טעות בחזקת שתיים – משרד הבריאות ואובדנות

כשנעמ"ת פגשה את ספקטור

לפני שבוע פורסם בסלונה פוסט של עו"ד גלי עציון מנעמ"ת בתגובה לטור של דנה ספקטור שפורסם שבועיים קודם לכן ב-7 ימים של ידיעות אחרונות. על גלי ההדף של ההצעה לשינוי חוק חזקת הגיל הרך פרסמה ספקטור טור שנוי במחלוקת ובו סיפרה על כמה שיחות שהיא ניהלה עם גברים גרושים. על המצוקה שלהם שמורכבת מהגעגועים לילדים, המחנק הכלכלי שיוצר תשלום המזונות ועל צווי הרחקה שרירותיים. לספקטור יש טור אישי, המנדט שלה הוא לכתוב על החיים שלה, על הילדה שלה, על הגרוש, על בן הזוג ועל החברים שלה, אלוקים יודעת למה היא הרגישה צורך לגבות את עצמה בסטטיסטיקה בלתי סבירה שפרסם האו"ם. גרוע מזה, באותו הטור היא ספרה על מפגש עם חברים ב"ארגוני גברים", מפגש אותו לא ניצלה בשביל לסרס אותם בזה אחר זה.

הרשעות, הטיפשות והאכזריות אינם אחוזים בכרומוזום האיקס, התכונות הללו מתחלקות שווה בשווה בין גברים לנשים. ארגוני הגברים, לעומת זאת, מחזיקים בדי.אנ.איי. מתועב. כמו כן, הסטטיסטיקה ממאדים ומספרים מנגה: ספקטור ציטטה 400 מקרי התאבדות בשנה בישראל כש-200 מתוכם הם גברים גרושים. גם בהנחה שגברים מתאבדים יותר מנשים (מצליחים יותר. נשים מנסות יותר) – אז מה, 30-40 חיילים וכל השאר זה גברים גרושים? איך אומרים בפייסבוק, אין מצב.

במאמר התגובה בסלונה נטען שבשנים 2007-2009 התאבדו יותר גברים רווקים מאשר גברים גרושים, את הנתונים האלו מביאה עו"ד עציון מתוך מייל של משרד הבריאות. אז מה, ארגוני הגברים עבדו על ספקטור (והיא בכלל הביא את הסטטיסטיקה מנתונים של האו"ם)?

זהירות, סטטיסטיקות

אז תשמעו, הלכתי לשאול את האינטרנט הזותי, אולי היא יודעת ומצאתי את הדו"ח הזה, משנת 2011, באתר משרד הבריאות. להגיד לכם שהוא הוסיף לי בריאות? לא אוכל. לא בגלל שהנתונים עד כדי כך מזעזעים, זה יותר בגלל האופן המזעזע שבו הם מוצגים (ברמה שלא היתה עוברת עבודה סמינריונית לתואר ראשון). נתמקד, אם כן, רק בדברים שאפשר להבין ללא צל של ספק מהדו"ח הזה. למשל (ע"מ 38):

• "שיעור ההתאבדות בקרב גרושים בגיל 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים ולרווקים, בשנים  2007-2009".
• "בשנים האחרונות, שיעור ההתאבדות בקרב רווקים בגיל 45-64 גבוה בהשוואה לשיעור בקרב גרושים".

כמו כן, זה:

מתוך: "אבדנות בישראל", משרד הבריאות; עמ' 40

דבר אחד עולה ברור מהתרשימים הללו, בשתי קבוצות הגיל הללו גברים נשואים מתאבדים הרבה פחות מגרושים ורווקים. מעבר לזה, בגילאי 25-44 גרושים מתאבדים יותר מרווקים ומנשואים, מחד. מאידך, יש ירידה עקבית במספר הגרושים המתאבדים במהלך 11 השנים האחרונות. בקרב קבוצת הגיל 45-65 יש שנים שבהן התאבדו יותר גרושים מרווקים ויש שנים שבהן המצב היה הפוך. דבר אחד ברור, למספרים האלו לא יכול להיות שום קשר לחזקת הגיל הרך. ויש סטטיסטיקה נוספת, שלא קשורה להתאבדויות – אחרי מוות של בן/בת זוג נשים מאריכות חיים יותר מגברים. כלומר, אם לוקחים מגבר את האישה שלו הוא מת בכל מקרה וגם לזה אין שום קשר לחזקת הגיל הרך.

נכון, מוות זה לא נושא לבדיחות והתאבדות עוד פחות לכן אני די בטוחה שמשרד הבריאות לא התבדח כשהוא מסר את הנתונים הללו לאו"ם, בטח-ובטח שלא בנתונים שהוא שלח לעו"ד של נעמ"ת. גם אם ניקח את 1998, שנה רעה במיוחד לגרושים, נגיע לכמאה גרושים מתאבדים בגילאי 24-65 – איפה עוד מאה? המספרים בסלונה משונים עוד הרבה יותר, בפייסבוק היו אומרים שכל קשר בינם לבין הנתונים באתר משרד הבריאות מקרי בהחלט.

למי קראת מרשעת?

אחרי כל זה, עו"ד עציון מאשימה את ספקטור כי לא עימתה את הטיעונים של ארגוני הגברים עם נתוני אמת. אחר כך היא מאשימה אותה כי מהטור שלה עולה "שנשים אשר מבקשות מזונות ילדים הן לא אנושיות וקטנוניות" וכי יחסן כלפי בני זוגם לשעבר נובע מחוסר אנושיות.

ובכן, ספקטור מעולם לא יישרה קו עם ההגות הפמיניסטית ו/או עם מה שמצופה מאישה בגילה ובמעמדה להגיד או לעשות. גם בטור הזה היא בחרה בעמדה שלא תזכה אותה במועמדות לתואר אשת השנה של נעמ"ת. היא בחרה להציג את הקושי של הגברים המתגרשים, שזה כשלעצמו פשע נגד האנושות, אבל בשום מקום בטור היא לא טענה שנשותיהם לשעבר הן מכשפות מרושעות. הנמענות של הטור הן דווקא נשים רווקות, בנות זוג פוטנציאליות של א' לפרק ב', מהן מבקשת ספקטור שיתנו לו צ'אנס.

אם מתעקשים לקרוא את הטור שלה בין השורות אפשר למצוא שם טיפ לחיים טובים למתגרשים החדשים, נשים וגברים כאחד, לוותר פה ושם ולגמור את זה יפה – זה טוב לילדים ולא פחות מזה להורים המתגרשים. כדוגמא היא מביאה דמות מוכרת מטוריה, אחת, דנה ספקטור, שבחרה לוותר לא' על דמי המזונות. על אף שהיא רשומה על אחת הפרידות המתוקשרות והשערורייתיות ביותר של העשור האחרון היא וא' הצליחו לייצר לעצמם גירושין מכובדים ושפויים. ספקטור היא אישה חכמה ורגישה אבל אני בספק אם היא מבינה כמה המציאות שלה שונה משל רוב הנשים המתגרשות: ראשית, בטחון כלכלי נדיר שחוסך לה את ההתלכלכות בעמידה על המקח מול אבי בתה; שנית, אקס שלא מחפש נקמה כך שהיא לא נאלצה לחיות שבועות וחודשים בפחד שייקחו לה את הילדה.

בניגוד לדנה ספקטור, רבות מהמתגרשות שאני מכירה באופן אישי חיות בפחד מצמית שייקחו להן את הילדים, מצד אחד. מצד שני הן חיות בפחד מצמית שלא יהיה להן איך לפרנס את הילדים שלהן אחרי שיזכו בהם. רוב הנשים מרוויחות פחות כסף מבני הזוג שלהן, רוב הגברים יוכלו להרשות לעצמם עורך דין יקר יותר וטוב יותר. אבל כל זמן שחזקת הגיל הרך עומדת על תילה נשים גרושות יכולות להיות בטוחות שגם אם העו"ד היוקרתי יצליח לנשל אותן מרכושן ולסחוט מהן הסכמה לדמי מזונות מופחתים בילדים הוא לא יכול לגעת. עוגן של שפיות בתוך כאוס של אי וודאות בחסות החוק לחזקת הגיל הרך.

כשמאקרו ומיקרו נפגשים

ארגוני הנשים בוחרים להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את אי השיוויון היסודי בחברה שלנו בין גברים לנשים, בין מתגרשים למתגרשות ולטעון שאי אפשר להתחיל לתקן את המצב באמצעות שיפור מצבו של הצד החזק במשוואה. ספקטור בוחרת להסתכל במיקרו, באדם הפרטי שנעשתה לו עוולה, אדם פרטי שהוא במקרה גבר שלא חטא ולא עוון. בכל הפעמים שבהן העלתה ספקטור את חמתה של האומה הפמיניסטית היו אלו מקרים שבהם היא נתנה את עצמה כדוגמא. ספקטור היא תמיד דוגמא מצויינת אבל גם במקרה זה בדיוק כמו במקרים קודמים של חמת זעם פמיניסטית, היא לא דוגמא מייצגת אלא היוצא מן הכלל. איך אומרים בפייסבוק, היוצא מן הכלל שמעיד הכלל.