ראשי > כללי > לעולם לא תצעדי לבד, ירוחם

לעולם לא תצעדי לבד, ירוחם

בשנת 1988 סיימתי את לימודי באולפנה באלקנה ושבועיים אחרי הבגרות האחרונה התייצבתי עם עוד 18 מחברי לגרעין הנחל בירוחם לשלוש שנות שירות. בשביל בחורה קצת קשת הבנה שגדלה בפתח תקווה ולמדה באלקנה, ירוחם לא היתה המקום הכי נוח בעולם כדי להבין שאת לסבית אבל בתוך ימים ספורים היא הפכה להיות בית.

בשנת 1988 ערך מאיר אריאל סיבוב הופעות ברחבי הארץ, "מסע הבחירות של מאיר אריאל" שמו, במהלכו הוא הופיע במרכז המסחרי המאובק של ירוחם. את ההופעה ההיא פספסנו, אבל בקיץ 88 עוד התקיימו אירועי הקיץ, הקרויים 'ירו-קיץ', במרכז המסחרי. בקיץ הבא הם כבר נערכו בדשא הגדול ששתלו הבנים של גרעין נווה ב"גן הראשונים", קצת לפני שהם יצאו לשדות האינתיפדה הראשונה. ב-89 הופיע שם יודית רביץ על הבמה הגדולה, נעמדה מלא קומתה ותלתליה והכריזה: "ירוחם, החיים שלכם דפוקים, באתי לעשות לכם קצת שמח", לא היה יותר אפקיטיבי מצידה לצאת כבר אז מהארון ולא לחכות ל-2010?

סקווט, ירוחם, 1988

בשנת 1988 התגוררו בירוחם 6767 תושבים ומצב הדיור בה היה כזה שעמידר פשוט שיפצו עבורנו בניין שלם בשכונת אלי כהן. בפרק הזמן של מספר שבועות בין סיום השיפוץ להגעתנו נגנבו מהדירות כיורים, ברזים, אסלות ולוחות חשמל, כך שעשינו סקווטינג עוד לפני המצאת הסקווט. שם התחילה הקריירה שלי כשיפוצניקית, אינסטלטורית, חשמלאית ומתקנת אופניים. אמרתי לעצמי שאם דני יכול לתקן את השאלטר אין שום סיבה שאני לא אתקן את דוד החשמל.

נשארתי עוד 16 שנים בירוחם, למדתי ארכיאולוגיה ועבדתי כמעט בכל דבר אחר, אנשים טובים נתנו לי הזדמנות ואני למדתי. עבדתי בגינון וגם הייתי גננת, הייתי חובשת ואשת סאונד ובסוף הנייניטיז כשחיפשתי עבודה, במקומון באר-שבעי חיפשו כתבים וכך הפכתי לעיתונאית. ב"ש הקדימה את זמנה, כבר ב-99 חשבו שם שאין שום סיבה לשלם לעיתונאים ואני פרשתי אחרי שנה. אבל אז פנו אלי שני חבר'ה מהמתנ"ס בירוחם שהוציאו עיתון מקומי ואני הצטרפתי כרכזת כתבים ואח"כ הפכתי לעורכת. הכתבים שלי היו בני נוער ועשינו אחלה עיתון, גידלתי דור של כתבים ורכז מערכת שבבוא היום ירש את משרת העורך. באחד הימים פגשתי מחוץ למתנ"ס את אחד הכתבים שלי מלווה בשתי חברותיו הטובות, הוא היה בן 18, אני הייתי בת 30 הוא סיפר לי שהוא הומו. לי עדיין לא היה מושג שאני לסבית.

היום אני גולה מירוחם, גולה מאהבה. ב-2004 פגשתי את אהבת חיי, התל-אביבית, גם היא נמצאת היום בגלות. אנחנו מגדלות את שתי בנותינו בדירה שכורה בעיר שהיא לא הבית של אף אחת מאיתנו. אנחנו נוסעות כמה פעמים בשנה לבקר בירוחם ואפילו התל-אביבית הסנובית מודה שזה אחלה מקום לגור בו, החיסרון היחיד שלו הוא השעתיים-שעתיים וחצי של נסיעה ממנו לסבא וסבתא. בשבוע שעבר כתבה חברה שלי על הקיר שלה בפייסבוק: "מחר כולנו מגיעות לעצרת המחאה בירוחם!! כי במדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, אסור שתהיה פריפריה… וחוץ מזה, תמיד כיף לחזור הביתה..". אחיה הגדול של החברה הזו הוא אחד משני הבחורים מהמתנ"ס שהזמינו אותי להצטרף לעיתון המקומי. ביום רביעי בערב ארזתי תיק קטן ודגל גאווה גדול ולמחרת נסעתי הביתה, לעצרת המחאה בירוחם. את הדגל לקחתי בגלל שזה מה שאני לוקחת איתי להפגנות ובגלל שצדק חברתי מגיע גם ללהטבים – בכל מקרה, זה חלק מאוד גדול ממה שיש לי להביא למחאה.

בירוחם התקבלתי בחיבוקים ובארוחת ערב מפנקת אצל אחד החברים, אחר כך נסענו למרכז המסחרי שב-20:30, שעת השין, היה עדיין ריק למדי. הראשון שפגשתי שם היה קרוב משפחה לא רחוק שהוא גם ממארגני מאהל המחאה בירוחם ופעיל במחאות ברחבי הארץ, הוא אמר שרואים את הדגלים שלנו בכל מקום שיש בו מחאה, שיש תחושה של נוכחות חזקה של הקהילה. אחר כך פגשתי עוד הרבה חברים, חלקם מ"החבר'ה שלי", אנשים שגרים בירוחם מעל 25 שנים וגידלו בה את ילדיהם, אחרים, שלא פגשתי מאז שעזבתי, ילידים – שמגדלים בירוחם דור שלישי ואפילו רביעי להזנחה ממשלתית.

במהלך העצרת חלף על פני במהירות מישהו שאמר לי בקול שרק אני אשמע, מה את עושה פה, לכי למצעד הגאווה. אחר עבר על פני במהירות ואמר בקול שרק אני אשמע, גועל נפש. שלישי עבר מאחורי ומשך בדגל. אחר כך הגיעו, בנפרד, שניים קצת יותר אמיצים, אחד מגודל תלתלים והאחר מגודל פיאות, נערים בני 15 ושאלו מה זה הדגל הזה. אמרתי להם שזה דגל גאווה, של הומואים ולסביות. אז למה הבאת את זה לכאן? הם שאלו, כל אחד בנפרד. כי אני כאן, עניתי לשניהם, כל אחד בנפרד. גרתי פה 16 שנים אמרתי לאחד, ועכשיו באתי להזדהות עם המאבק שלכם. כי גם אני דורשת צדק חברתי, אמרתי לאחר, גם לי מגיע שיוויון זכויות. אחר כך, כשהתחבקתי והתלוצצתי עם אחד ממנהלי המתנ"ס ראיתי אותם עומדים בצד, מסתכלים עלי במבטים כועסים ומסתודדים. מאוחר יותר כשעמדתי בצד ודברתי עם חברים נגשו אלי שני צעירים, בחור ובחורה שאני לא מכירה וביקשו ממני לא להוריד את הדגל ולא לקפל אותו, זה מאוד חשוב, לנו. אז הרמתי אותו שוב.

בינתיים הסתיימה העצרת, מנהל המתנ"ס תפס קאטר והתחיל להפריד את המחסומים שהקיפו את הבמה אחד מהשני ועשרות צעירים, צעירים יותר או פחות, התכופפו לרצפה המאובקת של המרכז המסחרי וניקו אותה מלכלוכת ההפגנות המצויה, כדי שעובדי המועצה לא יצטרכו לעשות את זה למחרת. כשהמרכז המסחרי הלך והתרוקן ניגשה אלי בחורה שלא הכרתי ושאלה איפה אפשר להשיג דגל כזה. אני מודה, כבר הייתי טיפה חשדנית למרות שהיא עצמה לא נתנה לי שום סיבה. אמרתי לה שפה באמת קצת קשה להשיג אחד ונתתי לה את הדגל שלי. בשלב הזה עלה פתאום על דעתי שאולי זאת הפעם הראשונה שדגל הגאווה מונף בירוחם. פניתי ללכת משם אבל אז נגשה אלי עוד מישהי, הפעם היא נראתה לי מוכרת והיא גם עזרה לי להזכר מאיפה. היא אמרה שלראות את דגל הגאווה באמצע המרכז המסחרי של ירוחם היה, מבחינתה, הדבר הכי מרגש בעצרת הזאת. יותר מאוחר קיבלתי סמס באותה הרוח מחברה.

אחר כך, ישבתי עם חברה על ספסל ברחוב הראשי, פטפטנו והתעדכנו. המשכתי משם למאהל, בדרך פגשתי את אביתר שצילם במהלך העצרת. אביתר היה כתב שלי במערכת העיתון המקומי אי אז בתחילת העשור הקודם. המתנ"ס השקיע  בעיתון ורכש לנו מצלמה דיגיטלית של סוני ששמרה את קבצי התמונה על גבי דיסקט פלופי. זה הספיק לאביתר בשביל להדבק בחיידק הצילום הדיגיטלי, הנה גלריית המאבק שלו.

בסופו של דבר הגיעו ממרכז הארץ פחות אוטובוסים ממה שציפו אבל היו אוטובוסים מדימונה ומבאר-שבע. גם תושבי ירוחם היו צריכים להתמודד עם עוד שני אירועים שהתקיימו במקביל (חתונה גדולה ומסיבת הפתעה שנקבעו הרבה לפני כן והרחיקו מהעיר שתי קבוצות אוכלוסיה רלוונטיות), אף על פי כן, בשיא היו במקום כ-1500 איש. כ-1000 מתוכם היו תושבי ירוחם רובם ילידים כמו אביתר – לא מהגרים כמוני. בשביל עיר של פחות מעשרת אלפים תושבים זה לא מעט, בהתחשב בכך שזו העצרת הפוליטית הראשונה בתולדותיה של ירוחם (שהוקמה ב-1951) זה אפילו די הרבה.

ב-1988 סיים מיכאל ביטון את התיכון בלי תעודת בגרות, ארבע שנים אחר כך הוא השלים בגרויות ונישא לאילנה, בת גרעין שלי. לפני כמה חודשים הוא נבחר לראשות המועצה המקומית בירוחם וביחד עם הכבוד הגדול הזה הוא קיבל גם גירעון של 14 מליון ש"ח, לפניו ניהל את העיר עמרם מצנע כפקיד ממונה מטעם משרד הפנים. בקרוב מאוד מיכאל לא יוכל לשלם משכורות לעובדים שלו אז הוא יוצא היום בצעדה מירוחם לירושלים. בעצרת ביום חמישי הונפו לא מעט שלטים בגנות ראש הממשלה הנוכחי אבל יש לומר בהגינות שממשלות ישראל, כולן, הפקירו את ירוחם לגורלה. בשביל מיכאל ואילנה, בשביל אביתר, בשביל כל החברים שלי ובעיקר בשביל ירוחם אני מקווה שהפעם נצליח להזיז לשנות משהו.

אוגוסט 2011 – עד שתתרחש המהפכה הגדולה עשינו היסטוריה קטנה (את ההתרגשות הראשונית שלי שחררתי בפייסבוק ובטוויטר, כתבתי שם שהלכתי לעצרת המחאה בירוחם עם דגל גאווה. ביום שישי גיליתי שמישהו, שאני לא מכירה, השתמש בציוץ שלי כדי להסביר לאדם אחר, שאני לא מכירה, למה החרדים לא משתתפים במחאה: "הסיבה היא ציוצים כמו של (שלי, בנ"פ) הם מודרים משם מאוד על ידי פוליטיזציה וצביעה של המחאה").

ככה היא, באמצע. צילום: אביתר טביב

מיכאל ביטון צועד מירוחם לירושלים

מודעות פרסומת
:קטגוריותכללי
  1. אוריאל
    28/08/2011 בשעה 21:57

    הייתי גם אני בעצרת, גם אני גרתי בירוחם בפרק משימה לאומי של הנוער העובד והלומד ומסלול הנח"ל עם כל הגרעין שלי ב 2006, התרגשתי מאוד מדגל הגאווה ואמרתי לחברים שהיו איתי שזו בטח הפעם הראשונה שמונף בירוחם דגל גאווה בעצרת. מאוד קשה מה שאת מספרת אך גם מרגש, אני פחדתי שתיהיה אלימות כלפיך.. אני שמח שהנפת את הדגל הזה בעצרת, גם מאוד שמחתי לראות חמישה דגלים כאלה מונפים בעצרת בבאר שבע שבועיים לפני.
    יקח עוד שנים של עבודה קשה ומרובה ליצור פה מדינת רווחה בה יש שוויון אמיתי. זוהי משימתנו בעת הזו

    • 28/08/2011 בשעה 23:52

      שמע, זה לא היה כזה כיף התגובות ההומופוביות אבל היה שווה כל שניה. בירוחם אני לא מפחדת מאלימות, אם הייתי מפחדת כנראה שלא הייתי עושה את זה.

      יהיה פה יותר טוב וגם בירוחם, בקרוב

  2. hilanoga
    28/08/2011 בשעה 22:48

    מרגש 🙂

  3. מרדכי עבדיאל
    28/08/2011 בשעה 23:56

    שלום לבת עמי.

    וואו, כל הכבוד על האומץ ללכת לבד בים של אנשים עם הדגל הזה. חוץ מזה אני לא כזה אופטימי שיהיה כאן יותר טוב בקרוב. אולי בעוד מאה שנה. בברכה מרדכי עבדיאל.

    • 29/08/2011 בשעה 00:19

      אבל בירוחם אני אף פעם לא לבד.
      חוצמזה, אני ביום של אופטימיות

  4. דודה ינטל
    29/08/2011 בשעה 05:29

    אני היום שטחית, רק מסתכלת בתמונות.
    אז סחטיין (גם לצלם) על התמונה !

  5. שיר
    01/09/2011 בשעה 01:58

    ראיתי אותך בעצרת, ואני וחבריי חשבנו שזה ממש מקסים שיש בירוחם דגל גאווה. יישר כוח

    • 02/09/2011 בשעה 16:10

      תודה,
      אני כל כך שמחה לשמוע

  6. אור
    02/09/2011 בשעה 00:53

    את והדגל במרכז המסחרי בירוחם זה הרגע הכי מרגש עבורי באותו הערב.
    ברגע הראשון שהבחנתי בך ובדגל הסתובבתי לזו שלצידי ושאלתי אותה אם היא קולטת את הרגע? שתינו התרגשנו מנוכחותך עם דגל גדול במיוחד ומהפינה שלנו נראית בטוחה אך בהמשך השתלטה עליי חרדה וחששתי מאלימות כלפייך.
    אלו שסביבי קלטו את ההתרגשות שלי מהמעמד.אחת ניגשה להנציח עבורי את הרגע השנייה ניגשה לבקש את הדגל וביקשה למסור תודה על הנחמדות והאדיבות ,הדגל תלוי בגאווה.והשלישית סתם באה להגיד שלום.
    כל הכבוד על האומץ

    • 02/09/2011 בשעה 16:22

      שמחה מאוד שבאת להגיד שלום פה 🙂
      שמחה בכל הנשים שפגשתי באותו הערב בירוחם
      שמחה שהדגל הזה בירוחם (אחרי שני החוכמולוגים ששאלו מה זה הדגל הזה הייתי טיפה חשדנית, אני מצטערת).
      אם יש עוד משהו שאוכל לעזור, בשמחה
      batami.n@gmail.com

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: