרטי והיום העיתונים, הפריים טיים והארץ בכלל מלאה באנשים שלא סובלים אותה. או שונאים אותה ו/או סתם חושבים שהיא לא יודעת לדבר. פתאום היא אויב העם ושק החבטות של אנשים שמצטטים טוקבקיסטים בתשלום. למעשה יש ערוץ מסחרי שלם שריצף את האולפנים שלו באנשים שמוכנים לפתוח עליה ג'ורה.

אז רציתי לומר, בתור מישהי שלא מכירה אותה ולא מכירה אף אחד שמכיר אותה, שאני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה על כך שהיא ממשיכה לעשות את מה שהיא מאמינה בו. אוהבת אותה על כך ששבוע אחרי שבוע היא עולה שוב על הבמה ואומרת את מה שהיא חושבת, אני אוהבת אותה על כך שיום אחרי יום היא עומדת מול המצלמות, מישירה מבט ולוקחת סיכון. סיכון שהיא טועה, סיכון שלא יאהבו אותה, סיכון שעוד פעם יבוא אחד מהגברים המקשישים והמלאים (או ריקים) בעצם ויגיד לה שהיא ילדה קטנה ומפונקת שלא יודעת כלום מהחיים שלה.

אני אוהבת את דפני גם אם אני לא מסכימה לכל מה שהיא אומרת ולא אוהבת כל מה שהיא עושה, אני אוהבת את המחאה הזאת גם אם לא כל אוהל בה מייצג אותי. אין לי תוכנית טלוויזיה אבל אני די בטוחה שביני לבין דפני ליף מפרידים לכל היותר שלושה קליקים. אין לי תוכנית טלוויזיה ולהיות בעד הבעד זה ממילא לא מצטלם כל כך טוב אבל אני די בטוחה בכוחה של מילה טובה.

תעשו אהבה

אז תעשו טובה, או פורוורד, או שייר או רטוויט ותמסרו לדפני ליף שאני אוהבת אותה. וגם אתכם

 

לעולם לא תצעדי לבד, ירוחם

בשנת 1988 סיימתי את לימודי באולפנה באלקנה ושבועיים אחרי הבגרות האחרונה התייצבתי עם עוד 18 מחברי לגרעין הנחל בירוחם לשלוש שנות שירות. בשביל בחורה קצת קשת הבנה שגדלה בפתח תקווה ולמדה באלקנה, ירוחם לא היתה המקום הכי נוח בעולם כדי להבין שאת לסבית אבל בתוך ימים ספורים היא הפכה להיות בית.

בשנת 1988 ערך מאיר אריאל סיבוב הופעות ברחבי הארץ, "מסע הבחירות של מאיר אריאל" שמו, במהלכו הוא הופיע במרכז המסחרי המאובק של ירוחם. את ההופעה ההיא פספסנו, אבל בקיץ 88 עוד התקיימו אירועי הקיץ, הקרויים 'ירו-קיץ', במרכז המסחרי. בקיץ הבא הם כבר נערכו בדשא הגדול ששתלו הבנים של גרעין נווה ב"גן הראשונים", קצת לפני שהם יצאו לשדות האינתיפדה הראשונה. ב-89 הופיע שם יודית רביץ על הבמה הגדולה, נעמדה מלא קומתה ותלתליה והכריזה: "ירוחם, החיים שלכם דפוקים, באתי לעשות לכם קצת שמח", לא היה יותר אפקיטיבי מצידה לצאת כבר אז מהארון ולא לחכות ל-2010?

סקווט, ירוחם, 1988

בשנת 1988 התגוררו בירוחם 6767 תושבים ומצב הדיור בה היה כזה שעמידר פשוט שיפצו עבורנו בניין שלם בשכונת אלי כהן. בפרק הזמן של מספר שבועות בין סיום השיפוץ להגעתנו נגנבו מהדירות כיורים, ברזים, אסלות ולוחות חשמל, כך שעשינו סקווטינג עוד לפני המצאת הסקווט. שם התחילה הקריירה שלי כשיפוצניקית, אינסטלטורית, חשמלאית ומתקנת אופניים. אמרתי לעצמי שאם דני יכול לתקן את השאלטר אין שום סיבה שאני לא אתקן את דוד החשמל.

נשארתי עוד 16 שנים בירוחם, למדתי ארכיאולוגיה ועבדתי כמעט בכל דבר אחר, אנשים טובים נתנו לי הזדמנות ואני למדתי. עבדתי בגינון וגם הייתי גננת, הייתי חובשת ואשת סאונד ובסוף הנייניטיז כשחיפשתי עבודה, במקומון באר-שבעי חיפשו כתבים וכך הפכתי לעיתונאית. ב"ש הקדימה את זמנה, כבר ב-99 חשבו שם שאין שום סיבה לשלם לעיתונאים ואני פרשתי אחרי שנה. אבל אז פנו אלי שני חבר'ה מהמתנ"ס בירוחם שהוציאו עיתון מקומי ואני הצטרפתי כרכזת כתבים ואח"כ הפכתי לעורכת. הכתבים שלי היו בני נוער ועשינו אחלה עיתון, גידלתי דור של כתבים ורכז מערכת שבבוא היום ירש את משרת העורך. באחד הימים פגשתי מחוץ למתנ"ס את אחד הכתבים שלי מלווה בשתי חברותיו הטובות, הוא היה בן 18, אני הייתי בת 30 הוא סיפר לי שהוא הומו. לי עדיין לא היה מושג שאני לסבית.

היום אני גולה מירוחם, גולה מאהבה. ב-2004 פגשתי את אהבת חיי, התל-אביבית, גם היא נמצאת היום בגלות. אנחנו מגדלות את שתי בנותינו בדירה שכורה בעיר שהיא לא הבית של אף אחת מאיתנו. אנחנו נוסעות כמה פעמים בשנה לבקר בירוחם ואפילו התל-אביבית הסנובית מודה שזה אחלה מקום לגור בו, החיסרון היחיד שלו הוא השעתיים-שעתיים וחצי של נסיעה ממנו לסבא וסבתא. בשבוע שעבר כתבה חברה שלי על הקיר שלה בפייסבוק: "מחר כולנו מגיעות לעצרת המחאה בירוחם!! כי במדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, אסור שתהיה פריפריה… וחוץ מזה, תמיד כיף לחזור הביתה..". אחיה הגדול של החברה הזו הוא אחד משני הבחורים מהמתנ"ס שהזמינו אותי להצטרף לעיתון המקומי. ביום רביעי בערב ארזתי תיק קטן ודגל גאווה גדול ולמחרת נסעתי הביתה, לעצרת המחאה בירוחם. את הדגל לקחתי בגלל שזה מה שאני לוקחת איתי להפגנות ובגלל שצדק חברתי מגיע גם ללהטבים – בכל מקרה, זה חלק מאוד גדול ממה שיש לי להביא למחאה.

בירוחם התקבלתי בחיבוקים ובארוחת ערב מפנקת אצל אחד החברים, אחר כך נסענו למרכז המסחרי שב-20:30, שעת השין, היה עדיין ריק למדי. הראשון שפגשתי שם היה קרוב משפחה לא רחוק שהוא גם ממארגני מאהל המחאה בירוחם ופעיל במחאות ברחבי הארץ, הוא אמר שרואים את הדגלים שלנו בכל מקום שיש בו מחאה, שיש תחושה של נוכחות חזקה של הקהילה. אחר כך פגשתי עוד הרבה חברים, חלקם מ"החבר'ה שלי", אנשים שגרים בירוחם מעל 25 שנים וגידלו בה את ילדיהם, אחרים, שלא פגשתי מאז שעזבתי, ילידים – שמגדלים בירוחם דור שלישי ואפילו רביעי להזנחה ממשלתית.

במהלך העצרת חלף על פני במהירות מישהו שאמר לי בקול שרק אני אשמע, מה את עושה פה, לכי למצעד הגאווה. אחר עבר על פני במהירות ואמר בקול שרק אני אשמע, גועל נפש. שלישי עבר מאחורי ומשך בדגל. אחר כך הגיעו, בנפרד, שניים קצת יותר אמיצים, אחד מגודל תלתלים והאחר מגודל פיאות, נערים בני 15 ושאלו מה זה הדגל הזה. אמרתי להם שזה דגל גאווה, של הומואים ולסביות. אז למה הבאת את זה לכאן? הם שאלו, כל אחד בנפרד. כי אני כאן, עניתי לשניהם, כל אחד בנפרד. גרתי פה 16 שנים אמרתי לאחד, ועכשיו באתי להזדהות עם המאבק שלכם. כי גם אני דורשת צדק חברתי, אמרתי לאחר, גם לי מגיע שיוויון זכויות. אחר כך, כשהתחבקתי והתלוצצתי עם אחד ממנהלי המתנ"ס ראיתי אותם עומדים בצד, מסתכלים עלי במבטים כועסים ומסתודדים. מאוחר יותר כשעמדתי בצד ודברתי עם חברים נגשו אלי שני צעירים, בחור ובחורה שאני לא מכירה וביקשו ממני לא להוריד את הדגל ולא לקפל אותו, זה מאוד חשוב, לנו. אז הרמתי אותו שוב.

בינתיים הסתיימה העצרת, מנהל המתנ"ס תפס קאטר והתחיל להפריד את המחסומים שהקיפו את הבמה אחד מהשני ועשרות צעירים, צעירים יותר או פחות, התכופפו לרצפה המאובקת של המרכז המסחרי וניקו אותה מלכלוכת ההפגנות המצויה, כדי שעובדי המועצה לא יצטרכו לעשות את זה למחרת. כשהמרכז המסחרי הלך והתרוקן ניגשה אלי בחורה שלא הכרתי ושאלה איפה אפשר להשיג דגל כזה. אני מודה, כבר הייתי טיפה חשדנית למרות שהיא עצמה לא נתנה לי שום סיבה. אמרתי לה שפה באמת קצת קשה להשיג אחד ונתתי לה את הדגל שלי. בשלב הזה עלה פתאום על דעתי שאולי זאת הפעם הראשונה שדגל הגאווה מונף בירוחם. פניתי ללכת משם אבל אז נגשה אלי עוד מישהי, הפעם היא נראתה לי מוכרת והיא גם עזרה לי להזכר מאיפה. היא אמרה שלראות את דגל הגאווה באמצע המרכז המסחרי של ירוחם היה, מבחינתה, הדבר הכי מרגש בעצרת הזאת. יותר מאוחר קיבלתי סמס באותה הרוח מחברה.

אחר כך, ישבתי עם חברה על ספסל ברחוב הראשי, פטפטנו והתעדכנו. המשכתי משם למאהל, בדרך פגשתי את אביתר שצילם במהלך העצרת. אביתר היה כתב שלי במערכת העיתון המקומי אי אז בתחילת העשור הקודם. המתנ"ס השקיע  בעיתון ורכש לנו מצלמה דיגיטלית של סוני ששמרה את קבצי התמונה על גבי דיסקט פלופי. זה הספיק לאביתר בשביל להדבק בחיידק הצילום הדיגיטלי, הנה גלריית המאבק שלו.

בסופו של דבר הגיעו ממרכז הארץ פחות אוטובוסים ממה שציפו אבל היו אוטובוסים מדימונה ומבאר-שבע. גם תושבי ירוחם היו צריכים להתמודד עם עוד שני אירועים שהתקיימו במקביל (חתונה גדולה ומסיבת הפתעה שנקבעו הרבה לפני כן והרחיקו מהעיר שתי קבוצות אוכלוסיה רלוונטיות), אף על פי כן, בשיא היו במקום כ-1500 איש. כ-1000 מתוכם היו תושבי ירוחם רובם ילידים כמו אביתר – לא מהגרים כמוני. בשביל עיר של פחות מעשרת אלפים תושבים זה לא מעט, בהתחשב בכך שזו העצרת הפוליטית הראשונה בתולדותיה של ירוחם (שהוקמה ב-1951) זה אפילו די הרבה.

ב-1988 סיים מיכאל ביטון את התיכון בלי תעודת בגרות, ארבע שנים אחר כך הוא השלים בגרויות ונישא לאילנה, בת גרעין שלי. לפני כמה חודשים הוא נבחר לראשות המועצה המקומית בירוחם וביחד עם הכבוד הגדול הזה הוא קיבל גם גירעון של 14 מליון ש"ח, לפניו ניהל את העיר עמרם מצנע כפקיד ממונה מטעם משרד הפנים. בקרוב מאוד מיכאל לא יוכל לשלם משכורות לעובדים שלו אז הוא יוצא היום בצעדה מירוחם לירושלים. בעצרת ביום חמישי הונפו לא מעט שלטים בגנות ראש הממשלה הנוכחי אבל יש לומר בהגינות שממשלות ישראל, כולן, הפקירו את ירוחם לגורלה. בשביל מיכאל ואילנה, בשביל אביתר, בשביל כל החברים שלי ובעיקר בשביל ירוחם אני מקווה שהפעם נצליח להזיז לשנות משהו.

אוגוסט 2011 – עד שתתרחש המהפכה הגדולה עשינו היסטוריה קטנה (את ההתרגשות הראשונית שלי שחררתי בפייסבוק ובטוויטר, כתבתי שם שהלכתי לעצרת המחאה בירוחם עם דגל גאווה. ביום שישי גיליתי שמישהו, שאני לא מכירה, השתמש בציוץ שלי כדי להסביר לאדם אחר, שאני לא מכירה, למה החרדים לא משתתפים במחאה: "הסיבה היא ציוצים כמו של (שלי, בנ"פ) הם מודרים משם מאוד על ידי פוליטיזציה וצביעה של המחאה").

ככה היא, באמצע. צילום: אביתר טביב

מיכאל ביטון צועד מירוחם לירושלים