ארכיון

Archive for the ‘גיהינום’ Category

לא כדאי לכם לדעת

פעם תכננתי להעלות מופע יחיד שיתחיל במשפט: "כשהייתי בת 12 אבא לקח אותי לטיול בת-מצוה לתל-אביב. אבא נסע מירושלים ישר לחוף תל-ברוך, הצביע על הנוף האנושי ואמר לי 'כאן תעבדי כשתהיי גדולה'." לא ידעתי אז מה יהיה המשפט הבא בהצגה, זאת אחת הסיבות שלא כתבתי את המחזה הזה אף פעם. אולי גם בגלל שהמחזה הזה כבר נכתב פעם – המחזה הזה הוא החיים של ענבר, חברה טובה ויקרה ואחת הנשים הכי מדהימות שאני מכירה. היא ספרה לי את סיפורה קמעה-קמעה (ורק קמעה ממנו), לעתים רחוקות באופן ישיר, לרוב בעקיפין – ליוויתי אותה  פעמיים כשהיא סיפרה את סיפורה לסטודנטים לעו"ס אבל בדרך כלל קראתי אותו דרך הודעותיה בפורום של שורדות גילוי עריות.

שורדות, הן כולן שונאות את הפועל הזה והשימוש בו כשם תואר ביחס אליהן וכולן יודעות שזה מה שהן יעשו כמעט כל החיים שלהן, ישרדו. משך חודשים ארוכים קראתי פורומים של שורדות, עדויות של שורדות, יצירות של שורדות, ישנתי עם שורדות, הפרעתי לשורדות להתאבד ואירחתי בביתי שורדת במשך חצי שנה. אני מזהה שורדות בהליכה, מתוך שינה ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אבל לא חייבים לעשות את כל המסלול הזה, מפגש אחד והרבה קריאה וגם אתן ואפילו אתם יכולות לזהות שורדות או כל בחורה שעוברת התעללות שיטתית, לא משנה על ידי מי. אבל היזהרו, זה מסוכן, אם תדעו גם אתן תחיו בסיוט של הבחורה הזו. אם תדעו תהיו חייבות לעשות משהו. אם לא תעשו משהו תצטרכו לחיות עם המצפון שלכן כל החיים.

לפני כמה שנים נגשתי לדוכן של אחת החברות הסלולריות בקניון, בזמן ששוחחתי עם איש המכירות עמדו מול תצוגת המכשירים איש מבוגר וילדה יפה, אולי בת 14. האיש הצמיד את הילדה אל הדוכן ונצמד אליה מאחור, תגובתה של הילדה היתה: "די אבא, לא כאן". הבנתם, נכון? אני לא. ברגע הראשון לא האמנתי שזה באמת קורה באמצע הקניון מול העיניים שלי, ברגע השני קפאתי על מקומי בבעתה וברגע השלישי פשוט התחפפתי משם. הילדה הזאת לא יוצאת לי מהראש כבר שנים, אל תרחמו עלי. אני לא חושבת שהייתי יכולה להביא אל קיצו את הסיוט שלה אבל אם הייתי אומרת משהו לפחות הכולירע היה יודע שרואים אותו ושהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה והיא היתה מרגישה, אולי, טיפה פחות שקופה.

בשנים הקשות של ענבר, כשהיא איימה, חצי בצחוק חצי ברצינות, לגמור עם הכל נשבעתי לה, לגמרי ברצינות, שאם היא מתאבדת אני מגיעה ללוויה שלה עם אקדח ועל הקבר הפתוח דופקת לאבא שלה כדור בראש. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם חס וחלילה היא לא היתה שורדת, אבל ענבר היא אחת הנשים הכי מדהימות בעולם. היא לא סתם שרדה, היא המציאה את עצמה מחדש ובין השאר נישאה לפני שנה לאיש מתוק ומדהים. הוזמנו לחתונה, כולנו. אני שיקשקתי מפחד מהמחשבה על המפגש עם השטן, אשתי פחדה על הילדות. השטן לא היה הפדופיל המועד היחיד בין המוזמנים. בסופו של דבר נשמנו עמוק, המפלצות מריחים קורבנות והילדות שלנו הן לא קורבן ובכל מקרה לא התכוונו להתרחק מהן ליותר מחצי מטר או למצמץ.

 אני לא משלה את עצמי שהילדות שלי מחוסנות מכל צרה ומצוקה אבל כמו שאני יודעת מצוין אחרי שקראתי ושמעתי עשרות עדויות, לרוב הקורבן הבאה היא הקורבן הקודמת. גם אם הסכנה היא לא מיידית, יום אחד יהיו להן חברות וחברים מבית הספר והן יספרו עליהם ויביאו אותם הביתה, ויום אחד אני אבין שמישהו מהחברים שלהן חי בגיהינום ושאני לא יכולה יותר לשתוק. אני לא אוכל להרשות לעצמי לסובב את הגב ולהתנהג כאילו לא ראיתי כלום ולו מהסיבה האגואיסטית שכשזה כל-כך קרוב זה כן מסכן גם את הילדות שלי. אבל מה אני כן אעשה באמת שאין לי מושג.

כנראה שאלך לבית הספר ואדבר עם המחנכת והיועצת והן ידברו עם הילדה והילדה תגיד שהכל בסדר. ואני הרי לא אשת מקצוע, אני ארכיאולוגית ולסבית ואולי בעצם סתם מטורפת ששונאת גברים. אני יודעת שרוב הסיכויים שלא יצא מזה כלום אבל אני אעשה את זה. אולי אלך למשטרה – בלי תלונה של הילדה ובלי עדויות ואספר להם שאני יודעת בוודאות שיש פה ילדה שעוברת התעללות בגלל שכבר פגשתי בעבר ילדים שעברו התעללות. הם אפילו לא יפתחו תיק. כנראה שלמשטרה אני לא אלך.

כנראה שהדבר היחיד שאנחנו יכולות באמת לעשות זה להיות האמהות הקוליות האלו שמדברות עם הילדות שלהן על הכל ושהחברות והחברים שלהן יודעים שאפשר לדבר איתן על הכל ולקוות שהילדה מהגיהינום תחשוב שאפשר לסמוך עלינו ותענה לי כשאני אשאל אותה אם מישהו עושה לה משהו רע.

:קטגוריותגיהינום, כללי