ראשי > המניין הגאה, לא עובדת בשביל אף אחד > מי יודע, ישוב וניחם האלוקים ושב מחרון אפו (יואל ג' 9)

מי יודע, ישוב וניחם האלוקים ושב מחרון אפו (יואל ג' 9)

אוטוטו מגיע יום הכיפורים. את הגמילה מקופאין התחלתי בראש השנה והיא נמצאת במצב לא רע בכלל (מקווה לעבור את היום הזה על כוס אחת של נס קפה), את הקריאה של ההפטרה ביונה (פרק ג', עשרה פסוקים בלבד) בקושי התחלתי ללמוד.

כל השנה אנחנו עובדים על הפרוייקט הקסום הזה של המניין הגאה אבל יו"כ זה משהו אחר. הקמנו מניין אורתדוכסי שוויוני (אני מקווה שכל אדם דתי כשהוא קורא את צירוף המילים אורתודוכסי-שיוויוני מבין על איזה שוויון מדובר. לכבוד מי שלא שולט בז'רגון ומי שלא מקבל אותו אני מוכנה לדייק: מניין אורתודוכסי ברוח של שיוויון) ועכשיו אנחנו מנסים להבין איך אמור להיראות מניין כזה כשהקהילה שלו היא קהילה גאה – יש לנו כבר כמה רעיונות ועוד המון סימני שאלה. אנחנו הולכים בדרך לא סלולה ואנחנו עושים את זה מבחירה – ברוב מוחלט של המצבים בחיים שלנו אנחנו יודעים להגיד 'כזה' או 'את זה', בדרך כלל אנחנו רוצים משהו שכבר קיים, רוצים כמו. הפעם אנחנו רוצים משהו שלא קיים, יש בזה סוג של יצירה, בריאה, הרגשה של משהו שקורה פעם בחיים.

לפעמים אני צוחקת על עצמי (אם אשתי לא עושה את זה לפני), לא מתאים לי לחשוב שאני ממציאה את הגלגל ובכל זאת מפעם בי רגש היסטורי. בשביל לא להגזים עם פעמי משיח ומקוריות אני מצטרפת לטרנד בלוגרי שהתפתח לאחרונה, מחזור. במקרה הזה יש גם שתי הצדקות למהלך: ראשית, הוא אותנטי. שנית, הוא מעולם לא עלה לרשת (פורסם באוקטובר 2009 במגזין 'סגנון בית' של מעריב)

אתם תסלחו לי, אני בהיי, ואתם הולכים לסבול. אתם תסלחו לי כי זה מאוד מתאים, אני הולכת לכתוב על יום כיפור ואני, ביום כיפור הזה סלחתי לכולם. זה טור על משפחות וביום כיפורים הזה דווקא הייתי רחוקה מהמשפחה הגרעינית שלי, אבל רק בזכות התגייסותה של המשפחה המורחבת של אשתי. הטענה המקובלת היא שמשפחה לא בוחרים, זה נכון לגבי המשפחה שנולדים אליה, נכון במידה מסויימת לגבי המשפחה שמשתדכים אליה בקשרי זוגיות ונישואים אבל העולם כולו פרוס לפני מי שמחפש קהילה. וכן, קהילה בעיני זה סוג של משפחה.

אני מניחה שלא לכל אחד יש צורך בקהילה. יש די הרבה אנשים שהמשפחה שלהם מספיקה להם עד מעל הראש. בטח יש אנשים שנמלטים מהקהילות החונקות שלהם למקומות שבהם הם

הזמנה למניין הגאה - יום הכיפורים תשע"א

מקוים להיות אנונימיים, להיטמע. אנשים שמעדיפים לבחור את החברים שלהם אחד-אחד ולא למצוא את עצמם בערב גבינות ויין עם אנשים שאשכרה שומעים גלגלצ. את אלו אני לא הולכת לשכנע עכשיו בנפלאות הקהילה, אני רק רוצה לספר איזה נוחם אני מוצאת בה – דווקא בהיותי הציניקנית שאני, ודווקא בשל הסלידה הכללית שלי מהומוגניות.

כי כשאת נמצאת בקהילה שלך יש פתאום הרבה פחות דברים שאת צריכה להסביר על עצמך, הרבה פחות חששות, הרבה פחות התנצלויות ויש את הקטע המטורף הזה – להיות מובנת. כשגרתי בירוחם והקהילה שלי היתה שם נחסך ממני הצורך להסביר מה אני מוצאת בחור הזה ומה המשמעות של לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. ועכשיו כשהלכתי בעקבות האהבה (וגם האהבה הלכה בעקבותי) אני חלק מהקהילה הגאה ומדי פעם, כשאני שם, אני פטורה מלהסביר במה אני כל-כך גאה. ובמיוחד אני חלק מהקהילה הגאה הדתית וכשאני שם אני פטורה מלהסביר איך זה מסתדר – לסבית ודתיה וכל הג'יזס קרייסט הזה.

אז נכון, ביו"כ הזה התגעגעתי לאשתי ולילדות, אבל מ"כל נדרי" ועד "נעילה" עמדנו זה לצד זו, חברי הקהילה הגאה – טרניסיות וקוויריות, לסביות והומואיות, הומואים וביסקסואליות. א-נשים שהם שעדיין דתיים וכאלו שהם כבר דתיים, כאלו שכבר לא וכאלו שממש לא, כאלו שהגיעו מתלבטים וכאלו שמתלבטים החל מי"א תשרי תש"ע, חילונים מלידה וגם סטרייטים גמורים במקום שיצרנו לעצמנו. במקום שלנו אפילו לא צריכים 'לקבל אותנו כמו שאנחנו', הדבר המדהים הוא שאנחנו יכולים סתם להיות. ככה, כמו שאנחנו. מעולם, בימי חלדנו לא הרגשנו שלמים יותר מאשר ברגע ההוא שבו קולה של אביגיל, שליחת הציבור שלנו, נשבר בכל נדרי.

כתיבה וחתימה טובה (שלא לומר, סליחה אם פגעתי במישהו)

בת-עמי

מודעות פרסומת
  1. אליק
    14/09/2010 בשעה 21:51

    במקום שבו סטרייטים גמורים עומדים, אפילו בעלי תשובה אינם יכולים לעמוד. צפוף.

    • 15/09/2010 בשעה 13:51

      נו, את מוזמנת לעזרת נשים 🙂

  2. דנה ג. פלג
    15/09/2010 בשעה 16:09

    יו"כ מתמצת לגמרי את הסיבות שבחרתי לעזוב את הדת היהודית (לא את השתייכותי הלאומית), אבל לקרוא אותך, עושה לי חשק להצטרף. טוב, לא ממש, אבל הקטע של ההשתייכות כל כך מוכר ומובן לי. כולנו זקוקים לחסד, כולנו צריכים תמיכה, צריכים להרגיש שייכים, נורמלים אפילו לפעמים. לכן המניין הגאה כל כך נפלא בעיניי. מגיע לכןם. יאללה, הולכת למצוא לעצמי טקס למאבון הקרב ובא…

  3. אביגיל
    15/09/2010 בשעה 19:44

    במי יקרה,
    אני לא יכולה לחכות לעמוד שוב לצידך, ולצד חברנו, לשיר את אותם מנגינות מוכרות מבית הכנסת של אבא אבל באוירה אחרת לגמרי,
    אני ורצה להודות לך על כל מה שאת עושה בשביל שהמקום הזה יהיה קיים
    וגם על הטור הזה,

  1. 15/09/2010 בשעה 23:28

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: