ארכיון

Archive for נובמבר, 2011

לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה

השבוע אני נותנת חזק בסלונה. פוסט חדש במסגרת פרוייקט לא-תסתמו-לנו-את-הפה-גירסת-הבלוגרים (בסלונה תוכלו גם להקשיב לשירים, כאן שמתי לינקים למילותיהם).

ירדנה ארזי vs אפרים שמיר

 

אם למישהו יש את הקשרים המתאימים הוא מוזמן לשאול את ירדנה ארזי אם יש משהו מכל הדברים שאין פעם נכתבו עליה שהיא לעולם לא תשכח. בואו לא נשכח, בשנים הרלוונטיות (משהו כמו לפני מיליון שנים) נכתבו עליה די הרבה דברים. לי אין את הקשרים המתאימים אבל גם אין לי ספק מה ירדנה ארזי תזכור אחרי שהיא כבר תשכח הכל. היא תזכור את השיר ההוא של אפרים שמיר "נכון את יפה". הסיפור כבר סופר אין ספור פעמים, שמיר היה מאוהב בארזי, הילדה הכי יפה בלהקת הנח"ל שמצידה, נו, אהבה ילד אחר. שמיר, בתמורה, כתב לה את הפזמון המרושע: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם".

טוקבקים נגוזים בתוך כמה שעות אל תהום הנשיה, פוסטים מחזיקים מעמד כמה ימים, כנ"ל כתבות בעיתונים. אבל שירים, רבותי, שירים נשארים לנצח. אם יש חוק לשון הרע בנוגע לפרסומים בעיתונות או באינטרנט הוא חייב לחול גם על שירים. אז אפרים, אם אין לך 300,000 ש"ח מיותרים נדמה לי שכדאי לך להקליט את השיר מחדש ואף לעדכן את הפזמון – "לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה".

בעקבות התיקון לחוק לשון הרע (פיצוי של עד 300,000 ש"ח ללא הוכחת נזק) יש לא מעט שירים עבריים שצריכים להתעדכן או לפחות להגיע עם מכתב התנצלות. להלן מדגם, אתן מוזמנות להרחיב אותו.

איגי ווקסמן vs חמי רודנר

את השיר "בואי נפרד" כתב חמי רודנר לבת זוגו לשעבר איגי ווקסמן לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות כמו: "מה אכפת לי הוא, ושכולם ראו" לא משאירות הרבה מאוד מקום לדמיון וגם הפזמון מטיח אשמות שטרם הוכחו מעל לכל ספק סביר: "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". אם רודנר לא רוצה למצוא את עצמו בבית המשפט אני מציעה לו את העדכון הבא: "הו, מתוקה שלי, פישלת, לכאורה".

קארין אופיר vs אביב גפן

את השיר האנין "אל תדאג" כתב אביב גפן לחברתו לשעבר קארין אופיר לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות מעודנות כמו "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם" משאירות כנראה צילו של ספק ולכן הוא חוזר עליהן פעמיים באותו בית. משום כן, אם גפן לא רוצה להסתבך עם השוטר אזולאי הוא יכול להרשות לעצמו לעדכן את חציו השני של הבית: "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת, לכאורה".

זלמן שזר vs רחל המשוררת

את השיר "גן נעול" הקדישה רחל בלובשטיין (הידועה בכינויה רחל המשוררת) ל'זר'. הפרשנות המקובלת היא שהשיר מוקדש לאהובה, לכאורה, זלמן שז"ר – מי שלימים יהיה נשיאה השלישי של מדינת ישראל (ז"ר הם ראשי התיבות של שמו זלמן רובשוב). שז"ר, מיותר לציין, היה נשוי ולא לרחל. בעולם מתוקן, כמו זה שנזכה לחיות בו מרגע שהתיקון לחוק יכנס לתוקף, היא היתה כותבת: "ועינים אך תמתנה רגע, והנה שפלו כבר, לכאורה".

אני vs העולם

ואני, שירה אינני כותבת, אף לא פזמונאות. בלוגרית אנוכי ולעתים גם אני חוטאת בטקסטים מעודנים. קבלו תרחיש: יש איש אחד, שלמה אבינר שמו, רב במקצועו, שמשמש סמכות רוחנית לארגון ששמו "עצת נפש" שמתיימר לרפא הומואים ולסביות ממחלתם. נניח ששוכנעתי שאני מקולקלת אך ברת תיקון ואני מוכנה לשלם להם עבור טיפול שיתקן אותי. נניח שלא רק שלא נרפאתי בעקבות הטיפול שלהם אלא שמצבי אף הוחמר ונזקקתי לטיפול נוסף כדי לרפא את נזקי הטיפול הראשון.

אפשרות ראשונה: אני הולכת לבית משפט ומוכיחה ששיקרו לי במצח נחושה. כדי לקבל פיצוי כספי עלי להוכיח שנגרם לי נזק. והיה והוכחתי – גובה הפיצוי יקבע לפי גובה הנזק. אפשרות שניה: אני הולכת הביתה וכותבת בבלוג שלי שאבינר והארגון שלו שרלטנים – אבינר לא צריך להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כדי לתבוע ממני פיצוי של 300,000 ש"ח. זאת המשמעות של התיקון לחוק לשון הרע.

ובכן, מעודי לא פניתי לעצת נפש או טופלתי על ידם, בכל זאת כתבתי באחד הפוסטים: "במילים אחרות, הרב אבינר הוא שרלטן". תתבעו אותי.

 

הסדר והיום למי ולמי?

תנו לקרן לנצח, פוסט חדש בסלונה לקראת ההפגנה מחר. בואו!

עד לפני שנתיים וחצי העדפתי לאכול זכוכית ברוטב מיץ זבל מאשר לשמוע תוכניות אקטואליה. התעדכנתי באמצעים המקובלים – אתרי החדשות – וזה הספיק לי. הספיק לי לקבל את העדכונים, גם ככה זה מספיק רע, אין צורך לקחת עכשיו שעתיים ולדבר על זה.

לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל בוקר אחד מצאתי את עצמי מזפזפת בין תחנות רדיו ובסוף נפלתי על הפנים ועל רשת ב’, על "סדר יום" ועל קרן נויבך והתאהבתי. לא באקטואליה באשר היא, אלא בדרך שבה קרן נויבך מגישה אותה. וגם קצת בקרן נויבך.

באחד הבקרים משהו בתוכנית הרגיז אותי, וכשהגעתי לעבודה שלחתי מייל לתוכנית. ראיתי בזה דרך נחמדה להוציא את העצבים, אבל רבע שעה אחרי סיום התוכנית קיבלתי תשובה. על המייל היתה חתומה קרן נויבך. קצת נפלה לי הלסת. גם מזה שקיבלתי תגובה, גם מהעובדה שאת התגובה כתבה נויבך עצמה וגם מזה שהיא קיבלה את הביקורת שלי.

זה היה יום רביעי, ביום ראשון שלאחריו בשמונה וחצי בבוקר עליתי לשידור במסגרת אייטם בתוכנית שתיקן את המעוות. חיי השתנו, הפכתי לגרופית ונודניקית, שולחת מיילים נסערים ומדי פעם נויבך מוצאת את טרוניותיי ראויות והופכת אותן לאייטמים נוצצים.

מאז אני מקשיבה לקרן כמו מעריצה מאוהבת – מקשיבה גם כשלא בא לי על אקטואליה, מקשיבה גם לאייטמים שהיו אמורים לגרום לי להסיע את המכונית לתעלה, מקשיבה גם כשהמרואיינים שלה מעצבנים בטירוף, כי הם מעצבנים גם אותה.

מקשיבה כמו מעריצה מאוהבת – מודאגת כשהיא נשמעת כאילו נמאס לה מהכל, מודאגת מאייטמים קשים ונעלבת באופן אישי כשמישהו מדבר אליה לא יפה. לפני כמה חודשים, בעקבות שביתת טכנאי הרדיו (שבמסגרתה הם לא אפשרו להעביר שיחות טלפון לשידור), היא התחילה לארח באולפן בימי חמישי מוזיקאים. אושר גדול בשבילה ואושר גדול לסטוקרית המטורפת. כשהיא מארחת מוזיקאים היא נפרמת, ומהתפרים של הנויבך יוצאת לה הקרן.

באמת אכפת לה

המחאה של הקיץ תפסה את קרן נויבך מוכנה לגמרי, סדר יום חברתי/כלכלי זה סדר היום היחיד שהיא מכירה. היא העלתה לשידור פקידים, פוליטיקאים וטייקונים ושאלה אותם את כל מה שהם לא העזו לשאול את עצמם. הם ייללו, פלבלו ובלבלו את המוח ויצאו קטנים ממה שנכנסו. מצד שני היא העלתה לשידור את יושבי המאהלים (כל המאהלים עם עדיפות לאלו של באר שבע, התקווה וג’סי כהן), ודיברה איתם בגובה העיניים – קצת שאלה, בעיקר הקשיבה באמפתיות, כמעט באהבה. אי אפשר היה לטעות, באמת אכפת לה.

בערך באותו זמן מישהו ברשות השידור סימן את האקטואליה והודיע למגישים שהוא לא רואה בעין יפה את הדעתנות שלהם בכלל ואת המונולוג שהם נושאים בתחילת התוכנית בפרט. נויבך וירון דקל חידדו מסרים.

לפני שבועיים וחצי התפרסם בכל כלי התקשורת שבערוץ 1 החליטו לפטר את נויבך מתפקידה כמגישת התוכנית "מבט שני". למחרת בשמונה בבוקר עלתה נויבך לשידור חדה ונינוחה, והגישה את אחת מהטובות שבתוכניותיה.

ביום רביעי שעבר התפרסם בכלי התקשורת שברשות השידור רוצים לסלק את נויבך גם מהרדיו, ובחמישי היא עלתה לשידור עם פתיח שמפרק את תשובה לגורמים ראשוניים. הצדעתי. בתשע וחצי היא אירחה את דודי לוי, צילמה והעלתה תמונות לטוויטר ונהנתה בלי בושה מהמוזיקה.

פעם אחת בשנתיים וחצי האלו פגשתי אותה, במקרה (או שלא), פנים אל פנים. בשדרות רוטשילד פינת נחמני בעצרת שהתקיימה יום אחרי הפיגוע בברנוער. בלי מיקרופון, לא כעיתונאית, כקרן. כשכתבתי אתמול בפייסבוק שאני מתכוונת ללכת להפגין נגד הכוונה לפטר אותה, שאל אותי חבר ילדות שכבר כמה שנים לא גר בארץ אם קרן נויבך היתה באה להפגין בשבילי אם היו מפטרים אותי. התשובה החד משמעית היא, כמובן, כן. תשאלו את עובדי חיפה כימיקלים, תשאלו את המנקות של אוניברסיטת בן גוריון, תשאלו את עובדי פרי גליל.

יש הרבה אנשים שעושים אקטואליה, יש לא מעט אנשים שמסוגלים להגיש תוכנית אקטואליה אבל יש מעט אנשים שלא מתחנפים לשררה ולכסף הגדול ויש מעט מאוד אנשים שבאמת אכפת להם. מכם.

עזבו אתכם מפוליטיקה בכלל ומפוליטיקה של רשות השידור בפרט, על קרן נויבך עוברת עכשיו תקופה קשה. אם אתם אוהבים את סדר היום שלה, את התוכנית שלה, אותה – פשוט תגידו לה. זה לא פאדיחה וזה לא מגוחך (אלא אם כן אתם מגיעים למצב שלי).

קרן, כפי שהדגמתי ב-600 המילים הקודמות, היא בנאדם כמו כולנו. היא תנהל את המלחמות שלה ברשות השידור, היא תעמוד בכל ה"איך" הדוחה הזה, אנחנו צריכים לתת לה את ה"למה".

תשלחו לה מייל: seder.yom1@gmail.com, או שתעשו לה לייק בפייסבוק ותכתבו לה על הקיר, תמצאו דרך לגרום לה להרגיש שזה שווה את המאמץ, שמה שהיא עושה הוא חשוב לכם, שאתם אוהבים את התוכנית, אוהבים אותה.

החטא הקדמון (אחד מהם לפחות) של החינוך הממ"ד

הידעתם?

ניצלתי את הבוקר הזה כדי להקשיב ברוב קשב לתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום". אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים  יתכן שאינכם יודעים שערוץ  1 עדיין קיים. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים שבערוץ 1 נזקקו לפרק הזמן הסביר של כ-23 שנים כדי לשים לב שנויבך, שימו לב, לא עוברת מסך. משום כך החליטו לפטר אותה מהגשת "מבט שני" (רוני המעולה כבר כתבה על זה). ידעתם שמבט שני עדיין משודרת? אני ידעתי, מאחר שמבט שני היתה עוד הזדמנות במשך היום להקשיב לאישה הנדירה הזאת. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים גם ש"סדר יום" ואיתה כל רצועת תוכניות הבוקר של רשת ב' – מאריה גולן בצפון ועד ירון דקל בדרום נמצאות על הכוונת של גורמים ערניים מאוד ברשות השידור.

אז הקשבתי רוב קשב כסוג של הצדעה, אמנם ישבתי, אבל בליבי עמדתי דום לתוכנית מופתית. בשעה השניה של התוכנית קיימה נויבך סוג של פולו-אפ לאייטם משבוע שעבר על התחרדלות החינוך הממ"ד. מצד אחד אמא מודאגת בשם איזה ארגון של הורים מודאגים, מצד שני הרב הד"ר השד-יודע-מי מאיזה גרעין תורני שלא כופה שומדבר על מי שלא רוצה (אבל יש עוד הרבה גנים בכל עיר אז מי שמעדיף ריתמיקה על פני קצת סיפורים על גדולי ישראל מפי רב – שההורים ישלמו – הגן שישלח את הילד שלו להתפקר בגן אחר) ובתווך הרב פוירשטיין (ויקיפדיה, לא מאוד מעודכן. הוא כבר לא יו"ר צהר) שמסכים אבל לא מזדהה, מחד, ומזדהה אבל לא מסכים מאידך.

אקטואליה

מה אני אגיד לכם, נזכרתי למה אני לא שולחת ולא מתכוונת לשלוח את הילדות שלי לממ"ד. מצד אחד פוירשטיין, אדם נעים הליכות שאפשר להאזין לו בלי לחשוש מנזק מוחי שחושב שכמעט הכל, או לפחות הרוב, טוב ושמה שצריך להטריד את הציונות הדתית זה איך היא חוזרת להיות גשר. גשר בין מה למה? לפוירשטיין הפתרונים. הוא חי איפשהו בתחילת שנות התשעים וחושב שרוב הציבור (חילוני כדתי, ימני כשמאלני) הוא מתון וממלכתי ואפשר בקלות לגשר על הפערים בין הכא להתם. משמעות הגשר הזה, אם אני זוכרת נכון מתחילת שנות התשעים, היא לגרום לחילוניים לראות כמה אנחנו נהדרים, ערכיים ומועילים וכמה כיף זה שבת אצלנו. הגשר הזה אף פעם לא כלל הצטרפות או תמיכה כלשהי במאבק החילוני לתחבורה ציבורית בשבת או הכללת ההיסטוריה הכללית כמקצוע חובה גם בתיכונים הדתיים.

אני בוגרת אולפנה, להזכירכם, במשך שלוש שנים עשה בית הספר שלי (שעשה גם הרבה דברים אחרים שעליהם אני מכירה לו טובה גדולה) כל מה שהוא יכול כדי להזכיר לנו שאנחנו מיטב הנוער. שזה אומר, בפשטות, שאנחנו טובים יותר כי אנחנו ערכיים יותר. לא הייתי ילדה חכמה במיוחד וגדלתי להיות אישה לא חכמה במיוחד אבל לפחות אני יכולה להגיד לזכותי שלשטות הזו לא האמנתי לרגע.

הייתם מצפים שמיטב הנוער ידע בעצמו מה הוא צריך לעשות, הייתם מצפים שמיטב בנוער לא יפחד מנוער שאיננו המיטב. ובכן לא. כל אחד כזה שבא לספר לנו כמה מיטביים אנחנו בא לספר לנו גם מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים ללכת לישיבות הסדר כדי ללכת ביחד לצבא כדי לא להתערבב עם הנוער שאיננו מיטב שעשוי להדביק אותנו בחוסר מיטביותו. אנחנו צריכות ללכת לשירות לאומי שם נפגוש מיטביות כמונו והכי טובות יעשו שירות ערכי במדרשות שבהן יוכלו לחנך את דור העתיד של המיטביות של הציונות הדתית.

אוף, אני שוקעת בנוסטלגיה, בואו נחזור לתוכנית הבוקר ולרב הד"ר שבסך הכל אפילו אין לו השגות על איך מגדירים מיטב, הוא פשוט רוצה, בשביל הילדים שלו, את המיטב של המיטב. אף אחד לא באמת חושב שגננת של משרד החינוך יכולה להעניק לילדיו את המיטב של המיטב. הגננת מוזמנת ללמד את הילדים כל מה שצריך על פירמידת המזון או על מבשרי הסתיו אבל אין לה שום הכשרה ללמד אותם על חכמי ישראל או פרשת שבוע. בשביל זה צריך סמכות ואף אחד לא חושב שסמכות תעבוד בחינם, נכון? אף אחד לא חושב שסמכות יכול ללמד על חכמי ישראל את בני ובנות החמש, המיטב של המיטב כשהם חולקים בפריצות מוחלטת את אותה קורת גג (ולמי ששפר עליו מזלו ואינו מצוי בסוד העניינים אסביר שהמיטב של המיטב מפריד בין בנים לבנות כבר בגן הילדים ויפה שנה אחת קודם).

מסקנות מרחיקות לכת

בקיצור, מי שחושב שיש דבר כזה מיטב הנוער ושזה במקרה הנוער שלו שלא יתפלא אם יש מישהו שחושב שגם למיטב יש מיטב וזה במקרה הנוער שלו. או שלא. או שלא שלו. בכל זמן נתון יהיה מישהו שיהיה חייב להוכיח שהוא יותר מההוא. ברווח הצר שבין הח"ר לד"ל יש אינסוף אפשרויות של החמרות ומיני הקפדות משונות, חסרות תועלת ומעליבות. הן מאירות באור מאוד לא מחמיא את המחמירים ואת מי שחושב שהוא הכי-הכי טוב אבל הם מטילות צללים לא נעימים גם על מי שחושב שהוא רק קצת יותר טוב. במילים אחרות: עם סגולה, אתה לא עובר מסך.

אולי הציונות הדתית תהיה גשר כזה? (נערות שאינן מיטב הנוער עוטות שק בטקס חניכת גשר המיתרים, ירושלים)

אישה שלא עוברת מסך ולא עוברת לסדר היום

אנשים חמים, אתם אוברייטד

אנדרסטייטמנט

אתמול פרסמתי את הפוסט הזה בסלונה אבל דעתי לא נחה, עדיין. זה לא רק הנושא המאוד טעון ומרגיז – בדרך כלל אני כותבת על נושאים טעונים (מבחינתי) ומרגיזים (אותי). זאת לא רק העובדה שהנושא נפיץ ואני מקפידה להתנסח בו בזהירות המירבית – מופרך ככל שזה ישמע, בדרך כלל אני מקפידה להתנסח בזהירות יחסית. זה יותר בגלל שכל הסקנדל הזה המכונה "פרשת מוטי אלון" למן ימי הבראשית החסויים שלו במרתפי "פורום תקנה" ועד לנקודת הזמן הנוכחית מציף כל כך הרבה נגעים וחוליים, פרטיים, חברתיים ולאומיים. מה לא.

אני רוצה להצביע על אחד הנגעים האלו, אחד קטן ודי זניח שבאורח פלא הפך לאחד מטיעוני ההגנה המרכזיים של אלון וצוות דורשי טובתו. הם כולם, כולל הוא בעצמו, מספרים לנו איזה אדם חם הוא אלון ואיזה תמיכה הוא נותן לתלמידיו ובעצם לכל מי שמבקש ולא חוסך מהם גם מגע וחיבוק. לרגע אני לא מנסה לרמוז שכל מגע וכל חיבוק נושאים, בהכרח, אופי מיני. גם, חלילה, אינני מאשימה את כבוד הרב שהיה במעשיו ולו פירור של חוסר מכובדות. אני כן רומזת שאולי לא כל מי שזקוק לעצה זקוק לעזרה, שאולי לא כל מי שזקוק לעזרה זקוק ל"חום", שאולי לא כל מי שזקוק לחום זקוק למגע ואולי לא כל מי שזקוק למגע זקוק לחיבוק, אבהי ככל שיהיה.

למיטב הבנתי אלון אף פעם לא טען שלא התקיים מגע בינו לבין מי מהמתלוננים, הוא רק טוען שהמגע פורש שלא כהלכה. הוא ומקורביו עוד מוסיפים לאי-ההבנה סאב-טקסט של עלבון – הענקתי לו בהתנדבות כל כך הרבה חום וזה מה שאני מקבל בסוף? בא אליו בחור שהיו לו בעיות עם ההורים שלו, הוא העניק לו את החום האבהי שהוא סבר שחסר לו. לבחור אחר הוא נאלץ לבשר שהמדריך שלו נהרג בתאונה ולכן היה חייב לחבק גם אותו

אנדרגראונד

אני מבינה שזאת תקופה קצת לחוצה עכשיו, כבוד הרב, אבל יש לי משהו חתרני להגיד. הייתי רוצה להציע לך (ובעיקר לשכמותך, כאלו שעדיין יכולים למנוע את אי ההבנות המתרגשות עליהם) דרך נוספת להסתכל על המציאות. אני יודעת שאתה רב גדול ואיש מאוד חכם וכל זה אבל יתכן שבסבך אי ההבנות שנקלעת אליהן דווקא אתה הוא זה שלא הבין? נכון, אתה אדם חם ונוגע ומחבק – אבל זה אתה. האם יתכן שלא כל האנשים בעולם מעוניינים בחום, במגע ובחיבוק שלך, גם כאלו שמעוניינים לשמוע שיעור מפיך ואולי גם כאלו שרצו ממך עצה אישית? נכון, אתה אדם חם אבל האם העובדה שקיימים בני תמותה שלא מעוניינים במגע שלך הופכת אותם לאנשים קרים, מנוכרים ואומללים? וגם אם כן, האין זו זכותם לבחור אם הם רוצים להגאל באמצעות המגע שאתה מתנדב לספק להם?

במילים אחרות, אלון ושאר האנשים החמים, מוטב ותפסיקו להתהדר בחום הזה כאילו זה עתה המצאתם את כוח הכבידה. מילה של משורר (עפר בשן):

לדמעות של פרידה / ולחיבוק אוהב / יש בדיוק אותו חום
:קטגוריותכללי