ארכיון

Archive for פברואר, 2012

יום המי-שפחה

משחק ילדים

ילדים משחקים במלעיל. לא רק ילדים אשכנזים, בדקתי. בנותי, למשל, מעולם לא שיחקו מחבו-אים אלא רק מא-חבואים, קלא-פים, מו-נופול, מיל-חמה ואם חייבים אפילו ר-ביות (רביעיות). כל מילה שיש בה מספיק הברות כדי לשנות את ההטעמה שלה הופכת ממלרע למלעיל (למתקדמים: אפילו המילה מלעיל היא במלרע. עד כדי כך) כשהיא מופיעה כשם של משחק ילדים. בלי ספק, מעל כולם ניצבת המי-שפחה (להלן, מישפחה).

מישפחה הוא משחק תפקידים אהוב על בנות (בעיקר) בגילאי שנתיים עד עשר ובשעת הדחק אפשר לצרף אליו גם בנים עם גמישות מחשבתית או אחיות גדולות. צירופו של בן למשחק מאפשרת גם לאייש את התפקיד שמטעמים מובנים הכי קשה לאייש במשחק הזה, אבא. בגלל שזה משחק של בנות תפקיד האמא מאוד פופולרי ולכן הוא סלע מחלוקת שעלול, במקרים קיצוניים, לגרום לסיומו של המשחק עוד לפני שהתחיל.

מישפחה אלטרנטיבית

לפני כמה שנים, כשהילדות שלנו עדיין שחקו בעיקר ב-בואי-נעיר-אותן-כל-חצי-שעה חברות סיפרו שבגן של הבנים שלהן נפל דבר. אחת הילדות הבינה שאפשר לשחק מישפחה עם שתי אמהות ובכך הביאה לשלום עולמי. מאז שמענו את זה מעוד הרבה חברות לסביות שיש להן בנות בגילאים הרלוונטים ורק לאחרונה שמתי לב שאצלנו בבית זה לא קורה, אף פעם לא שמענו אותן משחקות מישפחה עם שתי אמהות. מאידך, אף פעם (למעט, אולי, באחת הפעמים הנדירות שבהן אחד החברים שלהן הסכים לשחק איתן במישפחה) לא היתה במשחק דמות של אבא.

החלטתי לברר את העניין באמצעות שאלה עקיפה שחשבתי שאני יודעת את התשובה עליה. שאלתי את הבכורה (6) מי בתפקיד האמא כשהן משחקות מישפחה, להלן תשובתה: "למעשה, אף אחת". "אז מה", ניסיתי להתאושש מההלם, "זה תמיד 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'?". "כן", אישררה הבכורה, "וכלבה", הוסיפה אחותה.

גונבות את ההצגה?

ובכן, המישפחה הגרעינית של הבנות שלי היא 'אחותה גדולה', 'אחות קטנה' ו'כלבה' כשהאחות הקטנה בתפקיד 'אחותה קטנה' ו'וכלבה' – ואני לא יודעת מה לחשוב על זה. האם עשינו משהו ממש-ממש טוב או יותר סביר, עשינו משהו ממש-ממש רע? אני מניחה שיש כאן מקום ללא מעט פרשנויות שצריכות להדאיג את יצחק קדמן. מצד שני, יכול בהחלט להיות שזה אומר שהן מבינות שהדבר הכי חשוב שמשפחה זה 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'. אם כן, לא ירחק היום בו נאלץ לצרף למשפחה גם כלבה.

אמא, 2 במבצע

:קטגוריותלסביות שולתות

טעות בחזקת שתיים – משרד הבריאות ואובדנות

כשנעמ"ת פגשה את ספקטור

לפני שבוע פורסם בסלונה פוסט של עו"ד גלי עציון מנעמ"ת בתגובה לטור של דנה ספקטור שפורסם שבועיים קודם לכן ב-7 ימים של ידיעות אחרונות. על גלי ההדף של ההצעה לשינוי חוק חזקת הגיל הרך פרסמה ספקטור טור שנוי במחלוקת ובו סיפרה על כמה שיחות שהיא ניהלה עם גברים גרושים. על המצוקה שלהם שמורכבת מהגעגועים לילדים, המחנק הכלכלי שיוצר תשלום המזונות ועל צווי הרחקה שרירותיים. לספקטור יש טור אישי, המנדט שלה הוא לכתוב על החיים שלה, על הילדה שלה, על הגרוש, על בן הזוג ועל החברים שלה, אלוקים יודעת למה היא הרגישה צורך לגבות את עצמה בסטטיסטיקה בלתי סבירה שפרסם האו"ם. גרוע מזה, באותו הטור היא ספרה על מפגש עם חברים ב"ארגוני גברים", מפגש אותו לא ניצלה בשביל לסרס אותם בזה אחר זה.

הרשעות, הטיפשות והאכזריות אינם אחוזים בכרומוזום האיקס, התכונות הללו מתחלקות שווה בשווה בין גברים לנשים. ארגוני הגברים, לעומת זאת, מחזיקים בדי.אנ.איי. מתועב. כמו כן, הסטטיסטיקה ממאדים ומספרים מנגה: ספקטור ציטטה 400 מקרי התאבדות בשנה בישראל כש-200 מתוכם הם גברים גרושים. גם בהנחה שגברים מתאבדים יותר מנשים (מצליחים יותר. נשים מנסות יותר) – אז מה, 30-40 חיילים וכל השאר זה גברים גרושים? איך אומרים בפייסבוק, אין מצב.

במאמר התגובה בסלונה נטען שבשנים 2007-2009 התאבדו יותר גברים רווקים מאשר גברים גרושים, את הנתונים האלו מביאה עו"ד עציון מתוך מייל של משרד הבריאות. אז מה, ארגוני הגברים עבדו על ספקטור (והיא בכלל הביא את הסטטיסטיקה מנתונים של האו"ם)?

זהירות, סטטיסטיקות

אז תשמעו, הלכתי לשאול את האינטרנט הזותי, אולי היא יודעת ומצאתי את הדו"ח הזה, משנת 2011, באתר משרד הבריאות. להגיד לכם שהוא הוסיף לי בריאות? לא אוכל. לא בגלל שהנתונים עד כדי כך מזעזעים, זה יותר בגלל האופן המזעזע שבו הם מוצגים (ברמה שלא היתה עוברת עבודה סמינריונית לתואר ראשון). נתמקד, אם כן, רק בדברים שאפשר להבין ללא צל של ספק מהדו"ח הזה. למשל (ע"מ 38):

  • "שיעור ההתאבדות בקרב גרושים בגיל 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים ולרווקים, בשנים  2007-2009".
  • "בשנים האחרונות, שיעור ההתאבדות בקרב רווקים בגיל 45-64 גבוה בהשוואה לשיעור בקרב גרושים".

כמו כן, זה:

מתוך: "אבדנות בישראל", משרד הבריאות; עמ' 40

דבר אחד עולה ברור מהתרשימים הללו, בשתי קבוצות הגיל הללו גברים נשואים מתאבדים הרבה פחות מגרושים ורווקים. מעבר לזה, בגילאי 25-44 גרושים מתאבדים יותר מרווקים ומנשואים, מחד. מאידך, יש ירידה עקבית במספר הגרושים המתאבדים במהלך 11 השנים האחרונות. בקרב קבוצת הגיל 45-65 יש שנים שבהן התאבדו יותר גרושים מרווקים ויש שנים שבהן המצב היה הפוך. דבר אחד ברור, למספרים האלו לא יכול להיות שום קשר לחזקת הגיל הרך. ויש סטטיסטיקה נוספת, שלא קשורה להתאבדויות – אחרי מוות של בן/בת זוג נשים מאריכות חיים יותר מגברים. כלומר, אם לוקחים מגבר את האישה שלו הוא מת בכל מקרה וגם לזה אין שום קשר לחזקת הגיל הרך.

נכון, מוות זה לא נושא לבדיחות והתאבדות עוד פחות לכן אני די בטוחה שמשרד הבריאות לא התבדח כשהוא מסר את הנתונים הללו לאו"ם, בטח-ובטח שלא בנתונים שהוא שלח לעו"ד של נעמ"ת. גם אם ניקח את 1998, שנה רעה במיוחד לגרושים, נגיע לכמאה גרושים מתאבדים בגילאי 24-65 – איפה עוד מאה? המספרים בסלונה משונים עוד הרבה יותר, בפייסבוק היו אומרים שכל קשר בינם לבין הנתונים באתר משרד הבריאות מקרי בהחלט.

למי קראת מרשעת?

אחרי כל זה, עו"ד עציון מאשימה את ספקטור כי לא עימתה את הטיעונים של ארגוני הגברים עם נתוני אמת. אחר כך היא מאשימה אותה כי מהטור שלה עולה "שנשים אשר מבקשות מזונות ילדים הן לא אנושיות וקטנוניות" וכי יחסן כלפי בני זוגם לשעבר נובע מחוסר אנושיות.

ובכן, ספקטור מעולם לא יישרה קו עם ההגות הפמיניסטית ו/או עם מה שמצופה מאישה בגילה ובמעמדה להגיד או לעשות. גם בטור הזה היא בחרה בעמדה שלא תזכה אותה במועמדות לתואר אשת השנה של נעמ"ת. היא בחרה להציג את הקושי של הגברים המתגרשים, שזה כשלעצמו פשע נגד האנושות, אבל בשום מקום בטור היא לא טענה שנשותיהם לשעבר הן מכשפות מרושעות. הנמענות של הטור הן דווקא נשים רווקות, בנות זוג פוטנציאליות של א' לפרק ב', מהן מבקשת ספקטור שיתנו לו צ'אנס.

אם מתעקשים לקרוא את הטור שלה בין השורות אפשר למצוא שם טיפ לחיים טובים למתגרשים החדשים, נשים וגברים כאחד, לוותר פה ושם ולגמור את זה יפה – זה טוב לילדים ולא פחות מזה להורים המתגרשים. כדוגמא היא מביאה דמות מוכרת מטוריה, אחת, דנה ספקטור, שבחרה לוותר לא' על דמי המזונות. על אף שהיא רשומה על אחת הפרידות המתוקשרות והשערורייתיות ביותר של העשור האחרון היא וא' הצליחו לייצר לעצמם גירושין מכובדים ושפויים. ספקטור היא אישה חכמה ורגישה אבל אני בספק אם היא מבינה כמה המציאות שלה שונה משל רוב הנשים המתגרשות: ראשית, בטחון כלכלי נדיר שחוסך לה את ההתלכלכות בעמידה על המקח מול אבי בתה; שנית, אקס שלא מחפש נקמה כך שהיא לא נאלצה לחיות שבועות וחודשים בפחד שייקחו לה את הילדה.

בניגוד לדנה ספקטור, רבות מהמתגרשות שאני מכירה באופן אישי חיות בפחד מצמית שייקחו להן את הילדים, מצד אחד. מצד שני הן חיות בפחד מצמית שלא יהיה להן איך לפרנס את הילדים שלהן אחרי שיזכו בהם. רוב הנשים מרוויחות פחות כסף מבני הזוג שלהן, רוב הגברים יוכלו להרשות לעצמם עורך דין יקר יותר וטוב יותר. אבל כל זמן שחזקת הגיל הרך עומדת על תילה נשים גרושות יכולות להיות בטוחות שגם אם העו"ד היוקרתי יצליח לנשל אותן מרכושן ולסחוט מהן הסכמה לדמי מזונות מופחתים בילדים הוא לא יכול לגעת. עוגן של שפיות בתוך כאוס של אי וודאות בחסות החוק לחזקת הגיל הרך.

כשמאקרו ומיקרו נפגשים

ארגוני הנשים בוחרים להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את אי השיוויון היסודי בחברה שלנו בין גברים לנשים, בין מתגרשים למתגרשות ולטעון שאי אפשר להתחיל לתקן את המצב באמצעות שיפור מצבו של הצד החזק במשוואה. ספקטור בוחרת להסתכל במיקרו, באדם הפרטי שנעשתה לו עוולה, אדם פרטי שהוא במקרה גבר שלא חטא ולא עוון. בכל הפעמים שבהן העלתה ספקטור את חמתה של האומה הפמיניסטית היו אלו מקרים שבהם היא נתנה את עצמה כדוגמא. ספקטור היא תמיד דוגמא מצויינת אבל גם במקרה זה בדיוק כמו במקרים קודמים של חמת זעם פמיניסטית, היא לא דוגמא מייצגת אלא היוצא מן הכלל. איך אומרים בפייסבוק, היוצא מן הכלל שמעיד הכלל.

מדד הלסביות (בפריים טיים)

הבת של המנהלת

כשהתבשרתי, לקראת אותו סופשבוע גורלי, שאורנה בנאי עומדת לצאת מהארון בכתבה ב"7 ימים" תגובתי הראשונה היתה, פחח. הנימוק היה, חחח. אם הייתי מחליטה באותו רגע לכתוב על זה משהו כנראה שהייתי מסתפקת ב'זה מעט מדי ומאוחר מדי' היאה יותר לגילי. בשנה האחרונה יצאו מהארון מספיק סלבס בכירים וכל מה שקבלנו מהם זה מלמולים כפופים מסוג 'יש לי בן/בת זוג' במקום 'אני הומו/לסבית' גאה וזקוף. אני חייבת להודות שמאז הרצח בברנוער יש לי מעט מאוד סובלנות, כלומר אין לי טיפה סובלנות למפורסמים בארון. כשילדים בני 17 שוכבים על הרצפה שבורים ומדממים נראה לי שלאף אחד אין את הפריווילגיה לחכות לזמן ולמקום המתאים לו ולמשפחה שלו ליציאה מהארון. כמובן שזה לא נותן זכות לאף הומו קירח להוציא אותם בכוח מהארון – כקהילה יכולנו רק לבוז להם, לרחם עליהם ולזכור להם את זה לכל החיים.

אז פוליקר יצא בקול ענות חלושה וכך גם סקעת ורביץ והתחושה הכללית היתה של 'כאילו, דה!' אבל אז הגיע יום שישי ואיתו כותרת המשנה המרטיטה "כן, אני לסבית תשושה". אורנה בנאי עשתה את המעשה הנבון והמתבקש, דיברה בכנות והשיגה תועפות של אמפתיה. אני, מצדי, עדיין הייתי קפוצה ונרגנת כלסבית. נכון, זה לא מעט מדי אבל זה לגמרי מאוחר מדי וחוצמזה יש לה הופעה חדשה והצגה חדשה ועונה חדשה של מצב האומה שהיא צריכה לקדם. שאני אפרגן??

הבת של השופט

ובכן, כן. בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני נאלצת להודות שכזה עוד לא היה, בטח שלא בלסבית. הומואים שאינם טייפקאסט כבר ראינו בטלוויזיה, גם בפריים טיים – שופט בריאליטי, מנחה בריאליטי – אנשים שנבחרו בשל כישוריהם והם רק במקרה גם הומואים. לסביות כמעט שלא. היו בשנה האחרונה כמה לסביות שהביאו לריאלטי את קסם הבוץ' – נועה דויטש, גילי שם-טוב ופרידה הכט – דויטש עם קול קטן ושארם ענק ושם-טוב קלאמזית ומתוקה הגיעו, להערכתי, עד לאן שהלב לוקח בזכות הלב הלסבי החם. באוחץ' הגדול אינני צופה אבל מתחקיר קצר שערכתי בקרב מומחית עלה שדווקא פרידה הקונטרוורסלית הצליחה להנשיל את הטייפ קאסט, אהבו אותה או שנאו אותה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהיא.

ועכשיו אורנה בנאי. פעמיים בשבוע בפריים טיים של ערוץ 2 בתקופה שבה הרייטינג שלו מתחיל להזכיר משטרים אפלים (כלומר את זה של הערוץ הראשון בימים של ערוץ יחיד) כשווה בין קומיקאים – בגלל שהיא מצחיקה, לא בגלל שהיא לסבית. בתוכנית הראשונה זה עוד היה כר נרחב לבדיחות, כולל המשאית וזה שהיא בטח עשתה את הריאיון הזה כדי לקדם את התוכנית החדשה שלה. אבל מאז זה סתם עוד נושא שאפשר לצחוק עליו, כמו הבתולין של גורי, התלתלים של שליין והקוטג' של עינב גלילי.

הבת של השכנה ממול?

באופן בלתי מתקבל על הדעת אני שמחה כל כך לגלות שטעיתי, לא רק שזה לא היה מעט מדי, זה גם לא מאוחר מדי, למרבה הצער. צעירות וצעירים עדיין חוששים לספר להורים שלהם שהם לסביות או הומואים או בי או טראנס, הם עדיין חוששים לספר לחברים שלהם, עדיין חוששים לצאת מהארון. עשר שנים אחרי שקורין אלאל, זמרת ומפורסמת וראשונה (כן, עברי יצא לפניה אבל הוא לא לסבית וגם רונה קינן אבל קשה לומר שהיא היתה מפורסמת ב-2011*) יצאה מהארון ניראות של לסבית בתקשורת ובציבוריות זה עדיין נושא לענות בו. בישראל 2012 לסביות בפריים טיים זה עדיין נושא עם עניין לציבור, עדיין הישג.  אם לדייק, זהו בדיוק מצב האומה.

* למעשה, רונה קינן מעולם לא היתה בארון ועברי יצא מהארון כמה חודשים אחרי קורין. תודה לאייל גרוס על התיקון והחידוד

בתול, כבשה ולסבית

יש תקנה?

מעשה ברבי אליעזר

שלשום (31.1.12) בתוכנית 'עובדה' שודר ראיון שערכה אילנה דיין עם (הרב) מוטי אלון המואשם במעשה מגונה בכוח ומעשה מגונה בקטין שהיה תלמידו. אין לי טענות לאלון שמצא בפריים טיים של הערוץ השני במה הולמת להפצת קסמו האישי. יותר מזה, כל הפרשה הזו התחילה כהודעה לתקשורת ואין שום טעם לצפות שהיא לא תמשיך להתנהל שם גם אחרי שנפתח ההליך הפלילי, התקיים שימוע והוגש כתב אישום. להערכתי הוא לא הביא לעצמו המון תועלת אבל גם לא עשה נזק כלשהו, מי שהאמין קודם לכן בחפותו עדיין מאמין לו, מי שלא, לא. גם למערכת 'עובדה' אין לי יותר מדי טענות מכיוון שלא היו לי יותר מדי ציפיות. לאחר שהותשה, כנראה, מחרושת תביעות הדיבה נגדה מעדיפה המערכת את סוגת הראיונות החושפניים על פני תחקירים מעמיקים שבאמת משנים משהו. בתגובה, התראיין אתמול (הרב) אבי גיסר מפורום "תקנה" אצל קרן נויבך בתוכנית "סדר יום" ברשת ב'  כדי להשיב לטענות של אלון על משפט השדה שהפורום עשה לו.

ורבי יהושע

כמו לפני שנה וחצי כשהתפוצצה הפרשה, גם עכשיו, אלון והתנהלותו מטרידים אותי פחות מהתנהלות החבר'ה של פורום תקנה. ראשית מרגיזים אותי התיאורים החגיגיים שלהם את ההחלטה להקים פורום כזה. לא נראה לי שמישהו מהם ישב בבית המדרש כשיצאה בת קול שהעירה את תשומת ליבו לכך שעשויים להיות רבנים שמנצלים לרעה את סמכותם הרוחנית כדי לנצל מינית את צאת מרעיתם, ושחייבים לייצר מקום שיאפשר לקורבנות כאלו לספר את סיפורם. סביר יותר להניח שרבנים מדרגי הביניים קיבלו פניות אנונימיות או אנונימיות למחצה שנוגעות למעשים לא נאותים של רבנים בדרג שלהם או בכירים מהם. הם כנראה האמינו לתלונות ולא ידעו מה לעשות, יתכן כי חששו שמעמדם הציבורי אינו מספיק ובמצוקתם פנו לקולגה בכירה מהם. ביחד הם פנו לייעוץ משפטי ובסופו של דבר התהליך הוביל להקמת פורום שכזה – שלא פחות ממה שהוא נועד לאפשר לקורבנות להתלונן במקום בטוח נועד לייצר מקום בטוח לרבנים שמרגישים מחויבים לפעול נגד קולגות שלהם שלא במסגרת החוק.

ורבי עקיבא

אז עולה לשידור גיסר ומודה, בעצם, שבתלונה הראשונה לא היה עניין פלילי ומסביר שהסטנדרט הפלילי הוא המינימום המוסרי אבל החברה צריכה לשאוף להרבה יותר. זה, על פי גיסר, מה שהפורום לקח על עצמו לעשות. תזכורת, המתלונן הראשון היה בגיר בזמן שהתרחשו האירועים שעל הפרק, הוא לא היה תלמיד של אלון וכפי הנראה לא טען שמשהו נעשה בכפיה. כולם מסכימים שבשיאו זהו סיפור על אדם שניצל את סמכותו כרב ואת המוניטין שלו כיועץ כדי לעשות מעשה שאין לנקוב בשמו. כלומר, הבעיה היחידה בסיפור היא שימוש לא הגון שעושה אלון בסמכותו כרב. ובכן, מה עושה פורום תקנה כדי לתקן את המעוות? מקבץ כמה רבנים ומשתמש בסמכותם כדי לעשות משהו שאין להם סמכות חוקית לעשות – לקיים הליך פסאודו משפטי ובסופו להטיל סנקציות על פסאודו נאשם.

ורבי טרפון

כדי להמחיש למראיינת את הגינותו של פורום תקנה ואת חוסר הפניות שלו מציין גיסר את שמם של העומדים בראשו – כלומר, די במוניטין של הרבנים האלו כדי לטהר את הפורום כולו מחשד לאינטרסים זרים. גיסר עוד מגדיל לעשות ובשידור חי מאשים אחרים (אלון, קצב ואחרים, שכנראה, אין לנקוב בשמם) בחוסר מודעות. למרבה הצער חוסר מודעות היא בעיה שאף אחד איננו מחוסן בפניה. מתוך 31 חברי הפורום יש פסיכולוגית אחת, עו"ס אחת עוד 2-3 נשים מתחום הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית. ברור לכל כי זכות הקיום של הפורום מגיעה מהרב יעקב אריאל והרב אהרון ליכטנשטיין, נשיאיו. יהיו מה שלא יהיו המעשים של מוטי אלון הוא לא יכול היה לעשות אותם אלמלא המעמד המיוחד שיש לרבנים, כולם, בחלק מהציבור הדתי.

רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית

יש רק שני דברים הגונים שפורום תקנה יכול היה לעשות: 1. לצאת מהצללים – לפרסם (לכתחילה, לא אחרי שלוש שנים כשהם מבינים שעיתונאים עומדים לעשות את זה לפניהם) את הסיפור ולקחת אחריות/סיכון לתביעת דיבה. 2. לקרוא לכלל הרבנים להפסיק לייעץ בנושאים שבהם אין להם כל הסמכה ולהפנות את צאן מרעיתם למומחים. המשמעות של זה היא, בין השאר, שהם נדרשים ולוותר בעצמם על הפרווילגיות הכרוכות בתואר היוקרתי, רב. זה לא פשוט, זה כמעט לא אנושי אבל החדשות הטובות שעדיין לא מאוחר מכדי לנסות.