ארכיון

Archive for the ‘דוסיות גאות’ Category

שי פירון, הומופוב אבל כמוך

הבחירות הקרובות יהיו הפעם השלישית שבוחרים פה ראש ממשלה וכנסת בשבע השנים האחרונות. בפעמיים הקודמות לא טרחתי לקחת חלק בפארסה הדמוקרטית הזו, בבחירות הנוכחיות כנראה שאלך אל הקלפי כמו שגברים הולכים לאיקאה, כי אישתי מכריחה אותי. אני כותבת את זה לא בכדי שתרגישו צורך להסביר לי מהי חובתי האזרחית, בשביל זה, כאמור, יש לי רעיה אוהבת ודעתנית. אני כותבת את זה רק בשביל להבהיר שבאופן כללי זה מעניין אותי כקליפת השום.

זה באופן כללי אבל באופן ספציפי התכנסתי כאן היום כדי לכתוב על שי פירון, מספר 2 ברשימת "יש עתיד" של יאיר לפיד. את הטורים של לפיד לא קראתי ב-15 שנים האחרונות, כשהיה לו טוק-שואו בערוץ השני לא היתה לי טלויזיה והיום משיש לי היא כבויה בערב שבת כך שגם בשבתו כמנחה היומן של הערוץ השני לא התעדכנתי מה חדש בשחור.

דווקא את מספר 2 שלו פגשתי פעמיים בשנתיים האחרונות, שמעתי אותו מדבר על עתידה של הציונות הדתית בכלל, כולל היחס שלה לערכים מערביים-ליברליים, ועל היחס שלה להומואים ולסביות בפרט.

לפני עשור פירון ענה לשו"תים באתר כיפה ותשובותיו היו מחרידות והומופוביות (בתגובה המצורפת לינקים לשו"תים ההם וכן חשיפה!). באותן שנים, יש לשער, פירון לא הכיר הומואים ולא הכיר את טיבה של הרשת. לא תתפסו אותו בביטויים דומים מהשנים האחרונות כי מאז הוא הכיר הומואים ולסביות כמו גם את כוחה של הרשת. אז מי אתה שי פירון – איש הגון ששינה את דעתו או פוליטיקאי מדופלם שמכוון לבטן הרכה של המרכז הפוליטי?

באופן אישי אני אכן מאמינה לו שהוא שינה את עמדתו באופן מהותי, שהוא לא חושב שהומוסקסואליות היא פגם מוסרי יסודי ושהוא לא חושב שאפשר או צריך לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם. אני מאמינה לו, לא רק בגלל שהוא שכנע אותי בכריזמה (הקיימת) שלו ובבדיחותיו (המצחיקות במידה) – אני לסבית מקצועית כבר חמש שנים ומעודי לא פגשתי הומופוב מזן התועבה שמסוגל להסתיר כל כך טוב את דעותיו ואת תחושת הגועל שלו.

שי פירון הוא רב אורתודוכסי, אבל הוא איננו פוסק הלכה. גם אם הוא יחליט יום אחד לקפוץ מעל הפופיק ולהתיר משכב זכר זה לא יעזור לאף אחד. אף הומו לא יסמוך על פסק כזה והוא לא יקטין את המצוקה של ההומו הדתי. פירון , כאמור, איננו פוסק. הוא מחנך. תפקידו, לפיכך, הוא להגיד את הדבר הנכון, זו הדרך שבה הוא יכול להקטין את המצוקה של תלמידיו. אם הוא מצליח לעשות את זה כנראה שההומפוביה שלו לא גרועה יותר מזו של 95% אחוז מהאוכלוסיה.

"אדם הוא אדם, לא מעניינת אותי הנטיה המינית שלו", זה מה שפירון אמר לפני שנה וחצי מול אולם מלא ב-120 איש, ואז הוסיף שמצעדי הגאווה הם אלו ששורפים לו את הפיוז. באמת מאוד מקורי, לגמרי שונה מכלל האוכלוסיה החילונית והליברלית.

אז תעשו לי טובה, אם יש לכם משהו נגד שי פירון זה לגמרי בסדר מבחינתי אבל הטענה שהוא לא ראוי להיות ח"כ בגלל שהוא הומופוב היא ממש מגוכחת.

יבוא לך דינה, יבוא לך

פרולוג תרבותי

באחת הסצינות היותר אנינות בסרט המיתולוגי "מציצים" הרב לשעתיד אורי זוהר תוקף מינית את מונה זילברשטיין וכשהיא אומרת לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הוא שואל למה. "לא בא לי", עונה לו זילברשטיין בקולה הילדותי, "יבוא לך דינה, יבוא לך", עונה זוהר בקולו הגברי. יבוא לכם, חבר'ה, יבוא לכם –  זאת ההלכה המפורשת עליה מסתמכים אוסף מרושע של רבנים וארגונים שעושים כל אשר לאל ידם כדי לדון לסביות והומואים דתיים לחיי אומללות מסוגים שונים.

הנחשול

נראה שבימים אלו – רגע אחרי ט' באב רגע לפני חודש אלול (ואת מי בכלל מעניינת מחאת האוהלים, הפיגוע על גבול מצרים ומטחי הטילים על הדרום) הציבור הדתי לאומי עסוק בעניין אחד בלבד – לחתן את הומואיו. אחרת איך תסבירו את הצונמי העכור הזה: ב-18.8.11 באתר הדגל הדוסי, "כיפה", מתפרסמת ידיעה על מיסודו של התחביב של הרב ארל'ה הראל (פורסם בהארץ כבר במרץ), חיתונם של לסביות והומואים דתיים. ההתנגדות למיזם הזה באה ממקום מעט לא צפוי, 'עצת נפש' שב-21.8.11 מוסרים ל"כיפה" "כי הקמת משרד השידוכים החדש להומואים דתיים לא פותר את המצוקה שלהם". פייר, הופתעתי.

רק בשלב הזה (21.8.11) מתעשתים ב-ynet, האתר שבטוח שהוא קובע את סדר היום הציבורי במדינה הזו, ובערוץ היהדות שלו שמתיימר לקבוע את סדר היום הדוסי ומעלים מאמר בעל תוכן מקורי ומפתיע: מיזם אינטרנטי חדש, שהוקם בתמיכת שורת רבנים מובילים בציונות הדתית, מציע לשדך בין הומואים ללסביות דתיים. סקופ! במקביל עולה טור עם סיפורם האישי של שני בדויים שעשו את זה ושרדו כדי לספר. מופתעים, חכו עד שתראו את מאמר התגובה שהתפרסם למחרת 22.8.11 באותו ערוץ חדשני וחרוץ, סקופ נוספ! הרב אבינר, האב הרוחני של ארגון "עצת נפש" מתנגד למיזם החדש: "שידוך בין הומו ללסבית לא מביא אושר", הוא קובע ומוסיף, "ילד צריך הורים שאוהבים זה את זו, ולא זרים האחד לשנייה". פייר, אני עדיין מופתעת.

מה הקטע של ארל'ה?

עכשיו בואו נראה מה בדיוק מספרים לנו במאמרים האלו. מעיון באתר "כיפה" נמצאנו למדים שהמיזם הזה הוא מאוד אקסלוסיבי, לא כל אחד יכול להתקבל וזה אפילו לא בחינם, בשביל הסיכוי להרוס לעצמכם את החיים אתם נדרשים (במידה ואתם מספיק הומואים) לשלם 150 ש"ח, על חתונה יגזור הראל קופון של 1500 ש"ח. כמו כן, מסתבר, שבעיני הראל העובדה שבני הזוג אינם משקרים זה לזה (שהיא מבורכת כשלעצמה) מספיקה כדי שהוא יוכל להגיד שבדרך הזו "אין שקרים וחצאי אמיתות" כי לשקר להורים זה בסדר גמור ואת הילדים הראל לא סופר.

בכתבה ב-ynet מתגלה ארל'ה הראל לא רק כנגר שמוכר מיטות סדום אלא גם כמי שיצטרך לחזור על הקורס במבוא ללוגיקה. את התנגדותו להקמת תא משפחתי הומואי או לסבי הוא מסביר כך: "מעבר לאיסור ההלכתי שבדבר, זוהי מחשבה תמימה לחשוב שהזוגות הללו לא יקיימו יחסי מין". ואילו את יתרונות הנישואים הפיקטיביים הוא מסביר כך: "יש אפשרות מראש שבני הזוג יאפשרו זה לזה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים עם בני מינם, מה שמוריד את האפשרות של בגידה – משום שהצדדים מודעים לכך. העבירה היא, אם כך, רק בין האדם לבוראו ולא בין האיש והאיש." (השגיאה במקור, תודה לאל ולפרוייד על חסדים ופליטות מקלדת קטנות).

אתם מבינים? קודם הוא ממציא איסור הלכתי על זוגיות והקמת בית חד מיני [1], אחר כך הוא רומז לכך שיש איסור הלכתי על כל סוג של יחסי מין בין בני אותו המין ולבסוף הוא מתנגד למונוגמיה ונאמנות בזוגיות לסבית או הומואית. אבל אם ההומו והלסבית כבר התחתנו זה עם זה הם יכולים להסכים ביניהם על נישואים פתוחים, מכיוון שכאן הראל לא מביע תרעומת כלשהי הייתם יכולים לחשוב שמדובר בסוגיה שלהלכה היהודית אין בה דעה או עניין [2]. במקרה כזה, ורק במקרה כזה העבירה היא בין אדם לבוראו. כשתגיעו לבית דין של מעלה תגידו שארל'ה שלח אותכם.

אבינר, עליו לא הייתי מאמינה!

מכל האנשים בעולם דווקא הרב אבינר מתנגד לסידור ההומאני הזה, מכל הסיבות שבעולם הוא בוחר להזכיר דווקא את הילדים שייוולדו לזוג המאושר. שכן, "כדי לגדול באופן בריא, ילד צריך הורים שאוהבים האחד את השנייה, ולא זרים זה לזו." בכתבה באתר "כיפה", אם אתם זוכרים, עצת נפש הודו שהטיפולים ההתנהגותיים והפסיכאטריים לשינוי הנטיה המינית "בד"כ לא הניבו פרי, ואף עוררו התנגדות בקרב הקהילה הפסיכולוגית ובצדק". באותו מאמר עצת נפש מבטיחים שיטות טיפול חדשניות, יעילות ביותר ועם אחוזי הצלחה גבוהים מהמקובל בפסיכותרפיה בכלל. במאמר ב-ynet אבינר חושף את הסוד מקצועי, "השיטה הרפרטיבית" שמה. ובכן, מדובר בשיטה באמת חדשנית, כפי שתוכלו לקרוא בספרו של ג'וזף ניקולוסי Reparative Therapy of Male Homosexuality שהתפרסם בשנה החדשנית 1991.

"כיום, לאחר התפתחויות רבות של הטיפול והמחקר, התפתחה והתבססה ההבנה שאת המשיכה ההומוסקסואלית המינית והרגשית יותר נכון לתאר ככמיהה גברית אצל גברים, וככמיהה נשית אצל נשים", מסבירים בעצת נפש. את ההמשך אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם אם חשקה נפשכם בלהג פסאודו פסיכולוגיסטי שיירי רוחניות ושקרים . אם לא אני אצייד אתכם בשורה התחתונה, עצת נפש מנסים מזה כמה חודשים למתג את עצמם כאנרגיה סולרית, יש להם לוגו חדש וירוק, אתר חדש וירוק (שנבנה ופותח על ידי "כיפה") ושיטות טיפול מוארות ומתחדשות.

קרטושקע או קרטופלע?

אבינר והראל הם שני אנשים, שמסיבות השמורות עמם, עוסקים באובססיביות במיניות בכלל ובמיניות הומולסבית בפרט. אבינר והראל הם שני אנשים שמתהדרים בתואר רב ולא מהססים לעשותו קרדום לחפור בה. אבינר והראל הם שני אנשים שלא בוחלים בשום שקר בדרכם לכיסיהם של הומואים דתיים והוריהם שמוכנים לעשות כל דבר כדי להינצל מהצרה האיומה הזאת שנפלה על ראשיהם. אבינר והראל הם שני הרבנים היחידים בציונות הדתית שלא מתייחסים להומואים הדתיים כאל תפוח אדמה לוהט אלא כאל תרנגולת שמטילה ביצי זהב. משום כך, כל יתר הרבנים ממהרים לתמוך בכל יוזמה שתרחיק את ההומואים מהפרצוף שלהם ומהציבוריות בכלל – שיטפלו בהם אנשי מקצוע, שיתחתנו סטרייט ויראו כמו כולם וימותו מבפנים לבד ובשקט, בלי להפריע את מנוחת השכנים (כן, ידידי רון יוסף, מטרת היוזמה היא להמשיך להחביא את ההומואים והלסביות הדתיים ואם אפשר אז גם להתעלם מהם). משום כך אבינר והראל מורטים זה את נוצותיו של זה, תוך שהם שומטים את הקרקע מתחת לטיעונים של עצמם.

אפילוג תרבותי

אילוסטרציה

ומילה אחרונה ל-ynet יהדות, רואים לכם. מישהו מכר לכם אייטם לעוס, אייטם שהוא מכר שלושה ימים קודם לכן לאתר מתחרה. גם התגובה שפרסמתם פורסמה כבר, למעשה, יום קודם באתר המתחרה. בחרתם לפרסם טור שמדבר בשבח מפעל השידוכים אך סרבתם לפרסם טור שמציג אלטרנטיבה שהיא מחוץ לארון. כמו כן, פרסמתם את תגובתם של שני ארגוני ההומואים הדתיים שאינם קשורים במיזם השידוכים החדש אך לא טרחתם לבקש את תגובתה של בת-קול, ארגון לסביות דתיות. ויש לי גם מילה טובה ל-ynet יהדות, תודה שהורדתם את תמונתי ששימשה כאילוסטרציה לכתבה גזענית בערוץ הגזעני שלכם, אורות.

שתי הערות הלכתיות

[1] עד העשור הקודם לא נדרשה ההלכה היהודית לסוגיות הומוסקסואליות מלבד איסור התורה המפורש על משכב זכר. מהטעם הזה לא היתה להלכה עמדה בנוגע לזוגיות החד מינית, בנפרד מיחסי המין החד מיניים, בנפרד ממשכב זכר. כמו כן לא היתה לה עמדה בנוגע לתא משפחתי חד מיני למעט העניין המטה-הלכתי שמי שמקימים תא משפחתי חד מיני לא מקיימים את המצווה בבראשית ב': "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." דיונים הלכתיים, או שנושקים להלכתיים בסוגיות של זוגיות/משפחתיות/הורות חד מינית מתקיימים בעשור האחרון בחדרי חדרים או בשו"תים באינטרנט על ידי רבנים כמו ארל'ה הראל, יובל שרלו, חיים נבון ואולי גם שי פירון. שלושת האחרונים צנועים ונבונים דיים בכדי להגיד שהסוגיות צריכות דיון ואילו הראל מרגיש בשל דיו כדי לפסוק – אסור, ולנמק – דההה. אקסיומה.
[2] ברור שיש לה. אישה נשואה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים היא נואפת ודינה מוות דאוריתא, במדינת ישראל ניאוף הוא עילה לביטול מזונותיה במקרה של גירושין. הראל לא חושש מהעניין מהטעם הפשוט, האישה היא לסבית ואם היא תקיים יחסי מין מחוץ לנישואי השקר שלה זה יהיה עם אישה – אישה נשואה שמקיימת יחסי מין עם אשה לא נחשבת נואפת שכן מבחינת ההלכה אין דבר כזה יחסי מין בין נשים.  וכך כותב הרמב"ם (ספר קדושה הלכות איסורי ביאה כ"א ח'-ט'): "אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו–שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה–שאין כאן זנות.  וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה."  אלא אם כן הוא הומו? הראל מסתיר מה שבא לו, מבליט מה שבא לו ומנמק את מה שאין לו צידוק ב"ככה".

עגלות, גאווה ונבואה (לאו-דווקא בסדר הזה)

מי אמרה כבר לפני חצי שנה?

אשתי היקרה וידידי אשר על הפיד, התאוננו, התלוננו, שינאו את צה"ל וצאו להפגין, אני רואה שזה עוזר לכם להעביר את הזמן – כך או כך המציאות תשתנה. אם יש משהו שיכול לסובב את הגלגל מהר יותר זה לא עוצמת ההתנגדות שלכם אלא רק רמת החזירות, הטימטום והרשעות של מי שנמצא עכשיו למעלה.

ב-11.01.11 בפוסט שכותרתו "כשלקחו את הקומוניסטים" לעגתי לשמלאנים הנסערים שמרגישים שממשלת הימין לוקחת אותם וכולם שותקים, הזכרתי להם שכבר לקחו אותנו והם שתקו. כמובן שלא היה להם מושג על מה אני מדברת וייחסו לי, כהרגלם כשמישהו חושב אחרת מהם (הרגל מאוד המוני, אגב, בהחלט לא משהו שמייחד אותם), הזיות. אף על פי כן בחרתי לעודד את רוחם ולהזכיר להם שזה בסך הכל לונה פארק וסופו של הגלגל הענק הזה להתהפך. אז זהו, הסאה הוגדשה, המהפכה התחילה ואני גאה להיות זו שכתבה את זה כבר לפני שבעה חודשים.

מצעד הגאווה או צעדת העגלות?

יש שעות רבות במשך היום שבהן מכרסם בי צער עמוק על כך שלא יוצא לי לקחת חלק מאבק האוהלים. בינתיים אפילו לא יצא לי לבקר שם לחמש דקות כדי לבהות ביושבי האוהלים, למרבה המזל הצלחתי לקבוע דעה מוחלטת על הסוגיה גם בלי להיות שם. אבל הייתי רוצה להשתתף היום בצעדת העגלות, מחאת המשפחות או מה שזה לא יהיה אבל יש בעיה קטנה, באותה שעה ממש מתקיים בירושלים מצעד הגאווה שהתאריך שלו נקבע כבר לפני שנתיים (במוצ"ש ה-1 בספטמבר בנחמני, ת"א). אני יודעת, ביום ראשון יתקיים מצעד דומה בירושלים אבל כבר יש לי ישיבה דחופה שנקבעה לפני שבועיים.

כי זה המצב, המחאה הזו התעוררה סופסוף והעם יוצא לרחובות אבל אני, אם לא אכפת לכם כבר שנים בכבישים. ברגעים אלו אני כבר מתנדבת בארבעה ארגוני להט"ב שונים ואם ארחיב טיפה את הפריים אוכל לומר בגאווה שב-23 שנים האחרונות לא עבר חודש שבו לא הייתי מעורבת ופעילה חברתית. אפילו בשנתיים שהייתי עם הילדות בבית  עשיתי כמיטב יכולתי להביא גם קצת תועלת חברתית. אני חושבת שבסופו של דבר כשהנכדים שלי ישאלו אותי איפה הייתי כשהאסקפיזם מת אוכל לומר בגאווה שלא הלכתי להלוויה שלו כי לא הכרתי אותו.

שתי הערות על ימין ושמאל

בשבועות האחרונים אני לא צופה בחדשות, מספיק לי מה שאני קוראת במשך היום באתרים וגם שם אני רחוקה מלקרוא הכל. קראתי בימים הראשונים על גירוש הפוליטיקאים מהמאהלים וויתרתי על צפיה בסרטונים הנילווים. אבל אחרי שחצי יום הקיר בפייסבוק היה מלא בקישורים לסרטון של מירי פסקל Vs מירי רגב הצצתי בו. זה היה אחרי שכבר לפני כמה ימים מישהי העירה איפשהו שהסרטון (שלא ראיתי) של הסאונד ביט עם ההברקה השיווקית של רגב "תגיד לי, אתה סתום?" הוא קצת אלים ומיזוגני. ובכן, אנשים שמתעדכנים בצורה שונה ממני אולי לא נזקקו לסרטון של מירי פסקל כדי לדעת שהמוחים הכועסים ברוטשיטלד גירשו את רגב תוך שהם שופכים עליה מים, סמל שפע ידוע ומנהג מקובל בקרב יהודי ג'רבה כשרוצים לאחל למישהו שיחזור בשלום.

במוצ"ש בהפגנה הזכורה לטוב בת"א הונף שלט שהכריז "מובארק, אסד, נתניהו". שלושה ימים ניסיתי להבין מה הוא מזכיר לי השלט הזה, ובכלל, חופש הביטוי וכל זה אבל מה הוא רצה להגיד הבחור, מה משותף לשלושתם? בסוף הבנתי, מובארק, אסד ונתניהו שלושה דיקטטורים רצחניים, די דומה לפוסטר המפורסם של רבין בכאפיה.

אני צריכה לכתוב במפורש את המשפט הבא או שהוא מובן?

(את תמונת המצעד דאשתקד הוספתי אחרי שכבר העליתי את הפוסט ואני לא מצליחה לשכנע את המערכת לסדר אותן הפוך. אז דמיינו את זה בסדר הנכון, קודם כל הגועל נפש אחר כך איך עושים הפגנה באהבה)

מצעד הגאווה, ירושלים, 2010

כמה אנין

הומופוביה בדרכי נועם

נכתב כהרצאה לכנס הקווירי "סקס אחר 11" ומועלה כאן בשינויים המינימליים המתחייבים

ערב טוב, שמי בת עמי, אני נשואה לאורית ואמא לשתיים, לסבית במקצועי. כלומר, במקצועי אני ארכיאולוגית אבל אני לסבית מקצועית: חברת הוועדה המנהלת של בת קול, ארגון לסביות דתיות, חברה בוועד המנהל של המניין הגאה ומתנדבת בחושן ושבל. לסבית מקצועית.

הומופוביה בטעם של פעם או פיור הומופוביה

נסים זאב, יולי 2003: "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", אלי ישי, פברואר 2006: "הומואים ולסביות הם אנשים חולים", הרב דוד בצרי, פברואר 2006: "השלג יטהר הומוסקסואלים ממחלתם", שמואל אליהו 2006: "הומואים דתיים -יהודים למען ישו (משחק אסוסיאציות)" הרב איתן זן-בר 2009: "…אנשים אלו מפתים נערים צעירים ליפול ברישתם". עתינאל שנלר 2006: במכתב ליו"ר הכנסת טוען שביקור בני נוער להטב בכנסת יהפוך אותה "לדיקטטורה של סטייה וסדום ולעמורה". מנחם פרומן 2010 (לברכה קורן, לסבית): "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך. תני לי את הכתובת, אני אדבר, ואני אגיד להם 'הורים, בואו תשבו עליה שבעה, תבכו'"

אנחנו כבר כמעט רגילים לשמוע בתקשורת התבטואיות כאלו של רבנים ומנהיגים דתיים המתבטאים באופן מאוד בוטה כנגד אנשים וארגונים להט"ב. נדמה, כאילו מאז ומתמיד השנאה וההומופוביה של הממסד האורתודוכסי הוגשו לקורא/צופה באופן גולמי, פלסטי. הכל על השולחן, שחור על גבי לבן. זה לא תענוג גדול אבל אנחנו כבר מזמן לא מופתעים מהמפגשים הברוטאליים האלו. מערכת החיסון שלנו למדה להתגונן והתגובה שלנו מהירה ויעילה למדי.

אלא שבשנה האחרונה התוודענו לזן חדש של הומופוביה מצד רבנים ומנהיגים דתיים – בחרתי לקרוא לה הומופוביה בדרכי נועם. מדובר ברבנים ומנהיגים שנחשבים מתונים יותר, בדרך כלל מתוך הציונות הדתית (שלא לומר אשכנזית), שנמנעים מרטוריקה מתלהמת – הם לא שונאים ולא נגעלים ולא מדברים על תועבה, מחלה או נטיות הפוכות, חלקם מציגים את עצמם כידידים כמי שנמצאים 'בצד שלכם'. אבל האמת היא שהם לא ניצלו מהומופוביה (כפי שהם עצמם וודאי בטוחים), הם פשוט העבירו אותה לערוצים פחות גלויים. כמובן שאני מברכת על המעבר מהטקסט לסאב-טקסט ועל המאמץ הניכר בבחירת המילים, נימוס הוא מאבני היסוד של חברה מתוקנת. אולם חובתנו, יותר מבעבר, להתריע ולחשוף את ההומופוביה גם כשהיא באה מצידם של האנשים היחידים בחברה שלנו שמוכנים לעמוד לצידנו.

מכתב הרבנים האמריקאי: Too Good To be true, or too true to be good?

הדוגמה הבולטת ביותר לשלב האבולוציוני הזה היא הטקסט שזכה לכינוי "מכתב הרבנים האמריקאי" שחתומים עליו רבנים, רבניות, רבּוֹת ושאר מנהיגות בינהם לא מעט ישראלים. המסמך הזה (שנכתב באנגלית וצורף אליו תרגום רשמי לעברית) קורא לציבור להתנהג בצורה תרבותית כלפי הומואים ולסביות ולקבל אותם בחברה. וכך הם כותבים בפיסקה הראשונה (מתוך התרגום הרשמי): "כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים…להביך, להטריד או להשפיל מישהו בגלל נטייתו ההומוסקסואלית, או מפני שיש לו משיכה לבני מינו, מהווה איסור חמור בתורתנו, והפרה של הערכים המקודשים ביותר ביהדות". יש שני ערכים יהודיים שמחייבים התנהגות מכובדת לזולת – ערך השיוויון שבא לידי ביטוי במדרש "ואהבת לרעך כמוך" ונגזר מבריאתו של האדם בצלם אלוהים. הערך השני הוא ה'חסד' שמביא איתו היררכיה מובנית וציפיה ממי שנמצא בעמדה גבוה יותר לחמול על מי שלא שפר עליו גורלו כמו למשל אלמנה, יתום וגר.

על פניו, הפסקה הראשונה במכתב מכריזה על הומואים ולסביות כשווים בפני האל ונראה שאם אחרי זה אני עוד מוצאת על מה להתלונן אז אני באמת לסבית מקצועית. אז כן, אני לסבית ממורמרת, כי אחרי הפסקה הראשונה, המהממת והרדיקלית, המסמך הזה עושה ככל אשר לאל ידו לעקר אותה מכל משמעות. וכך נכתב בפסקה השלישית: "ההלכה רואה בנישואין בין איש ואשה את המודל האידיאלי, ואת הביטוי הלגיטימי היחידי של יחסי מין". ובכן, בעוד החלק החלק הראשון של המשפט הוא תאור עובדתי של המציאות ההלכתית והמחשבה האורתודוכסית, החלק השני הוא, במקרה הטוב, עלבון לאינטליגנציה. הרי, יש כל כך הרבה סוגים של יחסי מין שהם לגיטימים בעיני ההלכה ולא מעורבים בהם איש ואישה הנשואים זה לזה – למעשה, כמעט כל מה שגבר יכול להעלות על דעתו.

שיהיה ברור, המשפט הזה הוא הצהרה זאת לא הלכה בשום צורה. נדמה לי שאפשר להקדיש כנס 'סקס אחר' שלם רק למשפט הזה. המשפט הזה ראוי לכנס משלו בגלל שהוא מציף את הצורך של הממסד הדתי למשטר את כולם באמצעות הגבלת הסקס לנישואים בלבד. מכיוון שההלכה ממשטרת כבר את הנשים המשפט הזה מציף את הצורך של הממסד למשטר גם את הגברים. כולל הגברים הסטרייטים. לצערו של הממסד, ההלכה לא נותנת לו את זה אבל ההומופוביה של הממסד מאפשרת לו לשחרר את ההצהרה הזו וההומופוביה של הקהילות פוטרת את הממסד מחובת ההוכחה. בקיצור, זה הבל – ורק הרגש המוכר למדע בשם שני-גברים-מתנשקים-?-איכס-! רק הרגש הזה יכול לגרום לאדם סביר להעלות על הכתב משפט כזה. רק הומופוביה יכולה לאפשר למשפט כזה לשרוד עשרות עורכים, עריכות, שכתובים והגהות. רק הומופוביה יכולה להפוך אנשים משכילים ובקיאים בדיסציפלינה שלהם, קרי רבנים, לעיוורים לכשל כזה.

סובלנות: האם הסובלנות נגמרת בגן מאיר?

לפני שלושה שבועות ארגנה בת קול בשיתוף חברותא, קולך ונאמני תורה ועבודה ערב שעוסק בסובלנות בחברה הדתית, במהלכו התקיימה שיחה בין הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת לעיתונאית אפרת שפירא רוזנברג. במהלך הערב פירון סיפר כאנקדוטה שבאותו היום הוא אמר לחבר שלו (כשברור לכל השומעים שמדובר ברב יובל שרלו) שלמזל שלו בחיים קוראים בני לאו, "כל פעם שהרב בני לאו כותב משהו אתה צריך לשלוח לו פרחים". שרלו, פירון ולאו נחשבים כיום לנבחרת העתודה של רבני הציונות הדתית – שלושה רבנים צעירים יחסית, שיש להם קהל תלמידים מסויים שמובילים קו ליברלי בציונות הדתית. שרלו שהיה עד לפני כשנה וחצי הדובר הכי "קולני" של האסכולה הזו ובין השאר התראיין בנושא של הומואים ולסביות כמעט בכל פעם שביקשו ממנו, חטף בסופו של דבר באבי-אביו מהציבור וזכה לתואר הגנאי "נאו-רפורמי". מאז הוא הוריד פרופיל באופן דרמטי, הוא מסרב להתראיין בנושא ההומו-לסבי ואף הודיע שהוא מסיר את תמיכתו מארגון חברותא – בו תמך בעבר באופן גלוי.

התפיסה ששלושת אלו חולקים אומרת שאדם נברא בצלם, שזכויות אדם, שיוויון זכויות ודמוקרטיה הם לא רק ערכים מערביים וליברליים אלא ערכים יהודיים ושאם לא נזכור את זה יקרה משהו רע ליהדות שלנו. שרלו, כאמור, הסיר את תמיכתו מארגון חברותא בלי לספק לכך הסבר, והוא נמנע בשנה האחרונה מלהתבטא בנושא הלהטבי. האחרים, שעד אז נתנו לו לעמוד לבד בפרונט ולהוציא עבורם את הערמונית מהאש מוצאים את עצמם, כעת, נדרשים לשאת בנטל. ביום העיון שנערך לפני שלושה שבועות אמר פירון: "לא מעניין אותי מה הנטיה המינית של אדם. אני חי בתודעה חברתית של אדם באשר הוא האדם. אני חי בתוך תודעה של נאמנות להלכה ובתוך זה יש הרבה דברים שקשה לי איתם, מוסרית. ויש רובד שלישי וזה הפער בין ההתייחסות לתנועה לבין אנשים פרטיים. וגם פה יש עניין, יש את האדם הפרטי שיכול להיות הומו או לסבי ואין לי שום עניין איתו ויש צעדה, לצורך הדוגמא, שזה מקפיץ לי את הפיוזים, שזה מייצר אצלי המון התנגדויות." – ההתנגדות להתארגנות להטבית ולמצעד גאווה, הם מפלטו הידוע של ההומופוב המודחק באשר הוא.

סבלנות: האם הדרישה לסבלנות נגמרת אי פעם?

באירוע שארגנו חברותא ובית הלל לפני שלושה חודשים וכותרתו היתה "את שאהבה נפשי – קונפליקט הומואים ולסביות בעולם הדתי" התארח הרב בני לאו. עד לשנה האחרונה נמנע לאו מלהתבטא בתקשורת בעניין הלהטבי למרות שדעתו היתה פחות או יותר ידועה. כיום, גם כשהוא מדבר הוא משתדל מאוד שלא להגיד שומדבר בעל משמעות. בחלקו הראשון של הערב הוקרן הסרט "ואהבת" של הבמאי חיים אלבוים. לאו שדיבר מיד כשהסרט הסתיים אמר שלא היה צריך לקרוא לסרט "ואהבת" אלא "וישם לך שלום" – פסוק מתוך ברכת הכהנים שהוא גם המשפט שאיתו מסתיים הסרט. הרב בני לאו הוא אדם אינטליגנטי ומשכיל ואין לי ספק שהוא שולט בשפה הקולנועית, לפחות ברמת הצופה, לכן קשה לי מאוד לפרגן לו ולהגיד שהוא פשוט לא הבין כלום. "ואהבת את ה' אלוהיך" – הבמאי יוצר אסוציאציה בין אהבה לאל ובין אהבה רומנטית לגבר ונראה שלאו קצת מתקשה לשאת אותה. בחלקו השני של הערב התקיים רב שיח אולם לאו לא נטל בו חלק, הוא בא לאירוע רק כדי 'לברך' ולהגיד 'דבר תורה'. המסר העיקרי שלו היה שהומואים ולסביות צריכים להיות יותר סבלניים כלפי בני משפחותיהם (הבלתי מקבלים).

אני יודעת, כולכן כבר קבלתן והענקתן את העצה הזו לפחות פעם בחיים, אבל זה אחרת כשזה בא מבעלת ניסיון. כשמסר כזה מגיע מאדם שמקבל עשרות פניות של הומואים, לסביות והוריהם המשמעות שלו היא אחת, אני צריך עוד זמן. כשמסר כזה מגיע מאדם שמעיד על עצמו שהוא בעסק כבר 15 שנים המשמעות של זה היא אחת, הזמן הזה לעולם לא יגיע. אבל הוא לא רק אומר שהומואים ולסביות צריכים להתאזר בסבלנות אלא גם שזו חובתם. לשיטתו, מרגע שאדם יוצא מהארון הוא משנה באופן יסודי את יחסי הכוחות בינו לבין שאר העולם, עכשיו ההומו-לסבית היא החזקה והחברים ומשפחה ובמיוחד ההורים, הם החלשים. וכחזק, מן הראוי שתתאזר בסבלנות וגם תבין ותכיל את הקושי והמצוקה של ההורים שלך, שלא לומר, תחמול עליהם. אני לא צוחקת עליכם, מול אולם מלא, הורה ומחנך בישראל הופך את היוצרות ומחליף את תפקידי הורה/ילד. הוא קורא להומו שאך זה בקע מהארון לסלוח להוריו שאינם מקבלים אותו, להכיל את המצוקה שלהם, את האכזבה שלהם ממנו, את הבושה שלהם בו. להכיל ולהתאזר בסבלנות. וכדי להדגים כמה לסביות יכולות להיות לפעמים קוץ בתחת (הפרשנות שלי בנ"פ) הוא מספר את הסיפור הבא: מדובר בלסבית שהוא מכיר כבר כמה שנים, גם אותה וגם את משפחתה והוא כל כך מכיר ומעורה במצבה המשפחתי שהוא יודע מי במשפחה מקבל אותה ומי לא. אתם מבינים, יש במשפחה אנשים שמקבלים אותה אבל זה לא מספיק לה, עכשיו "לבת-זוג שלה נולד תינוק" (לאו לא נותן שום רמז שהוא מבין שזה ילד משותף). ועכשיו היא דורשת מההורים שלה שיכירו בילד הזה (שמבחינתו הוא של בת הזוג ולא שלה) כנכד שלהם.

לא דברנו עוד על המרה

עוד זה מדבר וזה בא – אני עדיין בכנס "את שאהבה נפשי", באותו מפגש השתתף גם הרב ארלה הראל – מה שאני הולכת להגיד עכשיו לא בא כדי להשפיל או לרומם רק לסבר את האוזן לקהל החילוני שלא מכיר את הנפשות הפעלות, הראל לא בליגה של שרלו, פירון ולאו מבחינת "חשיבותו" ורמת ההשפעה שלו על הציבור הציוני דתי. הראל פתח במעיין התנצלות על כך שהוא ידבר רק על הומואים כי זה מה שהוא מכיר, "אני לא מתעסק עם נשים, רק עם אשתי" (גם אני, אגב, מתעסקת רק עם אשתי). הראל מעיד על עצמו שהוא "מת על הומואים" (גם אני, אגב, מתה על הומואים). הוא מצהיר שהוא מאמין להם כשהם מספרים מה הם מרגישים ומקבל אותם כמו שהם. כשואלים אותו מה דעתו על טיפולי המרה הוא מקדים ומזכיר שהוא רב ולא פסיכולוג. העובדה הזו, כפי הנראה, מאפשרת לו לבצע שני פעלולים לוגיים. הראשון, להגיד שהוא לא אוהב לקרוא לזה "המרה", הוא מעדיף "הסבה" שכן, כפי שכבר אמרתי, לסביות זה מקצוע ויש להסב אותו מן העולם. הפעלול השני הוא כבר פחות מקורי, הוא זה שמייחס לפסיכולוגיה אג'נדה כשהיא טוענת שאין דרך לשנות את הזהות המינית של אדם בוגר אך מייחס לה סגולות ריפוי כשהיא טוענת שהיא יכולה לעשות כן תמורת ח"י זוזים. רק בשביל הפרוטוקול, אני לא חושדת בו שהוא רואה משהו מהח"י זוזים האלו באופן אישי, לפחות לא ישירות.

ואם בענייני טיפולי המרה עסקינן – השנים והמציאות ריככו אפילו את הרטוריקה הפורמלית של עצת נפש. הביטו בלוגו האורגני החדש שלהם ובעיצוב האתר. הם מאוד משתדלים שדובריהם הרשמיים לא ידברו על מאה אחוזי הצלחה או על נישואים מבלי ליידע את בת הזוג והם חוששים מפרסומים שליליים. לפני שבועיים אף טרחו לכתוב מאמר לאתר "סרוגים" בתגובה למאמר שלנו על פסח שני – מאמר שעוסק בסובלנות ולא בעצת נפש בשום צורה. וכך הם מציגים את עצמם במאמר התגובה: "אנו, ב"עצת נפש", נחשפים מידי יום לאותם המתמודדים אשר נבחרו לשאת בשליחות ובהתמודדות מיוחדת, בני נוער ומבוגרים המתמודדים עם התמכרות למין ולאינטרנט, המנסים להשתקם לאחר שחוו תקיפה מינית, או המתמודדים עם הכמיהה הגברית או הנשית שבקרבם." מסיבות השמורות איתם הם לא אומרים שוב את השם המפורש, הומו. אחד המחירים של ריכוך הרטוריקה הזה הוא שאדם כמו הרב יובל שרלו מאמין להם (שו"ת באתר כיפה): "כיום "עצת נפש" עברה שינוי גדול, והיא יותר ענוותנית ועגולה, ומציאה את עצמה כאופציה, וקוראת לנסות בראש ובראשונה את הדרך שלה, כדי שלא להפוך את ההומוסקסואליות ללגיטימית, וכדי שלא להיכנע לה באופן ראשוני. אני חושב שעמדה זו נכונה, נאורה וחשובה, והיא כיום לא מלווה במצג שווא ביחס לוודאות ההמרה, ביחס לאושר שהיא בהכרח תביא, וביחס לבלעדיות של "עצת נפש".

למרבה המזל, הרב אבינר העומד בראש הארגון הזה, הוא איש שלא מצליח לעמוד בפני היצר והוא ממשיך לקלקל את המסרים הנאורים והאורגנים של עצת נפש. כמו בסרטון הזה, שמוצג בערוץ אורות שבתוך וואינט יהדות. שלמה אבינר נחשב כיום לאחד מהמנהיגים המרכזיים והחשובים בציונות הדתית. הוא הבכיר מבין כל אלו שמוזכרים בהרצאה הזו הרבנים האחרים שמתראיינים בסרט הם מהליגה של ארלה הראל. אבל נחזור לסרטון, אורכו 2:22 דק' והוא נקרא "מושגי יסוד ביהדות – הומוסקסואליות". אם המשפט ההוא ממכתב הרבנים שווה כנס שלם, הסרטון הזה יכול להיות מושב מכובד באותו הכנס. הכותרת האבסורדית הזו, כפי הנראה, מנסה להציג את הסרט כאוטוריטה, כערך אנציקלופדי בשעה שהוא בסך הכל מציג אוסף של נקודות מבט בלתי מנומקות. בפורום הזה בוודאי שאין צורך להכביר מלים על כך שהומוסקסואליות איננה מונח ביהדות וזו גם הזדמנות טובה להזכיר שיש עוד כמה זרמים ביהדות מלבד האורתודכסיה (הזרם שאליו משתייך הערוץ והזרם היחיד שקיים מבחינת וואינט יהדות). הסרטון כולו מלווה בפס קול של מרפאה אלטרנטיבית, משהו מרגיע כזה של לידה במים. גם הדימויים הויזואליים הם פסטורליים, ניו-אייג'יים – קיטשיים על גבול הסוכרזית והראיונות עם הרבנים נערכים או בתוך בתי המדרש או בנוף של בית ספר שדה עם שמים תכולים ועצים ירוקים.

על הרקע המרדים הזה נאמרים משפטים כמו – הרב חגי לונדין: "הומוסקסואליות וכל מה שמכונה סטיות מניות יש איתם בעיה גדולה". הרב אורי שרקי: "הומוסקסואליות היא ביטול האהבה". ד"ר סיני ישראלי: "אדם צריך להתגבר על היצר… ואם הוא לא יכול, לפחות לא לרוץ עם זה בראש חוצות", הרב אלישע וישליצקי: "לא להפוך את זה, בוודאי לא למצעדי גאווה. שזה בעצם גילוי הפרצוף של כל התכונה הזו", הרב שלמה אבינר: "הם היו רוצים אישה, הם היו רוצים ילדים. אפשר לעזור להם להחלץ מזה. מאה אחוז". הדבר הנורא בסרט הזה, מבחינתי, הוא האפקטיביות שלו – אין לסבית או הומו דתיים (כולל דתיים לשעבר) שהצפיה בסרטון הזה לא עוררה בהם פלצות. שאר העולם – חילוניים באשר הם וסטרייטים דתיים נותרים אדישים כחמסין. הסרטון הזה, למעשה, לוקח מההומו את צלם האלוהים שבו, את האנושיות כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הדתי. והוא עושה את זה באופן שאלי ישי וניסים זאב וכל ה"פיור הומופביה" שלהם יכולים רק לחלום עליו. ואחרי כל זה תגובתם של הסטרייטים והלהטבים החילוניים היא, נו ומה ציפית שהם יגידו?

מה את רוצה מהם, בעצם?

מצויין, טוב ששאלתם. באופן אירוני במהלך כתיבת ההרצאה הזו גדלה הערכתי לשלישיה הרעיונית פירון-שרלו-לאו ולא רק בהשוואה להתבטאויות ולמעשים של הרבנים האחרים. במסגרת תחקירי גוגל הקטנים שלי נתקלתי בטוקבקיסטים שלהם והתפלצתי – מעודי לא נתקלתי בכזאת טינופת וזה כולל את הטוקבקיסטים האישיים שלנו, הלהטבים הדתיים שמדי פעם מפרסמים כתבות ופוסטים, אפילו אנחנו מעולם לא בוססנו בכזאת מדמנה. אז מה אני רוצה מהם? מהמנהיגים היחידים באורתודוכסיה שמנסים לברוא יהדות ליברלית, שמתעמתים עם המחוייבות שלהם להלכה מחד והמחוייבות שלהם למוסריות מאידך. היחידים, שכמו שכבר אמרתי, עומדים לצידנו.

בפרק מהסדרה "וואקום" שיצרה גל גבאי ועוסק בהומואים ולסביות בשלושת הדתות המונותאיסטיות אומר לאו: "למה הם שואלים, מה הם רוצים, פתק מרב? אז לא, הם לא יקבלו, לעולם הם לא יקבלו!" אין לי שום בעיה עם זה, אני הראשונה לטעון שכל אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו ולא להתחבא מאחורי הגב של הרבנים. אבל האנשים האלו בחרו לעסוק בחינוך, כשבאים אליהם תלמידים להתייעץ איתם או בשעה שהם קוראים טקסטים כאלו ואחרים שהרבנים האלו חתומים עליהם הם קולטים את ההומופוביה. גם אם הם לא יודעים לאיית הומופוביה הם קולטים את הרתיעה וההסתייגות, וללא ספק הם קולטים את הדרך ללא מוצא שמייצר השיח הנוכחי. וזה מה שאני מצפה מהם, להחלץ מהלבירינט הזה ולהפסיק להאכיל את המינוטאור בנפשות של נערות ונערים.

אם הם אכן חושבים שאדם הוא אדם מאחר שנברא בצלם שיגידו את זה וישימו נקודה בסוף המשפט. לא הסתייגויות. הרי מאיפה הגיע מכתב הרבנים הזה, מפניות של קהילות שמסתייגות מלתת תפקיד דתי או ציבורי כמו שליח ציבור ללסביות והומואים. אם הנטיה המינית באמת חסרת משמעות בעיני הרבנים הם צריכים להודיע לכל הנשמות הטובות שהנטיה המינית של מאן-דהו לא מעניקה להם זכות להכניס את האף שלהם לזוגיות שלו, לחדר המיטות שלו, להורות שלו ובכלל לרמת המחוייבות שלו לשמירת ההלכה. כך אמורה, מבחינתי, להשמע השיחה הזאת בין הרב לקהילתו:

אבל הוא הומו – לא עניינך

אבל היא מחוץ לארון – לא עניינך

אבל יש לו בן זוג – לא עניינכם

אבל יש להן ילדים – לא עניינינו.

הוא רוצה להיות חזן? – כן

הוא יודע להתחזן? – כן

אז מה השאלה?

גם הציבור רוצה פתק מהרב, גם הציבור רוצה להרגיש טוב עם עצמו, גם הציבור רוצה רשת ביטחון. שיבוא לאו וישאל את הציבור למה הוא שואל, שיבוא לאו ויגיד לציבור שהוא לעולם לא יקבל פתק מהרב שמותר לקהילה להיות גועלית ללהטבים שלה.

ומה אני מצפה מהם שגידו להומואים והלסביות שפונים אליהם לאלו שמבקשים מהם שיתירו להם? אני לא מצפה מהרב בני לאו שיתיר להם משכב זכר. זה נכון שההלכה תמיד מטילה סייגים כדי להרחיק את האדם מעבירות אבל הסייגים האלו תמיד מונחים על גבי ציר שבקצהו האחד המעשה האסור ובקצהו השני מעשה מותר. מטרת הסייגים היא בעצם "להאריך" את הציר, להגדיל את המרחק בין האסור למותר. באופן אירוני, דווקא האנשים, רבנים ומנהיגים, שקוראים לקהילות שלהם להתייחס בכבוד לאדם ההומו-לסבי מסרבים להגיד/להכריז/לפסוק שיש בכלל משהו שמותר – מגע כלשהו, מיניות כלשהי, זוגיות כלשהי, הורות כלשהי. אבל אם יש איסור ואם יש סייגים חייב להיות גם משהו שמותר – וכאן מונחת הציפיה היחידה שלי מהרבנים. אני לא רוצה שיתירו את מה שאסור אלא שיגידו כבר מה מותר, אבל זה בלתי אפשרי כל עוד הם הומופובים.

אבל למה היא כל כך ממורמרת?

לגלוש בפורומים ולקרוא טוקבקים זה לא רעיון טוב במיוחד למי שרוצה להמשיך ולהאמין שלאנושות יש עדיין סיכוי, בעיקר בכל מה שנוגע לפלג דובר העברית שלה. גם השכנים שלי (לא כולם, שכנים ספציפיים) הם לא השותפים המושלמים עבור מי שמשתדל בכל מאודו לנצח את הגזען הקטן (או הגדול) שיש בכל אחד מאיתנו. הוא הדין בהגיגים הבלתי נמנעים על היחס ההפוך אצל גברים בין גודל האגו לגודל הדינג-דונג ולגודל הטרגדיה שזה מה שהורס ללסבית את היום. הטרגדיה אפילו מתעצמת כשמבינים שנחשפתי לכל הנ"ל (למעט השכנים שרמת החשיפה שלי אליהם היא בין פוקושימה להירושימה) בעודי תורמת את חלקי בהפקתו של יום עיון בנושא סובלנות בחברה הדתית.

בימים כאלו נוח גם להזכר בפועלו של אחד העורכים המצטיינים ברשת, שכשהערתי את תשומת לבו לתכנים הומופוביים בערוץ שלו נזף בי ואמר שאם יש משהו שהוא במיוחד לא סובל זה אנשים שטוענים שהם פלורליסטיים אבל לא מוכנים לשמוע דעות שונות משלהם. שכן, כידוע, הומופוביה זאת 'דעה' וכמו כל דעה אחרת וככזאת היא לגיטימית. בימים שבהם אנשים שוחחו בע"פ ולא במיילים טיפוסים כמותו הגו פלורליזם בפ' רפה ויכולת לפחות להנשא מעליהם בלב, היום הם, כאמור, עורכי תוכן.

וכך נוקפים הימים ואני מוצאת את עצמי הופכת לאיטי לגולדה מאיר שהערסים, הטיפשים והמין האנושי כולו גורמים לה להיות גזענית. כי כשאנשי הדת הכי קיצוניים בשלושת הדתות המונותיאיסטיות מצליחים להתאחד לאורה הבוהק של אש ההומופוביה כנגד מצעד הגאווה בפרט ושוויון זכויות לאנשים להט"בים בכלל, כולם שומעים על זה ואף אחד לא מופתע. אבל גילויי ההומופוביה ואפליה כלפי להט"בים גם באגפים הליברליים של האורתודוכסיה ובשורות התנועות המתקדמות של היהדות נשמרים, בדרך כלל, בארון. האנשים הכי ליברליים בשלושת הזרמים היהודיים המרכזיים מסוגלים לשתף פעולה רק אם הם נמנעים מהסוגיה ההומו-לסבית. הנחמדים ביותר ביניהם מציעים לנו, בידידות, להתארז בסבלנות.

והטרגדיה מתעצמת. קיומו של יום העיון הסולידי שלנו איננו טריוויאלי. כך גם קיומה של קואליציית החוצנים הקטנה והאינטימית שלנו (בת קול, חברותא, קולך, נאמני תורה ועבודה) שעומדת בשוליים ועושה פרצופים מצחיקים. קשה לשווק את הרעיון של הסובלנות בתוך החברה הדתית – או שאתה כבר סובלני באיזשהו אופן או שאתה מה-זה-לא ומה-זה גאה בזה. אז בתכלעס יוצא לנו יום עיון שבו אנשים סובלניים ומנומסים מסבירים לקהל מנומס וסובלני למה זה חשוב להיות מנומס וסובלני ולמה זה מתקבל על הדעת גם אם אתה, ממש במקרה, אדם דתי. קשה לא פחות לשווק את החוצה, כלומר, לשכנע את התקשורת שזה בכלל אייטם. כמו שכתב מתי כספי, קשה אפילו לעשות לזה פיידאאוט (בשירו האלמותי "מה אתה דורך עלי, מה, אני נמלים?" מתוך האלבום הכי אנדראסטימייט במוסיקה הישראלית "שירים במיץ עגבניות"). אלא אם כן את מצויידת בח"י זוזים, שכן, אם יורשה לי לצטט את גולשי רוטר.נט, לכסף אין ריח.

מה שהופך אותי, כפי שאולי חדי העין שבינכם שמו לב, למאוד ממורמרת. זה רע לעור הפנים ולאיכות השינה אבל מועיל מאוד לתדמית שלי כאחת הלסביות הממורמרות אם לא ה-!. דווקא אשתי הסקסית הציעה (כמו שנהוג במקצת המגדרים) לא לקחת ללב. עצה נהדרת, אם רק הייתי מסוגלת ליישם אותה. למרבה הצער אני בעסק מלכתחילה בגלל שאכפת לי ואני נוטה, באופן טבעי, לקחת ללב. אז מחר, אם אכפת גם לכם, בשעה 19:30 בבית יהודית (נקרא פעם גם מרכז תרבות עמים) אשר ברח' עמק רפאים 12, הרב שי פירון ואפרת שפירא רוזנברג ינסו להבין אין קבלת/הכלת השונה משפיעה על החברה כולה.

ויש גם פוסט אורח אצל וולווט אנדרגראונד

הזמנה לפסח שני תשע"א

פוסט מורטם. או, סליחה שהייתי מנומסת

אתמול פגשתי (בערב שארגנו חברותא ובית הלל) שוב את ז'אנר הרבנים המעצבנים ביותר בעולם, למרבה העצבים הם באים בשלל דגמים ומגוון סולמות רטוריים כך שנדרש לי פרק זמן ארוך מדי של עיכול כדי להבין שהם בעצם אותו דבר. רבנים נחמדים, עם זקן או בלי זקן, עם פאות או בלי פאות, כיפות בשלל גדלים אבל תמיד, מאוד נחמדים. הם לא שונאים, לא נגעלים, הם יודעים להשתמש בשפה בצורה שתרחיק מהם צל צילו של חשד להומופוביה, הם לא מדברים על תועבה, מחלה, נטיות הפוכות, לא מתיימרים לדעת מה שהם לא יודעים – אני רב, לא פסיכולוג – אני מבין אתכם, מאמין לכן, מקבל אתכם. אני ידיד, חבר, מעריץ, אוהבכם. אני יכול לעזור לכם. אם רק תקשיבו לי.


אז הקשבתי, הקשבתי יותר מדי, הקשבתי ונתתי צ'אנס, הקשבתי ושאלתי את עצמי אולי זו דווקא אני שטועה. אז יצא שהייתי הרבה יותר מנומסת ממה שתכננתי. הראשון שלא נשכתי היה הרב בני לאו. האמת שממנו בקושי ציפיתי למשהו ובאמת בקושי התאכזבתי. רק מעט הופתעתי ממורך הלב ומהמאמץ העצום להגיד כלום. ואחרי שאמר כל כך הרבה כלום הצליח גם להוכיח שבחלוף 15 שנים הוא עדיין מבין גורנישט. ראשית, הוא מצפה מהומואים ולסביות להיות סבלניים – עם ההורים, המשפחה, החברים – ולא ללחוץ. תנו זמן, אנשים צריכים זמן, תהליכים לוקחים זמן. מילא, כל מי שאי פעם יצא מהארון ייתן, וכנראה כבר נתן, את העצה הזו ליוצא הטרי מהארון, אבל לאו, הורה, רב ומחנך חושב שצעירים שיוצאים מהארון מייד משנים את המשוואה של חזק-חלש ולכן הם צריכים לספוג כל מה שיטיחו בהם. בלי למצמץ, לאו סבור שילדים צריכים להכיל את המצוקה והאכזבה של הוריהם ולחכות. לחכות. לחכות. ולהפסיק כל הזמן לצפות מאנשים. ולבוא אליהם בדרישות. להלן הסאב טקסט (של פרשנותי המרירה, שכן אני לסבית ויש לי רפיוטיישן שאני צריכה לתחזק): תגידו תודה שבאתי לדבר בכנס של הומואים ולסביות ואל תצפו ממני להגיד או לעשות משהו בנידון  במחזור השמיטה הנוכחי.


בהמשך דבריו הסתבר שהרב בני לאו מכיר לסבית, הוא מכיר גם את המשפחה שלה. הוא יודע מי במשפחה מקבל אותה ומי לאו. הוא יודע שיש לה בת זוג. שיאה של הרצאתו המבינה והמקבלת מתקרב, תתרכזו – לבת הזוג שלה נולד תינוק. אני חוזרת, לבת הזוג שלה נולד תינוק! קצת בירוקרטיה ופקידת סעד – זה כל מה שמפריד בין הלסבית הזו וזה שאלי ישי, משרד הפנים ומדינת ישראל יכירו בזה שנולד לה ילד אבל בשביל הרב לאו הוא תמיד יהיה התינוק של בת הזוג שלה. שים לב, כבוד הרב בני לאו, אם יש משהו מעליב, מרגיז ובלתי נסבל זה הטלת ספק בהורות שלך, בהיותך אמא אוהבת, דואגת וראויה לילדיך. עכשיו, תכפיל את זה באלף (וגם זה בתנאי  שיש לי מצב רוח טוב ואני פחות מרירה מהממוצע) ותוכל להתחיל לדמיין מה מרגישה מישהי שמטילים ספק בהורות שלה כלפי ילדה הלא ביולוגי. לזה הייתי קוראת יחס מבין ואוהד.


עוד לאו מדבר וזה בא. הרב ארל'ה הראל שכמה מחבריו הטובים ביותר הם הומואים ואונקולוגים. הוא אוהב הומואים (אבל לא מכיר לסביות, בכלל, הוא לא מתעסק עם נשים, רק עם אשתו. גם אני, אגב, לא מתעסקת עם נשים, רק עם אשתי), מת עליהם, חולה עליהם ושולח אותם לטיפולי המרה. כי פסיכולוגיה זה לא המקצוע שלו, הוא רב. הוא לא אוהב את השם טיפולי המרה, הוא מעדיף טיפולי הסבה. אני, במקצועי לסבית, אולי בכל זאת כדאי לי לשקול טיפול הסבה. עשרות הומואים עברו דרכו, הופנו על ידו למטפלים מתאימים (לאו דווקא דתיים! מקצוענים נטולי אג'נדה בדיוק כמותו. אג'נדה ואינטרסים, אליבה דהראל, זה עניין שלפסיכולוגים יש עליו מונופול. לא כל הפסיכולוגים, כמובן, רק כאלו שחושבים שאי אפשר להפוך הומו לסטרייט) ודיווחו שהם הרבה יותר מאושרים. חוצמזה הוא דיווח בכנות נדירה שהסיפור ההלכתי של ההומואים הוא לא פתיר ולכן הוא לא מוכן לפתור גם את הנושא של זוגיות הומואית וכל דבר שקשור בלסביות. אבל זה, באמת, רק בגלל שהוא אוהב הומואים. כל זה, אגב, אחרי דיון הלכתי ידידותי על מין אנאלי כי הומואים, ברור, יש להם רק דבר אחד בראש.


ילדים, הזהרו לכם מרבנים דוברי חלקות, הזהרו מפני מי שמתחזה לידיד ואוהב ומדבר אתכם על אושר – אם רק תסכימו להשתנות. או לפחות לנסות. בשום פנים ואופן לא לאהוב את עצמכם כמו שאתם, כמו שאלוהים ברא אתכם. ארל'ה יאהב אתכם, אתם תשנאו את עצמכם. בינתיים, קבלו עוד פך מההגיון ההלכתי ההראלי ואל תשכחו, הכל מאהבה: יש איסור מהתורה על משכב זכר, מסתומא, יש איסור גם על זוגיות הומואית, מסותמא יש איסור גם על זוגיות לסבית. יש איסור על אוננות גברית, מסתומא יש איסור גם על אוננות נשית, מסתומא יש איסור גם על יחסי מין בין נשים. כך עובד הגיון של אדם שאין לו אג'נדה, אדם שלא מסמן קודם כל מטרה ורק אחר כך מקיף אותה בעיגול.

התנהגתי בנימוס מופלג בכנס הזה, גם קצת התרגשתי. בכל זאת זה חכמה יותר קטנה להיות גיבורה על המקלדת. אבל מי שחושב שהומואים ולסביות הם קצת מקולקלים מוזמן לגשת לאומן שעשאם ולהסביר לו את זה, וללמד אותו, במטותא, איך מתקנים. אני עצמי אוהבת את האומן שעשאני ואוהבת את איך שעשאני. למעשה, בכל בוקר אני מברכת אותו על שעשאני כרצונו. יתכן שזה ההבדל (או לפחות אחד מההבדלים) ביני לבין הרב ארל'ה הראל שמברך בכל בוקר את האומן על שעשאהו גבר-גבר.

ההזמנה לאמש

יהושע (מימין), אני וארל'ה. יתאים לי פאות?



עלה לרשת!

mynet

אח, לו הייתי קצת יותר פוטוגנית

צילום: גיל לרנר

פותחת את הג'ורה

התראיינתי לידיעות פתח-תקוה בסוף השבוע. ההיילייטס – הרב אבינר הוא שרלטן, והארגון שלו מרושע.

אחותי עשתה כמיטב יכולתה לסרוק, אני אעשה ביום ד' כמיטב יכולתי. בינתיים זה מה שיש:

ידיעות פתח תקוה, שבת פרשת משפטים

ידיעות פתח תקוה, שבת פרשת משפטים (2)

על דבשות וחיות אחרות

מצעד הגאווה, ירושלים 2010

מצעד הגאווה, ירושלים 2010

יש סיכוי טוב שזה עומד להיות הפוסט האחרון לשנה זו שיעסוק במצעדי הגאווה למיניהם, מי שנמאס לו כבר, אני מבקשת את סליחתו אבל תראו, חיכיתי קצת עם העניין הזה (המצעד האחרון היה ביום חמישי החולף) ואני עדיין לא רגועה. אשר על כן, פוסט (ועוד אחד ארוך במיוחד).

בשבועות האחרונים נראה לי שאני צריכה להגדיר מחדש את המושג ידיד. אני לא מדברת על ידידי האישיים, בכלל, אני נוטה לחשוב שאין לי ידידים – מי שאני לא יכולה לקרוא לו חברה או חבר שישאר בפייסבוק (בכלל, צריך שם חדש לחברי פייסבוק, מצדי זה יכול להיות ידידי פייסבוק או חפ"רים). כוונתי לאנשים שהם או מקורביהם מגדירים את עצמם כידידים או כידידותיים ללהט"בים הדתיים.

זה התחיל מביקורו של ח"כ עתניאל שנלר (המכונה בפי מקורביו עתני) במרכז הגאה – עתני זה, התנגד לפני כארבע שנים לביקורם של בני נוער להט"בים בכנסת ואף הרהיב וכתב מכתב ליו"ר דאז, דליה איציק בו קבל על כך שהביקור מוריד את ערכה של הכנסת מטעמי סדום ועמורה. אז בקצרה, עתני שינה את דעותיו מאז למרות שמסיבותיו המשונות (או סתם אנושיות) הוא מסרב להודות בזה והיום הוא חושב שנטיה מינית זה-מה-זה לא משנה. מכאן, לשיטתו, נגזרים שני דברים – הוא מחוקק את חוקיו בצורה כזאת שלא יפלו לרעה הומואים ולסביות (טראנס ובי זה למתקדמים אבל זאת התקדמות קלה יחסית והוא יעשה אותה בקרוב, להערכתי), בתמורה הוא די מצפה שנפסיק לעשות עניין מזה שאנחנו לסביות – עומד עתני במרכז הגאה אומר: "אני לא אוהב שמרימים דגלים" ומייטיב את הכיפה הסרוגה שלראשו.

רוצה לומר, אמרתי לכם שנטיה מינית זה-מה-זה לא משנה, אתם לא מיוחדים לכאן או לכאן. הנה, אני דואג לכם לשיויון זכויות מלא אז תפסיקו להיות שונים, או לפחות תפסיקו לתקוע לנו את זה בפרצוף. כשהדגמתי לו את הסטנדרטים הכפולים שביחסיו לדגלים באמצעות הדגל שלראשו הוא ייצר אבחנה מרגיזה עוד יותר בין סממנים של זהות (דגלים לגיטימיים כגון כיפה) להתרסה (ולא פירט. יש לשער שכוונתו לכל מה שקשה לעיכול – אוחצ'ות, בוצ'ות, סטייקים וול-דאן). מכאן הגענו להצעה הידידותית שלו, להפסיק עם השטות הזו של מצעדים, ככה לא משיגים כלום, מקסימום מעצבנים את כולם ויוצרים אנטגוניזם. משונה, בעולם צועדים כבר 40 שנה ואיך נגיד, המצב די השתפר מאז.

אני מספרת על הפגישה עם עתני כי אני דווקא מחבבת אותו אבל הוא ממש לא היחיד. למחרת נפגשו נשות בת קול עם הרב בני לאו שחתום על המסמך הזה. מדובר באחד מהרבנים האורתודוכסים הישראלים הכי מחבקים ומקבלים בכל מה שנוגע לאנשים להט"בים וגם הוא חושב, כידיד שלנו כמובן, שלא צריך לצעוד, שלא צריך מצעדים בכלל ושזה לא ישיג לנו כלום בתוך הקהילה הדתית בפרט – זה רק יעצבן את כולם וייצור אנטגוניזם. משונה, אנחנו מציינים בארץ אירועי גאווה כבר 17 שנים ואיך נגיד, המצב די השתפר מאז כולל מצבם של הלט"בים הדתיים בתוך העולם הדתי.

אני מספרת על לאו כי אני דווקא מחבבת אותו אבל לא רק שהוא לא היחיד ישנם גם לא מעט הומואים ולסביות דתיים שחושבים ככה. אתם מבינים, להיות שונה זה מתריס ומעצבן. אלא אם כן מדובר בכיסוי ראש, שרוולים, ימי מנוחה והעדפות קולינריות למאכלים שעל העטיפה שלהם יש חותמת שמעידה על כך שכמה עבדקנים קיבלו מספיק כסף. זה בסדר שיהודי יחבוש כיפה לראשו גם במקומות שבהם יהודים שומרי מצוות הם מיעוט (כלומר, בכל העולם למעט כמה מאות מקומות יישוב בארץ ישראל השלמה), זה בסדר שיהודיה תלבש חולצה עם שרוולים ארוכים גם ב-37 מעלות צלסיוס ו-70 אחוזי לחות. זה בסדר שיהודי לא יאכל בשום מקום חוץ מאשר אצל יהודי אחר, זה לא רק בסדר זאת הזהות שלו. התרסה? חס וחלילה! מעצבן? חס ושלום!

מי שמעצבנים אלו הבנים האלו עם ההליכה של הבנות, מעצבנות הבנות האלו עם השיער הקצוץ והקול הנמוך, מעצבנים הטיפוסים האלו שאתה לא יכול לדעת אם הם בן או בת. הם עושים את זה דווקא, להכעיס, אחרת איזה סיבה יש להם להיות ככה, פיכס. מעצבנים אלו שפעם בשנה, בזמן שכולם מכינים שבת מחליטים לצעוד ביחד באמצע העיר ומכריחים אותנו לראות אותם וגם עוצרים את כל התנועה (ואת זה אומרים אלו שפעם בשבוע עוצרים את התנועה בשכונות שלהם ואת התחבורה הציבורית בכל הארץ).

הבנתם, נכון? יש שוני שהוא לגיטימי ושהחצנתו היא תעודת כבוד. אותם האנשים שמתהדרים בשוני הזה הם כה מיוחדים עד שהם לא יכולים לשאת את שונותם של האחרים. הם כה שונים ומיוחדים שדברים שעובדים בכל מקום אחר על כל שאר האנשים לא יעבדו עליהם. המצעד יוצר נראות? פחחח, לא רואים אתכם ממטר – שימו כיפה וחצאית ובואו לעשות אצלנו שבת, אז נראה אתכם. עשרים אלף איש יוצאים להפגין כשבחוץ 35 מעלות? פחחח, פרובוקציה זולה – קודם תגדלו פיאות ותבואו לחטוף מכות בעמונה, זה הפגנה. נורא מעניין, כמו כל העולם כולו היהודים האורתודוכסים רוצים לחשוב שהם נורא מיוחדים, אבל אם גם את או אתה רוצים להיות מיוחדים יותר טוב לכם שתהיו כמו כולם. לוגי? בוודאי. מה אתם רוצים, גם להיות מיוחדים וגם שיתנהגו אליכם כמו לכולם?

מסובך? קצת, אבל רק בגלל שמדובר בהבלים. הטענה שהמצעדים לא משנים כלום היא מופרכת מכל בחינה. קווי התמיכה הלהט"בים, כולל אלו של הארגונים הדתיים חווים רנסנס בתקופות של מצעדים, כנ"ל היקף התעבורה באתרי האינטרנט של הארגונים ומספר הפניות במיילים. באופן מתקבל על הדעת גם היקף החשיפה בתקשורת של להט"בים דתיים וארגוניהם עולה בעשרות מונים (דתיים לא שומעים רשת ב'? לא קוראים ידיעות? לא רואים חדשות ערוץ 2?). כל מי שאי פעם צעד במצעד גאווה, זה של תל-אביב או זה של ירושלים יגיד לכם שבשבילו זה שינה – כמה פעמים בשנה כבר יוצא לנו ביחד להיות לרוב? על המתאם בין השנים שבהם מתקיימים מצעדים לבין השנים שבהן התרחשו השינויים כבר רמזתי.

לאנשים כמו עתני נורא קל להגיד שהם השתנו למרות ולא בגלל. אבל האין זה עוד נקודה של זמן שבה הוא יכול לחשוב על עצמו כאדם מיוחד – כולם שונאים אתכם יותר בגלל המצעדים אבל אני לא, אני מיוחד. אף אחד ואף חברה לא מחוסן מפני החשיפה ומפני החשיפה למספרים הגדולים. אדם אחד הוא קוריוז, עשרה אנשים הם תופעה אלף איש הם מציאות אבל אלפים משנים את המציאות. מי שלא רוצה שאלפי אנשים להט"בים יתאספו פשוט לא רוצה שישנו לו את המציאות.

צבועים, נמאסתם

הפרד ומשול? לא בבית מדרשנו

השבוע הייתי חלק מאירוע תקשורתי יוצא דופן, עיתונאי שחשב שלסביות דתיות זה נורא מעניין הזמין אותי לדבר בתוכנית הרדיו שלו. ברגע של גאונות עיתונאית הוא החליט לעמת אותי עם רב. אורתודוכסי. מהזן הש"סניקי המאנפף. הלכנו במסלול הצפוי לעייפה, בראשית דבריו הוא טען שאני לא דתיה, לא יהודיה, מחריבה את העולם ובכלל גועל-נפש. אחרי שרעננתי את זכרונו במציאות ההלכתית העגומה (מבחינתו. שכן אין שום איסור הלכתי להיות לסבית) והמציאות המציאותית (יש לי ילדות ולא מנעתי את רחמי מהמאבק הדמוגרפי) הוא שינה אסטרטגיה. "אז למה אתן הולכות עם ההומואים, זה ממש גועל נפש וגם איסור מפורש מהתורה". בשלב הזה זנחתי גם אני את האסטרטגיה שהשיגה לי כל-כך הרבה בוויכוח הזה (המציאות) והודעתי לו שאנחנו לא מתכוונות ליפול למלכודת ה-הפרד-ומשול.

אם אני מדברת איתו כבת-עמי אני אחת, אם אני מדברת איתו כנציגת בת-קול (ארגון לסביות דתיות) אני מייצגת 250 לסביות דתיות, אם אני משתפת פעולה עם ההומואים אנחנו אלף ואם אנחנו להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסים ובי-סקסואלים) דתיים אנחנו עדיין אלף אבל עומדים מאחורינו מאה אלף בארץ ועוד מיליונים בעולם. מדובר, אגב, במאות האלפים והמיליונים שהפכו את החיים שלי כלסבית לאפשריים ושבזכותם יכולים עכשיו הארגונים של הומואים הדתיים להתפנק ולהצהיר שהם לא הולכים למצעד הגאווה בלי לחשוש שהם יגיעו מתישהו לבית הסוהר בגלל משכב זכר.

צבע אדום? אין צורך לתפוס מחסה

כשייכתב הלקסיקון הדוסי הויזואלי הראשון, ליד הערך "סדין אדום" תהיה תמונה של מצעד הגאווה, ליד הערך "תועבה" תהיה תמונה של הומו וליד הערכים "אמת" ו"צניעות" תהיה מראה. איך קרה שכמה בחורים בתחתוני פרווה וורודים גורמים לתלמידיהם של הלל הזקן ואהרן הכהן לחרף, לגדף, לשנוא ולעודד אלימות? איך קרה שכמה בחורות בלי חזיות ועם שערות על הרגליים מהוות סכנה קיומיות לעם היהודי?

אולי בגלל שמכל הערכים וההישגים של תרבות יהודית בת 3000 שנה בחרה האורתודוכסיה כדגל את הפוריטניות המינית – הצניעות בשפתה. כדי להפגין את עומק אמונתך ודתיותך אתה נדרש להתלבש יותר (בעיקר נשיך ובנותיך) ולהעמיק את ההפרדה בין זכרים ונקבות (כלומר, להעלים את הנשים ככל שניתן, אבל לא נכנס לזה עכשיו). מהפרדה בתיכונים שהיתה "הכרחית" מבחינה פדגוגית (שבנות ילמדו גמרא??!, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) המשיכו להפרדת כיתות בתוך בתי הספר היסודיים עד שהצליחו להפריד גם את בתי הספר, והיום מפרידים זכרים ונקבות כבר בגני הילדים והפעוטונים. יש להניח שלא ירחק היום שבו יידרשו הפוסקים להתמודד עם השאלה איך שומרים על צניעותם של עובּרים (בעודם ברחם אמם) תאומים שאינם בני אותו המין. ברור, אם כן, שמי שמערער בריש גלי על קדושת הדיבר הי"א הוא סדין אדום ואויב האומה.

מי שחושב שאם לא יהיו מצעדי גאווה לא תהיה הומופוביה הוא לא רק נאיבי, הוא גם טועה ומטעה וגם מבצע מעשה סדום בהיסטוריה. ההומופוביה היתה שם הרבה קודם, המצעדים הגיעו בתגובה. מי שבוחר להיות נחמד ולא להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, מנסה למזער את השונות שלו, לבדל אותה משונויות אחרות שהן באמת-גועל-נפש, לשייף את הפינות של עצמו, להתאים את עצמו לנורמטיבי, להסביר שהוא אותו דבר רק קצת-קצת אחרת ושהוא בחיים לא עושה דברים ש-אוי-אוי-אוי-אם-אמא-תדע. מי שחושב שבזכות זה יקבלו אותו והחיים שלו יהיו יותר טובים בשעה שהאוחצ'ות והבוצ'ות והטרנסיות (והנשים בכלל, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) ימשיכו להיות באמת-גועל-נפש ומנודות הוא גם תם, גם רשע וגם זה שאינו יודע לשאול.

מי שלא רוצה לבוא למצעד בתל-אביב, בירושלים או בחיפה באמת לא חייב, רוב הזמן גם לא נרגיש בחסרונו. מי שמתנאה בכך, מתבדל מהקהילה הלהטבית הכללית וקושר לעצמו כתרים אידיאולוגיים כדי לפאר את אסטרטגיית השתדלנות של עצמו שלא יתפלא אם הוא מוצא את עצמו לבד. אני מקווה בשבילו שרוב הזמן הוא לא יחוש בחסרוננו.

תיקון עולם? זה כאן!

אני הייתי במצעד, אנחנו היינו במצעד – צעדנו כלסביות דתיות, כחברות ארגון בת-קול וכקהילה דתית גאה. יותר משצעדנו רקדנו. מהרמקולים של הרכב שלנו במצעד נשפכו, בדציבלים מהממים "אנחנו מאמינים בני מאמינים", "אני מאמין באמונה שלמה" ו"שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד". אנחנו רקדנו ורקדו איתנו עוד עשרות אלפי לסביות, טרנסיות, הומואיות, ביסקסואליות והטרוסקסואליות- כאלו שאינם דתיים, כאלו שכבר אינם דתיים וכאלו שעד יום שישי שנאו דתיים. רקדנו עם האנשים שהביאונו עד הלום ועם אלו שיתייצבו לצידנו במאבקים הבאים עלינו לטובה להשגת שוויון גם בתוך החברה הדתית, מאבקים שבלי ספק יתנהלו מול אותם רבנים ומנהיגים שאליהם מכוונת החנופה של אנחנו-לא-משתתפים-במצעד-הגאווה.

אנחנו כן!

מי-צעד? אנחנו!

ביום שישי הקרוב (11.6.2010) יתקיים מצעד הגאווה בתל-אביב. באופן אישי אני יכולה לומר שהמצעד של 2004 שינה את חיי, באופן עקרוני אני יכולה להגיד שמדובר בטקס הפולחני היחידי של אחת הדתות החילוניות המובהקות, קהילת הגייז העולמית. כל השאר זה פרפורמנס. כבכל טקס פולחני ישנן מצוות שהמאמין (במקרה זה הלא-מאמין) מתחייב לקיים, במצעד התלאביבי מדובר בג' מצוות עשה ומי שלא מקיים אותן לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: מכת שמש, כוויות שמש והתייבשות. מותר, ואף מומלץ, לנסות להלחם ברוע הגזרה באמצעות קרם הגנה, כובע ואקוויפר החוף. אבל מכיוון שמנוי וגמור מאת הקב"ה להשלים לנו את התפאורה של סדום ועמורה נגזר עלינו לצעוד, שנה אחר שנה, במרק המהביל המתנאה בעונות אחרות בתואר "אוירא ד-קתרא תל-אביב". אשר על כן, האלוקים של הגייז שהיא רחומה וחנונה מציעה גם חלופה לשלושת המצוות דליעל (לבד ממיגרנה איומה): אם עד תום המצעד המשתתף מוכן להישבע לעצמו ולכל מי שמוכן לשמוע שזה מצעד האחרון שלו בחיים, מעלה עלי הכתוב כאילו קיים את ג' מצוות היום.

אני לגמרי רצינית. ובכל זאת, לא רק שאצעד השנה במצעד בתל-אביב, אני אצעד בו לצידן של אחיותי האהובות הלהטביות הדתיות ואני מתנצלת בפני תושבי בוגרשוב ובן יהודה, אתם הולכים לשמוע את זה ולקיים במו גופכם את המצווה החלופית, אתם עומדים להישבע שזה המצעד האחרון שאתם רואים מהחלון, בשנה הבאה אתם באים לרקוד איתנו. אני אומרת את זה באחריות – אני אחראית על הכפתור של הווליום.

האמת היא שהמצעד בתל-אביב, מעבר לחום והלחות הבלתי נתפסים שמלווים אותו, הוא תמצית הקונפליקט של הלהט"ב הדתיים. אין אירוע או מקום שמסמלים יותר ממנו את העולם ההומואי, אפילו לא המסיבה הכי סדומאית שאפשר להעלות על הדעת. הוא מתרחש באור היום ברחובות המרכזיים של העיר והוא, כאמור, הפולחן היחיד של הדת הזו. ברור לכל אחד למה המיניות המוחצנת, שהיא אחד הדברים שהכי מזוהים עם המצעד בת"א, קשה לאנשים דתיים, גם אם הם לסביות והומואים ואפילו טרנס, רחמנא ליצלן. אבל זה יותר מזה, גם בלי להכיר את כל ההיסטוריה של תנועת הגייז העולמית ברור לך שהשתתפות במצעד היא כמעט כמו להשתחוות לפסל. לכן, הרבה אחרי שלהט"בים דתיים למדו לחיות בשלום עם שתי הזהויות שלהם ומצאו את המקום שלהם בשני העולמות, המצעד בתל-אביב (ועוד לא אמרתי מילה על האנטגוניזם שהוא מעורר גם אצל הליברליים שבין האנשים הדתיים) עדיין נותר כמתרס בין הדתי לגאה – בקרב האנשים כפרטים, אבל עוד יותר מזה בקרב הארגונים.

בשנה שעברה אנחנו ב"בת-קול" (ארגון לסביות דתיות) צעדו בתל-אביב בפעם הראשונה כארגון. השנה מצטרפים אלינו ארגונים דתיים נוספים וכבר נצעד כקהילה דתית גאה. ההשתתפות של הקהילה הגאה לא תסתכם בזה שנביא למצעד את הכיפות, החצאיות והמוסיקה שלנו, שגם זה המון. בתום המצעד, חפופים ורחוצים אבל עדיין עם מגרנה וצלצולים באוזניים נחזור לזירת הפשע, למרכז הגאה בגן מאיר לתפילות שבת של המניין הגאה.

אם המצעד בתל-אביב הוא תמצית הקונפליקט של הלהט"ב הדתי, המניין הגאה, בעיני, הוא החיבור האולטימטיבי בניהם. המקום היחיד שבו אנחנו לא מרגישים, אפילו לא קצת, כמו אורחים (שלא לומר נוכלים ומתחזים) באף אחד מהעולמות. אנחנו לסביות ודתיות, הומואים ודתיים, טרנסים ודתיים, דו-מיניים ודתיים ואין אף אחד בסביבה שמרים גבה, אף אחד שצריך להסביר לו מה?-באמת?-ואיך? שלא לדבר עם אם?-אם-בכלל. אנחנו בבית.

הנה ההזמנה המהממת שעיצב לנו אלעד ליפשיץ המוכשר עד כאב

דבר אחד אני יכולה להבטיח לכם, זה תמיד נגמר בבכי (לפעמים זה אפילו מתחיל בבכי) (מהתרגשות).

:קטגוריותדוסיות גאות, כללי