יום המי-שפחה
משחק ילדים
ילדים משחקים במלעיל. לא רק ילדים אשכנזים, בדקתי. בנותי, למשל, מעולם לא שיחקו מחבו-אים אלא רק מא-חבואים, קלא-פים, מו-נופול, מיל-חמה ואם חייבים אפילו ר-ביות (רביעיות). כל מילה שיש בה מספיק הברות כדי לשנות את ההטעמה שלה הופכת ממלרע למלעיל (למתקדמים: אפילו המילה מלעיל היא במלרע. עד כדי כך) כשהיא מופיעה כשם של משחק ילדים. בלי ספק, מעל כולם ניצבת המי-שפחה (להלן, מישפחה).
מישפחה הוא משחק תפקידים אהוב על בנות (בעיקר) בגילאי שנתיים עד עשר ובשעת הדחק אפשר לצרף אליו גם בנים עם גמישות מחשבתית או אחיות גדולות. צירופו של בן למשחק מאפשרת גם לאייש את התפקיד שמטעמים מובנים הכי קשה לאייש במשחק הזה, אבא. בגלל שזה משחק של בנות תפקיד האמא מאוד פופולרי ולכן הוא סלע מחלוקת שעלול, במקרים קיצוניים, לגרום לסיומו של המשחק עוד לפני שהתחיל.
מישפחה אלטרנטיבית
לפני כמה שנים, כשהילדות שלנו עדיין שחקו בעיקר ב-בואי-נעיר-אותן-כל-חצי-שעה חברות סיפרו שבגן של הבנים שלהן נפל דבר. אחת הילדות הבינה שאפשר לשחק מישפחה עם שתי אמהות ובכך הביאה לשלום עולמי. מאז שמענו את זה מעוד הרבה חברות לסביות שיש להן בנות בגילאים הרלוונטים ורק לאחרונה שמתי לב שאצלנו בבית זה לא קורה, אף פעם לא שמענו אותן משחקות מישפחה עם שתי אמהות. מאידך, אף פעם (למעט, אולי, באחת הפעמים הנדירות שבהן אחד החברים שלהן הסכים לשחק איתן במישפחה) לא היתה במשחק דמות של אבא.
החלטתי לברר את העניין באמצעות שאלה עקיפה שחשבתי שאני יודעת את התשובה עליה. שאלתי את הבכורה (6) מי בתפקיד האמא כשהן משחקות מישפחה, להלן תשובתה: "למעשה, אף אחת". "אז מה", ניסיתי להתאושש מההלם, "זה תמיד 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'?". "כן", אישררה הבכורה, "וכלבה", הוסיפה אחותה.
גונבות את ההצגה?
ובכן, המישפחה הגרעינית של הבנות שלי היא 'אחותה גדולה', 'אחות קטנה' ו'כלבה' כשהאחות הקטנה בתפקיד 'אחותה קטנה' ו'וכלבה' – ואני לא יודעת מה לחשוב על זה. האם עשינו משהו ממש-ממש טוב או יותר סביר, עשינו משהו ממש-ממש רע? אני מניחה שיש כאן מקום ללא מעט פרשנויות שצריכות להדאיג את יצחק קדמן. מצד שני, יכול בהחלט להיות שזה אומר שהן מבינות שהדבר הכי חשוב שמשפחה זה 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'. אם כן, לא ירחק היום בו נאלץ לצרף למשפחה גם כלבה.
אמא, 2 במבצע
כתוב תגובה למרדכי עבדיאל לבטל
תנסו בעוד יומיים 
ואני קראתי את הכותרת כיום ה"מי שפחה". מצחיק.
מצחיק 🙂
למזלי אני כל כך עצלנית כך שאינני מרגישה כשפחה כלל
שלום לבת עמי.
בשלב זה לא הייתי מסיק שום מסקנות מהתנהגות הבנות שלך. מוקדם מדי והן קטנות מדי. מה שכן אני מציע לך הוא שלא לבטא רגשות אשם אלא לבטא רק אמונה בדרכך ליד בנותיך. יש משפחות הרבה יותר מוזרות משתי אמהות במקום אבא ואמא. הרגעי. בברכה מרדכי עבדיאל.
הן לא קטנות מדי ואף פעם לא מוקדם מדי לבחון את עצמך ואת ההורות שלך באופן ביקורתי. זה לא רגשות אשם ואני לא חושבת שהילדות שלי מרגישות שיש להן משפחה מוזרה.
גם לבועז היו כמה יציאות מוזרות בעבר "משפחה זה אבא ואמא", או משהו כזה, שמיהרנו מיד לתקן. ליום המשפחה האחרון הוא הכין ברכה מקסימה "לאמא ואמא ותולו". אז זה עובר, נראה לי…
אצלנו יש תקופות שזה עולה ותקופות שלא
בתור תוצאה של משפחה עם אבא ואמא שרק אחרי 30 שנה החליטו להתגרש.
חייבת לציין שההגדרות למשפחה לא חשובות, ובטח לא חשוב מה הילדות הקטנות והחמודות חושבות על זה.
הכי חשוב זה מה הן מרגישות בחיי היומיום בתוך המשפחה….
זה אולי לא הכי חשוב אבל זה בהחלט מעניין איך הילדות תופסות את המושג של משפחה ואיך הן רואות את המשפחה שלהן בתוך זה. בכל מקרה, זה חשוב שאנחנו נשים לב לאיך זה משפיע עליהן ונגיב אם יש צורך
תגובה מאוחרת ונוקדנית: הטעמת מלעיל היא הטעמת ההברה הלפני אחרונה במילה, כמו למשל קלא-פים. לעומת זאת בצורות כמו מא-חבואים או מו-נופול מוטעמת ההברה השנייה שלפני האחרונה. הטעמה זו מכונה "מלעיל דמלעיל". העברית הקאנונית (דהיינו המקראית) "לא איפשרה" הטעמת מלעיל דמלעיל, והיא חדרה לשפתינו דרך מילים שאולות. עד כאן.
קראתי את הפוסט הרהוט והאינטליגנטי על הכתבה של ספקטור. אני מסיר בפנייך כובע וירטואלי.