החטא הקדמון (אחד מהם לפחות) של החינוך הממ"ד

הידעתם?

ניצלתי את הבוקר הזה כדי להקשיב ברוב קשב לתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום". אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים  יתכן שאינכם יודעים שערוץ  1 עדיין קיים. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים שבערוץ 1 נזקקו לפרק הזמן הסביר של כ-23 שנים כדי לשים לב שנויבך, שימו לב, לא עוברת מסך. משום כך החליטו לפטר אותה מהגשת "מבט שני" (רוני המעולה כבר כתבה על זה). ידעתם שמבט שני עדיין משודרת? אני ידעתי, מאחר שמבט שני היתה עוד הזדמנות במשך היום להקשיב לאישה הנדירה הזאת. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים גם ש"סדר יום" ואיתה כל רצועת תוכניות הבוקר של רשת ב' – מאריה גולן בצפון ועד ירון דקל בדרום נמצאות על הכוונת של גורמים ערניים מאוד ברשות השידור.

אז הקשבתי רוב קשב כסוג של הצדעה, אמנם ישבתי, אבל בליבי עמדתי דום לתוכנית מופתית. בשעה השניה של התוכנית קיימה נויבך סוג של פולו-אפ לאייטם משבוע שעבר על התחרדלות החינוך הממ"ד. מצד אחד אמא מודאגת בשם איזה ארגון של הורים מודאגים, מצד שני הרב הד"ר השד-יודע-מי מאיזה גרעין תורני שלא כופה שומדבר על מי שלא רוצה (אבל יש עוד הרבה גנים בכל עיר אז מי שמעדיף ריתמיקה על פני קצת סיפורים על גדולי ישראל מפי רב – שההורים ישלמו – הגן שישלח את הילד שלו להתפקר בגן אחר) ובתווך הרב פוירשטיין (ויקיפדיה, לא מאוד מעודכן. הוא כבר לא יו"ר צהר) שמסכים אבל לא מזדהה, מחד, ומזדהה אבל לא מסכים מאידך.

אקטואליה

מה אני אגיד לכם, נזכרתי למה אני לא שולחת ולא מתכוונת לשלוח את הילדות שלי לממ"ד. מצד אחד פוירשטיין, אדם נעים הליכות שאפשר להאזין לו בלי לחשוש מנזק מוחי שחושב שכמעט הכל, או לפחות הרוב, טוב ושמה שצריך להטריד את הציונות הדתית זה איך היא חוזרת להיות גשר. גשר בין מה למה? לפוירשטיין הפתרונים. הוא חי איפשהו בתחילת שנות התשעים וחושב שרוב הציבור (חילוני כדתי, ימני כשמאלני) הוא מתון וממלכתי ואפשר בקלות לגשר על הפערים בין הכא להתם. משמעות הגשר הזה, אם אני זוכרת נכון מתחילת שנות התשעים, היא לגרום לחילוניים לראות כמה אנחנו נהדרים, ערכיים ומועילים וכמה כיף זה שבת אצלנו. הגשר הזה אף פעם לא כלל הצטרפות או תמיכה כלשהי במאבק החילוני לתחבורה ציבורית בשבת או הכללת ההיסטוריה הכללית כמקצוע חובה גם בתיכונים הדתיים.

אני בוגרת אולפנה, להזכירכם, במשך שלוש שנים עשה בית הספר שלי (שעשה גם הרבה דברים אחרים שעליהם אני מכירה לו טובה גדולה) כל מה שהוא יכול כדי להזכיר לנו שאנחנו מיטב הנוער. שזה אומר, בפשטות, שאנחנו טובים יותר כי אנחנו ערכיים יותר. לא הייתי ילדה חכמה במיוחד וגדלתי להיות אישה לא חכמה במיוחד אבל לפחות אני יכולה להגיד לזכותי שלשטות הזו לא האמנתי לרגע.

הייתם מצפים שמיטב הנוער ידע בעצמו מה הוא צריך לעשות, הייתם מצפים שמיטב בנוער לא יפחד מנוער שאיננו המיטב. ובכן לא. כל אחד כזה שבא לספר לנו כמה מיטביים אנחנו בא לספר לנו גם מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים ללכת לישיבות הסדר כדי ללכת ביחד לצבא כדי לא להתערבב עם הנוער שאיננו מיטב שעשוי להדביק אותנו בחוסר מיטביותו. אנחנו צריכות ללכת לשירות לאומי שם נפגוש מיטביות כמונו והכי טובות יעשו שירות ערכי במדרשות שבהן יוכלו לחנך את דור העתיד של המיטביות של הציונות הדתית.

אוף, אני שוקעת בנוסטלגיה, בואו נחזור לתוכנית הבוקר ולרב הד"ר שבסך הכל אפילו אין לו השגות על איך מגדירים מיטב, הוא פשוט רוצה, בשביל הילדים שלו, את המיטב של המיטב. אף אחד לא באמת חושב שגננת של משרד החינוך יכולה להעניק לילדיו את המיטב של המיטב. הגננת מוזמנת ללמד את הילדים כל מה שצריך על פירמידת המזון או על מבשרי הסתיו אבל אין לה שום הכשרה ללמד אותם על חכמי ישראל או פרשת שבוע. בשביל זה צריך סמכות ואף אחד לא חושב שסמכות תעבוד בחינם, נכון? אף אחד לא חושב שסמכות יכול ללמד על חכמי ישראל את בני ובנות החמש, המיטב של המיטב כשהם חולקים בפריצות מוחלטת את אותה קורת גג (ולמי ששפר עליו מזלו ואינו מצוי בסוד העניינים אסביר שהמיטב של המיטב מפריד בין בנים לבנות כבר בגן הילדים ויפה שנה אחת קודם).

מסקנות מרחיקות לכת

בקיצור, מי שחושב שיש דבר כזה מיטב הנוער ושזה במקרה הנוער שלו שלא יתפלא אם יש מישהו שחושב שגם למיטב יש מיטב וזה במקרה הנוער שלו. או שלא. או שלא שלו. בכל זמן נתון יהיה מישהו שיהיה חייב להוכיח שהוא יותר מההוא. ברווח הצר שבין הח"ר לד"ל יש אינסוף אפשרויות של החמרות ומיני הקפדות משונות, חסרות תועלת ומעליבות. הן מאירות באור מאוד לא מחמיא את המחמירים ואת מי שחושב שהוא הכי-הכי טוב אבל הם מטילות צללים לא נעימים גם על מי שחושב שהוא רק קצת יותר טוב. במילים אחרות: עם סגולה, אתה לא עובר מסך.

אולי הציונות הדתית תהיה גשר כזה? (נערות שאינן מיטב הנוער עוטות שק בטקס חניכת גשר המיתרים, ירושלים)

אישה שלא עוברת מסך ולא עוברת לסדר היום