ראשי > לא עובדת בשביל אף אחד > רדיקלים חופשיים זה מרגרינה, נכון?

רדיקלים חופשיים זה מרגרינה, נכון?

רדיקלים, רדיקלים.

רדיקלים, אפשר לומר שאני מזדהה ו/או מסכימה עם חלק מהדעות שהם משמיעים, כולל עם ביקורות שמופנות לא-נשים כמוני. למשל שבמדינת ישראל 2011 הכיטוב, בכל פרמטר שמוכר למדע, זה להיות גבר יהודי אשכנזי, פחות מזה מזרחי, פחות מזה אישה, פחות מזה ערבי. מסכימה איתן שזה עובד פיקס גם בתוך הקהילה, כשבכל מוקדי הכוח יושבים הומואים אשכנזים. אני סולדת מהקמפיינים שמתנהלים נגד אותם האנשים שיושבים במוקדי הכוח ומקבלים החלטות, גם אם הן מסמרות שיער מבחינתם של א-נשים מסויימות. אפשר גם לומר שאני לחלוטין לא מזדהה עם חלקים אחרים, גדולים ומשמעותיים במשנתם. למשל מהבוז והתיעוב לציונות ולמדינת ישראל, על כל חסרונותיה, מחדליה וגזענותה.

מכיוון שיש לי נטיה פתולוגית להרגיש אשמה אני לא מעריכה משנות סדורות שכל מטרתן היא לגרום לי להרגיש עוד יותר אשמה. מכיוון שיש לי נטיה פתולוגית להיות בעד הנגד ונגד הבעד אני נוטה שלא להעריך משנות סדורות שכל מטרתן היא להעצים את הנטיה הטבעית הזאת. ככה שהתנועה הרדיקלית הפנים קהילתית לא במיוחד עושה לי את זה. קשה לי מאוד להזדהות איתם הם גורמים לי להגיש מופרזת. ב-41 שנותי בחלד לא ביליתי דקה בחיקו החם של המיינסטרים, אני לא מרגישה צורך אישי להתכתב איתו (כשאני כן עושה את זה, זה מאוד מתודי מבחינתי) ובטח שלא להתנגד אליו. הוא שם ואני כאן ואנחנו לא חשים זה בחסרונו של זה.

שמאלה זה רק לים?

לא אהבתי את קמפיין ה"שווים?" שלהם למרות שהבנתי (בעזרתה שלי אשתי הסקסית) כבר בזמן אמת שהוא אפקטיבי. לא אהבתי, למשל, את הבחירה להביע הסולידריות עם הפונדקאיות בעולם השלישי באמצעות הוקעתם של ההומואים. עדיין, תהיתי אם לקחת בו חלק מאחר שהוא היה פתוח לקהל הרחב, וביליתי את השבוע וחצי האחרונים בלריב עם יוזמיו בתוך הראש שלי. בסוף שכנעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח להם ואין לי עניין שהם יגזרו את קופון הסובלנות וההכלה שלהם על חשבוני. באותה מידה לא התכוונתי להתקרב למצעד שלהם ששמו הסקסי היה "פונים שמאלה". עד למוצאי החג שאז שוקי הרזה (מיוזמי ומקימי) עדכן סטטוס בפייסבוק שהודיע שהמשטרה לא מאשרת את המצעד הרדיקלי. עכשיו, אין לי מושג איך התנהלו העניינים ומתי הוגשה הבקשה ולמה ואיך, אני לא מבינה בזה כלום וזה גם פחות חשוב בעיני. מה שחשוב, בעיני, זה תגובתה של הקהילה הלהט"ב שמחוץ לגבולות הקליקה רדיקלית. תגובתה, ובכן, היתה חוסר עניין מוחלט. וזה, חברות, חברות וחברימות, דוחה.

זה דוחה בגלל שבכל הזדמנות אנחנו טורחים להגיד שהמאבק על הלגיטימיות של הקהילה כולה עדיין לא נגמר. אנחנו צועדות גם בתל-אביב אבל בעיקר בירושלים בגלל שזה עדיין לא ברור למשטרה, לכנסת ולציבור שזו זכותנו. אבל כשמדובר באנשים שהם לא חברים שלנו וקצת, באופן כללי, עולים לנו על העצבים, רוב הזמן, אז כוסחתו העולם – את מי זה מעניין שכמה הזויים יתקעו בבוגרשוב פינת בן יהודה? במיוחד, כשהקונצנזוס נותן לנו מקום כל כך נעים ומרופד באמצע.

מצעד? אפשר גם לבד

למצעד 2011 הגעתי לבד, אשתי הסקסית נשארה בבית כדי להוציא את הילדות מהגן ב-12:45. לבשתי חולצת בת קול והתגלגלתי לגן מאיר. רוב הזמן הסתובבתי שם לבדי, פוגשת מדי פעם אנשים יקרים לי לחיבוק ושיחה קצרה. מפספסת את הרב השובב ומוצאת את רן מוקף בבלוגריות נחשבות. יש להטבים גם מחוץ לבועת הלהטב"ד – אז התעדכנו בחיים בכל ובפרט, בהינו בתיירות הגאה – לסביות פיניות בחומוס ובהומואים ברזילאים מהגהינום (או מגן עדן, תלוי את מי שואלים) וכשהחלטתי להצטרף למצעד רובו כבר גדש את בוגרשוב. עברתי את כולו עם חולצת בת קול שלי ודגל גאווה עם מגן דוד.

חלפתי על פני כל המשאיות וכולן נראו לי אותו דבר, כולל זו שהסתברה בדיעבד כמשאית של האוויטה וכולל זו שידעתי מראש שהיא המשאית הלסבית הציונית הראשונה. הדימוי של המשאיות במצעד הוא כל כך חזק שאין כמעט דרך לנצח אותו, למרות המאמצים הניכרים שהשקיעו גם במשאית הלסבית וגם במשאית של גוגל שפרשה את חסותה על הקהילה הדתית הגאה. הנוכחות של המשאיות במצעד היא כמעט מיתית, נוכחותן מסתירה כמעט כל מסר אחר – גם אם היא לא מסתירה אותו פיזית. המשאית הלסבית, למשל, בחרה באימג' מאוד חזק שחזר על עצמו – טקסט ותמונה – בכל הדפנות של המשאית. ידעתי על קיומה של המשאית, ידעתי איך היא אמורה להראות, חיפשתי אותה ובקושי מצאתי אותה בין חמש (5) משאיות בסך הכל. זה לא שהשלטים לא היו גדולים מספיק, זה שבמכלול הגירויים, הוויזואליים והווקליים, שומדבר לא תפס את תשומת הלב, שומדבר לא גרם לדימוי של המשאית לקבל איזשהו טוויסט.

עשרים אחוז מהמחאה הרדיקלית

הגעתי לפינת בן יהודה וחיפשתי את משמרת המחאה ששוקי הבטיח מצאתי שתי רדיקליות שעמדו באמצע הכביש עם שלט אחד שתי רדיקליות שתפסו צל ומגפון. הודעתי שהגעתי לעבודה. מאוד אירוני שבשעה 13:30 הייתי 20% מהמחאה הרדיקלית. בשלב הזה של היום מצב המחאה נראה די מביך – לא היתה שם אף אחד ואף אחת גם לא ידעה איפה השלטים שהוכנו לילה קודם. אמרתי לעצמי שעם מפלס העצבים הנוכחי שלי ממילא אין לי מקום יותר טוב להיות בו ונשארתי. מסתבר שרדיקלים חופשיים הם עוד פחות דייקניים מסתם לסביות, בסופו של דבר התאספו הא-נשים, אותרו השלטים וכשהגיע הגוש (אולי די עם זה, אין מילה בעברית שמצלצלת פחות אונקולוגית מזה?) הטרנסי שצעד במצעד כולם אכן פנו שמאלה – בלי אישור המשטרה – וצעדו במורד בן יהודה חזרה לגן מאיר דרך הרחובות הקטנים והשקטים, בד"כ.

היו שם כמה מאות אנשים, לא ספרתי, אני בספק אם מישהי ספרה. הנזילות של הארגון של המצעד הזה המשיכה להיות נוכחות לאורך כל הדרך, עד לגן מאיר. להערכתי היו שם 200-300 אישה ואישה. הצדעתי בלב לכל מי שלקח חלק ביצירת האירוע המוזר הזה ואני מצדיעה להם עכשיו בקול. אני מצדיעה להם על כך שהם ידעו מה הם רוצים להשיג וקרעו את התחת בשביל שזה יקרה. אני מצדיעה להם על הקמפיין האפקטיבי שעם רובו אני לא מסכימה אבל מייצג בדיוק את המ שהם,  שלחץ לאנשים הנכונים על הבלוטות הנכונות והביא אותם בסופו של דבר להתייצב במקום ובערך בזמן. אני מצדיעה להם על כך שהמצעד שלהם נראה בדיוק כמו שהם רצו, רק קצת יותר.

ואיך זה קשור אליכם?

עד כאן רדיקלים ועכשיו אליכם ידידי, חברותי ואהובי ליבי, שותפי לדרך בהסכמות ובחילוקי הדעות – חיבוקו של הממסד מנוון. שומדבר לא יכול לבוא במקום ידיעה חד משמעית של מה שאת רוצה להגיד ולהשיג. שומדבר לא יכול לבוא במקום עבודה קשה. הדרך היחידה להשאר ממוקדים ורלוונטיים היא להשאר רעבים. הדרך היחידה לגרום לאנשים, באשר הם, שיהיה להם אכפת ממך זה שיהיה לך אכפת מאחרים, באשר הם. מי שמתכוון לבוא לי עכשיו עם תגובות ה-חבל-שלא-היית-איתנו-יכולת-להשפיע שיחסוך לעצמו את המאמץ – כולנו יודעים שזה שטויות. בשבועיים האחרונים אף אחד לא רצה לשמוע את מה שיש לי להגיד בנושא (וכנראה שגם בחודשיים שלפני כן לא. מן הסתם עכשיו עוד פחות) אז הלכתי עם הלב שלי ועם חולצת בת קול ועם דגל כאמור לעיל. במהלך המצעד עצרו אותי עשרות אנשים שאני לא מכירה, הסתכלו על החולצה והדגל, שאלו וצילמו. זה לא כל כך הרבה אבל זה גם לא מעט. יש הרבה כוח בביחד אבל הביחד גם משטיח מסרים מסויימים ומשתיק אחרים. ביחד זה לא בכל מחיר ובטח שלא בנזיד עדשים.

סוכנת השב"כ ב' עם חולצת בת קול

מודעות פרסומת
  1. דודה ינטל
    12/06/2011 ב- 15:28

    שויין, עכשיו אני עוד יותר מצטערת שהפסדתי את החוויה . אבל בטח הייתי נשרפת בשמש, לפחות עורי ניצל.

    • 12/06/2011 ב- 23:00

      מיד רואים שאת לא מבינה כלום ברדיקלים. אם היו נותנים לרדיקל לחלק מחדש את כל המשאבים בעולם, הדבר הראשון שהם היו עושים צל לכל פועל.

  2. רן ערד
    12/06/2011 ב- 15:51

    לא ידעתי שיש לך כזה מין בלוג! באמת הייתי מוקף בלוגריות נחשבות 🙂
    חיבוק
    רן

    • 12/06/2011 ב- 23:01

      ברוכה הבאה 🙂
      אגב, תמיד מפתיעה אותי מחדש שהערד שלך עם ע'.

  3. אופיר
    12/06/2011 ב- 15:53

    פוסט חשוב ואני (שלא צעדתי במצעד הרדיקלי) מזדהה עם התחושות שתיארת.

    הערות טכניות:

    א. אנחנו הבלוק (הטרנסג'נדרי) הירוק! ולא גוש 🙂

    ב. לא כל הבלוק פנה שמאלה והצטרף למשמרת המחאה כפי שתיארת.
    חלקנו אכן עשו זאת, וחלק נוסף מהקהילה שלנו לא צעד במצעד הרשמי אלא מראש הגיע אל המשמרת בפינת בן-יהודה/בוגרשוב.
    חלק נוסף מתוכנו, שכן צעד בבלוק הירוק במצעד העירוני (ואני בתוכו), עצר בצומת כי הרבה מהחברות והחברים שלנו באמת פנו שמאלה (או פשוט היו שם מלכתחילה) וכי הרבה קולות שחשובים לנו לא מושמעים בכלל במסגרת המסרים הרשמיים של המצעד העירוני שמתמקד מדי שנה מחדש בכמה נפלא ונהדר לחיות פה כלהט"ב (נוער טרנסי ברחוב? אלימות משטרתית כלפי נשים טרנסיות? אפליה בתעסוקה? חוסר נגישות לבריאות? וכו').
    כשהמצעד הרדיקלי התחיל לצעוד, חשבנו שהם קיבלו אישור לכך ואחרי התייעצות קצרה עם חברות וחברים מתוך הבלוק, פנינו גם אנחנו שמאלה והתחלנו לצעוד, מתוך מחשבה ששילוב בין המצעד העירוני איתו הגענו, למצעד הרדיקלי איתו נמשיך, זה מאוזן מספיק ומשקף מגוון דעות בתוכנו. אלא שלאחר דקה או שתיים הבהירו לנו שאין אישור משטרתי לצעידה הזו והחלטנו לחזור למצעד העירוני. הסיבה לכך היא שכשא/נשים טרנסג'נדרים נתקלים במשטרה, התוצאה היא חשיפה מוגברת לאלימות פיזית ומינית, ליחס פוגעני המתבסס על המין הביולוגי המקורי ולא על זהות המגדר, ולא יכולנו לקחת את הסיכון שא/נשים מתוך הבלוק הירוק ייפגעו כך. אלו שהמשיכו במצעד הרדיקלי היו אלו שבחרו לקחת את הסיכון האישי הזה. אבל כבלוק, חזרנו למצעד העירוני והמשכנו איתו הלאה.

    הערה לא טכנית:
    כתבתי את כל זה גם כדי להציג בצורה מעט יותר מדוייקת את ההתרחשות והלך הרוח מתוך הבלוק הירוק (כפי שאני חוויתי את הדברים), אבל גם כי חשוב לי להבהיר שלא/נשים טרנסג'נדרים/ות יש מגוון דעות והשקפות פוליטיות, מגוון דרכי פעולה ואידיאולוגיות. הרבה פעמים תפיסה של קבוצות מיעוט בחברה היא דיכוטומית וקשה לראות את השונות בתוכן. אותי אישית מאוד משמחת הנראות והנוכחות הטרנסית בשני המצעדים הללו, זה משקף בעיני את ההתחזקות שלנו כקהילה.

    • 12/06/2011 ב- 23:13

      היי אופיר
      האמת היא שלא התכוונתי להגיד שהבלוק כולו פנה שמאלה אבל בקריאה שניה זה אכן נשמע ככה ובמשך אחה"צ עודכנתי שלא כל הטרנסים פנו מהסיבה שתארת. מודה גם שכמישהי שמחוץ לעניינים כל הזהויות שבשבילך הן מאוד ברורות ומובחנות נמעכות אצלי ל-ההם. בכל מקרה, מקווה שמה שרציתי לומר היה שבלי להזדהות עם האנשים ועם המסרים קינאתי בהם ובמצעד שלהם.

  4. אליק
    12/06/2011 ב- 21:53

    חיפשתי אותך באופן די אובססיבי במצעד הזה, משל הייתי גלן קלוז בסרט משנות השמונים. בגלל משק כנפי הזוהר, כמובן, ובשביל פנים ידידותיות. זה היה המצעד הראשון שלי.

    הרבה פחות דרמטי ממה שזה נשמע, אגב. סוג של הפנינג ענק בחסות עיריית תל-אביב. אפילו הפרובוקציה מרגישה יותר נוח: כל הדיונים העתיקים על מצעד גאווה כנאולא, ואיך זה מסתדר עם רוח בני עקיבא, נראו לי טיפה אנאכרוניסטים. חיפשתי משהו שיזעזע אותי, ובעיקר פיהקתי. בחורים בלי חולצה? זהו?
    אם כבר, זה הזכיר לי את ההפגנות הגדולות למען הגולן, בשנות התשעים. הרבה פנים מוכרות, הרבה אנשים שעדיף להתחמק מהם, והרבה תחושה צודקת שמתרגמת לחוסר מעש משועמם. אז מה שומעים עכשיו? ציפי לבני?

    • 12/06/2011 ב- 23:21

      שוב התפספסנו? הפעם בשל גיוסי לשב"כ.
      חבל שלא באת למצעד הרדיקלי, היינו עושות חיים.
      לפני המצעד בירושלים נפתח יומנים?

      מנצלת את ההזדמנות להגיד שאתה מצחיק אותי, כמעט תמיד 🙂

  5. איציק הימן
    12/06/2011 ב- 21:55

    מצטער, אבל יש לי בעיה עם זה.
    אני לא מוצא את מקומי במצעד הראשי, שהוא לא רק המוני (שלזה יש גם יתרון מבחינה תקשורתית, אבל זו בעיה פרטית שלי) אלא בעיקר מסחרי באופן שלדעתי נוגד פעמיים את מטרת המצעד – פעם אחת כי המסרים המסחריים מנוגדים למטרת המצעד (שימוש בחשפנים לקידום מסחרי זו בדיוק אותה החפצה שעושים לנשים, "סוג של" שאיפה לשוויון כנראה;-)) ופעם שניה כי המסרים האלו – אותן משאיות נתעבות – מכסים ומשתיקים את הביטויים הספונטניים והחופשיים של המוני הצועדים, שהם בעיני רוח המצעד האמיתית, כפי שניתן לראות בירושלים ובחיפה (ובעצם בכל מצעד אחר בארץ פרט לתל אביב).
    אבל, מה לעשות שבהיותי גבר אשכנזי אין לי מקום גם במצעד הרדיקלי. כמובן, יש עוד סיבות למה אין לי מקום שם, אבל זה ענין לדיון נפרד.

    השנה פתרתי את הבעיה בכך שצעדתי בשניהם, כי אני לא מאמין בלשבת לבד בחושך בקור ולבכות שאני לבד. אבל התחושה הלא נוחה נותרה, יש טעם לואי לא נעים בשניהם.

    • 12/06/2011 ב- 23:26

      איציק, מילא לשבת לבד בחושך, אבל מאיפה הבאת את הקור?
      בכל מקרה, היטבת לתאר את תחושת אי השייכות בשני המצעדים, חותמת על כל מילה. בשבילי, החלטת המשטרה שלא לאשר את המצעד הרדיקלי פתרה את כל הדילמות.

      • איציק הימן
        13/06/2011 ב- 07:29

        סוגרים את התריסים ומפעילים את המזגן 😉

  6. מושית
    12/06/2011 ב- 22:54

    200 מתוך 100,000 שצעדו זה בערך 2 פרומיל, 2 אלפיות האחוז. כל כך שולי, כל כך הזוי, כל כך סהרורי. אבל מה, מנסים לעשות רעש כאילו זה הרוב. בסדר, מחאתם את מחאתכם, יופי.

    • 12/06/2011 ב- 23:34

      אני אעשה את עצמי כאילו לא חשתי בתרעלה.
      בואי נגיד את זה ככה, הקהילה הדתית הגאה מעולם לא הצליחה לקבץ תחת קורת גג אחת 200 מחבריה. מעבר לשני המצעדים הגדולים, ולמעט מסיבות ספורות, אין כמעט אירועים של כלל הקהילה הלהטב שנספרים במאות, למיטב ידיעתי. 200-300 (ובפייסבוק תקנו אותי ל-700 אבל אני מרשה לעצמי לסייג את ההערכה הזו) איש-ה במצעד הרדיקלי זה ה-מון.

      תנוחי

  7. עדן
    13/06/2011 ב- 10:31

    כרגיל פוסט מעולה וחשוב.

  8. 13/06/2011 ב- 11:16

    לפני כמה שנים הזמנתי את משה פייגלין לדבר בסלון מזל. אין לך מושג איזו מהומת עולם נוצרה סביב המחווה שעבורי הייתה קטנטנה ("דע את מי שמוגדר כאוייב").

    כנראה שדעותנו רחוקות כרחוק מזרח ממערב (לא קראתי אותך מספיק) אבל התאהבתי בכתיבה שלך ועשיתי מנוי. איזה כיף של בוקר לגלות את הבלוג שלך.
    את האמ-אמא של הרדיקליות.

    • 13/06/2011 ב- 13:38

      בשבוע וחצי שרבתי עם הרדיקלים בתוך הראש שלי תהיתי איך יגיבו שם לתמונות וטקסטים שהמסרים שלהם חותרים תחת האג'נדה הרדיקלית – לא מאתגרים, חותרים. בסוף, כאמור, החלטתי שאין לי מה להוכיח. בסופו של דבר גם רדיקלים הם אנושיים 🙂

      אני לא חושבת שאני רדיקלית, אני בקושי מצליחה לחשוב על עצמי כאקטיביסטית 🙂

      ברוך הבא

      • 14/06/2011 ב- 10:18

        קל לי להסכים עם דנה. גם לדעתי רדיקליות היא קודם כל אי קבלה של הסדר המוכתב מראש וזו אגב בעיה שהייתה לי תמיד עם רדיקלים מבטן ומלידה.
        חותרים כמו מה? "ארץ ישראל לעם ישראל"? "יהודי זה הכי אחי"¿

  9. 13/06/2011 ב- 16:35

    מחקבת אותם (לא מצדיעה. לא אוהבת ביטויים מהסוג הזה…) על שבאת לתמוך. זה כבר הופך אותך לרדיקלית. רדיקליות היא בעיני, בראש ובראשונה, שאילת שאילות, ערעור על סמכות. אח"כ באה האג'נדה.

    • 13/06/2011 ב- 23:43

      אצלנו עירעור על סמכות זה עניין גנטי, ככה אנחנו נולדים במשפחת נוימאיר
      זה לאאיזה הישג אינטלקטואלי או נצחון של רוח האדם
      וכמו שכתבתי, אני בקושי מחשיבה את עצמי אקטיביסטית

  10. 14/06/2011 ב- 19:18

    חותרים כמו גזעניים, שובניסטים, סקסיסיטיים, אנטי דמוקרטיים וכו'. המלכוד המשעמם הזה.
    אבל האמת היא שאפילו חותרים כמו להראות את מה שטוב את היתרונות שבסדר הטוב ובשמירתו. לשיטתך.

    • 16/06/2011 ב- 09:59

      מזכיר לי סטיקר שראיתי פעם בבירת האקטיביזם, סנטה קרוז. נכתב עליו Question Authority, ומתחת, שרבט/ה מישהו/י בכתב יד: Why?

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: