Archive

Archive for the ‘כללי’ Category

חד גדיא הטרדות מיניות

החד גדיא הזה, אין לו סוף
עכשיו אלישבע פדרמן (אשתו של נעם) הגישה תלונה (במשטרת חברון) על הטרדה מינית נגד אריאל ויסמן (בעלה של רחלי רוטנר) שאשתו כתבה סטטוס בפייסבוק שמתאר איך ינון מגל הטריד אותה מינית דזבין אבא בתרי זוזי.

אז ראשית,
אני מאוד מקווה שויסמן יקח אחריות אישית ויתפטר מהכנסת.

שנית,
אני מניחה שרחלי רוטנר לא היתה כותבת את הסטטוס ההוא אלמלא היה ינון מגל חבר כנסת ככה שזה בסדר גמור שאלישבע פדרמן לא הגישה תלונה עד שרחלי לא כתבה את הפוסט הזה. זה בסדר גמור שהיא הגישה תלונה ושהתלונה תסגר מחוסר כלשהו (אשמה או עניין לציבור) כי זה גם מה שהיה קורה לרחלי רוטנר אם היתה מגישה תלונה למשטרה על מה שאמר לה ינון מגל. כך שהתלונה של פדרמן תשיג בדיוק את מה שהשיג הפוסט של רוטנר, קצת רעש תקשורתי.

אין לי עניין להשוות בין ההטרדה של מגל לזו של ויסמן (בקצרה, שיתף בפייסבוק סטטוס של אלישבע פדרמן וצרף אליו את הכותרת "יש לי זקפה ענקית") זה בכלל לא משנה, שתיהן הטרדות מילוליות. אני לא מתכוונת לנבור בדף של ויסמן כי הוא לא מעניין אותי אבל אני די בטוחה שאם הוא היה רוצה לכתוב משהו גס רוח כלפי נעם פדרמן או כל גבר אחר הוא היה מוצא בתוכו עולם דימויים אחר.

האם יש הבדל בין מגל לויסמן? ימים יגידו.
בעקבות הרעש של רחלי רוטנר הופיעו תלונות על תקיפה/ות מיניות של ינון מגל. גסות הרוח של ויסמן פרוסה על פני דף הפייסבוק שלו, חלקה בעלת אופי מיני מטריד הדומה לזה שבו מאשימה אותו אלישבע פדרמן, אם יופיעו תלונות אחרות זה יתחיל להיות באמת מעניין.

אז תודה,
לרחלי רוטנר ולאלישבע פדרמן על חלקן בטיהור הספירה הציבורית מהטרדות מילוליות עם רקע מיני. שכל הינון מגלים בעולם ילמדו לסתום את הפה שלהם גם כשהם כבר לא הבוס הישיר שלנו וכל האריאל ויסמנים ימצאו דרכים קצת יותר יצירתיות להפגין את הבוז שלהם כלפי בני תמותה ממין אישה.

שלכן,
בת-עמי נוימאיר-פוטשניק
טים רחלי רוטנר

:קטגוריותכללי

רחלי רוטנר, הדבר היחיד שמעניין

ינון מגל הודיע אתמול על התפטרותו מהכנסת, מאז ראיתי כבר כמה סטטוסים ותגובות בפייסבוק של נשים ואנשים שכותבים שרחלי רוטנר כבר לא מעניינת, כי ינון מגל התפטר מהכנסת וזה מה שחשוב. אני לא יודעת למה אני ממשיכה להדהם מזה שאנשים יכולים להיות כל-כך מטומטמים, אז חשוב לי לכתוב את זה במפורש, הדבר היחיד שעדיין חשוב זה רחלי רוטנר ו-א' שבתוך יומיים חזרה לארון המתלוננות.

ההתפטרות של מגל לא מעניינת, זה דיל שנסגר בחדרי חדרים בינו לבין בנט – אז עכשיו כשהוא שוב אדם פרטי כמו שהוא היה כשהוא דיבר עם רחלי כמו שהוא דיבר הוא יכול לשוב ולדבר ככה לכל אישה שהוא פוגש. עכשיו, משהתפטר קטן הסיכוי שנשים נוספות שנפגעו ממנו יתלוננו וקטן הסיכוי שהוא ישלם על מעשיו באיזושהי דרך (ולא, ה'ויתור' על הקריירה הפוליטית לא נחשב). עכשיו, מהשתפטר היחידות שממשיכות לשלם את המחיר אלו הנשים שהוא הטריד והתקיף (התיאורים של א' הם תאורים של תקיפה מינית, לא של הטרדה).

עכשיו, משהתפטר, הדבר החשוב היחיד שנשאר מהסיפור הזה זו רחלי רוטנר והנשים שהיא משמשת להן כפה. כי ינון מגל התפטר אבל רחלי רוטנר וא' והמתלוננות האחרות ממשיכות לספוג איומים והטרדות – מסתם אנשים, מחברים של ינון מגל, מעיתונאים, מתחקירנים ומבכירים בבית היהודי. רחלי רוטנר והמתלוננות האחרות חוששות לחייהן, אז תסלחו לי, הדבר היחיד שעדיין מעניין זה רחלי רוטנר.

:קטגוריותכללי

כמו אגרוף בבטן

אפשר להבין מה בוער לגברים להתייצב לצידו של ינון מגל, נכון? קשה הרבה יותר להבין מה עובר על נשים שבוחרות להגן עליו. ובכן, הן לא מגנות על ינון מגל, הן מגנות על עצמן.

בואו נראה איך זה עובד – 100% מהנשים בעולם עברו הטרדה מינית, הטרדות מיניות. כל הנשים כולן, כולל הבנות שלכם, האחיות שלכן, האמהות שלכן וגם הסבתא והסבתא רבה שלכן. כולן. כולן מבינות בדיוק על מה היא מדברת כשהיא כותבת על כך שלא ראתה את זה בא, על ה'אגרוף בבטן', על 'לכי תעשי סוויץ", על הגועל, על חוסר התגובה בזמן אמת, על ההתלבטות אם לספר, על חוסר החשק לעשות מזה עניין, על העלבון. כולן מבינות הכל, כולן היו שם.

כולן היו שם וכמעט כולן לא עשו כלום. כולנו היינו שם וחשבנו שאנחנו חולמות, שזה לא יכול להיות, שזו אי הבנה, שבטח עשינו או אמרנו משהו שגרם לאי ההבנה הזו, שזה מבאעס אבל אנחנו מגזימות, שזו פאדיחה, שאין לנו חשק לעשות מזה עניין, שזה טיפשי להעלב והכי טוב פשוט לשכוח מהעניין ולהמשיך הלאה. וחשבנו שהמשכנו הלאה גם כשהעלבון מעולם לא נמחה, גם כשהוטרדנו שוב, גם כשזה הכביד לנו על החזה, חנק בקנה ומנע מאתנו לנשום. שתקנו והמשכנו הלאה גם כשבעצם אף פעם לא באמת המשכנו הלאה. כל הטרדה כזו צרובה לנו בנשמה עד סוף ימינו, ההטרדה והשתיקה שבאה בעקבותיה.

שתקנו כי זו פאדיחה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו שאנחנו מגזימות, שתקנו כי זה לא מגניב להעלב, להפגע, להודות בפגיעה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו משהו על איך התלבשנו, איך דברנו, איזה בדיחות סיפרנו. שתקנו עכשיו כי שתקנו קודם ומה נזכרנו פתאום. שתקנו כי לא רצינו שיגידו לנו שאנחנו קטנוניות ונקמניות ושאנחנו הורסות את החיים של הגבר, משפחתו וילדיו. שתקנו כי אין מי שישמע ובכל יום אנחנו מספרות לעצמנו שעשינו את הבחירה הנכונה. עשינו את הדבר שצריך לעשות, שתקנו והמשכנו הלאה.

אבל רחלי לא שתקה. היא אספה את עצמה מהעלבון והכאב ומהגועל ובחרה את הדרך, המקום והזמן שבהם היא תפסיק לשתוק. היא ידעה בדיוק מה יהיה המחיר והחליטה שהיא מוכנה לשלם אותו. היא לא שתקה, אז מה זה אומר עלינו, על כל הפעמים שבהן שתקנו בעבר? מה זה אומר עלינו בהווה, על כל ההחלטות שלנו לשתוק ולהמשיך הלאה?

אם נצדד ברחלי זה אומר שאנחנו יודעות בדיוק על מה היא מדברת בפוסט הזה, אם נצדד ברחלי זה אומר שאפשר גם אחרת, אם נצדד ברחלי זה אומר שאולי שגינו כששתקנו, זה אומר שאולי אנחנו שוגות ברגע זה כשאנחנו ממשיכות לשתוק. אם רחלי העיתונאית הזוטרה תזכה לצדק במאבקה בעיתונאי הבכיר לשעבר, בח"כ כנסת בהווה באיש הכל כך חזק, תוקפני ומקושר הזה זה אומר שאולי גם אנחנו יכולנו לזכות בצדק אם רק היינו דורשות אותו. אם נצדד ברחלי זה אומר שגם אנחנו צריכות להפסיק לשתוק.

נשים לא מגנות על ינון מגל, נשים מגנות על עצמן.

נספח 1: כשבנאדם הולך אחורה ודורך על מישהו והמישהו אומר איי, בנאדם שהלך אחורה מבקש סליחה על זה שהוא הכאיב ורושם לעצמו איפשהו בראש להסתכל לאחור בפעם הבאה לפני שהוא הולך אחורה. לפי תגובותיו ינון מגל תופס את עצמו כמו בנאדם שהלך אחורה ודרך על מישהו בטעות, לא לא מתנצל על המעשה אלא על כך שפגע במישהי בלי כוונה. מה שנשאר זה לקוות שהוא גם ירשום לעצמו איפשהו בראש בפעם הבאה לחשוב פעמיים לפני שהוא אומר למישהי שאיננה אשתו שהוא מתחרמן מהתחת והציצי שלה.

 

נספח 2: מכירות את הקטע הזה שמישהו חושב שהטלפון או המקרופון מכובה והוא אומר דברים איומים בגלל שהוא חושב שרק האדם שיושב לידו שומע? זה מה שקרה לינון מגל, רחלי רוטנר פתחה לו מיקרופון וכל מדינת ישראל שמעה מה שהוא לחש לה באוזן. אין שופט, אין שני צדדים. אם הוא או כל אחד אחר לא רוצה שזה יקרה לו הוא מוזמן לחשוב פעמיים, שלוש או עשר לפני שהוא פותח את הפה.

:קטגוריותכללי

מצעד הגאווה, כי ביחד נהיה לרוב

אנחנו בעיצומו של חודש הגאווה – זמן טוב לדבר על הומופוביה. לא על זו הבוטה, הברורה, הצעקנית המסומנת בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – על אף האלימות שבה היא מתפרצת, כשהיא מתפרצת, היא פחות גרוע ממה שנדמה. הודות לטבעם האנושי של מרבית בני התמותה, רובנו לא נתקל סוג הזה של ההומופוביה בחיינו הבוגרים אשר מחוץ לארון. רוב האנשים לא מוכנים להגיד לך בפרצוף מה הם באמת חושבים עליך, ויותר מזה – רוב האנשים כבר לא חושבים עליך דברים עד כדי כך רעים ברגע שהם פוגשים אותך ומכירים אותך, ולו מעט (וכן, אני מודעת לשערוריית הריאלטי האחרונה).

בניגוד לעוד סברה מקובלת, ההומופוביה לא נעלמת ברגע המרגש הזה שבו ההומופוב הקלאסי מכיר הומו או לסבית בשר ודם ומבין שפניהם לשלום. זה השלב שבו ההומופוביה הקלאסית הופכת לסירוב לתת ללהט"ביות לעבור נורמליזציה בתודעה שלך, הומופוביה שהיא מתרס. המציאות הראתה לך שלהט"ביוּת היא מוּלדת, או למצער בלתי הפיכה, שהיא איננה בת חלוף – אבל מה שהשתנה אלו ידיעותך אודות הלהט"ביוּת ולא הרגשתך לגביה. במצב הזה אתה תיסוג מקו ההגנה הראשון (אין כזה דבר, זה גועל נפש, זו סטיה, איכס) לקו ההגנה השני, אתה תסתכל על האוחצ'ה המוחצנת ותגיד לעצמך בשקט (או בקול נמוך לאישה או לאיש היושב לידך): "לא אכפת לי שהוא הומו אבל למה הוא צריך לדבר ככה?", אתה תסתכל  על הבוצ' המהממת, תגלגל עיניים ותסנן: "לא אכפת לי שהיא לסבית אבל למה היא צריכה להתלבש ככה?".

המתרס של הנורמטיביות הוא גבוה ומוצק יותר מזה של ה'טבעיות' – מרגע שיצאת מהארון את קיימת ואי אפשר יותר להגיד שאין דבר כזה, לסבית. את יכולה לשתף אנשים בחוויות שלך ומעבר לאמפטיה (החשובה כשלעצמה) הם יעברו אתך את חוויית הגילוי של משהו שתמיד היה שם ורק לקח המון זמן לחשוף אותו. אבל להתחיל לחשוף את שורשי הנורמטיביות, לערער על מוסכמות מגדריות זו כבר עבודה הרבה יותר קשה. ובאותו הזמן שההומופוב דרג ב' מתבצר בעמדותיו אלו הוא כבר מקים את המתרס הבא – לא מפריע לי שהם הומואים, אבל למה הם צריכים לנפנף בזה, במה יש להתגאות? אם הם רוצים להיות כמו כולם למה הם מקימים קהילה, למה הם עושים מצעדים, בשביל מה הם מניפים דגלים?

מדובר בטענות שכמעט קל מדי ומשעמם מדי לסתור – הגאווה איננה על כך שנולדנו לסביות, הומואים, טרנסים או ביסקסואלים אלא על כך שחדלנו להתבייש בזה, חדלנו להתבייש במי שאנחנו. חדלנו לפחד מלהיות שונים, לחשוש ממה שיגידו. אנחנו לא באמת מנפנפים בשונות שלנו – זו רק העובדה שחדלנו להתבייש בה שנראית לזולת כל כך מתריסה, גם איננו רוצים להיות כמו כולם. לא יהיה מופרז לצפות מן הזולת להבין שאינך רוצה להיות זהה לו גם אם את דורשת שוויון זכויות, שהעולם מלא בקהילות של סטרייטים גם אם אף אחד לא מתייחס אליהן ככאלו וזה לא פחות מלגיטימי להקים גם קהילות שהדבק המלכד אותן הוא הרצף הלהט"בי.

וכמו שהדרך למוסס את ההומופוביה הקלאסית היא פשוט להיות – כך הדרך למוסס את ביטוייה המשניים של ההומופוביה היא להמשיך להיות. להמשיך להיות אוחצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך בוצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך להיות גאים במי שהפכנו להיות, להמשיך להניף דגלים, להקהיל קהילות, להקים משפחות ולהמשיך לצעוד במצעדי הגאווה. ההומופובים יגידו שאנחנו עושים דווקא, שאנחנו גורמים לעצמנו נזק מפני שאנחנו יוצרים אנטגוניזם, שננוח קצת. שנלך הביתה ונחכה בסבלנות והכל יסתדר.

שוב מדובר בטיעונים שקל מדי ומשעמם מדי לסתור. שום דבר טוב לא קרה ושום דבר לא הסתדר במשך עשרות ומאות שנים כשאנשים להט"בים ישבו בשקט בבית, לא הניפו דגלים לא התקהלו ולא צעדו במצעדים. המתאם בין הפעולות האלו לבין השיפור הבלתי נתפס במצבם של הלהט"בים בכל אספקט של החיים (החוקי, הכלכלי, במעמד האישי, ביחס של המשפחה, החברה והמדינה) אמור להיות ברור לכל בר דעת שאיננו הומופוב מתגונן.

מצעד הגאווה שינה את החיים שלי. לא רק המצעד הראשון שהשתתפתי בו, לא רק השני, כולם. כל אחד מהם שינה משהו. בשנתיים האחרונות השתתפתי בהמון מצעדי גאווה, לא רק באלו הרשמיים (מבין אלו צעדתי רק בתל-אביב וירושלים למרות שהלב שלי היה בכל עיר שבה התקיים מצעד) – לכל הפגנה שהלכתי אליה לקחתי איתי דגל גאווה וכך הפכתי כל הפגנה כזאת למצעד גאווה. לא רק בגלל שהפגנתי בדיוק על אותם בדברים שבגללם מתקיים המצעד אלא גם כי הדגל הוא מגנט, תמיד התחלתי כשאני צועדת לבד ותמיד הצטרפו אלי הומואיות חתיכות וצעדנו ביחד. בדרך פגשנו אנשים שרק באו להגיד תודה על זה שאני מניפה את הדגל ואחרים שבאו לצעוק עלי למה אני מערבת את 'זה' במחאה של כולם.

לא תמיד אני גיבורה גדולה, למעשה אני בכלל לא. אפילו בתל אביב זה לא תמיד נעים ללכת ברחוב עם הדגל, תמיד יהיה מישהו שיגיד את דעתו ויעשה את זה בצורה אגרסיבית – ואני, כאמור, לא גיבורה גדולה. אני גיבורה עוד יותר קטנה כשאני חוזרת עם הדגל לאוטו שלי בסוף המצעד בירושלים, אבל אני עושה את זה. הידיעה שלא נתתי לאלימות ולפחד לשתק אותי תמיד נוסכת כוח ושמחה. הצעדה עצמה, גם אם את הולכת עם החברות והחברים שלך וגם אם את הולכת לבד בתוך ההמון נוסכת גם היא כוחות ושמחה לא מצויים. הידיעה שלא נכנעת להומופוביה ולא למזג האוויר (בהנחה ששתית מספיק מים, חבשת כובע ומרחת את עצמך בקרם הגנה כל שעה עגולה), שכל פעולה כזאת גורמת לך לזקוף עוד קצת את גבך ושככל שגבך זקוף יותר כך שח גווה של ההומופוביה היא מרוממת נפש ממש. זו שמחה שהיא ההיפך המוחלט מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת משמחה לאיד.

לא חייבים לבוא לצעוד איתי, איתנו, עם בת קול ועם הקהילה הדתית הגאה – למרות שאתן הכי מוזמנות בעולם. אפשר פשוט לבוא ולהתרשם משבעים הפנים של הקהילה וסתם להיות גאים. נכון, יהיו שם משאיות של המועדונים ועליהן ירקדו בחורים (וגם קצת בחורות) מעורטלים באופן שמחריד רבניות ורופאות עור אבל יהיו שם גם כל המתנדבים של חוש"ן לבושים בוורד ועונדים בגאווה את ליבם הפתוח, יהיה שם הבלוק הטרנסי עם דגליו הירוקים וההטרוגניות האינסופית שלו. יהיו שם צעירות וצעירים שגרים בחורים נדחים שלא שמעתן עליהם בחיים שלכם שלא סיפרו להורים ובאו למצעד כדי ללכת בפעם הראשונה בחיים שלהם ברחוב כלהט"בים שלא מתביישים במי שהם. יהיו שם ההורים של תהל"ה, האנשים הכי מרגשים בעולם עם שלטים של "הבן שלי הומו, אז מה?" ו"אנחנו גאים בילדים שלנו". יהיו שם החבר'ה של איגי ואנשים מהאגודה, מ-יש עם מי לדבר, משישה צבעים ומהמרכז הגאה ובעיקר יהיו שם עשרות אלפי לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים שפשוט יהיו.

אז בואי, כי מצעד הגאווה משנה את החיים שלנו.

תמונה

משפחה בריבוע

אני חושבת שפעילים להט"בים יכולים לסמן לעצמם איקס גדול על החגורה וללכת לישון בלילות עם חיוך רחב, עוד מערכה קטנה הסתיימה בניצחון קטן – הומופובים גאים נסוגים מעט ונערכים על קווי הגנה חדשים. מסתבר שיש כזה דבר הומואים ולסביות וזה בסדר שהם נושמים ושוזפים את קלונם באור השמש שמחוץ לארון, זה בסדר שיש להם נוכחות ציבורית, שהם דורשים זכויות אזרח וכל מני דברים כאלו ושכבר לא ממש מעניין להתווכח איתם על מצעדי הגאווה. קחו את תל-אביב, קחו את ירושלים רק תורידו את הידיים שלכם מהמשפחה, סוטים.

שמענו את זה השבוע מהדמגוג האלים משה פייגלין, להלן ח"כ, שבחר לסגור את השבוע הראשון להשבעתו במפגש מרגש עם נציגי ארגוני הקהילה בבית האגודה (סוקר בהרחבה פה ושם בארץ ישראל). בפתח דבריו הסביר שהוא ליברל ושאין דבר בעולם שחשוב בעיניו יותר מזכויות אדם ובכלל זה זכויותיהם של הומואים ולסביות (עדיין היה צורך להסביר לו במהלך המפגש מה זה טרנסג'נדרים) ואפילו, אני מקווה שאתם יושבים במקום בטוח ומרופד, זכויותיהם של ערבים. אבל בכדי להסיר דאגה מלבנו האקטיביסטי שלא נחשוש שגר כבר זאב עם פייגלין ואין לנו יותר עם מי ועל מה לריב מיהר פייגלין להבהיר: אל תגעו לי במשפחה.

כי משפחה זה רק המשפחה הקלאסית (מספיק, אגב, להגיד "המשפחה הקלאסית" בכדי שכולם יבינו שמדובר באבא-אמא-ילדים אין צורך להרחיב באם מדובר ביוון הקלאסית, רומא הקלאסית או ממלכת דוד ושלמה הקלאסית – כולן תקופות קלאסיות שידועות במבנה המשפחה המונוגמי הקלאסי שלהן) שהיא אבן היסוד של כל חברה קלאסית. בסך הכל הלב יוצא אל משה פייגלין, יהודי כל כך רזה החרד לגורלו של עם ישראל ונאחז בקרנות המזבח של המשפחה המערבית המודרנית כשמערביוּת ומודרניוּת הם הערכים הבזויים בעיניו ביותר. משה פייגלין מנהל קרב מאסף על המשפחה של אבא-אמא-ילדים וגם הוא יודע שזה קרב מאסף, לא רק על המשפחה, זה קרב מאסף גם על ההומופוביה שלו על זכותו להמשיך ולהגיד שלסביות והומואים זה פויה.

לפני חודש השתתפתי בכנס "תמונות מחיי משפחה", הוזמנתי להשתתף בפאנל שסגר את הכנס והיה אמור להראות כמו שמתחילה בדיחה טובה: "רבי, קאדי ולסבית נפגשים בגילמן" אבל הרב שרלו נתקע בשלג בגוש עציון ואני מצאתי את עצמי מייצגת גם את האורתודוכסיה היהודית בשולחן שכלל את הקאדי איאד זחלקה, איתי פנקס, עו"ד עירית רוזלנבלום והשופטת בדימוס סביונה רוטלוי. מהשופטת למדתי שעל אף חוקים רבים הנוגעים למשפחה, בחוק הישראלי מעולם לא הוגדרה ה'משפחה'. עם אירית רוזנבלום הסכמתי על כך שבסוף היום כולנו רוצים לחזור הביתה ולהשעין את הראש על כתף של מישהו, אצל כל אחד המישהו הזה שונה אבל בסופו של דבר זה הרעיון של משפחה. מאיתי פנקס נכלמתי – יש לי רק שלושה חתולים ולו ארבעה ומאיאד זחלקה למדתי שגם בחברה הערבית המשפחה הנורמטיבית בונה קומה שניה בבית הדין השרעי.

אחרי כל זה עדיין התעקשו לשמוע מה זה 'משפחה' בעיני, ועניתי שזו שאלה קשה מפני שיש לי שלוש משפחות. המשפחה שנולדתי לתוכה, המשפחה שהקמתי עם בת הזוג שלי והקהילה- בעיקר הקהילה הדתית הגאה. סיפרתי שכשאנחנו מבינות שאנחנו לסביות אחד הדברים הראשונים שקורים זה שמוטל סימן שאלה על המשפחה שנולדנו לתוכה ועל זו שאנחנו חולמות להקים. רובנו לא יודעות איך יגיבו ההורים שלנו, איך יגיבו האחים, רובנו מפחדים שברגע שנצא מהארון נאבד את המשפחה שנולדנו לתוכה. ברגע שאנחנו מבינות שאנחנו לסביות מוטל גם סימן שאלה ענק על הסיכוי שנקים משפחה משל עצמנו. סמני השאלה אלו מחייבים אותנו ואת הסובבים אותנו לשאול את עצמנו את מה שעד עכשיו היה מובן מאליו, מה זאת משפחה, למה היא כל כך חשובה? מה הופך אותנו לקרובי משפחה – דם, גנטיקה, היסטוריה משותפת, חיים משותפים?

ובדרך לתשובות לכל לשאלות האלו אנחנו מגלות את הקהילה. וגם אם לרגע לא איבדנו את המשפחה שנולדנו לתוכה, וגם כשאנחנו מבינות שנקים לעצמנו משפחה ונביא לעולם ילדים אנחנו מוצאות שהאנשים שמבינים אותנו הכי טוב בעולם, האנשים שעוברים חוויות דומות לשלנו, האנשים שאפשר להישען עליהם כשקשה, להתייעץ איתם, לעשות איתם שבת, לחגוג איתם ימי הולדת וימי עצמאות, האנשים שאנחנו יכולות לריב איתם עד אובדן נשימה ואחר כך להמשיך ולריב איתם כאילו חיינו תלויים בכך הם בעצם עוד משפחה שיצרנו לעצמנו על פרשת הדרכים הזו שבין משפחה למשפחה.

סימני השאלה האלו, שבעיני פייגלין ורבים אחרים מערער על ואת המשפחה, בעיני רק מחזקים אותה. רעיונות, אנשים ודברים שהפכו למובנים מאליהם הם רעיונות, אנשים ודברים שנחלשו, סימני השאלה והערעור מכריחים את האדם לשאול את עצמו שאלות וגם לתת לעצמו תשובות. לשאול את עצמו מה באמת חשוב, מה הכי חשוב, על מה אפשר לוותר ולהתגמש ועל מה אי אפשר לוותר בשום פנים. מה המשמעות של הורות, אחאות, של קרבת משפחה, איזה מחוייבות יש לנו כלפי המשפחה ובני משפחה? השאלה – כל שאלה, והתשובה – כל תשובה מחזקות את המשפחה ולא מחלישות אותה. בדיוק כמו שערעור על קיומו של האל ושאלות על מהותו הן לא רק לגיטימיות גם עבור האדם המאמין אלא שעצם הצבת סימני השאלה מנכיחה את האל ומזכירה את קיומו.

אבל נראה שאנשים שלא שואלים את עצמם שאלות עדיפים בעיני פייגלין מאנשים ששאלו שאלות ומצאו תשובות שלא מתאימות לו. נראה שהוא מעדיף שחלק מהאנשים יסתדרו גם בלי כתף לשים עליה את הראש בסוף היום. או שאולי לא אכפת לו איפה הם ישימו את הראש בסוף היום רק שלא יקראו לזה משפחה? ואם לא יקראו לזה משפחה איך כן יקראו לזה?

אם יש שם ראש ויש שם כתף, ואהבה, ומחוייבות, סמני מתיחה, אינטימיות ומריבות איומות, אם זה הולך כמו ברווז ומתגעגע כמו ברווז ומחזיק חשבון בנק משותף לא יעזור בית דין, רבני או שרעי – זו משפחה.

תמונה מחיי פאנליסטית בכנס 'תמונות בחיי משפחה'

תמונה מחיי פאנליסטית בכנס 'תמונות בחיי משפחה'

:קטגוריותכללי

הפוך-על-הפוך בוץ-על-בוץ

בפעם האחרונה שבה הצבעתי התלבטתי עד תשע בערב מה לעשות. ישבתי מול המחשב ושוחחתי ב-ICQ (כן, גם הלסבית הקפוצה היתה פעם פאקצת ICQ מושטת לשלום) עם חברה וירטואלית. השנה היתה 2003, אני הייתי רק בת 33 וזו היתה הפעם החמישית שבה היתה לי זכות הצבעה. בגיל 18 הצבעתי למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה והייתי די בסדר עם זה ואם הייתי ממשיכה בשיטה הזו לעולם לא הייתי מתאכזבת (אלא אם כן הייתי נופלת בגימלאים כמו מילארדי מוחים). אבל מסיבה עלומה החלטתי שצריך לשחק את המשחק ונזקקתי לכנסת ה-13-15 כדי להבין שלא משחקים כאן בדמוקרטיה אלא בהפוך על הפוך.

זה מה שהסברתי באותה שיחת ICQ אינסופית ונטולת פואנטה. נניח שאת ימנית, שאת מאמינה בזכותנו על הארץ מן הפרת עד היוצא מן הכלל למי תצביעי, ימין? עוד יותר ימין? מי היו הממשלות היחידות שחתמו הסכמים והחזירו שטחים? רק ממשלות ימין. השנה להזכירן 2003, שנתיים לפני שממשלת ליכוד מבצעת בהתנדבות את ההתנתקות. נו, ואם את שמאלנית שמאמינה בשטחים תמורת שלום מה את אמורה לעשות? ב-2003 כבר ברור שאף ממשלת שמאל כאן לא תצליח לעשות את זה. אז מה את אמורה לעשות, להצביע לאנשים שחושבים את הדברים הנכונים אבל לעולם לא יהיו מסוגלים לבצע אותם?

כתבתי אתמול בפייסבוק דברים דומים ודברת חברתי הרחיבה את התאוריה – ממשלות ימין עושות מלחמות כושלות, ממשלות שמאל עושות מלחמה בקונצנזוס. כי זה מה שמבדיל בין מלחמה כושלת למלחמה מוצדקת – הקונצנזוס. זה גם מה שמבדיל בין הסכם שאפשר לעשות לבין זה שאי אפשר לעשות, הקונצנזוס. אז איך משיגים קונצנזוס? – מפלגות שמאל תמיד יתמכו מחוץ לממשלה בתהליך מדיני או בכל תהליך אחר שיכלול פינוי ישובים, מפלגות ימין תמיד יתמכו בממשלת שמאל שתחליט לצאת להרפתקה צבאית. אז השמאל תמיד יתמוך בשלום אבל הדבר היחיד שהוא יצליח לעשות זה מלחמה והימין יבנה בשטחים אבל פעם בעשור ימצא את עצמו מוביל הסכם או פינוי.

וזהו. זה הופך את השלום והמלחמה לשקולים לגמרי מבחינה מעשית ומוסרית כאחד. זה הופך את כל המצעים וכל הבטחות ערב הבחירות לאבק והבל – אף אחד ממילא לא מסוגל לקיים את מה שהוא הבטיח. בשוליים, מפלגות קטנות יכולות להעביר מתחת לרדאר חוקים שיהלמו את האג'נדה שלהם אבל אין במדינת ישראל דבר חסר משמעות יותר מחוק – עברו 15 שנים מאז חוקק חוק הדיור הציבורי של רן כהן, מישהו ראה פה לאחרונה דיור ציבורי? ועוד לא אמרתי כלום על יחסי הכוח בין נבחרי ציבור לבין פקידים.

אז חברות וחברות – ביבי יהיה ראש הממשלה הבאה, בנט יקבל מספר מנדטים שקרוב לזה של העבודה, תהיה פה ממשלת ימין קיצונית ויש סיכוי לא מבוטל שהיא תחתום על הסכם כלשהו עם הפלסטינים. בסך הכל מדובר באנשים שחתמו על שני הסכמים עם החמאס, אז מה זה פת"ח בשבילם?

בוץ, אבל קליל

בוץ, אבל קליל

(ב-2003 הלכתי לקלפי בשעה 21:30 והצבעתי ליכוד כברירת מחדל ימנית. אחרי שנתיים הממשלה הזו ביצעה את ההתנתקות. ב-י' באב עליתי על הגג, הורדתי את הדגל ויותר לא טרחתי ללכת לקלפי)

עמלת חלונות שבורים

תדהמה

אני רוצה לכתוב משהו שיהמם אתכן, משהו שיפיל אתכם מהכיסא, משהו שישמיט לכן את הלסת משהו שיעיף לכם את הסכך. אתם יושבים? ובכן, המשטרה משקרת לכם. בכל כך הרבה דרכים. היא משקרת לכם כשהיא אומרת שההפגנה היתה לא חוקית, היא משקרת כשהיא אומרת שהיא אפשרה לה בכל זאת להתקיים, היא משקרת כשהיא אומרת שנזרקו אבנים והיא משקרת כשהיא אומרת שהיתה אלימות של המפגינים.

מה שקרה בפועל זה שההפגנה ברוטשילד לא היתה צריכה אישורים כי לא נישאו בה נאומים פוליטיים ובשלב זה (כשהיא התקיימה בסמוך לכיכר הבימה) היא היתה חוקית לגמרי. אף על פי כן כבר בשלב הזה היא צולמה על ידי שוטרים, כבר בשלב הזה היו מעצרים והיו מפגינים עם דם על הפנים. מצד שני זה האופן שבו בחרה המשטרה לאפשר למחאה להתקיים.

כבר לא הפגנה חוקית

בשלב הזה היו ברוטשילד פינת הבימה הרבה מאוד אנשים, הרבה יותר ממה שבמשטרה שיערו, כנראה. הרבה מאוד אלפים שלקחו את עצמם באופן ספונטני לכיוון עירית תל אביב. זאת היתה תהלוכה, כבישים נחסמו ומהרגע הזה ההפגנה הפכה בלתי חוקית. בשלב זה המשטרה עדיין רוצה שתחשבו שהיא מתחשבת ברגשות הציבור ומאפשרת למפגינים להביע את מחאתם. שוב מדובר בשקר. המשטרה ניסתה לעצור את התהלוכה תוך שהיא חוסמת את דרכה בשדרות ח"ן אבל התהלוכה היתה כל כך גדולה שהיא פשוט פנתה מזרחה וירדה ברחובות צדדיים לאבן גבירול. למשטרה לא היו די כוחות כדי לעצור את ההפגנה הלא חוקית הזו.

לאחר שרחוב אבן גבירול נחסם לתנועה החלו המפגינים להיטפל לסניפי בנק תמימים. מהאירועים בסניף בנק דיסקונט ברחוב אבן גבירול הייתי רחוקה אבל מסתבר שמספר מפגינים נכנסו בעד הדלתות הפתוחות לאזור השירות העצמי, הפגינו בפנים וממה שניתן לראות בסרטון באתר וואלה אחת המפגינות הרסה שלטים של הבנק ואחרים ניסו לעצור אותה. באותו הזמן עמדו אלפים בחוץ, הפגינו וצעקו בלי כל אלימות, אחדים דפקו על חלונות הסניף. את הוונדליזם (שבוצע על ידי מיעוט) יש לגנות אבל אי אפשר לייחס אותו לכלל המפגינים.

משם המשיכה ההפגנה לעבר בניין העיריה, מספר ביצים הושלכו על הבניין, בעיקר לעבר המרפסת המפורסמת שבאותו הזמן לא היה עליה איש. אף אחד, ובטח שלא השוטרים שעדיין העסיקו את עצמם במהומה בבנק דיסקונט לא נפגע. אף על פי כן מדובר בוונדליזם וגם אותו יש לגנות.

השוטרים עדיין בדיליי

ההפגנה לא עצרה בעיריה אלא המשיכה כמה עשרות מטרים צפונה ונעצרה מול סניף בנק פועלים. שוב נכנסו כמה פעילים לתוך אזור השירות העצמי (הפתוח 24 שעות ביממה) ודפקו על החלונות, אחרים דפקו עליהם מבחוץ ואחד החלונות נשבר. המפגינים התפזרו ודקה אחר כך הופיעו המג"בניקים בריצה. אף אחד מאלו שהיו מעורבים בשבירת החלון כבר לא היה באזור ובכל זאת השוטרים תפסו כמה אנשים שעמדו בסביבה ועצרו אותם.

ההפגנה המשיכה עוד כמה עשרות מטרים צפונה על אבן גבירול ועשרות מפגינים עמדו מסביב לבנק לאומי. כמה מפגינים נכנסו, שוב, לאזור השירות העצמי והפגינו בפנים, אחרים הלמו בחלונות מבחוץ. השמשות בבנק לאומי התגלו כעמידות יותר מאלו של בנק הפועלים והחזיקו מעמד במשך דקה עד שהשוטרים הגיעו כדי להגן עליהם ועל הכניסה לקניון גן העיר. את העצורים הכניסו לתוך אזור השירות העצמי של בנק לאומי.

השוטרים מתחזקים את המחאה

את האמת, אם בשלב הזה היו משחררים את האנשים שהיו עצורים בבנק וסתם ולא יוצרים יותר מגע עם המפגינים ההפגנה היתה מתמוססת. אבל בשלב הזה הגיע תת ניצב יורם אוחיון מפקד מרחב ירקון, צרח במגפון שזו הפגנה לא חוקית והתחיל לסמן לאנשיו. זוגות, שלשות ורביעיות של יסמניקים זינקו לתוך המפגינים, שלפו כל פעם אדם אחר ועצרו אותם תוך הפעלת כוח מיותר. השעה חצות, אנחנו נמצאים כשלוש שעות מתחילת ההפגנה ברוטשילד ובמקום יש סופסוף כמות סבירה של שוטרים. האם בזה נגמרה ההפגנה? ובכן, לא. יש לפנינו עוד שלוש שעות של הפגנה, מחאה, מעצרים, רחובות חסומים ואלימות שוטרים.

בשורה תחתונה להפגנה הזו לא היו מנהיגים, המעצרים היו חסרי משמעות מהבחינה הזו. באיזשהו שלב היא התפצלה לשני חלקים וכמה אלפים הלכו לחסום את האילון, ועדיין נשארו מספיק אנשים באזור העיריה כדי שהכביש שם ישאר, למעשה, חסום. בכל פעם שהמשטרה ניסתה לתחום את ההפגנה באמצעות חסימת רחובות או בשרשרת אנושית של שוטרים המחסומים נעקפו ומוסמסו ללא אלימות מצד המפגינים.

איפה התמונה?

המשטרה משקרת לכם – בשום שלב של הערב לא היתה להם שליטה על האירוע, בכל פעם הם הגיבו נקודתית ועוד לפני שהם סיימו לטפל בתת-אירוע כבר התפתח אירוע אחר מטרים ספורים משם. פעולותיהם הנקודתיות רק ליבו את היצרים והגבירו את התנגדות המפגינים. המשטרה טוענת שהושלכו אבנים, שהמפגינים נהגו באלימות אבל אין ברשת כולל באתרי החדשות ובאתר המשטרה אף תמונה אחת שתגבה את טענותיהם הם צילמו בלי סוף. ובכן, לא נותר אלא להודות למשטרה על כך שהתניעו את הפגנות המחאה של 2012, באירועי אמש היו ללא ספק יותר אנשים מבכל ההפגנות שנערכו עד אתמול גם יחד.

שוטרים על מרפסת העיריה מתעדים את המפגינים

:קטגוריותכללי