חד גדיא הטרדות מיניות

החד גדיא הזה, אין לו סוף
עכשיו אלישבע פדרמן (אשתו של נעם) הגישה תלונה (במשטרת חברון) על הטרדה מינית נגד אריאל ויסמן (בעלה של רחלי רוטנר) שאשתו כתבה סטטוס בפייסבוק שמתאר איך ינון מגל הטריד אותה מינית דזבין אבא בתרי זוזי.

אז ראשית,
אני מאוד מקווה שויסמן יקח אחריות אישית ויתפטר מהכנסת.

שנית,
אני מניחה שרחלי רוטנר לא היתה כותבת את הסטטוס ההוא אלמלא היה ינון מגל חבר כנסת ככה שזה בסדר גמור שאלישבע פדרמן לא הגישה תלונה עד שרחלי לא כתבה את הפוסט הזה. זה בסדר גמור שהיא הגישה תלונה ושהתלונה תסגר מחוסר כלשהו (אשמה או עניין לציבור) כי זה גם מה שהיה קורה לרחלי רוטנר אם היתה מגישה תלונה למשטרה על מה שאמר לה ינון מגל. כך שהתלונה של פדרמן תשיג בדיוק את מה שהשיג הפוסט של רוטנר, קצת רעש תקשורתי.

אין לי עניין להשוות בין ההטרדה של מגל לזו של ויסמן (בקצרה, שיתף בפייסבוק סטטוס של אלישבע פדרמן וצרף אליו את הכותרת "יש לי זקפה ענקית") זה בכלל לא משנה, שתיהן הטרדות מילוליות. אני לא מתכוונת לנבור בדף של ויסמן כי הוא לא מעניין אותי אבל אני די בטוחה שאם הוא היה רוצה לכתוב משהו גס רוח כלפי נעם פדרמן או כל גבר אחר הוא היה מוצא בתוכו עולם דימויים אחר.

האם יש הבדל בין מגל לויסמן? ימים יגידו.
בעקבות הרעש של רחלי רוטנר הופיעו תלונות על תקיפה/ות מיניות של ינון מגל. גסות הרוח של ויסמן פרוסה על פני דף הפייסבוק שלו, חלקה בעלת אופי מיני מטריד הדומה לזה שבו מאשימה אותו אלישבע פדרמן, אם יופיעו תלונות אחרות זה יתחיל להיות באמת מעניין.

אז תודה,
לרחלי רוטנר ולאלישבע פדרמן על חלקן בטיהור הספירה הציבורית מהטרדות מילוליות עם רקע מיני. שכל הינון מגלים בעולם ילמדו לסתום את הפה שלהם גם כשהם כבר לא הבוס הישיר שלנו וכל האריאל ויסמנים ימצאו דרכים קצת יותר יצירתיות להפגין את הבוז שלהם כלפי בני תמותה ממין אישה.

שלכן,
בת-עמי נוימאיר-פוטשניק
טים רחלי רוטנר

רחלי רוטנר, הדבר היחיד שמעניין

ינון מגל הודיע אתמול על התפטרותו מהכנסת, מאז ראיתי כבר כמה סטטוסים ותגובות בפייסבוק של נשים ואנשים שכותבים שרחלי רוטנר כבר לא מעניינת, כי ינון מגל התפטר מהכנסת וזה מה שחשוב. אני לא יודעת למה אני ממשיכה להדהם מזה שאנשים יכולים להיות כל-כך מטומטמים, אז חשוב לי לכתוב את זה במפורש, הדבר היחיד שעדיין חשוב זה רחלי רוטנר ו-א' שבתוך יומיים חזרה לארון המתלוננות.

ההתפטרות של מגל לא מעניינת, זה דיל שנסגר בחדרי חדרים בינו לבין בנט – אז עכשיו כשהוא שוב אדם פרטי כמו שהוא היה כשהוא דיבר עם רחלי כמו שהוא דיבר הוא יכול לשוב ולדבר ככה לכל אישה שהוא פוגש. עכשיו, משהתפטר קטן הסיכוי שנשים נוספות שנפגעו ממנו יתלוננו וקטן הסיכוי שהוא ישלם על מעשיו באיזושהי דרך (ולא, ה'ויתור' על הקריירה הפוליטית לא נחשב). עכשיו, מהשתפטר היחידות שממשיכות לשלם את המחיר אלו הנשים שהוא הטריד והתקיף (התיאורים של א' הם תאורים של תקיפה מינית, לא של הטרדה).

עכשיו, משהתפטר, הדבר החשוב היחיד שנשאר מהסיפור הזה זו רחלי רוטנר והנשים שהיא משמשת להן כפה. כי ינון מגל התפטר אבל רחלי רוטנר וא' והמתלוננות האחרות ממשיכות לספוג איומים והטרדות – מסתם אנשים, מחברים של ינון מגל, מעיתונאים, מתחקירנים ומבכירים בבית היהודי. רחלי רוטנר והמתלוננות האחרות חוששות לחייהן, אז תסלחו לי, הדבר היחיד שעדיין מעניין זה רחלי רוטנר.

כמו אגרוף בבטן

אפשר להבין מה בוער לגברים להתייצב לצידו של ינון מגל, נכון? קשה הרבה יותר להבין מה עובר על נשים שבוחרות להגן עליו. ובכן, הן לא מגנות על ינון מגל, הן מגנות על עצמן.

בואו נראה איך זה עובד – 100% מהנשים בעולם עברו הטרדה מינית, הטרדות מיניות. כל הנשים כולן, כולל הבנות שלכם, האחיות שלכן, האמהות שלכן וגם הסבתא והסבתא רבה שלכן. כולן. כולן מבינות בדיוק על מה היא מדברת כשהיא כותבת על כך שלא ראתה את זה בא, על ה'אגרוף בבטן', על 'לכי תעשי סוויץ", על הגועל, על חוסר התגובה בזמן אמת, על ההתלבטות אם לספר, על חוסר החשק לעשות מזה עניין, על העלבון. כולן מבינות הכל, כולן היו שם.

כולן היו שם וכמעט כולן לא עשו כלום. כולנו היינו שם וחשבנו שאנחנו חולמות, שזה לא יכול להיות, שזו אי הבנה, שבטח עשינו או אמרנו משהו שגרם לאי ההבנה הזו, שזה מבאעס אבל אנחנו מגזימות, שזו פאדיחה, שאין לנו חשק לעשות מזה עניין, שזה טיפשי להעלב והכי טוב פשוט לשכוח מהעניין ולהמשיך הלאה. וחשבנו שהמשכנו הלאה גם כשהעלבון מעולם לא נמחה, גם כשהוטרדנו שוב, גם כשזה הכביד לנו על החזה, חנק בקנה ומנע מאתנו לנשום. שתקנו והמשכנו הלאה גם כשבעצם אף פעם לא באמת המשכנו הלאה. כל הטרדה כזו צרובה לנו בנשמה עד סוף ימינו, ההטרדה והשתיקה שבאה בעקבותיה.

שתקנו כי זו פאדיחה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו שאנחנו מגזימות, שתקנו כי זה לא מגניב להעלב, להפגע, להודות בפגיעה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו משהו על איך התלבשנו, איך דברנו, איזה בדיחות סיפרנו. שתקנו עכשיו כי שתקנו קודם ומה נזכרנו פתאום. שתקנו כי לא רצינו שיגידו לנו שאנחנו קטנוניות ונקמניות ושאנחנו הורסות את החיים של הגבר, משפחתו וילדיו. שתקנו כי אין מי שישמע ובכל יום אנחנו מספרות לעצמנו שעשינו את הבחירה הנכונה. עשינו את הדבר שצריך לעשות, שתקנו והמשכנו הלאה.

אבל רחלי לא שתקה. היא אספה את עצמה מהעלבון והכאב ומהגועל ובחרה את הדרך, המקום והזמן שבהם היא תפסיק לשתוק. היא ידעה בדיוק מה יהיה המחיר והחליטה שהיא מוכנה לשלם אותו. היא לא שתקה, אז מה זה אומר עלינו, על כל הפעמים שבהן שתקנו בעבר? מה זה אומר עלינו בהווה, על כל ההחלטות שלנו לשתוק ולהמשיך הלאה?

אם נצדד ברחלי זה אומר שאנחנו יודעות בדיוק על מה היא מדברת בפוסט הזה, אם נצדד ברחלי זה אומר שאפשר גם אחרת, אם נצדד ברחלי זה אומר שאולי שגינו כששתקנו, זה אומר שאולי אנחנו שוגות ברגע זה כשאנחנו ממשיכות לשתוק. אם רחלי העיתונאית הזוטרה תזכה לצדק במאבקה בעיתונאי הבכיר לשעבר, בח"כ כנסת בהווה באיש הכל כך חזק, תוקפני ומקושר הזה זה אומר שאולי גם אנחנו יכולנו לזכות בצדק אם רק היינו דורשות אותו. אם נצדד ברחלי זה אומר שגם אנחנו צריכות להפסיק לשתוק.

נשים לא מגנות על ינון מגל, נשים מגנות על עצמן.

נספח 1: כשבנאדם הולך אחורה ודורך על מישהו והמישהו אומר איי, בנאדם שהלך אחורה מבקש סליחה על זה שהוא הכאיב ורושם לעצמו איפשהו בראש להסתכל לאחור בפעם הבאה לפני שהוא הולך אחורה. לפי תגובותיו ינון מגל תופס את עצמו כמו בנאדם שהלך אחורה ודרך על מישהו בטעות, לא לא מתנצל על המעשה אלא על כך שפגע במישהי בלי כוונה. מה שנשאר זה לקוות שהוא גם ירשום לעצמו איפשהו בראש בפעם הבאה לחשוב פעמיים לפני שהוא אומר למישהי שאיננה אשתו שהוא מתחרמן מהתחת והציצי שלה.

 

נספח 2: מכירות את הקטע הזה שמישהו חושב שהטלפון או המקרופון מכובה והוא אומר דברים איומים בגלל שהוא חושב שרק האדם שיושב לידו שומע? זה מה שקרה לינון מגל, רחלי רוטנר פתחה לו מיקרופון וכל מדינת ישראל שמעה מה שהוא לחש לה באוזן. אין שופט, אין שני צדדים. אם הוא או כל אחד אחר לא רוצה שזה יקרה לו הוא מוזמן לחשוב פעמיים, שלוש או עשר לפני שהוא פותח את הפה.

מצעד הגאווה, כי ביחד נהיה לרוב

אנחנו בעיצומו של חודש הגאווה – זמן טוב לדבר על הומופוביה. לא על זו הבוטה, הברורה, הצעקנית המסומנת בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – על אף האלימות שבה היא מתפרצת, כשהיא מתפרצת, היא פחות גרוע ממה שנדמה. הודות לטבעם האנושי של מרבית בני התמותה, רובנו לא נתקל סוג הזה של ההומופוביה בחיינו הבוגרים אשר מחוץ לארון. רוב האנשים לא מוכנים להגיד לך בפרצוף מה הם באמת חושבים עליך, ויותר מזה – רוב האנשים כבר לא חושבים עליך דברים עד כדי כך רעים ברגע שהם פוגשים אותך ומכירים אותך, ולו מעט (וכן, אני מודעת לשערוריית הריאלטי האחרונה).

בניגוד לעוד סברה מקובלת, ההומופוביה לא נעלמת ברגע המרגש הזה שבו ההומופוב הקלאסי מכיר הומו או לסבית בשר ודם ומבין שפניהם לשלום. זה השלב שבו ההומופוביה הקלאסית הופכת לסירוב לתת ללהט"ביות לעבור נורמליזציה בתודעה שלך, הומופוביה שהיא מתרס. המציאות הראתה לך שלהט"ביוּת היא מוּלדת, או למצער בלתי הפיכה, שהיא איננה בת חלוף – אבל מה שהשתנה אלו ידיעותך אודות הלהט"ביוּת ולא הרגשתך לגביה. במצב הזה אתה תיסוג מקו ההגנה הראשון (אין כזה דבר, זה גועל נפש, זו סטיה, איכס) לקו ההגנה השני, אתה תסתכל על האוחצ'ה המוחצנת ותגיד לעצמך בשקט (או בקול נמוך לאישה או לאיש היושב לידך): "לא אכפת לי שהוא הומו אבל למה הוא צריך לדבר ככה?", אתה תסתכל  על הבוצ' המהממת, תגלגל עיניים ותסנן: "לא אכפת לי שהיא לסבית אבל למה היא צריכה להתלבש ככה?".

המתרס של הנורמטיביות הוא גבוה ומוצק יותר מזה של ה'טבעיות' – מרגע שיצאת מהארון את קיימת ואי אפשר יותר להגיד שאין דבר כזה, לסבית. את יכולה לשתף אנשים בחוויות שלך ומעבר לאמפטיה (החשובה כשלעצמה) הם יעברו אתך את חוויית הגילוי של משהו שתמיד היה שם ורק לקח המון זמן לחשוף אותו. אבל להתחיל לחשוף את שורשי הנורמטיביות, לערער על מוסכמות מגדריות זו כבר עבודה הרבה יותר קשה. ובאותו הזמן שההומופוב דרג ב' מתבצר בעמדותיו אלו הוא כבר מקים את המתרס הבא – לא מפריע לי שהם הומואים, אבל למה הם צריכים לנפנף בזה, במה יש להתגאות? אם הם רוצים להיות כמו כולם למה הם מקימים קהילה, למה הם עושים מצעדים, בשביל מה הם מניפים דגלים?

מדובר בטענות שכמעט קל מדי ומשעמם מדי לסתור – הגאווה איננה על כך שנולדנו לסביות, הומואים, טרנסים או ביסקסואלים אלא על כך שחדלנו להתבייש בזה, חדלנו להתבייש במי שאנחנו. חדלנו לפחד מלהיות שונים, לחשוש ממה שיגידו. אנחנו לא באמת מנפנפים בשונות שלנו – זו רק העובדה שחדלנו להתבייש בה שנראית לזולת כל כך מתריסה, גם איננו רוצים להיות כמו כולם. לא יהיה מופרז לצפות מן הזולת להבין שאינך רוצה להיות זהה לו גם אם את דורשת שוויון זכויות, שהעולם מלא בקהילות של סטרייטים גם אם אף אחד לא מתייחס אליהן ככאלו וזה לא פחות מלגיטימי להקים גם קהילות שהדבק המלכד אותן הוא הרצף הלהט"בי.

וכמו שהדרך למוסס את ההומופוביה הקלאסית היא פשוט להיות – כך הדרך למוסס את ביטוייה המשניים של ההומופוביה היא להמשיך להיות. להמשיך להיות אוחצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך בוצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך להיות גאים במי שהפכנו להיות, להמשיך להניף דגלים, להקהיל קהילות, להקים משפחות ולהמשיך לצעוד במצעדי הגאווה. ההומופובים יגידו שאנחנו עושים דווקא, שאנחנו גורמים לעצמנו נזק מפני שאנחנו יוצרים אנטגוניזם, שננוח קצת. שנלך הביתה ונחכה בסבלנות והכל יסתדר.

שוב מדובר בטיעונים שקל מדי ומשעמם מדי לסתור. שום דבר טוב לא קרה ושום דבר לא הסתדר במשך עשרות ומאות שנים כשאנשים להט"בים ישבו בשקט בבית, לא הניפו דגלים לא התקהלו ולא צעדו במצעדים. המתאם בין הפעולות האלו לבין השיפור הבלתי נתפס במצבם של הלהט"בים בכל אספקט של החיים (החוקי, הכלכלי, במעמד האישי, ביחס של המשפחה, החברה והמדינה) אמור להיות ברור לכל בר דעת שאיננו הומופוב מתגונן.

מצעד הגאווה שינה את החיים שלי. לא רק המצעד הראשון שהשתתפתי בו, לא רק השני, כולם. כל אחד מהם שינה משהו. בשנתיים האחרונות השתתפתי בהמון מצעדי גאווה, לא רק באלו הרשמיים (מבין אלו צעדתי רק בתל-אביב וירושלים למרות שהלב שלי היה בכל עיר שבה התקיים מצעד) – לכל הפגנה שהלכתי אליה לקחתי איתי דגל גאווה וכך הפכתי כל הפגנה כזאת למצעד גאווה. לא רק בגלל שהפגנתי בדיוק על אותם בדברים שבגללם מתקיים המצעד אלא גם כי הדגל הוא מגנט, תמיד התחלתי כשאני צועדת לבד ותמיד הצטרפו אלי הומואיות חתיכות וצעדנו ביחד. בדרך פגשנו אנשים שרק באו להגיד תודה על זה שאני מניפה את הדגל ואחרים שבאו לצעוק עלי למה אני מערבת את 'זה' במחאה של כולם.

לא תמיד אני גיבורה גדולה, למעשה אני בכלל לא. אפילו בתל אביב זה לא תמיד נעים ללכת ברחוב עם הדגל, תמיד יהיה מישהו שיגיד את דעתו ויעשה את זה בצורה אגרסיבית – ואני, כאמור, לא גיבורה גדולה. אני גיבורה עוד יותר קטנה כשאני חוזרת עם הדגל לאוטו שלי בסוף המצעד בירושלים, אבל אני עושה את זה. הידיעה שלא נתתי לאלימות ולפחד לשתק אותי תמיד נוסכת כוח ושמחה. הצעדה עצמה, גם אם את הולכת עם החברות והחברים שלך וגם אם את הולכת לבד בתוך ההמון נוסכת גם היא כוחות ושמחה לא מצויים. הידיעה שלא נכנעת להומופוביה ולא למזג האוויר (בהנחה ששתית מספיק מים, חבשת כובע ומרחת את עצמך בקרם הגנה כל שעה עגולה), שכל פעולה כזאת גורמת לך לזקוף עוד קצת את גבך ושככל שגבך זקוף יותר כך שח גווה של ההומופוביה היא מרוממת נפש ממש. זו שמחה שהיא ההיפך המוחלט מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת משמחה לאיד.

לא חייבים לבוא לצעוד איתי, איתנו, עם בת קול ועם הקהילה הדתית הגאה – למרות שאתן הכי מוזמנות בעולם. אפשר פשוט לבוא ולהתרשם משבעים הפנים של הקהילה וסתם להיות גאים. נכון, יהיו שם משאיות של המועדונים ועליהן ירקדו בחורים (וגם קצת בחורות) מעורטלים באופן שמחריד רבניות ורופאות עור אבל יהיו שם גם כל המתנדבים של חוש"ן לבושים בוורד ועונדים בגאווה את ליבם הפתוח, יהיה שם הבלוק הטרנסי עם דגליו הירוקים וההטרוגניות האינסופית שלו. יהיו שם צעירות וצעירים שגרים בחורים נדחים שלא שמעתן עליהם בחיים שלכם שלא סיפרו להורים ובאו למצעד כדי ללכת בפעם הראשונה בחיים שלהם ברחוב כלהט"בים שלא מתביישים במי שהם. יהיו שם ההורים של תהל"ה, האנשים הכי מרגשים בעולם עם שלטים של "הבן שלי הומו, אז מה?" ו"אנחנו גאים בילדים שלנו". יהיו שם החבר'ה של איגי ואנשים מהאגודה, מ-יש עם מי לדבר, משישה צבעים ומהמרכז הגאה ובעיקר יהיו שם עשרות אלפי לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים שפשוט יהיו.

אז בואי, כי מצעד הגאווה משנה את החיים שלנו.

משפחה בריבוע

אני חושבת שפעילים להט"בים יכולים לסמן לעצמם איקס גדול על החגורה וללכת לישון בלילות עם חיוך רחב, עוד מערכה קטנה הסתיימה בניצחון קטן – הומופובים גאים נסוגים מעט ונערכים על קווי הגנה חדשים. מסתבר שיש כזה דבר הומואים ולסביות וזה בסדר שהם נושמים ושוזפים את קלונם באור השמש שמחוץ לארון, זה בסדר שיש להם נוכחות ציבורית, שהם דורשים זכויות אזרח וכל מני דברים כאלו ושכבר לא ממש מעניין להתווכח איתם על מצעדי הגאווה. קחו את תל-אביב, קחו את ירושלים רק תורידו את הידיים שלכם מהמשפחה, סוטים.

שמענו את זה השבוע מהדמגוג האלים משה פייגלין, להלן ח"כ, שבחר לסגור את השבוע הראשון להשבעתו במפגש מרגש עם נציגי ארגוני הקהילה בבית האגודה (סוקר בהרחבה פה ושם בארץ ישראל). בפתח דבריו הסביר שהוא ליברל ושאין דבר בעולם שחשוב בעיניו יותר מזכויות אדם ובכלל זה זכויותיהם של הומואים ולסביות (עדיין היה צורך להסביר לו במהלך המפגש מה זה טרנסג'נדרים) ואפילו, אני מקווה שאתם יושבים במקום בטוח ומרופד, זכויותיהם של ערבים. אבל בכדי להסיר דאגה מלבנו האקטיביסטי שלא נחשוש שגר כבר זאב עם פייגלין ואין לנו יותר עם מי ועל מה לריב מיהר פייגלין להבהיר: אל תגעו לי במשפחה.

כי משפחה זה רק המשפחה הקלאסית (מספיק, אגב, להגיד "המשפחה הקלאסית" בכדי שכולם יבינו שמדובר באבא-אמא-ילדים אין צורך להרחיב באם מדובר ביוון הקלאסית, רומא הקלאסית או ממלכת דוד ושלמה הקלאסית – כולן תקופות קלאסיות שידועות במבנה המשפחה המונוגמי הקלאסי שלהן) שהיא אבן היסוד של כל חברה קלאסית. בסך הכל הלב יוצא אל משה פייגלין, יהודי כל כך רזה החרד לגורלו של עם ישראל ונאחז בקרנות המזבח של המשפחה המערבית המודרנית כשמערביוּת ומודרניוּת הם הערכים הבזויים בעיניו ביותר. משה פייגלין מנהל קרב מאסף על המשפחה של אבא-אמא-ילדים וגם הוא יודע שזה קרב מאסף, לא רק על המשפחה, זה קרב מאסף גם על ההומופוביה שלו על זכותו להמשיך ולהגיד שלסביות והומואים זה פויה.

לפני חודש השתתפתי בכנס "תמונות מחיי משפחה", הוזמנתי להשתתף בפאנל שסגר את הכנס והיה אמור להראות כמו שמתחילה בדיחה טובה: "רבי, קאדי ולסבית נפגשים בגילמן" אבל הרב שרלו נתקע בשלג בגוש עציון ואני מצאתי את עצמי מייצגת גם את האורתודוכסיה היהודית בשולחן שכלל את הקאדי איאד זחלקה, איתי פנקס, עו"ד עירית רוזלנבלום והשופטת בדימוס סביונה רוטלוי. מהשופטת למדתי שעל אף חוקים רבים הנוגעים למשפחה, בחוק הישראלי מעולם לא הוגדרה ה'משפחה'. עם אירית רוזנבלום הסכמתי על כך שבסוף היום כולנו רוצים לחזור הביתה ולהשעין את הראש על כתף של מישהו, אצל כל אחד המישהו הזה שונה אבל בסופו של דבר זה הרעיון של משפחה. מאיתי פנקס נכלמתי – יש לי רק שלושה חתולים ולו ארבעה ומאיאד זחלקה למדתי שגם בחברה הערבית המשפחה הנורמטיבית בונה קומה שניה בבית הדין השרעי.

אחרי כל זה עדיין התעקשו לשמוע מה זה 'משפחה' בעיני, ועניתי שזו שאלה קשה מפני שיש לי שלוש משפחות. המשפחה שנולדתי לתוכה, המשפחה שהקמתי עם בת הזוג שלי והקהילה- בעיקר הקהילה הדתית הגאה. סיפרתי שכשאנחנו מבינות שאנחנו לסביות אחד הדברים הראשונים שקורים זה שמוטל סימן שאלה על המשפחה שנולדנו לתוכה ועל זו שאנחנו חולמות להקים. רובנו לא יודעות איך יגיבו ההורים שלנו, איך יגיבו האחים, רובנו מפחדים שברגע שנצא מהארון נאבד את המשפחה שנולדנו לתוכה. ברגע שאנחנו מבינות שאנחנו לסביות מוטל גם סימן שאלה ענק על הסיכוי שנקים משפחה משל עצמנו. סמני השאלה אלו מחייבים אותנו ואת הסובבים אותנו לשאול את עצמנו את מה שעד עכשיו היה מובן מאליו, מה זאת משפחה, למה היא כל כך חשובה? מה הופך אותנו לקרובי משפחה – דם, גנטיקה, היסטוריה משותפת, חיים משותפים?

ובדרך לתשובות לכל לשאלות האלו אנחנו מגלות את הקהילה. וגם אם לרגע לא איבדנו את המשפחה שנולדנו לתוכה, וגם כשאנחנו מבינות שנקים לעצמנו משפחה ונביא לעולם ילדים אנחנו מוצאות שהאנשים שמבינים אותנו הכי טוב בעולם, האנשים שעוברים חוויות דומות לשלנו, האנשים שאפשר להישען עליהם כשקשה, להתייעץ איתם, לעשות איתם שבת, לחגוג איתם ימי הולדת וימי עצמאות, האנשים שאנחנו יכולות לריב איתם עד אובדן נשימה ואחר כך להמשיך ולריב איתם כאילו חיינו תלויים בכך הם בעצם עוד משפחה שיצרנו לעצמנו על פרשת הדרכים הזו שבין משפחה למשפחה.

סימני השאלה האלו, שבעיני פייגלין ורבים אחרים מערער על ואת המשפחה, בעיני רק מחזקים אותה. רעיונות, אנשים ודברים שהפכו למובנים מאליהם הם רעיונות, אנשים ודברים שנחלשו, סימני השאלה והערעור מכריחים את האדם לשאול את עצמו שאלות וגם לתת לעצמו תשובות. לשאול את עצמו מה באמת חשוב, מה הכי חשוב, על מה אפשר לוותר ולהתגמש ועל מה אי אפשר לוותר בשום פנים. מה המשמעות של הורות, אחאות, של קרבת משפחה, איזה מחוייבות יש לנו כלפי המשפחה ובני משפחה? השאלה – כל שאלה, והתשובה – כל תשובה מחזקות את המשפחה ולא מחלישות אותה. בדיוק כמו שערעור על קיומו של האל ושאלות על מהותו הן לא רק לגיטימיות גם עבור האדם המאמין אלא שעצם הצבת סימני השאלה מנכיחה את האל ומזכירה את קיומו.

אבל נראה שאנשים שלא שואלים את עצמם שאלות עדיפים בעיני פייגלין מאנשים ששאלו שאלות ומצאו תשובות שלא מתאימות לו. נראה שהוא מעדיף שחלק מהאנשים יסתדרו גם בלי כתף לשים עליה את הראש בסוף היום. או שאולי לא אכפת לו איפה הם ישימו את הראש בסוף היום רק שלא יקראו לזה משפחה? ואם לא יקראו לזה משפחה איך כן יקראו לזה?

אם יש שם ראש ויש שם כתף, ואהבה, ומחוייבות, סמני מתיחה, אינטימיות ומריבות איומות, אם זה הולך כמו ברווז ומתגעגע כמו ברווז ומחזיק חשבון בנק משותף לא יעזור בית דין, רבני או שרעי – זו משפחה.

תמונה מחיי פאנליסטית בכנס 'תמונות בחיי משפחה'

הפוך-על-הפוך בוץ-על-בוץ

בפעם האחרונה שבה הצבעתי התלבטתי עד תשע בערב מה לעשות. ישבתי מול המחשב ושוחחתי ב-ICQ (כן, גם הלסבית הקפוצה היתה פעם פאקצת ICQ מושטת לשלום) עם חברה וירטואלית. השנה היתה 2003, אני הייתי רק בת 33 וזו היתה הפעם החמישית שבה היתה לי זכות הצבעה. בגיל 18 הצבעתי למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה והייתי די בסדר עם זה ואם הייתי ממשיכה בשיטה הזו לעולם לא הייתי מתאכזבת (אלא אם כן הייתי נופלת בגימלאים כמו מילארדי מוחים). אבל מסיבה עלומה החלטתי שצריך לשחק את המשחק ונזקקתי לכנסת ה-13-15 כדי להבין שלא משחקים כאן בדמוקרטיה אלא בהפוך על הפוך.

זה מה שהסברתי באותה שיחת ICQ אינסופית ונטולת פואנטה. נניח שאת ימנית, שאת מאמינה בזכותנו על הארץ מן הפרת עד היוצא מן הכלל למי תצביעי, ימין? עוד יותר ימין? מי היו הממשלות היחידות שחתמו הסכמים והחזירו שטחים? רק ממשלות ימין. השנה להזכירן 2003, שנתיים לפני שממשלת ליכוד מבצעת בהתנדבות את ההתנתקות. נו, ואם את שמאלנית שמאמינה בשטחים תמורת שלום מה את אמורה לעשות? ב-2003 כבר ברור שאף ממשלת שמאל כאן לא תצליח לעשות את זה. אז מה את אמורה לעשות, להצביע לאנשים שחושבים את הדברים הנכונים אבל לעולם לא יהיו מסוגלים לבצע אותם?

כתבתי אתמול בפייסבוק דברים דומים ודברת חברתי הרחיבה את התאוריה – ממשלות ימין עושות מלחמות כושלות, ממשלות שמאל עושות מלחמה בקונצנזוס. כי זה מה שמבדיל בין מלחמה כושלת למלחמה מוצדקת – הקונצנזוס. זה גם מה שמבדיל בין הסכם שאפשר לעשות לבין זה שאי אפשר לעשות, הקונצנזוס. אז איך משיגים קונצנזוס? – מפלגות שמאל תמיד יתמכו מחוץ לממשלה בתהליך מדיני או בכל תהליך אחר שיכלול פינוי ישובים, מפלגות ימין תמיד יתמכו בממשלת שמאל שתחליט לצאת להרפתקה צבאית. אז השמאל תמיד יתמוך בשלום אבל הדבר היחיד שהוא יצליח לעשות זה מלחמה והימין יבנה בשטחים אבל פעם בעשור ימצא את עצמו מוביל הסכם או פינוי.

וזהו. זה הופך את השלום והמלחמה לשקולים לגמרי מבחינה מעשית ומוסרית כאחד. זה הופך את כל המצעים וכל הבטחות ערב הבחירות לאבק והבל – אף אחד ממילא לא מסוגל לקיים את מה שהוא הבטיח. בשוליים, מפלגות קטנות יכולות להעביר מתחת לרדאר חוקים שיהלמו את האג'נדה שלהם אבל אין במדינת ישראל דבר חסר משמעות יותר מחוק – עברו 15 שנים מאז חוקק חוק הדיור הציבורי של רן כהן, מישהו ראה פה לאחרונה דיור ציבורי? ועוד לא אמרתי כלום על יחסי הכוח בין נבחרי ציבור לבין פקידים.

אז חברות וחברות – ביבי יהיה ראש הממשלה הבאה, בנט יקבל מספר מנדטים שקרוב לזה של העבודה, תהיה פה ממשלת ימין קיצונית ויש סיכוי לא מבוטל שהיא תחתום על הסכם כלשהו עם הפלסטינים. בסך הכל מדובר באנשים שחתמו על שני הסכמים עם החמאס, אז מה זה פת"ח בשבילם?

בוץ, אבל קליל

(ב-2003 הלכתי לקלפי בשעה 21:30 והצבעתי ליכוד כברירת מחדל ימנית. אחרי שנתיים הממשלה הזו ביצעה את ההתנתקות. ב-י' באב עליתי על הגג, הורדתי את הדגל ויותר לא טרחתי ללכת לקלפי)

עמלת חלונות שבורים

תדהמה

אני רוצה לכתוב משהו שיהמם אתכן, משהו שיפיל אתכם מהכיסא, משהו שישמיט לכן את הלסת משהו שיעיף לכם את הסכך. אתם יושבים? ובכן, המשטרה משקרת לכם. בכל כך הרבה דרכים. היא משקרת לכם כשהיא אומרת שההפגנה היתה לא חוקית, היא משקרת כשהיא אומרת שהיא אפשרה לה בכל זאת להתקיים, היא משקרת כשהיא אומרת שנזרקו אבנים והיא משקרת כשהיא אומרת שהיתה אלימות של המפגינים.

מה שקרה בפועל זה שההפגנה ברוטשילד לא היתה צריכה אישורים כי לא נישאו בה נאומים פוליטיים ובשלב זה (כשהיא התקיימה בסמוך לכיכר הבימה) היא היתה חוקית לגמרי. אף על פי כן כבר בשלב הזה היא צולמה על ידי שוטרים, כבר בשלב הזה היו מעצרים והיו מפגינים עם דם על הפנים. מצד שני זה האופן שבו בחרה המשטרה לאפשר למחאה להתקיים.

כבר לא הפגנה חוקית

בשלב הזה היו ברוטשילד פינת הבימה הרבה מאוד אנשים, הרבה יותר ממה שבמשטרה שיערו, כנראה. הרבה מאוד אלפים שלקחו את עצמם באופן ספונטני לכיוון עירית תל אביב. זאת היתה תהלוכה, כבישים נחסמו ומהרגע הזה ההפגנה הפכה בלתי חוקית. בשלב זה המשטרה עדיין רוצה שתחשבו שהיא מתחשבת ברגשות הציבור ומאפשרת למפגינים להביע את מחאתם. שוב מדובר בשקר. המשטרה ניסתה לעצור את התהלוכה תוך שהיא חוסמת את דרכה בשדרות ח"ן אבל התהלוכה היתה כל כך גדולה שהיא פשוט פנתה מזרחה וירדה ברחובות צדדיים לאבן גבירול. למשטרה לא היו די כוחות כדי לעצור את ההפגנה הלא חוקית הזו.

לאחר שרחוב אבן גבירול נחסם לתנועה החלו המפגינים להיטפל לסניפי בנק תמימים. מהאירועים בסניף בנק דיסקונט ברחוב אבן גבירול הייתי רחוקה אבל מסתבר שמספר מפגינים נכנסו בעד הדלתות הפתוחות לאזור השירות העצמי, הפגינו בפנים וממה שניתן לראות בסרטון באתר וואלה אחת המפגינות הרסה שלטים של הבנק ואחרים ניסו לעצור אותה. באותו הזמן עמדו אלפים בחוץ, הפגינו וצעקו בלי כל אלימות, אחדים דפקו על חלונות הסניף. את הוונדליזם (שבוצע על ידי מיעוט) יש לגנות אבל אי אפשר לייחס אותו לכלל המפגינים.

משם המשיכה ההפגנה לעבר בניין העיריה, מספר ביצים הושלכו על הבניין, בעיקר לעבר המרפסת המפורסמת שבאותו הזמן לא היה עליה איש. אף אחד, ובטח שלא השוטרים שעדיין העסיקו את עצמם במהומה בבנק דיסקונט לא נפגע. אף על פי כן מדובר בוונדליזם וגם אותו יש לגנות.

השוטרים עדיין בדיליי

ההפגנה לא עצרה בעיריה אלא המשיכה כמה עשרות מטרים צפונה ונעצרה מול סניף בנק פועלים. שוב נכנסו כמה פעילים לתוך אזור השירות העצמי (הפתוח 24 שעות ביממה) ודפקו על החלונות, אחרים דפקו עליהם מבחוץ ואחד החלונות נשבר. המפגינים התפזרו ודקה אחר כך הופיעו המג"בניקים בריצה. אף אחד מאלו שהיו מעורבים בשבירת החלון כבר לא היה באזור ובכל זאת השוטרים תפסו כמה אנשים שעמדו בסביבה ועצרו אותם.

ההפגנה המשיכה עוד כמה עשרות מטרים צפונה על אבן גבירול ועשרות מפגינים עמדו מסביב לבנק לאומי. כמה מפגינים נכנסו, שוב, לאזור השירות העצמי והפגינו בפנים, אחרים הלמו בחלונות מבחוץ. השמשות בבנק לאומי התגלו כעמידות יותר מאלו של בנק הפועלים והחזיקו מעמד במשך דקה עד שהשוטרים הגיעו כדי להגן עליהם ועל הכניסה לקניון גן העיר. את העצורים הכניסו לתוך אזור השירות העצמי של בנק לאומי.

השוטרים מתחזקים את המחאה

את האמת, אם בשלב הזה היו משחררים את האנשים שהיו עצורים בבנק וסתם ולא יוצרים יותר מגע עם המפגינים ההפגנה היתה מתמוססת. אבל בשלב הזה הגיע תת ניצב יורם אוחיון מפקד מרחב ירקון, צרח במגפון שזו הפגנה לא חוקית והתחיל לסמן לאנשיו. זוגות, שלשות ורביעיות של יסמניקים זינקו לתוך המפגינים, שלפו כל פעם אדם אחר ועצרו אותם תוך הפעלת כוח מיותר. השעה חצות, אנחנו נמצאים כשלוש שעות מתחילת ההפגנה ברוטשילד ובמקום יש סופסוף כמות סבירה של שוטרים. האם בזה נגמרה ההפגנה? ובכן, לא. יש לפנינו עוד שלוש שעות של הפגנה, מחאה, מעצרים, רחובות חסומים ואלימות שוטרים.

בשורה תחתונה להפגנה הזו לא היו מנהיגים, המעצרים היו חסרי משמעות מהבחינה הזו. באיזשהו שלב היא התפצלה לשני חלקים וכמה אלפים הלכו לחסום את האילון, ועדיין נשארו מספיק אנשים באזור העיריה כדי שהכביש שם ישאר, למעשה, חסום. בכל פעם שהמשטרה ניסתה לתחום את ההפגנה באמצעות חסימת רחובות או בשרשרת אנושית של שוטרים המחסומים נעקפו ומוסמסו ללא אלימות מצד המפגינים.

איפה התמונה?

המשטרה משקרת לכם – בשום שלב של הערב לא היתה להם שליטה על האירוע, בכל פעם הם הגיבו נקודתית ועוד לפני שהם סיימו לטפל בתת-אירוע כבר התפתח אירוע אחר מטרים ספורים משם. פעולותיהם הנקודתיות רק ליבו את היצרים והגבירו את התנגדות המפגינים. המשטרה טוענת שהושלכו אבנים, שהמפגינים נהגו באלימות אבל אין ברשת כולל באתרי החדשות ובאתר המשטרה אף תמונה אחת שתגבה את טענותיהם הם צילמו בלי סוף. ובכן, לא נותר אלא להודות למשטרה על כך שהתניעו את הפגנות המחאה של 2012, באירועי אמש היו ללא ספק יותר אנשים מבכל ההפגנות שנערכו עד אתמול גם יחד.

שוטרים על מרפסת העיריה מתעדים את המפגינים

נערת חודש יולי – מצ"ב תמונה מחפצנת

תשמעו וידוי: אני מתה על מצעד הגאווה. 200 מעלות חום, 300 אחוזי לחות, רעש מחריש אוזניים, דוחק וצבעוניות אין סופיים – תענוג. ועוד לא אמרתי מילה על בחורים חתיכות על בחורות חתיכים ועל האפשרות להתעצבן חופשי. יש לא מעט סיבות להתעצבן מהמצעד. כבר הרבה שנים שהעיריה לקחה חסות על המצעד, היא מקבלת חסויות מחברות מסחריות – גוגל, אורנג', ליינים של מסיבות, קונדומים, משקאות אנרגיה, אלכוהול ועוד והיא קובעת את המסלול ואיך יראה המצעד. בשנים הקודמות אנשים רגיזים ממני ונמרצים ממני ארגנו מצעדים אלטרנטיבים – בשנה שעברה גם אני כעסתי מספיק בשביל להצטרף לאחד המצעדים האלו ולמרות שלא הזדהיתי איתו עד הסוף, נהניתי ובעיקר קינאתי. כי המארגנים קרעו את התחת ועשו לעצמם מצעד כמו שהם רוצים.

אז השנה אנחנו קרענו את התחת, אני קרעתי אותו בקבלנות משנה, וארגנו לעצמנו מצעד בתוך המצעד. יש לנו טנדר שהשגנו בדם יזע ודמעות, אנחנו מקשטים כפי שנאבה וכפי שידינו משגת, אנחנו שמים עליו מערכת הגברה צנועה – משהו שאפשר להעמיס על טנדר ולהפעיל באמצעות מצברים, נשמיע באמצעותה רק את המוסיקה שבה אנחנו חפצים – טראנסים חסידיים שמזיזים את התחת ונרקוד כמוכי ירח עד שמכת השמש תכריע אותנו.

אין לי ספק שמצעד הגאווה צריך להמשיך להתקיים מהרבה סיבות שרק חלק מהן קשורות למצב הזכויות של הלהט"בים. למרבה המזל כל שנה יש איזה עסק/ספק שמבריז לנו ברגע האחרון מטעמים הומופובים כדי להזכיר לנו שזרי הדפנה זה בשביל סטרייטים. אין לי ספק שאנחנו כלסביות דתיות וכקהילה דתית גאה צריכות להיות שם על אף חוסר הנוחות באירוע שלא נראה בדיוק כמו שבת אולפנה כי אנחנו חלק מהקהילה הזו – איננו רוצות להתנכר לה, מחד ואנחנו רוצות למצוא בה את מקומנו, מאידך. אנחנו בוחרות (ובוחרים) להיות שם ולעשות את זה בדרכנו.

אני לא נאיבית במיוחד, אני לא באמת חושבת אפשר לשנות מבפנים – נוכחתנו במצעד לא תשנה אותו באופן מהותי והעובדה שקרענו השנה את התחת לא תתן לנו קרדיט מיוחד. בפעם הבאה שנעביר ביקורת על מה שקורה יגידו לנו שוב שאנחנו סתם בכיינים, שלא לומר לסביות ממורמרות. העובדה שבחרתי בפעם הזאת לפעול מבפנים לא אומרת שאבחר כך תמיד, בחרתי בה כי חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות בפעם הזאת.

זהו, אנחנו נהיה שם מחר עם הטנדר החמוד/חבוט שלנו, עם המוסיקה שלנו, עם הריקודים שלנו בראש טור המשאיות של המצעד. אני מזמינה אתכן לצעוד ולרקוד איתנו, במיוחד אם אתן מרגישות שהמצעד לא מייצג אתכן ושאין לכן מקום בו.

עברי רוד

הו-הא מי זה בא!

תשמעו, מצעד הגאווה מתקרב. לא, לא הסתכלתי בלוח השנה – אין לי מושג שעכשיו מאי ושמצעד הגאווה מתקיים בשבוע הראשון של יוני. לא. אני יודעת את זה בגלל שעירית תל-אביב צבעה מעבר חציה בצבעי גאווה וכמה שעות אחר כך צבעה אותו שוב ללבן. כן, בבוקר הם העלו לדף הפייסבוק שלהם את התמונה שמצד ימין- אספו לייקים, שיתופים ותגובות משתפכות, כשהכל התייבש הם צילמו תמונה לטובת קמפיין הגאווה (התמונה השמאלית) ומיד צבעו הכל חזרה ללבן. משום כך אני יודעת שיש מצעד.

כן תושבי תל אביב היקרים וגם סתם משתמשי פייסבוק אקראיים, אתם עובדים בהתנדבות בקמפיין השיווקי של העיריה. מה שחשבתם שהוא מחווה קטנה וצבעונית של הנכחת הקיום הלהט"בי בעיר הוא בעצם תעלול שיווקי שובב ופרודוקטיבי. ביקורות על המהלך הזה הגיעו, כמובן, מכל כיוון אפשרי – החל מלשון החוק ומידת הבטיחות של מעבר חציה צבעוני ושל הצבע עצמו עבור רוכבי הדו-גלגלי. עבור דרך סגירת הרחוב לכמה שעות לצורך הצביעה, הצילום והצביעה חזרה. וכלה בכעס ובתחושת הקבס של האנשים מהעובדה שהשתמשו ברגישות וברגשנות שלהם כדי לקדם אינטרסים של עירית ת"א. ועוד לא אמרנו מילה על העלות של כל העסק הזה.

תראו איזה רובוט חמוד!

אני מניחה שאני לא מגלה את בית ציוני אמריקה לאף אחד כשאני מזכירה שיש לא מעט ביקורת בקרב חברי הקהילה בנוגע למצעד הגאווה בתל-אביב. אחת הטענות המרכזיות בביקורת הזאת היא על המסחריות שלו, על העובדה שהוא מזמן הופקע ממשתתפיו לטובת מסע פרסום למועדונים, ליינים של מסיבות, יצרני קונדומים, בירות ומשקאות אנרגיה. שמדובר בעצם במסע יח"צנות לאותן החברות ולעיריה עצמה, שבשם שמירה על האסתטיקה של מסע היח"צנות המאורגן והיעיל הזה משתיקים קולות שאינם פוטוגנים ומעלימים את הפנים הפחות הרמוניים של הקהילה.

אז מה עושים מארגני המצעד כדי להתמודד עם הטענות לעיל? הרשו לי לצטט את יניב ויצמן (חבר מועצת העיר ת"א ויועץ ראש העיר לענייני קהילת הלהט"ב): "יש כאן פעילות שמטרתה יצירת שיחה ובאזז על אירועי הגאווה. אלפי השיתופים שהיו היום השיגו את המטרה." זו תגובתו לשלל הטענות שהועלו נגד התעלול הקטן שלו. מה שיניב ויצמן אומר, בגדול, זה כן. כן, המצעד הוא אירוע מסחרי ויח"צני ואתם, כולכם, ניצבים. אתם תבואו למצעד כדי לקשט את גן מאיר ולייצר תפאורה הולמת למשאיות של המועדונים, חברות הסלולר ומנועי החיפוש. אנחנו נדאג לכך שתוכלו לקנות מים במחיר מופקע ואתם תהיו גם הרובוטים הקטנים במסע הפרסום של אירועי הגאווה ואם יש לכם טענות אתם, איך נגיד, קטנוניים.

אל תגעו במשיחי!

אתם יודעים מה, הוא כמובן צודק. ואני הייתי סולחת על הכל ועושה לייק ושייר ו-איזה-חמודי כמו שמקובל, הרי אין לי שום עניין להצטייר כקטנונית. הכל נסלח, למעט דבר אחד. אלוקים אדירים, אלוקי אייבי-רוד ותרבות הפופ כולה – למה עברי חוצה את הכביש מימין לשמאל???

חשפניות, בדיוק מה שחשבתן

גלדיאטורים!

בסוף השבוע החולף נרשם עוד פרק הירואי בסכסוך האינסופי בין דנה ספקטור לפמיניזם (והפמיניסטיות) הדוגמטי. במוסף 7 ימים החגיגי (ראש חודש ניסן, מה?) המורחב והכרומטי התפרסמה כתבתה של ספקטור "האמת העירומה" שעסקה בעולמן הקסום של החשפניות. במשך שבועיים סיירה ספקטור במועדוני חשפנות, דיברה עם הנשים העובדות בהם והתרשמה באופן בלתי אמצעי מחוויית המשתמש במקום.

אם הבנתי נכון, הטריגר להרפתקה הזו נעוץ בהתנגדותן של פעילות וארגונים פמיניסטיים לפתיחתו של מועדון חשפנות ב'קולוסאום' ז"ל בטענה שבמועדונים כאלו נשים מושפלות כשמותר לגעת בהן כמו בחפצים. שקיומם של מועדונים כאלו מגביר את התפיסה של נשים כאובייקט מיני ויש להם חלק בהטרדה המינית שעוברות נשים גם מחוצה לו. כמו כן, טוענות המתנגדות, מועדוני החשפנות הם חלק מתופעת הסחר בבני אדם וכי עבור הנשים העוסקות בחשפנות מדובר במדרון חלקלק – זה מתחיל מריקוד עם עמוד ונגמר בזנות.

האמנם?

ובכן, הכתבה של ספקטור אמורה היתה להיות מה שמכונה בעגה המקצועית, כתבת צבע שמשמעותה, לעניינינו, גושפנקא – הקולוסאום אמור היה להעביר את החשפנות מרחובות חשוכים וצדדיים למרכז העיר ולאור הזרקורים כבידור קליל ולגיטימי.  את מה שהקולוסאום עדיין לא הצליח לעשות עבור מועדוני החשפנות, עשתה כתבה אחת בידיעות אחרונות. דנה ספקטור, כמובן, לא אשמה – זאת השיטה וספקטור גם היא, במידה מסויימת, קורבן שלה. אבל האמת היא שזאת לא היתה אפילו כתבת צבע. בפועל, מה שקיבלנו זה טור אישי מורחב שכולל את הווידוי על היותה אקסהיביציוניסטית, על פנטזיית החשפנות שלה, על פנטזיית העמוד ועל הבילוי המשותף במועדון עם בן הזוג שלה. מכיוון שאין לה חברות חשפניות (עוד נחזור לזה בהמשך) בשביל הסיפור האישי שיוביל את עלילת הטור, היא יצאה לשטח למצוא אחת. לחברה החדשה שלה, לתאומת הנפש, קוראים הילה.

לזכותה של ספקטור יש לומר שבשום שלב של הכתבה היא לא מסתירה את העובדה שהיא באה למועדון כדי לשמוע שחשפנות זה לא מה שהפמיניסטיות חושבות ויש, ועוד איך, חשפניות שמחות. החשפניות, נשמות טובות שכמותן, נותנות לדנה, בדיוק כמו ללקוחות, רק את מה שיעשה לה טוב. כן, העבודה סבבה, כן, הכסף טוב, לא, הן לא מגיעות מרקע של התעללות, לא, אין זנות במועדונים והדבר היחיד שמשפיל בעבודה הזו זה הפמיניסטיות השמנות שרוצות לעזור להן. ומרינה תכולת העין? היא רק נראית כאילו היא בטריפ רע של אל.אס.די.

מה שעצוב באופן מיוחד בכתבה הזאת זה שהפער הבלתי נתפס בה הוא לא בין הטקסט לסאב-טקסט אלא בין הטקסט לבין איך שספקטור מפרשת אותו. כמעט כל מה שאומרות רוצחות הפאן הפמיניסטיות נמצא בטקסט של ספקטור – בין אם כשהיא מצטטת את הבנות ובין אם כשהיא משתמשת במילותיה שלה. למשל, כשמצד אחד היא מתפעלת מכך שהחשפניות נראות בדיוק כמו השכנה ממול ומצד שני היא מצטטת את תאומת הנפש שלה: "אף ילדת שמנת לא תגיע לכאן, חייבים להזדקק לכסף" ולא תוהה בקול האם יתכן שהשכנות שלה בכרמל או בביצרון אף פעם לא נזקקו לכסף.

 מצד אחד היא כותבת: "לפחות ממה שאני רואה במועדון הזה, חשפנות הפסיקה להיות מקצוע של עולות חדשות במצוקה כלכלית והפכה לג'וב מיינסטירימי" ומצד שני מתארת איך לנגד עיניה הבחורה הכל-ישראלית, המכונה סיגל, מכבה את עצמה ונעלמת על ברכיו של איזה חייל ששילם 20 ש"ח כדי למשמש אותה, מצד שלישי היא מצטטת את הילה שאומרת במפורש "יש פה מלא מבתים גרועים ומשפחות הרוסות". כשהיא מדברת עם החשפנית קים שהחליפה אב מכה בבן זוג מכה מנסה ספקטור לרמוז לה שאולי מועדון חשפנות זה לא בדיוק המקום בשבילה. לקים, מצידה, אין מושג על מה היא מדברת.

מצד אחד היא מזהה ש-90% מהבנות מנותחות ומאבחנת, כמו שרק היא יודעת, ש"לכן הן עושות לעצמן סיליקון, כדי שלא יגעו להן בשום דבר שהוא באמת שלהן." מצד שני כשהחברה החדשה שלה אומרת "לא סמכתי על גברים הרבה לפני שהגעתי לכאן" ו-"חשפנית אף פעם לא שוכחת מאיפה הכסף שלה בא" היא מציינת את זה כאנקדוטה ולא עוצרת כדי לנסות להסביר לעצמה ולנו מה יכולה להיות המשמעות של אמירות כאלו.

איך זה יכול להיות?

מה שקומם את דנה ספקטור יותר מכל זאת העמדה הפטרונית לכאורה של הפמיניסטיות המתנגדות למועדוני החשפנות. היא יוצאת מדעתה כשהן מנכסות לעצמן את עמדת המספר-יודע-הכל וטוענות שחשפניות הן נשים מוחלשות, חלשות ומנוצלות. שחשפנות וזנות הן היינו- הך, שהדרך מחשפנות לזנות היא קצרה מאוד, שחשפנות משפילה נשים בכלל ואת החשפניות בפרט ושחשפניות מגיעות לג'וב הזה מחוסר ברירה ולא מבחירה חופשית.

למרבה הצער, בכדי להפריך את מה שהיא רואה כקלישאות גילמן של בוגרות החוג למגדר היא נזקקת ללא מעט קלישאות נגד – למשל, התיאור של המועדון כמו חוף ים חסר דאגות בתיאלנד והשוואתו מקום עבודה לגיטימי והגיוני כמו רשת בתי קפה. למשל, מציאת הנפש התאומה שלה שבניגוד אליה העזה לממש את פנטזיית החשפנות. למשל, החשפניות העליצות עם המיניות הבריאה והמתפרצת והחבר שאוהב את העבודה שלהן. למשל החשפנית המיליונרית שהיא גם בעלת בתים וגם סטודנטית לכלכלה. למשל, הפמיניסטית השמנה והמכוערת שמסתירה את קנאתה בכוּסיות באמצעות מסיונריוּת, התנשאוּת והריסת מסיבות. אה, וכל הנשים בעצם רוצות לרקוד על עמוד בזמן שעשרות גברים מריירים להן על הבהונות.

אם זה לא מספיק היא גם משתפת פעולה עם הרטוריקה של החשפניות שנועדה להבדיל אותן מהזונות. הן לא אוקראיניות נסחרות ומנוצלות, הן ישראליות שנראות ומדברות בדיוק כמוה. הן לא נשמות מעונות שבאות מרקע של התעללות וניצול, הן רק מבתים הרוסים וזה בכלל לא אותו דבר. אל תעליבו אותן, הן לא זונות. אף גבר לא מנצל אותן, זה הן שמנצלות את הגברים, מרוקנות להם את הארנקים ומשאירות אותם ללא פורקן.

נארטיב?!

אני לא מכירה חשפניות ולא מכירה זונות אבל מהיכרותי את המין האנושי אני נוטה להאמין שגם אם ספקטור תרד לחוף תל ברוך היא תתקשה למצוא שם זונה שתודה שאבא שלה אנס אותה מגיל 5. היא תתקשה למצוא זונה שתגיד לה שהיא מרגישה מושפלת ומנוצלת ושהחיים שלה הרוסים, בשביל וידויים כאלו לא יספיקו 2-3 ביקורים. ספקטור תמשיך בחיים שלה וכך גם הזונה והחשפנית וכולן צריכות לספר לעצמן את הסיפור שיאפשר להן להמשיך לחיות עם עצמן. החשפנית תספר לעצמה שהיא לא זונה, שהיא בחרה בג'וב שלה ושהיא זאת שמנצלת את הגברים וספקטור תספר לעצמה שהסיבה היחידה שהאקסהיביציוניזם שלה מתועל לכתיבה ולטלוויזיה ולא לריקוד על עמוד, היא שאבא שלה יקבל התקף לב אם היא תהיה חשפנית.

למרבה הצער, אלמלא היה הטקסט שלה רצוף בכל כך הרבה אמרתי-לכן הוא יכול היה להיות מעורר מחשבה. בין השורות שלו מסתתרת הטענה שעולם שרותי המין איננו מקשה אחת, שחשפנות איננה זנות ולא רק בגלל שחשפנית נשארת בתחתונים. שזה אכן פטרוני ומתנשא לבוא למישהי ולהסביר לה שהיא אומללה ומנוצלת ושלבוא אליה למקום העבודה ולהכניס אותה לפינה זה לא פחות משפיל מלגעת לה בפטמות. שיתכן והבעיה היא לא עצם קיומם של מועדוני החשפנות אלא העובדה שמותר לגברים לגעת בחשפניות (בניגוד לארה"ב, למשל).

"מנה פלאפל, אני חושבת לעצמי, זה מה שעולה לכל לוזר מהרחוב להכנס לפה ולגעת בשדיים של הילה המקסימה שלי. ועם זה חלום החשפנית השולטת, המועצמת, האלה שלי נגוז." דנה ספקטור היא בעיני אישה חכמה ואמיצה שמסרבת לעשות, להיות ולחשוב מה שמצפים ממנה. אלמלא היה חשוב לה כל כך לחנוק את הבוצ'ות בצמיגים של עצמן הפיסקה הזאת היתה קובעת את רוח הדברים ולא מוצנעת אי שם בפאתי הכתבה.

מדד הלסביות (בפריים טיים)

הבת של המנהלת

כשהתבשרתי, לקראת אותו סופשבוע גורלי, שאורנה בנאי עומדת לצאת מהארון בכתבה ב"7 ימים" תגובתי הראשונה היתה, פחח. הנימוק היה, חחח. אם הייתי מחליטה באותו רגע לכתוב על זה משהו כנראה שהייתי מסתפקת ב'זה מעט מדי ומאוחר מדי' היאה יותר לגילי. בשנה האחרונה יצאו מהארון מספיק סלבס בכירים וכל מה שקבלנו מהם זה מלמולים כפופים מסוג 'יש לי בן/בת זוג' במקום 'אני הומו/לסבית' גאה וזקוף. אני חייבת להודות שמאז הרצח בברנוער יש לי מעט מאוד סובלנות, כלומר אין לי טיפה סובלנות למפורסמים בארון. כשילדים בני 17 שוכבים על הרצפה שבורים ומדממים נראה לי שלאף אחד אין את הפריווילגיה לחכות לזמן ולמקום המתאים לו ולמשפחה שלו ליציאה מהארון. כמובן שזה לא נותן זכות לאף הומו קירח להוציא אותם בכוח מהארון – כקהילה יכולנו רק לבוז להם, לרחם עליהם ולזכור להם את זה לכל החיים.

אז פוליקר יצא בקול ענות חלושה וכך גם סקעת ורביץ והתחושה הכללית היתה של 'כאילו, דה!' אבל אז הגיע יום שישי ואיתו כותרת המשנה המרטיטה "כן, אני לסבית תשושה". אורנה בנאי עשתה את המעשה הנבון והמתבקש, דיברה בכנות והשיגה תועפות של אמפתיה. אני, מצדי, עדיין הייתי קפוצה ונרגנת כלסבית. נכון, זה לא מעט מדי אבל זה לגמרי מאוחר מדי וחוצמזה יש לה הופעה חדשה והצגה חדשה ועונה חדשה של מצב האומה שהיא צריכה לקדם. שאני אפרגן??

הבת של השופט

ובכן, כן. בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני נאלצת להודות שכזה עוד לא היה, בטח שלא בלסבית. הומואים שאינם טייפקאסט כבר ראינו בטלוויזיה, גם בפריים טיים – שופט בריאליטי, מנחה בריאליטי – אנשים שנבחרו בשל כישוריהם והם רק במקרה גם הומואים. לסביות כמעט שלא. היו בשנה האחרונה כמה לסביות שהביאו לריאלטי את קסם הבוץ' – נועה דויטש, גילי שם-טוב ופרידה הכט – דויטש עם קול קטן ושארם ענק ושם-טוב קלאמזית ומתוקה הגיעו, להערכתי, עד לאן שהלב לוקח בזכות הלב הלסבי החם. באוחץ' הגדול אינני צופה אבל מתחקיר קצר שערכתי בקרב מומחית עלה שדווקא פרידה הקונטרוורסלית הצליחה להנשיל את הטייפ קאסט, אהבו אותה או שנאו אותה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהיא.

ועכשיו אורנה בנאי. פעמיים בשבוע בפריים טיים של ערוץ 2 בתקופה שבה הרייטינג שלו מתחיל להזכיר משטרים אפלים (כלומר את זה של הערוץ הראשון בימים של ערוץ יחיד) כשווה בין קומיקאים – בגלל שהיא מצחיקה, לא בגלל שהיא לסבית. בתוכנית הראשונה זה עוד היה כר נרחב לבדיחות, כולל המשאית וזה שהיא בטח עשתה את הריאיון הזה כדי לקדם את התוכנית החדשה שלה. אבל מאז זה סתם עוד נושא שאפשר לצחוק עליו, כמו הבתולין של גורי, התלתלים של שליין והקוטג' של עינב גלילי.

הבת של השכנה ממול?

באופן בלתי מתקבל על הדעת אני שמחה כל כך לגלות שטעיתי, לא רק שזה לא היה מעט מדי, זה גם לא מאוחר מדי, למרבה הצער. צעירות וצעירים עדיין חוששים לספר להורים שלהם שהם לסביות או הומואים או בי או טראנס, הם עדיין חוששים לספר לחברים שלהם, עדיין חוששים לצאת מהארון. עשר שנים אחרי שקורין אלאל, זמרת ומפורסמת וראשונה (כן, עברי יצא לפניה אבל הוא לא לסבית וגם רונה קינן אבל קשה לומר שהיא היתה מפורסמת ב-2011*) יצאה מהארון ניראות של לסבית בתקשורת ובציבוריות זה עדיין נושא לענות בו. בישראל 2012 לסביות בפריים טיים זה עדיין נושא עם עניין לציבור, עדיין הישג.  אם לדייק, זהו בדיוק מצב האומה.

* למעשה, רונה קינן מעולם לא היתה בארון ועברי יצא מהארון כמה חודשים אחרי קורין. תודה לאייל גרוס על התיקון והחידוד

בתול, כבשה ולסבית

מחוז ירושלים Vs מחוז תל אביב

למי ששכח: ניסו שחם

"תפעיל מכת"ז (מכונת התזה, כלי רכב לפיזור הפגנות. בנ"פ), חרא עליהם. שישרפו, אל תעשה חשבון. תפעיל מכת"ז…ועצורים. עצורים רוני,  עצורים ישברו את הכל. מלא מעצרים, כולל שימוש בכוח. לא אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות), אלות. פלג גוף תחתון אם צריך." כפר מימון, יולי, 2005. על המונולוג האנין הזה חתום תת ניצב ניסו שחם, איש חוק שבז לחוק, תועד במצלמות הטלוויזיה, נשפט וקיבל נזיפה וקנס בגובה שישה ימי עבודה.

ב-2007 מונה ניסו שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים כשגם בג"ץ לא עוצר בעדו, ב-2010 הוא קודם לדרגת פקד. במאי 2011 מונה שחם לתפקיד מפקד מחוז ירושלים. אם לא הייתי כלבה מסוג כלשהו הייתי חייבת להודות שמדובר במינוי גאוני, האיש הרי הכריז שהוא יודע לטפל בחרדים ומה נחוץ למחוז ירושלים יותר מאדם שיודע לטפל בחרדים? ובאמת עברו שבעה חודשים ומשטרת ירושלים עצרה שישה חרדים מבכירי העדה החרדית החשודים בעבירות מס ובהונאה בכספי תרומות. עד הערב בכיר העצורים שוחרר אחרי שהשופט קבע ש"אין שמץ של ראיה נגדו" ושניים אחרים שוחררו למעצר בית. במהלך היום הנצו הפגנות ספונטניות בירושלים ובבית שמש. בשעות הצהריים נעצרו שלושה מפגינים בירושלים ושניים בבית שמש ובשעות הערב נעצרו ארבעה נוספים בהפגנה בבית שמש.

למי שלא זכר: מחוז תל אביב

באותו זמן בצד השני של היקום נאספים כוחות משטרה גדולים (כמאה שוטרים) לקראת פינוי מאהל התקוה על תשעת תושביו שמורחקים מהמקום מבלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם. באזור המאהל התכנסו פעילים כדי למחות נגד הפינוי ולתמוך במפונים. במהלך הפינוי נעצרו 4, שלושה מדיירי המאהל וסתיו שפיר אחת בטענה שהפרה צו הרחקה למרות שלא נכנסה לגן התקווה אלא עמדה ברחוב סמוך. לכולם הוצע לחתום על מעצר בית לשלושה ימים, למיטב הבנתי אף אחד מהם לא חתם, אחת שוחררה לאחר שהשוטרים קבלו את טענתה שעמדה ברחוב סמוך האחרים העדיפו להישפט. בשמונה בערב דיווחה סתיו שפיר שהיא נשפטה ויצאה זכאית אחרי שהיתה במעצר כל היום.

בעקבות פינוי מאהל התקווה התארגנה הפגנה ספונטנית שצעדה ברחובות ת"א לכיוון בניין העירייה שם פגשו המפגינים כוחות משטרה גדולים ונחושים. כל מי שהחזיק מגאפון וכל מי שנראה לשוטרים (שאף אחד מהם לא ענד תג מזהה, בדיוק כמו השוטרים בשכונת התקווה בבוקר) מוכר נשלף, חטף ונעצר. אחרים חטפו בלי להיעצר. 14 מפגינים נעצרו, מתוכם 11 שוחררו עוד באותו לילה אחרי שאולצו לחתום על הסכמה להרחקה לחמישה ימים מהעירייה ומביתו של חולדאי. יגאל רמבם שנזקק לטיפול רפואי המתין לו בחדר המיון כשהוא אזוק ומלווה בידי שני שוטרים ושלושה מאבטחים של בית החולים. עד הבוקר הוא שוחרר גם מהמיון וגם מהמעצר.

תנו לי לקחת אתכם כמה ימים אחורה 12.1.12, שלוש לפנות בוקר כוחות צבא ומשטרה מפנים את מאחז "מצפה אביחי" המכונה גם "גבעה 18" שבאזור חברון. אנשי מג"ב ימ"מ ושאר ראשי תיבות במדים ובלי תגים מזהים פרצו לבתים והוציאו מהם את התושבים בלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם תוך שהם מפעילים אלימות ללא שום הצדקה. אתם מוזמנים להתרשם מהדיווח האובייקטיבי והקריר של חדשות 2 ולהשוות אותו לתיעוד המצולם, דיווחים מהשטח טוענים שהיתה גם הטרדה מינית ולא בפעם הראשונה באירועי פינוי מאחזים.

אותו מקרר בגישה כל כך שונה

אז מה היה לנו כאן, כאן וכאן? כמויות מופרזות של אנשי צבא ומשטרה, שוטרים ללא תגים שמסרבים להזדהות, מעצרי שווא והפחדות מחד. מאידך, תקשורת מנומנמת שבשם האובייקטיביות מראיינת ומצטטת אבל מתקשה לדווח. כל מאבק לעצמו, כל מאבק ושוטריו, כל מאבק ושוטריו הסמויים או סוכני השב"כ המרושלים שלו. כל מאבק וצרות עינו בפריווילגיות מדומות שהשלטונות מעניקים למאבק אחר. כך למשל, בלילה שבין ראשון לשני, בינות לציוצים מלב ליבה של ההפגנה צוייץ גם ההגיג הבא: "בת"א 11 עצורים בהתפרעות משטרתית מול הפגנה לא אלימה ובינתיים בבית שמש: כ200 מפגינים חסמו רחוב הבעירו צמיגים ויידו אבנים על מכוניות. עצורים=0". הקדים אותו בשבוע רגב קונטס: "אם היינו חרדים שמפגינים בירושלים לא היו ממהרים לעצור." מצד שני לא חסרים אנשי יש"ע עם אצבע על הדק התגובה האוטומטית שרק מחכים לשמוע את התל אביבים הבכיינים מתלוננים על שוטרים בלי תגים כדי לברר איפה הם היו כששחורי המדים פיצצו להם את הצורה בעמונה. יתכן שאף אני לקיתי מדי פעם בהטפות והשוואות כאלו כי זה אמת מדגדג בקצות האצבעות – השמאלנים המעצבנים, הימנים הפשיסטים והחרדים שחיים על חשבוננו.

מי שהיה בהפגנה בלתי אלימה בתל-אביב וקרא וראה את הסיקור התקשורתי ושמע את קציני המשטרה מספרים על אלימות של המפגינים, איך אדם כזה יכול לקבל כלשונם את דיווחי התקשורת על הפגנות שמתקיימות בבית שמש או פינוי שמתרחש בעמונה? מי שחושב שזה טוב שיש במחוז ירושלים איש חזק, שהגיע הזמן שיראו לחרדים מאיפה הדג משתין לא יכול להיות מופתע כשאותם שוטרים ואותו מפקד מחוז משתמש באותה אלימות כלפי מחוסרי דיור שפלשו לבניין נטוש. מי שחושב שמפקד מחוז תל-אביב יקדם את מפגיניו בפרחים וחיוכים בשעה שמפקד מחוז ירושלים מאכיל את מפגיניו אלות ומרורים הוא תמים או טיפש.

עצרו את הסוסים שלכם יקירי חסידי אומות העולם, אני יודעת מי חוטף יותר ומי אמר את זה קודם ואני אומרת, אדרבא. לשיטתכם, התגובה המוסרית ההולמת היא לעלוץ כשהמתנחלים סופסוף חוטפים את מה שהערבים אוכלים כבר שנים? כשסופסוף קורה מה שהתרעתם עליו 40 שנה הדבר ההגיוני הוא לחטוף מכות משוטרים בתל אביב ולהתלונן למה לא יורים על מתנחלים רימוני גז מדמיע בכינון ישיר?

אוהלים מרקדים

שמאלנים, מתנחלים וחרדים יקרים. אתם יכולים להמשיך להיות הכי צודקים, להמשיך לשנוא אחד את השני, להאמין לכל מה שהמשטרה אומרת על האחרים, להמשיך לשמוח כשהיא עושה סדר אצל האחרים, להמשיך לחטוף מכות ולהיעצר באופן לא חוקי ולהמשיך לבכות באתרים האלטרנטיביים שלכם כשזה קורה לכם. מיטיבי הלכת יכולים להמשיך ולהשוות למי יש יותר גדול – כמה עצורים יש אצל האחרים על הפגנה לא חוקית ולא אלימה של 100/200/300 איש, כמה ידיים שבורות יש בצד השני על חסימת כבישים וכמה סיקור הם מקבלים בתקשורת. אתם יכולים להמשיך את הספירה לאחור עד לפצוע הקשה הראשון בעקבות אלימות השוטרים ולקוות שההרוג הראשון לא יהיה החבר הכי טוב שלכם. אתם יכולים להמשיך לתת לניסו שחם ולדני לוי מפקד תחנת לב תל אביב להתחרות בדרבי המשטרתי האלים והדוחה על תואר מפזר ההפגנות הנחוש ביותר ואתם יכולים להתחיל לחשוב מחדש איך מאייתים סולידריות.

לא יודעת איך, שכל אחד וכל מאבק ישב עם עצמו וישאל את עצמו אם הוא יותר שונא את האחרים או את המשטרה ואז יחשוב יצירתי, משהו כמו אוהלים מטיילים שציון הפקח לא מוסמך לפנות. עד אז, נוסטלגיה.

הדרת נשים מהפודיום

פרולוג קטנוני

הדבר הראשון שקופץ לעין במהלך עיון בעשרות עמודים ואתרי אינטרנט בנושא הכנס השערורייתי של מכון פוע"ה שהתקיים היום (11.1.12) הוא העובדה המחרידה שכה מעטים מאייתים נכון את תחום ההתמחות הרלוונטי, גינקולוגיה (Gynecology בלע"ז). בראש השוגים, כמובן, מכון פוע"ה עצמו – אולי מטעמי צניעות ואולי בשל חיסכון בשירותי הגהה ואולי אני סתם גועלית. בסך הכל גם אחד הרופאים שבסופו של דבר בטלו את השתתפותם בכנס מאיית את מקצועו בצורה משונה וגם הוא, כפי הנראה, חסך על שירותי הגהה לאתר שלו. דווקא מ"ישראל חופשית" שהקפידו על דגש חזק בפוסטר שלהם אפשר היה לצפות ליותר, אך לשווא. אין ספק הרגע הגעתי לשיאים חדשים של ביצ'יות אבל מה אני אגיד לכן, אם יצא לי עוד פעם בחיים להתלבט למי אני נותנת לנעוץ לי מחט ברחם בזמן שאני מתאמצת לגדל שם תינוק אני בהחלט אעדיף שזה יהיה מישהו שמסוגל לשים לב לשגיאות כתיב בכותרת של דף הבית שלו. אופס, מקווה שלא אזדקק ליעוץ גנטי בעתיד הקרוב.

ערווה ערווה אין קץ

איכשהו, גם הסקנדל סביב הכנס הזה, כמו כל שבועות הערווה שקדמו לו מריחים כמו בורקס שחומם במיקרוגל. כאילו מישהו חטף באמצע הלילה קרייבינג לפחמימות ריקות וכל מה שהוא הצליח למצוא פתוח זה אלונית. למרבה הצער זה לא מישהו ספציפי, בכל כלי תקשורת בין אם זה ב-FM , ב-HD , בפרינט או בדיגיטל יושב איזה עורך עם נרגילה שלא נרגע עד שהוא מקבל את מנת ההדרה היומית שלו. מצד שלישי אולי אני קצת קשה גם איתם כי מצד שני יש גם את הרבנים האלה שמתנדבים להגיד כל מה שצריך בכדי לראות תמונה של עצמם בטמקא ואפשר להבין את עורכי הלילה שקצת נמאס להם מסתיו שפיר שבינתיים עוד לא הסכימה להידרס שוב. בקיצור, קשה לי להאמין ששני הצוערים ההם מקורס קצינים היו הראשונים שיצאו באמצע טקס צבאי ששרו בו חיילות, קווי המהדרים נוסעים כבר עשר שנים לפחות וקיבלו כבר הכשר של בג"צ ואפילו נעמה הקטנה מבית שמש שריגשה מדינה שלמה וכל זה, חטפה את היריקה המפורסמת ההיא בפאתי ספטמבר, וולווט כבר עשתה מזה צימעס.

גם הכנס הזה מתקיים זו השנה ה-12 ולמיטב הבנתי הוא מתקיים כל השנים האלו באותו פורמט מיזוגני ואף גרוע יותר ומעולם לא שמענו עליו מחוץ לברנז'ה. נשות "קולך" התמרמרו, מן הסתם. כנהוג, שאר העולם דפדף את זה כעניין פנים מגזרי, של כל מגזר שהוא לא הוא. איתרע המזל והשנה הכנס, שנקבע חודשים מראש, מצא את עצמו בעיצומו של גל מודעות ציבורית או לפחות של התעניינות תקשורתית ביחס של חרדים/חרדלים/דוסים לנשים. כך, בתוך שבוע וחצי מרגע שהוא הפך לאייטם תשעה מתוך אחד-עשר הרופאים שהיו אמורים להרצות בכנס ביטלו את השתתפותם. הראשונים שביטלו את השתתפותם עשו את זה, כפי הנראה, כי נפל להם איזשהו אסימון. האחרים עשו את זה תחת לחץ ציבורי כבד. חלק מן המבטלים פרסמו את מכתבי הביטול שהם שלחו למארגני הכנס, אף אחד מהם לא טען שהוא לא היה מודע לכך שמארגני הכנס אינם מעוניינים בדוברות. לפחות באחד מהמקרים מארגני הטקס דרשו ממוסד רפואי לשלוח גבר במקום האישה העומדת בראשו והמוסד נענה לדרישה.

רק מילה טובה

חייבים להגיד מילה טובה, לכולם. מתקיימים כל כך הרבה כנסים בארץ ובעולם שבהם ייצוג הנשים הוא זעום שקצת קשה לדרוש מזכרי אלפא שדקדקנותם אמנותם שישימו לב שאין ולו אישה אחת ברשימה של עשרים ומשהו מרצים. למארגני הכנס וודאי שאי אפשר לבוא בטענות מכיוון שהם עושים את זה כבר שנים ועד כה אמות הסיפים לא עפעפו. דווקא ההסתדרות הרפואית עשתה מעשה משונה ופרסמה עדכון לקוד האתי שקורא לרופאים שלא לקחת חלק בכנסים שמדירים נשים. אבל אף אחד לא שאל את עצמו מה יש למנהלי מחלקות בבתי חולים ציבוריים, רופאים מומחים, הבכירים בארץ בתחומם להסתובב בשעות העבודה עם טיפוסים כמו רבה של קרית ארבע ורב המושב כפר מימון. אף אחד לא שואל אותם ואת עצמו מה יש להם לחפש בכנס שכותרתו "חידושים בגניקולוגיה והלכה: פסקים, דילמות והתמודדויות". אף אחד לא שאל את עצמו למה הרפואה (במקרה זה תחום הגינקולוגיה) צריכה לתת פתרון לבעיות שיצרה ההלכה. אף אחד לא שואל את עצמו למה אותה הסתדרות רפואית מעולם לא טרחה לעדכן את הקוד האתי כשרופאיה הסכימו לתת טיפול הורמונלי לנשים שאין להן בעיות פריון אבל יש להן בעיות הלכתיות שמונעות מהן להרות.

או שתיים

אם כואב לי הגרון ורופא המשפחה חושב שזה ויראלי ואני בכל זאת מבקשת אנטיביוטיקה הוא כנראה יגיד לי שלדעתו אני לא צריכה וירשום לי אנטיביוטיקה בכל זאת. אם אישה הולכת לגינקולוג שלה ומבקשת כדור שיאריך את המחזור שלה כדי שהביוץ יהיה אחרי הטבילה במקווה הרופא כנראה יגיד לה שהיא לא צריכה וירשום לה בכל זאת. אבל אם הרב של האישה הזו ניגש לגינקולוג ושואל אותו איזה תרופה הוא יכול לרשום לנשים שפונות אליו עם בעיה הלכתית כדי שהוא לא יצטרך לתת פתרון הלכתי, הרופא צריך לזרוק אותו מכל המדרגות.

לא יותר מזה

מצד שני, אם הגינקולוג שלי רושם לי כדור ואני שואלת אותו אם יש לו תופעות לוואי אני לא נרגעת כשהוא אומר שזו תרופה ש"הרב רושם" כדי להדגים לי כמה שהיא בטוחה וכמה אני נודניקית. אגב, בעולם המושגים הקסום של תחום הגינקולוגיה והפריון עליה של 20% בסיכוי להריון מרובה עוברים היא תופעת לוואי סבירה. זקיקים שגדולים פי שניים מהנורמלי גם הם תופעת לוואי סבירה, אבל אם את בוכה במשך שבוע אחרי שלקחת את הכדור זו אינה תופעלת לוואי כלל וכנראה שנכנס לך משהו לעין. שינויים במצב רוח זו תופעה שאיננה מוכרת לעולם הרפואה שמחוץ לפסיכיאטריה.

אפילוג קטנוני

כל אישה שכתתה את רגליה באגפי הפריון נתקלה בהרבה יותר מרופא אחד שלא מעוניין להסביר לה מה המשמעות של בדיקות הדם שלה ומה הן כל האפשרויות שעומדות בפניה, סיכויים וסיכונים. למעשה, כל אישה שאי פעם היתה בהריון נתקלה בהרבה יותר מרופא נשים אחד שנתן לה את אותו היחס בדיוק, פלוס ההרגשה שהיא היסטרית ונודניקית. משום כך אני לא מתפעלת מאף גינקולוג ובפרט לא מכאלו שמתעלפים מחוסר הכבוד שבארגון כנס בגינקולוגיה שמדיר נשים מהפודיום.

*** ד"ר ערן אתה איש יקר, ד"ר מיכל תודה על היותך ***

אנשים חמים, אתם אוברייטד

אנדרסטייטמנט

אתמול פרסמתי את הפוסט הזה בסלונה אבל דעתי לא נחה, עדיין. זה לא רק הנושא המאוד טעון ומרגיז – בדרך כלל אני כותבת על נושאים טעונים (מבחינתי) ומרגיזים (אותי). זאת לא רק העובדה שהנושא נפיץ ואני מקפידה להתנסח בו בזהירות המירבית – מופרך ככל שזה ישמע, בדרך כלל אני מקפידה להתנסח בזהירות יחסית. זה יותר בגלל שכל הסקנדל הזה המכונה "פרשת מוטי אלון" למן ימי הבראשית החסויים שלו במרתפי "פורום תקנה" ועד לנקודת הזמן הנוכחית מציף כל כך הרבה נגעים וחוליים, פרטיים, חברתיים ולאומיים. מה לא.

אני רוצה להצביע על אחד הנגעים האלו, אחד קטן ודי זניח שבאורח פלא הפך לאחד מטיעוני ההגנה המרכזיים של אלון וצוות דורשי טובתו. הם כולם, כולל הוא בעצמו, מספרים לנו איזה אדם חם הוא אלון ואיזה תמיכה הוא נותן לתלמידיו ובעצם לכל מי שמבקש ולא חוסך מהם גם מגע וחיבוק. לרגע אני לא מנסה לרמוז שכל מגע וכל חיבוק נושאים, בהכרח, אופי מיני. גם, חלילה, אינני מאשימה את כבוד הרב שהיה במעשיו ולו פירור של חוסר מכובדות. אני כן רומזת שאולי לא כל מי שזקוק לעצה זקוק לעזרה, שאולי לא כל מי שזקוק לעזרה זקוק ל"חום", שאולי לא כל מי שזקוק לחום זקוק למגע ואולי לא כל מי שזקוק למגע זקוק לחיבוק, אבהי ככל שיהיה.

למיטב הבנתי אלון אף פעם לא טען שלא התקיים מגע בינו לבין מי מהמתלוננים, הוא רק טוען שהמגע פורש שלא כהלכה. הוא ומקורביו עוד מוסיפים לאי-ההבנה סאב-טקסט של עלבון – הענקתי לו בהתנדבות כל כך הרבה חום וזה מה שאני מקבל בסוף? בא אליו בחור שהיו לו בעיות עם ההורים שלו, הוא העניק לו את החום האבהי שהוא סבר שחסר לו. לבחור אחר הוא נאלץ לבשר שהמדריך שלו נהרג בתאונה ולכן היה חייב לחבק גם אותו

אנדרגראונד

אני מבינה שזאת תקופה קצת לחוצה עכשיו, כבוד הרב, אבל יש לי משהו חתרני להגיד. הייתי רוצה להציע לך (ובעיקר לשכמותך, כאלו שעדיין יכולים למנוע את אי ההבנות המתרגשות עליהם) דרך נוספת להסתכל על המציאות. אני יודעת שאתה רב גדול ואיש מאוד חכם וכל זה אבל יתכן שבסבך אי ההבנות שנקלעת אליהן דווקא אתה הוא זה שלא הבין? נכון, אתה אדם חם ונוגע ומחבק – אבל זה אתה. האם יתכן שלא כל האנשים בעולם מעוניינים בחום, במגע ובחיבוק שלך, גם כאלו שמעוניינים לשמוע שיעור מפיך ואולי גם כאלו שרצו ממך עצה אישית? נכון, אתה אדם חם אבל האם העובדה שקיימים בני תמותה שלא מעוניינים במגע שלך הופכת אותם לאנשים קרים, מנוכרים ואומללים? וגם אם כן, האין זו זכותם לבחור אם הם רוצים להגאל באמצעות המגע שאתה מתנדב לספק להם?

במילים אחרות, אלון ושאר האנשים החמים, מוטב ותפסיקו להתהדר בחום הזה כאילו זה עתה המצאתם את כוח הכבידה. מילה של משורר (עפר בשן):

לדמעות של פרידה / ולחיבוק אוהב / יש בדיוק אותו חום

קול נדרי

כן, תנוחו, כתבתי קול נדרי. בכוונה. אחרי שכתבתי את זה בטעות עשרות פעמים ואחרי שראיתי את הטובות שבחברותי חוזרות על הטעות הזו פעמיים באותו הטקסט, אחרי שקמתי ממקומי בפעם המי-יודע-כמה כדי לפתוח מחזור של יום כיפור ולהיות בטוחה שזה באמת "כל נדרי" התיישבתי. משהו קורה פה, מה פתאום קול נדרי, מה יש בה בו ביום הזה, מה יש בה בתפילה הזו שכל הזמן רוצה להשמיע קול?

בערך 200 כסאות מסודרים בשורות מילאו את האולם הגדול במרכז הגאה בערב יו"כ תש"ע, לא היה לנו מושג אם נמלא אפילו חצי מהם. כשהתחילה התפילה לא היה כסא אחד פנוי ואנשים עמדו במעברים וצמוד לקירות. כך קרה ש-250 לסביות, הומואים וסטרייטים עמדו כתף אל כתף והשתדלו מאוד לייבב חרישית כדי שכולם יוכלו לשמוע את שליחת הציבור. לאביגיל יש קול די חלש והיא גם לא חזנית, אבל היא הרסה לנו את הבריאות עם ה'כל נדרי' שלה באותו ערב של יום כיפור. ביום כיפור הקודם זאת היתה יעל, בסופרן יציב ובטוח בעצמו שנשמע מקצה האולם ועד קצהו וגם היא הרסה לנו את הבריאות.

לתפילות קדמו דיונים הלכתיים ואידאולוגיים עקובים מדם דיגיטלי, השרתים של גוגל כבר שאלו את נפשם למות וגם אנחנו קצת. על הפרק היו נושאים הרי גורל באמת, נושאים שמאז לא ירדו אפילו לדקה מסדר היום. מה שמחזיק אותם על סדר היום זה עוצמת גלי הקול שבהם נערכים הדיונים בנושאים האלו. זה מתחיל בנוסח התפילה, עובר בחלקים המעשיים של מעמד האישה בהלכה ונגמר בדיונים על הפרדה מגדרית בתפילה או בקיצור המחיצה. שלושת הנושאים האלו – הנוסח, שליחי הציבור ומי ישב בכיסא שלידך מגולמים כבר ב"כל נדרי". שני הנושאים האחרונים הם, למרבה הצער, נשמת אפה של האורתודוכסיה, דיונים הלכתיים ופסאודו-הלכתיים שמעורבים בהם תועפות של רגשות. אבל הנושא הראשון, הנוסח, הוא אמוציונלי בלבד, הבית – הצורך להרגיש בבית בבית-הכנסת והדרך להשיג את זה.

טוב, אז היו דיונים נעימים יותר או פחות אבל בסוף צריך להחליט. בשנה הראשונה פשוט החלטנו ללכת על המעשי בנוגע לנוסח, מצאנו פשרה סבירה בנוגע למחיצה ובחרנו ללכת בעקבות בית כנסת "שירה חדשה" בכל מה שקשור למעמד הנשים. אבל אחרי שפגה השפעת האופוריה של יום כיפור תש"ע התברר שעכשיו צריך להצדיק את כל הבחירות שלנו ובעצם לעשות אותן שוב ושוב מחדש. להצדיק את הבחירה בפרוטוקול של "שירה חדשה" מול אלו שטוענים שזו לא אורתודכסיה ומול אלו שטוענים שזה לא שיוויון. למצוא פשרה קצת יותר טובה בנושא המחיצה – עזרה שלישית, מעורבת, שממוקמת בצורה שווה לאחרות בייחס לארון ולבמה. ועכשיו כשיש לנו שנה שלמה לעבוד על זה, לוותר קצת על הנוסח שעושה לנו הרגשה של בית כדי שאנשים נוספים יוכלו להרגיש קצת יותר בבית.

מה אני אגיד לכם, אורתודוכסיה, שיוויון, נוסח – גם אם בפרונט מתייצבת ההלכה, בסופו של דבר כולן שאלות של מה גורם לך לחוש אי נוחות ומה גורם לך להרגיש בבית. ועל הבית, כידוע לכם, נלחמים. ובמלחמה, כפי שוודאי ידוע לכם, כמו במלחמה. זה די קשה גם להלחם על הבית וגם להחזיק את האמפתיה לכל אחרים שנלחמים על הבית, על אותו הבית, בייחוד כשחלקם חברים מאוד טובים שלך. מה שאני כן יכולה לעשות זה להשמיע קול, להשמיע את קולי, לספר מה יגרום לי להרגיש בבית בבית הכנסת הזה, ב"כל נדרי". להשמיע את קולי ולקוות שגם האחרים יעשו את זה, ישמיעו את קולם. להשמיע את קולנו ולזכור שכולנו עושים את זה לשם שמים, לשם הבית ולהשתדל שלא לצעוק חזק מדי, להשתדל להשמיע קול שיוכל להשמע. הקול שלנו, קול נדרי.

 הפוסט הזה פורסם ביום כיפור תשע"ב בעלון "בריש גלי" של "חברותא" שחולק בבתי כנסת ברחבי הארץ. לכשיעלה לרשת בגרסה מלאה כלשהי אקשר.

יום כיפור תשע"ב, המרכז הגאה (האישה בשחור, אני)

אדשיב בלי זבד ובקוב

יש בתי כנסת זיג-זג

בחלוף השבוע האחרון הילדה שלי (בת 5) יודעת שיש כל מני סוגים של בתי כנסת. יש בתי כנסת שבהם רק בנים חובשים כיפה ויש בתי כנסת שהם גם בנות יכולות. בשבת שעברה התארחנו אצל חברים וכשאמרנו שהולכים לבית כנסת היא מצאה כיפה של אחד הבנים וביקשה סיכות וככה צעדנו לעבר בית הכנסת. כשהגענו ביקשנו ממנה להוריד את הכיפה (תרשו לי לא להכנס לפינה הזאת כרגע, אומר רק שניסנו להתחשב באנשים מאוד צעירים שהחיים שלהם מסובכים גם ככה) והיא הסתכלה עלינו במבט במוזר וניסתה להזכיר לנו שאנחנו הולכות לבית הכנסת ובשביל זה היא חבשה את הכיפה. הסברנו לה שזה בית כנסת שבו בנות לא חובשות כיפה, רק בנים. היא שוב הסתכלה עלינו במבט עקום והודיעה לנו שהבית כנסת הזה חצוף.

בחג שוב הלכנו לבית כנסת שבו רק הבנים חובשים כיפה, הפעם היינו חמושות בסבא ובאישור הכניסה שלו לצד של הבנים. אחרי תקיעת השופר חילקו לילדים סוכריות טופי – מה שהספיק בכדי להביא אותה לבית הכנסת גם בב' ראש השנה, אחותה איבדה עניין. למרבה המזל, כבר בעיצומו של ראש השנה יכולנו להבטיח לקטנה שביום כיפור נתפלל בבית כנסת שבו גם הבנות יכולות לחבוש כיפה – התקבל חיוך מאוזן לאוזן. אחותה הסתפקה בהבטחה שאני אשפצר לה את האופניים עד יום כיפור והיא תוכל לנסוע בהן ברחבי תל אביב.

יש אלוקים זיג-זג

שאלתי היום את הילדות אם הן מאמינות באלוהים. הגדולה מאמינה בדמעות אבל לא באלוהים ואפשר בהחלט לומר שהיא ילדה חכמה. הקטנה, חכמה לא פחות, החזירה אלי את השאלה, האם אני מאמינה באלוהים? אני מאמינה, עניתי לה, אז גם אני, היא ענתה. לשאלתכן, מדובר בילדה שלא מאמינה בפיית השיניים למרות שהיא ביקרה אותה כבר שלוש פעמים. בארוחת החג סיפר לנו סבא של אשתי שבילדותו היה תוקף אותו פחד מוות לקראת ימים נוראים, זה החזיק עד גיל 14 – אז הוא עבר לעיר הגדולה (לשאלתכן, וילנה) והפסיק להאמין. אני בת 41, אף פעם לא פחדתי מאלוהים ואף פעם לא הפסקתי להאמין, אולי מפני שמעולם לא עברתי לעיר הגדולה.

בנוגע לקיום מצוות אני רואה את עצמי כמי שמחוייבת להלכה האורתודוכסית. בפועל, החיים הובילו אותי לסדרה משונה של הסכמים עם אלוהים (אותו אני מוכנה לכנות אלוקים רק בנסיבות מאוד מיוחדות) שמאפשרים לנו לחיות בשלום יחסי, בעיקר מאחר שעברתי את הגיל שבו יש טעם לקחת באופן אישי את יחס ההלכה ללימוד תורה/גמרא לנשים. אבל סדרת ההסכמים הזו, וירטואוזית ככל שתהיה, מתאימה בקושי עבורי. כשלמשוואה מצטרפת בת-זוג חילונית/חופשית/אתאיסטית שצריכה להתיישר עם הגחמות המשונות שלי שמבחינתה הן לא-פה-ולא-שם, המצב מסתבך. כשלמשוואה מצטרפים צאצאים, זה נהיה עוד יותר מסובך. כשהצאצאית מוצאת את יחס האורתודוכסיה חצוף ומעליב – זהו הקו האדום.

יש אמהות זיג-זג

בשולי הדברים, אני יכולה לברוא מובלעות קטנות של שאר רוח כמו קבוצות תפילה לנשים או המניין הגאה שהוא ברוח של אורתודוכסיה לפחות כמו שהוא ברוח של שיוויון. אלא שקיומן של המובלעות הופך את הנורמה לבלתי נסבלת ובלתי נסלחת. אי אפשר עוד להתכופף ולחכות שזה יעבור, אי אפשר למשוך כתף בעצלות ולהמשיך לרכל על הקרחות של הבנים ממרומי עזרת הנשים. במילים אחרות, אני עם האורתודוכסיה גמרתי, מצד אחד. מאידך, יש לי את ההסכמים שלי עם אלוהים והם די ברוח האורתודוכסיה במובנה הבסיסי. יוצא, ברוח הימים האלו שאני צריכה להרשם במשרד הפנים כיהודיה חסרת זרם.

יש שאר רוח זיג-זג

וברוח שאר הרוח והכרכשתא (ואולי גם בנסיון להקדים מכה לתרופה) עוד אחד מענקי הרוח- מתי כספי עם דודו אלהרר ב-זבר הבצודדיב.

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא! אי המעיל אשר לבשת?

את הפוסט הזה כתבתי אתמול אבל לא הספקתי להעלותו לאויר. אני לא מעדכנת בו כלום רק מפצה אתכם ברגע של תרבות בסוף הפוסט.

רגע של תת תרבות

קצת מביך, שכן מפלגת העבודה מעניינת אותי, באופן עקרוני, כקליפת השום. כלומר, כל שום חייב קליפה וגם הפוליטיקה שלנו צריכה את מפלגת העבודה, וזהו בערך. בכל זאת, במפגן זומביות מרהיב ישבתי אתמול שלוש שעות מול הערוצים המסעירים, ערוץ 1 וערוץ הכנסת, וכססתי במבה. אף על פי שהיה ברור מהשניה הראשונה (או מהראשונה השניה) שיהיה סיבוב שני. הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכותי הוא שעל הכף היה מוטל הסיכוי שאישה, כלשהי, תנקנק שלושה גברים במקביל.

נשארתי עם חצי תאוותי בידי, שניים נוקנקו והשלישי קיבל הזדמנות נוספת להשפלה. הוא לא החמיץ אותה. בעשר בבוקר אצל ירון דקל (רשת ב') הוא התחיל עם ה-שתו-לי-אכלו-לי כשהחיצים הראשונים כוונו, כמובן, לתקשורת בכלל ולדקל בפרט שסיקרו את שלי בצורה אוהדת מדי ואת בוז'י בצורה בוז'ית מדי. מיד אחרי התקשורת הגיע תורם המקורי ויוצא הדופן של הסקרים שהרסו לבוז'י את החיים והקריירה וצריך לחוקק נגדם חוק או לפחות להעמיד אותם מול כיתת יורים. אחרונה, וממש לא חביבה ברשימת הגזלנים היתה, כמובן, שלי.

כאן התגלה הפרץ במלוא עשתונותיו. ראשית הוא טען שיחימוביץ ניהלה קמפיין נמוך. נמוך לשיטתו של פרץ זה לא להגיד מילה אחת רעה על המתמודדים האחרים בשעה שהם מתלכלכים עליך חופשי. נמוך זה לדבר אל הבוחרים בשפה אסטרטגית, להגיד להם שמסתמן שלשניים מהמועמדים אין ממש סיכוי אז אם בא להם להמנע מסיבוב שני שיצביעו לאלו שיש להם סיכוי. היא הרסה לבוז'י את הסיכויים להיבחר! עד כדי כך נמוך. אחר כך הוא לא היסס לטעון גבוה ואסטרטגי שמי שיצביע שלי יקבל ביבי. וחוצמזה שלי גועלית. ומתנשאת.

אם הייתם פה בחודש האחרון וודאי שמתם לב ששלי החציפה פנים וטענה בראיון שהמתנחלים, ואפילו ההתנחלויות, הם לא האויב. בואו נגיד שזה חיבוק למתנחלים, קריצה למרכז המדיני. באותו מופע אימים רדיופוני פרץ התנאה בכך שהוא ושני המתמודדים האחרים מציגים בגאון עמדות שמאלניות. עם העמדות השמאלניות האלו, פרץ סבור שהוא יקח קולות מהימין ויתן פייט לביבי. באותה נשימה הוא טען/האשים שאנשי ליכוד ואנשי משרד ראש הממשלה עבדו בשביל יחימוביץ בקמפיין הזה.

אני מניחה שלהזכיר לפרץ שגם בסיבוב הקודם הוא לא הצליח לקחת קולות מהליכוד ייחשב לאחד משיאי השפל האנושי אז אני מתנדבת לעשות את זה במקום שלי. להזכיר לו שהוא פשוט פישל בענק, שזה לא המלחמה שדפקה אותו אלא הוא שהסכים לקחת את תיק הבטחון ודפק את עצמו (ובדרך גם את החוכמולוג שהציע לו את התיק הזה ואת כולנו) זה כמעט קל מדי. מה שיותר מטומטם זה שפרץ מנהל את הקמפיין של הבחירות הקודמות או אפילו את הקמפיין שהיה צריך לנהל לפני חודשיים.

הוא, למעשה, טוען שכל המשחק הפוליטי הוא על החמישה-שישה מנדטים שהפרידו בין ציפי לבני לראשותה של ממשלת שמאל ושגם אם הוא לא יהיה המפלגה הגדולה ביותר הוא יצליח לשנות את שיווי המשקל הפוליטי.

משונה, הייתי בטוחה שהיה פה קיץ, ושקרה בו משהו. נדמה לי ששלי יחימוביץ דווקא שמה לב. נדמה לי שיחימוביץ שמה לב ושהיא שמה את כל הביציות שלה בסל של הקיץ הזה, בסל של המחאה. זה לא מקרה שהיא נמנעה מקמפיין נגטיבי, זה לא במקרה שהיא התנחמדה למתנחלים. היא מכוונת למרכז והיא מהמרת על האנשים החדשים והשפה החדשה. היא חייבת להמר על כל הקופה – אם היא תחזיק מעמד עם ה"מספיק עם הפוליטיקה של השנאה" ותצליח להחזיר לקלפיות בשבוע הבא את כל אלו שהצביעו לה אתמול היא תקח את העבודה. אחר כך יש לה שנה וחצי כדי למצב את עצמה כפנים הפוליטיות של המחאה הזאת. אם שני הדברים האלו יקרו הבחירות הבאות יהיו דיסקו.

רגע של תרבות

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

 

החיט עוסק בחיט

וילדים לו מלוא הבית

חיל רב, ברוך השם,

ותינוק בחיק האם.

לייזרקה! איור: מושיק לין

 

כאן המעשה נפתח –

לא בגדי לבן וצח.

מעשה במעיל של חורף

בעל סדק צר מערף.

 

הוי תפרו מעיל של חורף

בעל סדק צר מערף,

לבחור גדליהו גוץ

שיהיה לו חם בחוץ.

 

רץ גדליהו בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

אך גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן.

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

קצת גדל גדליהו קטן,

והמעיל לוחץ במותן!

 

מה עושים? חסל! אין עזר!

רץ במעיל שמריהו לייזר.

 

רץ בו לייזרקה שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

פעם הוא הרים ידיים –

נתפקעו השרווליים!

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

לייזרקה הרים ידיים

והקץ לשרוולים!

 

מה עושים? נו, מילא, מילא,

שבמעיל תרוץ כבר בילה.

 

בילה רצה בו  שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

 

פעם  בילה מתכופפת…

הבטנה, הוי, מתעופפת!

 

קם יריד בבית ! מה פה?

איזו מין צרה צרורה פה?!

בילה רגע מתכופפת –

הבטנה כבר מתעופפת?

  

ופוסקת החבריה:

שבמעיל תרוץ כבר חיה!

  

חיה רצה בו שנתיים,

והמעיל – זהב פרווים !

עוד שנה – המעיל כאילו

עוד יותר יפה אפילו.

  

ופתאום, אימה ופחד,

חיה באה מתיפחת,

בדמעות על הריסים –

היא אבדה את הכיסים!

 

רועמים כולם כרעם:

חיה, תתביישי הפעם!

מה זה? איך זה כך עושים?

איך זה מאבדים כיסים?

 

את המעיל בדרך-ארץ

אז לבש יחיאל פרץ.

 

פרץ, פרץ, זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים,

  

ומרגיז את הבריות

ומקבל מכות טריות,

מילל, שורק, נובח,

בקיצור – בחור שמח.

 

נו, ובכן בדרך ארץ

את המעיל לבש לו פרץ.

  

ובאותו היום בשתיים

הוא תלש את השוליים

ובשעה חמש בערך

חור גדול נקב בברך.

  

וברגע האחרון

הביאו בלי צוארון

וסידר בו חור מול חור,

מפנים ומאחור!

 

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

איזה בגד לתפארת,

איזה מן מעיל-אדרת!

 

האזיני, ארץ ארץ,

מה עשה בו זה השרץ!

  

פעם פרץ, לא טפש,

בא ערם, ומעיל לא יש…

  

מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

 

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

 

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי.

 

והיתר – חור מול חור –

תקבלו לפי התור.

 

גזענות? כן בבית ספרנו

ב-1 לספטמבר 1977 לבשתי את חולצת הכותנה הירוקה, נכנסתי לכיתה שלי ב' 2 וגיליתי שהזיזו לי את כל המחלבה. מנהל בית הספר מר שמואל אדרעי חזר משנת השבתון שלו ונענה לדרישתם של חלק מההורים האשכנזים בשכבה לחלק את הילדים בכיתות בצורה קצת יותר מתקבלת על הדעת. כך קרה שכיתה ב' 1 הורכבה ברובה מילדים אשכנזיים ומינון נסבל של ילדים שאינם

1.9.1976 בת עמי ועמיחי נוימאיר, פתח תקוה

אשכנזים, ב' 3 הורכבה כולה (!) מילדים תימנים וילדי החינוך המיוחד וב' 2 אכלסה מספר שווה של ילדים כהים וילדים אשכנזים שהם צאצאים להורים בלתי אחראים שלא התנגדו לכך שילדיהם ילמדו עם ילדי השיכונים.

אי אפשר להגיד שהיו רק דברים רעים בבית הספר הזה, בכל הזדמנות כשהיה צורך למלא את המערכת בתכנים שהם מעבר לתוכנית הלימודים הוכרז בבית הספר יום "מאכלי עדות" והמורות הפולניות והרוסיות הפגינו סובלנות מופלגת כלפי הלחוח, הסאלוף, הג'חנון והקובנה.

לקריאת המאמר המלא באתר סלונה

תמסרו לדפני ליף שאני אוהבת אותה

דפני, דפני

סתיו אולי יותר ג'ינג'ית ממנה, רגב יותר קרח אבל דפני ליף היא הפנים של המחאה הזו. לפני חודש וחצי היא היתה אדם פרטי והיום העיתונים, הפריים טיים והארץ בכלל מלאה באנשים שלא סובלים אותה. או שונאים אותה ו/או סתם חושבים שהיא לא יודעת לדבר. פתאום היא אויב העם ושק החבטות של אנשים שמצטטים טוקבקיסטים בתשלום. למעשה יש ערוץ מסחרי שלם שריצף את האולפנים שלו באנשים שמוכנים לפתוח עליה ג'ורה.

אז רציתי לומר, בתור מישהי שלא מכירה אותה ולא מכירה אף אחד שמכיר אותה, שאני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה על כך שהיא ממשיכה לעשות את מה שהיא מאמינה בו. אוהבת אותה על כך ששבוע אחרי שבוע היא עולה שוב על הבמה ואומרת את מה שהיא חושבת, אני אוהבת אותה על כך שיום אחרי יום היא עומדת מול המצלמות, מישירה מבט ולוקחת סיכון. סיכון שהיא טועה, סיכון שלא יאהבו אותה, סיכון שעוד פעם יבוא אחד מהגברים המקשישים והמלאים (או ריקים) בעצם ויגיד לה שהיא ילדה קטנה ומפונקת שלא יודעת כלום מהחיים שלה.

אני אוהבת את דפני גם אם אני לא מסכימה לכל מה שהיא אומרת ולא אוהבת כל מה שהיא עושה, אני אוהבת את המחאה הזאת גם אם לא כל אוהל בה מייצג אותי. אין לי תוכנית טלוויזיה אבל אני די בטוחה שביני לבין דפני ליף מפרידים לכל היותר שלושה קליקים. אין לי תוכנית טלוויזיה ולהיות בעד הבעד זה ממילא לא מצטלם כל כך טוב אבל אני די בטוחה בכוחה של מילה טובה.

תעשו אהבה

אז תעשו טובה, או פורוורד, או שייר או רטוויט ותמסרו לדפני ליף שאני אוהבת אותה. וגם אתכם

 

לעולם לא תצעדי לבד, ירוחם

בשנת 1988 סיימתי את לימודי באולפנה באלקנה ושבועיים אחרי הבגרות האחרונה התייצבתי עם עוד 18 מחברי לגרעין הנחל בירוחם לשלוש שנות שירות. בשביל בחורה קצת קשת הבנה שגדלה בפתח תקווה ולמדה באלקנה, ירוחם לא היתה המקום הכי נוח בעולם כדי להבין שאת לסבית אבל בתוך ימים ספורים היא הפכה להיות בית.

בשנת 1988 ערך מאיר אריאל סיבוב הופעות ברחבי הארץ, "מסע הבחירות של מאיר אריאל" שמו, במהלכו הוא הופיע במרכז המסחרי המאובק של ירוחם. את ההופעה ההיא פספסנו, אבל בקיץ 88 עוד התקיימו אירועי הקיץ, הקרויים 'ירו-קיץ', במרכז המסחרי. בקיץ הבא הם כבר נערכו בדשא הגדול ששתלו הבנים של גרעין נווה ב"גן הראשונים", קצת לפני שהם יצאו לשדות האינתיפדה הראשונה. ב-89 הופיע שם יודית רביץ על הבמה הגדולה, נעמדה מלא קומתה ותלתליה והכריזה: "ירוחם, החיים שלכם דפוקים, באתי לעשות לכם קצת שמח", לא היה יותר אפקיטיבי מצידה לצאת כבר אז מהארון ולא לחכות ל-2010?

סקווט, ירוחם, 1988

בשנת 1988 התגוררו בירוחם 6767 תושבים ומצב הדיור בה היה כזה שעמידר פשוט שיפצו עבורנו בניין שלם בשכונת אלי כהן. בפרק הזמן של מספר שבועות בין סיום השיפוץ להגעתנו נגנבו מהדירות כיורים, ברזים, אסלות ולוחות חשמל, כך שעשינו סקווטינג עוד לפני המצאת הסקווט. שם התחילה הקריירה שלי כשיפוצניקית, אינסטלטורית, חשמלאית ומתקנת אופניים. אמרתי לעצמי שאם דני יכול לתקן את השאלטר אין שום סיבה שאני לא אתקן את דוד החשמל.

נשארתי עוד 16 שנים בירוחם, למדתי ארכיאולוגיה ועבדתי כמעט בכל דבר אחר, אנשים טובים נתנו לי הזדמנות ואני למדתי. עבדתי בגינון וגם הייתי גננת, הייתי חובשת ואשת סאונד ובסוף הנייניטיז כשחיפשתי עבודה, במקומון באר-שבעי חיפשו כתבים וכך הפכתי לעיתונאית. ב"ש הקדימה את זמנה, כבר ב-99 חשבו שם שאין שום סיבה לשלם לעיתונאים ואני פרשתי אחרי שנה. אבל אז פנו אלי שני חבר'ה מהמתנ"ס בירוחם שהוציאו עיתון מקומי ואני הצטרפתי כרכזת כתבים ואח"כ הפכתי לעורכת. הכתבים שלי היו בני נוער ועשינו אחלה עיתון, גידלתי דור של כתבים ורכז מערכת שבבוא היום ירש את משרת העורך. באחד הימים פגשתי מחוץ למתנ"ס את אחד הכתבים שלי מלווה בשתי חברותיו הטובות, הוא היה בן 18, אני הייתי בת 30 הוא סיפר לי שהוא הומו. לי עדיין לא היה מושג שאני לסבית.

היום אני גולה מירוחם, גולה מאהבה. ב-2004 פגשתי את אהבת חיי, התל-אביבית, גם היא נמצאת היום בגלות. אנחנו מגדלות את שתי בנותינו בדירה שכורה בעיר שהיא לא הבית של אף אחת מאיתנו. אנחנו נוסעות כמה פעמים בשנה לבקר בירוחם ואפילו התל-אביבית הסנובית מודה שזה אחלה מקום לגור בו, החיסרון היחיד שלו הוא השעתיים-שעתיים וחצי של נסיעה ממנו לסבא וסבתא. בשבוע שעבר כתבה חברה שלי על הקיר שלה בפייסבוק: "מחר כולנו מגיעות לעצרת המחאה בירוחם!! כי במדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, אסור שתהיה פריפריה… וחוץ מזה, תמיד כיף לחזור הביתה..". אחיה הגדול של החברה הזו הוא אחד משני הבחורים מהמתנ"ס שהזמינו אותי להצטרף לעיתון המקומי. ביום רביעי בערב ארזתי תיק קטן ודגל גאווה גדול ולמחרת נסעתי הביתה, לעצרת המחאה בירוחם. את הדגל לקחתי בגלל שזה מה שאני לוקחת איתי להפגנות ובגלל שצדק חברתי מגיע גם ללהטבים – בכל מקרה, זה חלק מאוד גדול ממה שיש לי להביא למחאה.

בירוחם התקבלתי בחיבוקים ובארוחת ערב מפנקת אצל אחד החברים, אחר כך נסענו למרכז המסחרי שב-20:30, שעת השין, היה עדיין ריק למדי. הראשון שפגשתי שם היה קרוב משפחה לא רחוק שהוא גם ממארגני מאהל המחאה בירוחם ופעיל במחאות ברחבי הארץ, הוא אמר שרואים את הדגלים שלנו בכל מקום שיש בו מחאה, שיש תחושה של נוכחות חזקה של הקהילה. אחר כך פגשתי עוד הרבה חברים, חלקם מ"החבר'ה שלי", אנשים שגרים בירוחם מעל 25 שנים וגידלו בה את ילדיהם, אחרים, שלא פגשתי מאז שעזבתי, ילידים – שמגדלים בירוחם דור שלישי ואפילו רביעי להזנחה ממשלתית.

במהלך העצרת חלף על פני במהירות מישהו שאמר לי בקול שרק אני אשמע, מה את עושה פה, לכי למצעד הגאווה. אחר עבר על פני במהירות ואמר בקול שרק אני אשמע, גועל נפש. שלישי עבר מאחורי ומשך בדגל. אחר כך הגיעו, בנפרד, שניים קצת יותר אמיצים, אחד מגודל תלתלים והאחר מגודל פיאות, נערים בני 15 ושאלו מה זה הדגל הזה. אמרתי להם שזה דגל גאווה, של הומואים ולסביות. אז למה הבאת את זה לכאן? הם שאלו, כל אחד בנפרד. כי אני כאן, עניתי לשניהם, כל אחד בנפרד. גרתי פה 16 שנים אמרתי לאחד, ועכשיו באתי להזדהות עם המאבק שלכם. כי גם אני דורשת צדק חברתי, אמרתי לאחר, גם לי מגיע שיוויון זכויות. אחר כך, כשהתחבקתי והתלוצצתי עם אחד ממנהלי המתנ"ס ראיתי אותם עומדים בצד, מסתכלים עלי במבטים כועסים ומסתודדים. מאוחר יותר כשעמדתי בצד ודברתי עם חברים נגשו אלי שני צעירים, בחור ובחורה שאני לא מכירה וביקשו ממני לא להוריד את הדגל ולא לקפל אותו, זה מאוד חשוב, לנו. אז הרמתי אותו שוב.

בינתיים הסתיימה העצרת, מנהל המתנ"ס תפס קאטר והתחיל להפריד את המחסומים שהקיפו את הבמה אחד מהשני ועשרות צעירים, צעירים יותר או פחות, התכופפו לרצפה המאובקת של המרכז המסחרי וניקו אותה מלכלוכת ההפגנות המצויה, כדי שעובדי המועצה לא יצטרכו לעשות את זה למחרת. כשהמרכז המסחרי הלך והתרוקן ניגשה אלי בחורה שלא הכרתי ושאלה איפה אפשר להשיג דגל כזה. אני מודה, כבר הייתי טיפה חשדנית למרות שהיא עצמה לא נתנה לי שום סיבה. אמרתי לה שפה באמת קצת קשה להשיג אחד ונתתי לה את הדגל שלי. בשלב הזה עלה פתאום על דעתי שאולי זאת הפעם הראשונה שדגל הגאווה מונף בירוחם. פניתי ללכת משם אבל אז נגשה אלי עוד מישהי, הפעם היא נראתה לי מוכרת והיא גם עזרה לי להזכר מאיפה. היא אמרה שלראות את דגל הגאווה באמצע המרכז המסחרי של ירוחם היה, מבחינתה, הדבר הכי מרגש בעצרת הזאת. יותר מאוחר קיבלתי סמס באותה הרוח מחברה.

אחר כך, ישבתי עם חברה על ספסל ברחוב הראשי, פטפטנו והתעדכנו. המשכתי משם למאהל, בדרך פגשתי את אביתר שצילם במהלך העצרת. אביתר היה כתב שלי במערכת העיתון המקומי אי אז בתחילת העשור הקודם. המתנ"ס השקיע  בעיתון ורכש לנו מצלמה דיגיטלית של סוני ששמרה את קבצי התמונה על גבי דיסקט פלופי. זה הספיק לאביתר בשביל להדבק בחיידק הצילום הדיגיטלי, הנה גלריית המאבק שלו.

בסופו של דבר הגיעו ממרכז הארץ פחות אוטובוסים ממה שציפו אבל היו אוטובוסים מדימונה ומבאר-שבע. גם תושבי ירוחם היו צריכים להתמודד עם עוד שני אירועים שהתקיימו במקביל (חתונה גדולה ומסיבת הפתעה שנקבעו הרבה לפני כן והרחיקו מהעיר שתי קבוצות אוכלוסיה רלוונטיות), אף על פי כן, בשיא היו במקום כ-1500 איש. כ-1000 מתוכם היו תושבי ירוחם רובם ילידים כמו אביתר – לא מהגרים כמוני. בשביל עיר של פחות מעשרת אלפים תושבים זה לא מעט, בהתחשב בכך שזו העצרת הפוליטית הראשונה בתולדותיה של ירוחם (שהוקמה ב-1951) זה אפילו די הרבה.

ב-1988 סיים מיכאל ביטון את התיכון בלי תעודת בגרות, ארבע שנים אחר כך הוא השלים בגרויות ונישא לאילנה, בת גרעין שלי. לפני כמה חודשים הוא נבחר לראשות המועצה המקומית בירוחם וביחד עם הכבוד הגדול הזה הוא קיבל גם גירעון של 14 מליון ש"ח, לפניו ניהל את העיר עמרם מצנע כפקיד ממונה מטעם משרד הפנים. בקרוב מאוד מיכאל לא יוכל לשלם משכורות לעובדים שלו אז הוא יוצא היום בצעדה מירוחם לירושלים. בעצרת ביום חמישי הונפו לא מעט שלטים בגנות ראש הממשלה הנוכחי אבל יש לומר בהגינות שממשלות ישראל, כולן, הפקירו את ירוחם לגורלה. בשביל מיכאל ואילנה, בשביל אביתר, בשביל כל החברים שלי ובעיקר בשביל ירוחם אני מקווה שהפעם נצליח להזיז לשנות משהו.

אוגוסט 2011 – עד שתתרחש המהפכה הגדולה עשינו היסטוריה קטנה (את ההתרגשות הראשונית שלי שחררתי בפייסבוק ובטוויטר, כתבתי שם שהלכתי לעצרת המחאה בירוחם עם דגל גאווה. ביום שישי גיליתי שמישהו, שאני לא מכירה, השתמש בציוץ שלי כדי להסביר לאדם אחר, שאני לא מכירה, למה החרדים לא משתתפים במחאה: "הסיבה היא ציוצים כמו של (שלי, בנ"פ) הם מודרים משם מאוד על ידי פוליטיזציה וצביעה של המחאה").

ככה היא, באמצע. צילום: אביתר טביב

מיכאל ביטון צועד מירוחם לירושלים