ארכיון

Archive for the ‘המניין הגאה’ Category

הומופוביה בדרכי נועם

נכתב כהרצאה לכנס הקווירי "סקס אחר 11" ומועלה כאן בשינויים המינימליים המתחייבים

ערב טוב, שמי בת עמי, אני נשואה לאורית ואמא לשתיים, לסבית במקצועי. כלומר, במקצועי אני ארכיאולוגית אבל אני לסבית מקצועית: חברת הוועדה המנהלת של בת קול, ארגון לסביות דתיות, חברה בוועד המנהל של המניין הגאה ומתנדבת בחושן ושבל. לסבית מקצועית.

הומופוביה בטעם של פעם או פיור הומופוביה

נסים זאב, יולי 2003: "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", אלי ישי, פברואר 2006: "הומואים ולסביות הם אנשים חולים", הרב דוד בצרי, פברואר 2006: "השלג יטהר הומוסקסואלים ממחלתם", שמואל אליהו 2006: "הומואים דתיים -יהודים למען ישו (משחק אסוסיאציות)" הרב איתן זן-בר 2009: "…אנשים אלו מפתים נערים צעירים ליפול ברישתם". עתינאל שנלר 2006: במכתב ליו"ר הכנסת טוען שביקור בני נוער להטב בכנסת יהפוך אותה "לדיקטטורה של סטייה וסדום ולעמורה". מנחם פרומן 2010 (לברכה קורן, לסבית): "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך. תני לי את הכתובת, אני אדבר, ואני אגיד להם 'הורים, בואו תשבו עליה שבעה, תבכו'"

אנחנו כבר כמעט רגילים לשמוע בתקשורת התבטואיות כאלו של רבנים ומנהיגים דתיים המתבטאים באופן מאוד בוטה כנגד אנשים וארגונים להט"ב. נדמה, כאילו מאז ומתמיד השנאה וההומופוביה של הממסד האורתודוכסי הוגשו לקורא/צופה באופן גולמי, פלסטי. הכל על השולחן, שחור על גבי לבן. זה לא תענוג גדול אבל אנחנו כבר מזמן לא מופתעים מהמפגשים הברוטאליים האלו. מערכת החיסון שלנו למדה להתגונן והתגובה שלנו מהירה ויעילה למדי.

אלא שבשנה האחרונה התוודענו לזן חדש של הומופוביה מצד רבנים ומנהיגים דתיים – בחרתי לקרוא לה הומופוביה בדרכי נועם. מדובר ברבנים ומנהיגים שנחשבים מתונים יותר, בדרך כלל מתוך הציונות הדתית (שלא לומר אשכנזית), שנמנעים מרטוריקה מתלהמת – הם לא שונאים ולא נגעלים ולא מדברים על תועבה, מחלה או נטיות הפוכות, חלקם מציגים את עצמם כידידים כמי שנמצאים 'בצד שלכם'. אבל האמת היא שהם לא ניצלו מהומופוביה (כפי שהם עצמם וודאי בטוחים), הם פשוט העבירו אותה לערוצים פחות גלויים. כמובן שאני מברכת על המעבר מהטקסט לסאב-טקסט ועל המאמץ הניכר בבחירת המילים, נימוס הוא מאבני היסוד של חברה מתוקנת. אולם חובתנו, יותר מבעבר, להתריע ולחשוף את ההומופוביה גם כשהיא באה מצידם של האנשים היחידים בחברה שלנו שמוכנים לעמוד לצידנו.

מכתב הרבנים האמריקאי: Too Good To be true, or too true to be good?

הדוגמה הבולטת ביותר לשלב האבולוציוני הזה היא הטקסט שזכה לכינוי "מכתב הרבנים האמריקאי" שחתומים עליו רבנים, רבניות, רבּוֹת ושאר מנהיגות בינהם לא מעט ישראלים. המסמך הזה (שנכתב באנגלית וצורף אליו תרגום רשמי לעברית) קורא לציבור להתנהג בצורה תרבותית כלפי הומואים ולסביות ולקבל אותם בחברה. וכך הם כותבים בפיסקה הראשונה (מתוך התרגום הרשמי): "כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים…להביך, להטריד או להשפיל מישהו בגלל נטייתו ההומוסקסואלית, או מפני שיש לו משיכה לבני מינו, מהווה איסור חמור בתורתנו, והפרה של הערכים המקודשים ביותר ביהדות". יש שני ערכים יהודיים שמחייבים התנהגות מכובדת לזולת – ערך השיוויון שבא לידי ביטוי במדרש "ואהבת לרעך כמוך" ונגזר מבריאתו של האדם בצלם אלוהים. הערך השני הוא ה'חסד' שמביא איתו היררכיה מובנית וציפיה ממי שנמצא בעמדה גבוה יותר לחמול על מי שלא שפר עליו גורלו כמו למשל אלמנה, יתום וגר.

על פניו, הפסקה הראשונה במכתב מכריזה על הומואים ולסביות כשווים בפני האל ונראה שאם אחרי זה אני עוד מוצאת על מה להתלונן אז אני באמת לסבית מקצועית. אז כן, אני לסבית ממורמרת, כי אחרי הפסקה הראשונה, המהממת והרדיקלית, המסמך הזה עושה ככל אשר לאל ידו לעקר אותה מכל משמעות. וכך נכתב בפסקה השלישית: "ההלכה רואה בנישואין בין איש ואשה את המודל האידיאלי, ואת הביטוי הלגיטימי היחידי של יחסי מין". ובכן, בעוד החלק החלק הראשון של המשפט הוא תאור עובדתי של המציאות ההלכתית והמחשבה האורתודוכסית, החלק השני הוא, במקרה הטוב, עלבון לאינטליגנציה. הרי, יש כל כך הרבה סוגים של יחסי מין שהם לגיטימים בעיני ההלכה ולא מעורבים בהם איש ואישה הנשואים זה לזה – למעשה, כמעט כל מה שגבר יכול להעלות על דעתו.

שיהיה ברור, המשפט הזה הוא הצהרה זאת לא הלכה בשום צורה. נדמה לי שאפשר להקדיש כנס 'סקס אחר' שלם רק למשפט הזה. המשפט הזה ראוי לכנס משלו בגלל שהוא מציף את הצורך של הממסד הדתי למשטר את כולם באמצעות הגבלת הסקס לנישואים בלבד. מכיוון שההלכה ממשטרת כבר את הנשים המשפט הזה מציף את הצורך של הממסד למשטר גם את הגברים. כולל הגברים הסטרייטים. לצערו של הממסד, ההלכה לא נותנת לו את זה אבל ההומופוביה של הממסד מאפשרת לו לשחרר את ההצהרה הזו וההומופוביה של הקהילות פוטרת את הממסד מחובת ההוכחה. בקיצור, זה הבל – ורק הרגש המוכר למדע בשם שני-גברים-מתנשקים-?-איכס-! רק הרגש הזה יכול לגרום לאדם סביר להעלות על הכתב משפט כזה. רק הומופוביה יכולה לאפשר למשפט כזה לשרוד עשרות עורכים, עריכות, שכתובים והגהות. רק הומופוביה יכולה להפוך אנשים משכילים ובקיאים בדיסציפלינה שלהם, קרי רבנים, לעיוורים לכשל כזה.

סובלנות: האם הסובלנות נגמרת בגן מאיר?

לפני שלושה שבועות ארגנה בת קול בשיתוף חברותא, קולך ונאמני תורה ועבודה ערב שעוסק בסובלנות בחברה הדתית, במהלכו התקיימה שיחה בין הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת לעיתונאית אפרת שפירא רוזנברג. במהלך הערב פירון סיפר כאנקדוטה שבאותו היום הוא אמר לחבר שלו (כשברור לכל השומעים שמדובר ברב יובל שרלו) שלמזל שלו בחיים קוראים בני לאו, "כל פעם שהרב בני לאו כותב משהו אתה צריך לשלוח לו פרחים". שרלו, פירון ולאו נחשבים כיום לנבחרת העתודה של רבני הציונות הדתית – שלושה רבנים צעירים יחסית, שיש להם קהל תלמידים מסויים שמובילים קו ליברלי בציונות הדתית. שרלו שהיה עד לפני כשנה וחצי הדובר הכי "קולני" של האסכולה הזו ובין השאר התראיין בנושא של הומואים ולסביות כמעט בכל פעם שביקשו ממנו, חטף בסופו של דבר באבי-אביו מהציבור וזכה לתואר הגנאי "נאו-רפורמי". מאז הוא הוריד פרופיל באופן דרמטי, הוא מסרב להתראיין בנושא ההומו-לסבי ואף הודיע שהוא מסיר את תמיכתו מארגון חברותא – בו תמך בעבר באופן גלוי.

התפיסה ששלושת אלו חולקים אומרת שאדם נברא בצלם, שזכויות אדם, שיוויון זכויות ודמוקרטיה הם לא רק ערכים מערביים וליברליים אלא ערכים יהודיים ושאם לא נזכור את זה יקרה משהו רע ליהדות שלנו. שרלו, כאמור, הסיר את תמיכתו מארגון חברותא בלי לספק לכך הסבר, והוא נמנע בשנה האחרונה מלהתבטא בנושא הלהטבי. האחרים, שעד אז נתנו לו לעמוד לבד בפרונט ולהוציא עבורם את הערמונית מהאש מוצאים את עצמם, כעת, נדרשים לשאת בנטל. ביום העיון שנערך לפני שלושה שבועות אמר פירון: "לא מעניין אותי מה הנטיה המינית של אדם. אני חי בתודעה חברתית של אדם באשר הוא האדם. אני חי בתוך תודעה של נאמנות להלכה ובתוך זה יש הרבה דברים שקשה לי איתם, מוסרית. ויש רובד שלישי וזה הפער בין ההתייחסות לתנועה לבין אנשים פרטיים. וגם פה יש עניין, יש את האדם הפרטי שיכול להיות הומו או לסבי ואין לי שום עניין איתו ויש צעדה, לצורך הדוגמא, שזה מקפיץ לי את הפיוזים, שזה מייצר אצלי המון התנגדויות." – ההתנגדות להתארגנות להטבית ולמצעד גאווה, הם מפלטו הידוע של ההומופוב המודחק באשר הוא.

סבלנות: האם הדרישה לסבלנות נגמרת אי פעם?

באירוע שארגנו חברותא ובית הלל לפני שלושה חודשים וכותרתו היתה "את שאהבה נפשי – קונפליקט הומואים ולסביות בעולם הדתי" התארח הרב בני לאו. עד לשנה האחרונה נמנע לאו מלהתבטא בתקשורת בעניין הלהטבי למרות שדעתו היתה פחות או יותר ידועה. כיום, גם כשהוא מדבר הוא משתדל מאוד שלא להגיד שומדבר בעל משמעות. בחלקו הראשון של הערב הוקרן הסרט "ואהבת" של הבמאי חיים אלבוים. לאו שדיבר מיד כשהסרט הסתיים אמר שלא היה צריך לקרוא לסרט "ואהבת" אלא "וישם לך שלום" – פסוק מתוך ברכת הכהנים שהוא גם המשפט שאיתו מסתיים הסרט. הרב בני לאו הוא אדם אינטליגנטי ומשכיל ואין לי ספק שהוא שולט בשפה הקולנועית, לפחות ברמת הצופה, לכן קשה לי מאוד לפרגן לו ולהגיד שהוא פשוט לא הבין כלום. "ואהבת את ה' אלוהיך" – הבמאי יוצר אסוציאציה בין אהבה לאל ובין אהבה רומנטית לגבר ונראה שלאו קצת מתקשה לשאת אותה. בחלקו השני של הערב התקיים רב שיח אולם לאו לא נטל בו חלק, הוא בא לאירוע רק כדי 'לברך' ולהגיד 'דבר תורה'. המסר העיקרי שלו היה שהומואים ולסביות צריכים להיות יותר סבלניים כלפי בני משפחותיהם (הבלתי מקבלים).

אני יודעת, כולכן כבר קבלתן והענקתן את העצה הזו לפחות פעם בחיים, אבל זה אחרת כשזה בא מבעלת ניסיון. כשמסר כזה מגיע מאדם שמקבל עשרות פניות של הומואים, לסביות והוריהם המשמעות שלו היא אחת, אני צריך עוד זמן. כשמסר כזה מגיע מאדם שמעיד על עצמו שהוא בעסק כבר 15 שנים המשמעות של זה היא אחת, הזמן הזה לעולם לא יגיע. אבל הוא לא רק אומר שהומואים ולסביות צריכים להתאזר בסבלנות אלא גם שזו חובתם. לשיטתו, מרגע שאדם יוצא מהארון הוא משנה באופן יסודי את יחסי הכוחות בינו לבין שאר העולם, עכשיו ההומו-לסבית היא החזקה והחברים ומשפחה ובמיוחד ההורים, הם החלשים. וכחזק, מן הראוי שתתאזר בסבלנות וגם תבין ותכיל את הקושי והמצוקה של ההורים שלך, שלא לומר, תחמול עליהם. אני לא צוחקת עליכם, מול אולם מלא, הורה ומחנך בישראל הופך את היוצרות ומחליף את תפקידי הורה/ילד. הוא קורא להומו שאך זה בקע מהארון לסלוח להוריו שאינם מקבלים אותו, להכיל את המצוקה שלהם, את האכזבה שלהם ממנו, את הבושה שלהם בו. להכיל ולהתאזר בסבלנות. וכדי להדגים כמה לסביות יכולות להיות לפעמים קוץ בתחת (הפרשנות שלי בנ"פ) הוא מספר את הסיפור הבא: מדובר בלסבית שהוא מכיר כבר כמה שנים, גם אותה וגם את משפחתה והוא כל כך מכיר ומעורה במצבה המשפחתי שהוא יודע מי במשפחה מקבל אותה ומי לא. אתם מבינים, יש במשפחה אנשים שמקבלים אותה אבל זה לא מספיק לה, עכשיו "לבת-זוג שלה נולד תינוק" (לאו לא נותן שום רמז שהוא מבין שזה ילד משותף). ועכשיו היא דורשת מההורים שלה שיכירו בילד הזה (שמבחינתו הוא של בת הזוג ולא שלה) כנכד שלהם.

לא דברנו עוד על המרה

עוד זה מדבר וזה בא – אני עדיין בכנס "את שאהבה נפשי", באותו מפגש השתתף גם הרב ארלה הראל – מה שאני הולכת להגיד עכשיו לא בא כדי להשפיל או לרומם רק לסבר את האוזן לקהל החילוני שלא מכיר את הנפשות הפעלות, הראל לא בליגה של שרלו, פירון ולאו מבחינת "חשיבותו" ורמת ההשפעה שלו על הציבור הציוני דתי. הראל פתח במעיין התנצלות על כך שהוא ידבר רק על הומואים כי זה מה שהוא מכיר, "אני לא מתעסק עם נשים, רק עם אשתי" (גם אני, אגב, מתעסקת רק עם אשתי). הראל מעיד על עצמו שהוא "מת על הומואים" (גם אני, אגב, מתה על הומואים). הוא מצהיר שהוא מאמין להם כשהם מספרים מה הם מרגישים ומקבל אותם כמו שהם. כשואלים אותו מה דעתו על טיפולי המרה הוא מקדים ומזכיר שהוא רב ולא פסיכולוג. העובדה הזו, כפי הנראה, מאפשרת לו לבצע שני פעלולים לוגיים. הראשון, להגיד שהוא לא אוהב לקרוא לזה "המרה", הוא מעדיף "הסבה" שכן, כפי שכבר אמרתי, לסביות זה מקצוע ויש להסב אותו מן העולם. הפעלול השני הוא כבר פחות מקורי, הוא זה שמייחס לפסיכולוגיה אג'נדה כשהיא טוענת שאין דרך לשנות את הזהות המינית של אדם בוגר אך מייחס לה סגולות ריפוי כשהיא טוענת שהיא יכולה לעשות כן תמורת ח"י זוזים. רק בשביל הפרוטוקול, אני לא חושדת בו שהוא רואה משהו מהח"י זוזים האלו באופן אישי, לפחות לא ישירות.

ואם בענייני טיפולי המרה עסקינן – השנים והמציאות ריככו אפילו את הרטוריקה הפורמלית של עצת נפש. הביטו בלוגו האורגני החדש שלהם ובעיצוב האתר. הם מאוד משתדלים שדובריהם הרשמיים לא ידברו על מאה אחוזי הצלחה או על נישואים מבלי ליידע את בת הזוג והם חוששים מפרסומים שליליים. לפני שבועיים אף טרחו לכתוב מאמר לאתר "סרוגים" בתגובה למאמר שלנו על פסח שני – מאמר שעוסק בסובלנות ולא בעצת נפש בשום צורה. וכך הם מציגים את עצמם במאמר התגובה: "אנו, ב"עצת נפש", נחשפים מידי יום לאותם המתמודדים אשר נבחרו לשאת בשליחות ובהתמודדות מיוחדת, בני נוער ומבוגרים המתמודדים עם התמכרות למין ולאינטרנט, המנסים להשתקם לאחר שחוו תקיפה מינית, או המתמודדים עם הכמיהה הגברית או הנשית שבקרבם." מסיבות השמורות איתם הם לא אומרים שוב את השם המפורש, הומו. אחד המחירים של ריכוך הרטוריקה הזה הוא שאדם כמו הרב יובל שרלו מאמין להם (שו"ת באתר כיפה): "כיום "עצת נפש" עברה שינוי גדול, והיא יותר ענוותנית ועגולה, ומציאה את עצמה כאופציה, וקוראת לנסות בראש ובראשונה את הדרך שלה, כדי שלא להפוך את ההומוסקסואליות ללגיטימית, וכדי שלא להיכנע לה באופן ראשוני. אני חושב שעמדה זו נכונה, נאורה וחשובה, והיא כיום לא מלווה במצג שווא ביחס לוודאות ההמרה, ביחס לאושר שהיא בהכרח תביא, וביחס לבלעדיות של "עצת נפש".

למרבה המזל, הרב אבינר העומד בראש הארגון הזה, הוא איש שלא מצליח לעמוד בפני היצר והוא ממשיך לקלקל את המסרים הנאורים והאורגנים של עצת נפש. כמו בסרטון הזה, שמוצג בערוץ אורות שבתוך וואינט יהדות. שלמה אבינר נחשב כיום לאחד מהמנהיגים המרכזיים והחשובים בציונות הדתית. הוא הבכיר מבין כל אלו שמוזכרים בהרצאה הזו הרבנים האחרים שמתראיינים בסרט הם מהליגה של ארלה הראל. אבל נחזור לסרטון, אורכו 2:22 דק' והוא נקרא "מושגי יסוד ביהדות – הומוסקסואליות". אם המשפט ההוא ממכתב הרבנים שווה כנס שלם, הסרטון הזה יכול להיות מושב מכובד באותו הכנס. הכותרת האבסורדית הזו, כפי הנראה, מנסה להציג את הסרט כאוטוריטה, כערך אנציקלופדי בשעה שהוא בסך הכל מציג אוסף של נקודות מבט בלתי מנומקות. בפורום הזה בוודאי שאין צורך להכביר מלים על כך שהומוסקסואליות איננה מונח ביהדות וזו גם הזדמנות טובה להזכיר שיש עוד כמה זרמים ביהדות מלבד האורתודכסיה (הזרם שאליו משתייך הערוץ והזרם היחיד שקיים מבחינת וואינט יהדות). הסרטון כולו מלווה בפס קול של מרפאה אלטרנטיבית, משהו מרגיע כזה של לידה במים. גם הדימויים הויזואליים הם פסטורליים, ניו-אייג'יים – קיטשיים על גבול הסוכרזית והראיונות עם הרבנים נערכים או בתוך בתי המדרש או בנוף של בית ספר שדה עם שמים תכולים ועצים ירוקים.

על הרקע המרדים הזה נאמרים משפטים כמו – הרב חגי לונדין: "הומוסקסואליות וכל מה שמכונה סטיות מניות יש איתם בעיה גדולה". הרב אורי שרקי: "הומוסקסואליות היא ביטול האהבה". ד"ר סיני ישראלי: "אדם צריך להתגבר על היצר… ואם הוא לא יכול, לפחות לא לרוץ עם זה בראש חוצות", הרב אלישע וישליצקי: "לא להפוך את זה, בוודאי לא למצעדי גאווה. שזה בעצם גילוי הפרצוף של כל התכונה הזו", הרב שלמה אבינר: "הם היו רוצים אישה, הם היו רוצים ילדים. אפשר לעזור להם להחלץ מזה. מאה אחוז". הדבר הנורא בסרט הזה, מבחינתי, הוא האפקטיביות שלו – אין לסבית או הומו דתיים (כולל דתיים לשעבר) שהצפיה בסרטון הזה לא עוררה בהם פלצות. שאר העולם – חילוניים באשר הם וסטרייטים דתיים נותרים אדישים כחמסין. הסרטון הזה, למעשה, לוקח מההומו את צלם האלוהים שבו, את האנושיות כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הדתי. והוא עושה את זה באופן שאלי ישי וניסים זאב וכל ה"פיור הומופביה" שלהם יכולים רק לחלום עליו. ואחרי כל זה תגובתם של הסטרייטים והלהטבים החילוניים היא, נו ומה ציפית שהם יגידו?

מה את רוצה מהם, בעצם?

מצויין, טוב ששאלתם. באופן אירוני במהלך כתיבת ההרצאה הזו גדלה הערכתי לשלישיה הרעיונית פירון-שרלו-לאו ולא רק בהשוואה להתבטאויות ולמעשים של הרבנים האחרים. במסגרת תחקירי גוגל הקטנים שלי נתקלתי בטוקבקיסטים שלהם והתפלצתי – מעודי לא נתקלתי בכזאת טינופת וזה כולל את הטוקבקיסטים האישיים שלנו, הלהטבים הדתיים שמדי פעם מפרסמים כתבות ופוסטים, אפילו אנחנו מעולם לא בוססנו בכזאת מדמנה. אז מה אני רוצה מהם? מהמנהיגים היחידים באורתודוכסיה שמנסים לברוא יהדות ליברלית, שמתעמתים עם המחוייבות שלהם להלכה מחד והמחוייבות שלהם למוסריות מאידך. היחידים, שכמו שכבר אמרתי, עומדים לצידנו.

בפרק מהסדרה "וואקום" שיצרה גל גבאי ועוסק בהומואים ולסביות בשלושת הדתות המונותאיסטיות אומר לאו: "למה הם שואלים, מה הם רוצים, פתק מרב? אז לא, הם לא יקבלו, לעולם הם לא יקבלו!" אין לי שום בעיה עם זה, אני הראשונה לטעון שכל אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו ולא להתחבא מאחורי הגב של הרבנים. אבל האנשים האלו בחרו לעסוק בחינוך, כשבאים אליהם תלמידים להתייעץ איתם או בשעה שהם קוראים טקסטים כאלו ואחרים שהרבנים האלו חתומים עליהם הם קולטים את ההומופוביה. גם אם הם לא יודעים לאיית הומופוביה הם קולטים את הרתיעה וההסתייגות, וללא ספק הם קולטים את הדרך ללא מוצא שמייצר השיח הנוכחי. וזה מה שאני מצפה מהם, להחלץ מהלבירינט הזה ולהפסיק להאכיל את המינוטאור בנפשות של נערות ונערים.

אם הם אכן חושבים שאדם הוא אדם מאחר שנברא בצלם שיגידו את זה וישימו נקודה בסוף המשפט. לא הסתייגויות. הרי מאיפה הגיע מכתב הרבנים הזה, מפניות של קהילות שמסתייגות מלתת תפקיד דתי או ציבורי כמו שליח ציבור ללסביות והומואים. אם הנטיה המינית באמת חסרת משמעות בעיני הרבנים הם צריכים להודיע לכל הנשמות הטובות שהנטיה המינית של מאן-דהו לא מעניקה להם זכות להכניס את האף שלהם לזוגיות שלו, לחדר המיטות שלו, להורות שלו ובכלל לרמת המחוייבות שלו לשמירת ההלכה. כך אמורה, מבחינתי, להשמע השיחה הזאת בין הרב לקהילתו:

אבל הוא הומו – לא עניינך

אבל היא מחוץ לארון – לא עניינך

אבל יש לו בן זוג – לא עניינכם

אבל יש להן ילדים – לא עניינינו.

הוא רוצה להיות חזן? – כן

הוא יודע להתחזן? – כן

אז מה השאלה?

גם הציבור רוצה פתק מהרב, גם הציבור רוצה להרגיש טוב עם עצמו, גם הציבור רוצה רשת ביטחון. שיבוא לאו וישאל את הציבור למה הוא שואל, שיבוא לאו ויגיד לציבור שהוא לעולם לא יקבל פתק מהרב שמותר לקהילה להיות גועלית ללהטבים שלה.

ומה אני מצפה מהם שגידו להומואים והלסביות שפונים אליהם לאלו שמבקשים מהם שיתירו להם? אני לא מצפה מהרב בני לאו שיתיר להם משכב זכר. זה נכון שההלכה תמיד מטילה סייגים כדי להרחיק את האדם מעבירות אבל הסייגים האלו תמיד מונחים על גבי ציר שבקצהו האחד המעשה האסור ובקצהו השני מעשה מותר. מטרת הסייגים היא בעצם "להאריך" את הציר, להגדיל את המרחק בין האסור למותר. באופן אירוני, דווקא האנשים, רבנים ומנהיגים, שקוראים לקהילות שלהם להתייחס בכבוד לאדם ההומו-לסבי מסרבים להגיד/להכריז/לפסוק שיש בכלל משהו שמותר – מגע כלשהו, מיניות כלשהי, זוגיות כלשהי, הורות כלשהי. אבל אם יש איסור ואם יש סייגים חייב להיות גם משהו שמותר – וכאן מונחת הציפיה היחידה שלי מהרבנים. אני לא רוצה שיתירו את מה שאסור אלא שיגידו כבר מה מותר, אבל זה בלתי אפשרי כל עוד הם הומופובים.

מודעות פרסומת

מי יודע, ישוב וניחם האלוקים ושב מחרון אפו (יואל ג' 9)

אוטוטו מגיע יום הכיפורים. את הגמילה מקופאין התחלתי בראש השנה והיא נמצאת במצב לא רע בכלל (מקווה לעבור את היום הזה על כוס אחת של נס קפה), את הקריאה של ההפטרה ביונה (פרק ג', עשרה פסוקים בלבד) בקושי התחלתי ללמוד.

כל השנה אנחנו עובדים על הפרוייקט הקסום הזה של המניין הגאה אבל יו"כ זה משהו אחר. הקמנו מניין אורתדוכסי שוויוני (אני מקווה שכל אדם דתי כשהוא קורא את צירוף המילים אורתודוכסי-שיוויוני מבין על איזה שוויון מדובר. לכבוד מי שלא שולט בז'רגון ומי שלא מקבל אותו אני מוכנה לדייק: מניין אורתודוכסי ברוח של שיוויון) ועכשיו אנחנו מנסים להבין איך אמור להיראות מניין כזה כשהקהילה שלו היא קהילה גאה – יש לנו כבר כמה רעיונות ועוד המון סימני שאלה. אנחנו הולכים בדרך לא סלולה ואנחנו עושים את זה מבחירה – ברוב מוחלט של המצבים בחיים שלנו אנחנו יודעים להגיד 'כזה' או 'את זה', בדרך כלל אנחנו רוצים משהו שכבר קיים, רוצים כמו. הפעם אנחנו רוצים משהו שלא קיים, יש בזה סוג של יצירה, בריאה, הרגשה של משהו שקורה פעם בחיים.

לפעמים אני צוחקת על עצמי (אם אשתי לא עושה את זה לפני), לא מתאים לי לחשוב שאני ממציאה את הגלגל ובכל זאת מפעם בי רגש היסטורי. בשביל לא להגזים עם פעמי משיח ומקוריות אני מצטרפת לטרנד בלוגרי שהתפתח לאחרונה, מחזור. במקרה הזה יש גם שתי הצדקות למהלך: ראשית, הוא אותנטי. שנית, הוא מעולם לא עלה לרשת (פורסם באוקטובר 2009 במגזין 'סגנון בית' של מעריב)

אתם תסלחו לי, אני בהיי, ואתם הולכים לסבול. אתם תסלחו לי כי זה מאוד מתאים, אני הולכת לכתוב על יום כיפור ואני, ביום כיפור הזה סלחתי לכולם. זה טור על משפחות וביום כיפורים הזה דווקא הייתי רחוקה מהמשפחה הגרעינית שלי, אבל רק בזכות התגייסותה של המשפחה המורחבת של אשתי. הטענה המקובלת היא שמשפחה לא בוחרים, זה נכון לגבי המשפחה שנולדים אליה, נכון במידה מסויימת לגבי המשפחה שמשתדכים אליה בקשרי זוגיות ונישואים אבל העולם כולו פרוס לפני מי שמחפש קהילה. וכן, קהילה בעיני זה סוג של משפחה.

אני מניחה שלא לכל אחד יש צורך בקהילה. יש די הרבה אנשים שהמשפחה שלהם מספיקה להם עד מעל הראש. בטח יש אנשים שנמלטים מהקהילות החונקות שלהם למקומות שבהם הם

הזמנה למניין הגאה - יום הכיפורים תשע"א

מקוים להיות אנונימיים, להיטמע. אנשים שמעדיפים לבחור את החברים שלהם אחד-אחד ולא למצוא את עצמם בערב גבינות ויין עם אנשים שאשכרה שומעים גלגלצ. את אלו אני לא הולכת לשכנע עכשיו בנפלאות הקהילה, אני רק רוצה לספר איזה נוחם אני מוצאת בה – דווקא בהיותי הציניקנית שאני, ודווקא בשל הסלידה הכללית שלי מהומוגניות.

כי כשאת נמצאת בקהילה שלך יש פתאום הרבה פחות דברים שאת צריכה להסביר על עצמך, הרבה פחות חששות, הרבה פחות התנצלויות ויש את הקטע המטורף הזה – להיות מובנת. כשגרתי בירוחם והקהילה שלי היתה שם נחסך ממני הצורך להסביר מה אני מוצאת בחור הזה ומה המשמעות של לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. ועכשיו כשהלכתי בעקבות האהבה (וגם האהבה הלכה בעקבותי) אני חלק מהקהילה הגאה ומדי פעם, כשאני שם, אני פטורה מלהסביר במה אני כל-כך גאה. ובמיוחד אני חלק מהקהילה הגאה הדתית וכשאני שם אני פטורה מלהסביר איך זה מסתדר – לסבית ודתיה וכל הג'יזס קרייסט הזה.

אז נכון, ביו"כ הזה התגעגעתי לאשתי ולילדות, אבל מ"כל נדרי" ועד "נעילה" עמדנו זה לצד זו, חברי הקהילה הגאה – טרניסיות וקוויריות, לסביות והומואיות, הומואים וביסקסואליות. א-נשים שהם שעדיין דתיים וכאלו שהם כבר דתיים, כאלו שכבר לא וכאלו שממש לא, כאלו שהגיעו מתלבטים וכאלו שמתלבטים החל מי"א תשרי תש"ע, חילונים מלידה וגם סטרייטים גמורים במקום שיצרנו לעצמנו. במקום שלנו אפילו לא צריכים 'לקבל אותנו כמו שאנחנו', הדבר המדהים הוא שאנחנו יכולים סתם להיות. ככה, כמו שאנחנו. מעולם, בימי חלדנו לא הרגשנו שלמים יותר מאשר ברגע ההוא שבו קולה של אביגיל, שליחת הציבור שלנו, נשבר בכל נדרי.

כתיבה וחתימה טובה (שלא לומר, סליחה אם פגעתי במישהו)

בת-עמי