Archive

Archive for the ‘לא עובדת בשביל אף אחד’ Category

מצעד הגאווה, כי ביחד נהיה לרוב

אנחנו בעיצומו של חודש הגאווה – זמן טוב לדבר על הומופוביה. לא על זו הבוטה, הברורה, הצעקנית המסומנת בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – על אף האלימות שבה היא מתפרצת, כשהיא מתפרצת, היא פחות גרוע ממה שנדמה. הודות לטבעם האנושי של מרבית בני התמותה, רובנו לא נתקל סוג הזה של ההומופוביה בחיינו הבוגרים אשר מחוץ לארון. רוב האנשים לא מוכנים להגיד לך בפרצוף מה הם באמת חושבים עליך, ויותר מזה – רוב האנשים כבר לא חושבים עליך דברים עד כדי כך רעים ברגע שהם פוגשים אותך ומכירים אותך, ולו מעט (וכן, אני מודעת לשערוריית הריאלטי האחרונה).

בניגוד לעוד סברה מקובלת, ההומופוביה לא נעלמת ברגע המרגש הזה שבו ההומופוב הקלאסי מכיר הומו או לסבית בשר ודם ומבין שפניהם לשלום. זה השלב שבו ההומופוביה הקלאסית הופכת לסירוב לתת ללהט"ביות לעבור נורמליזציה בתודעה שלך, הומופוביה שהיא מתרס. המציאות הראתה לך שלהט"ביוּת היא מוּלדת, או למצער בלתי הפיכה, שהיא איננה בת חלוף – אבל מה שהשתנה אלו ידיעותך אודות הלהט"ביוּת ולא הרגשתך לגביה. במצב הזה אתה תיסוג מקו ההגנה הראשון (אין כזה דבר, זה גועל נפש, זו סטיה, איכס) לקו ההגנה השני, אתה תסתכל על האוחצ'ה המוחצנת ותגיד לעצמך בשקט (או בקול נמוך לאישה או לאיש היושב לידך): "לא אכפת לי שהוא הומו אבל למה הוא צריך לדבר ככה?", אתה תסתכל  על הבוצ' המהממת, תגלגל עיניים ותסנן: "לא אכפת לי שהיא לסבית אבל למה היא צריכה להתלבש ככה?".

המתרס של הנורמטיביות הוא גבוה ומוצק יותר מזה של ה'טבעיות' – מרגע שיצאת מהארון את קיימת ואי אפשר יותר להגיד שאין דבר כזה, לסבית. את יכולה לשתף אנשים בחוויות שלך ומעבר לאמפטיה (החשובה כשלעצמה) הם יעברו אתך את חוויית הגילוי של משהו שתמיד היה שם ורק לקח המון זמן לחשוף אותו. אבל להתחיל לחשוף את שורשי הנורמטיביות, לערער על מוסכמות מגדריות זו כבר עבודה הרבה יותר קשה. ובאותו הזמן שההומופוב דרג ב' מתבצר בעמדותיו אלו הוא כבר מקים את המתרס הבא – לא מפריע לי שהם הומואים, אבל למה הם צריכים לנפנף בזה, במה יש להתגאות? אם הם רוצים להיות כמו כולם למה הם מקימים קהילה, למה הם עושים מצעדים, בשביל מה הם מניפים דגלים?

מדובר בטענות שכמעט קל מדי ומשעמם מדי לסתור – הגאווה איננה על כך שנולדנו לסביות, הומואים, טרנסים או ביסקסואלים אלא על כך שחדלנו להתבייש בזה, חדלנו להתבייש במי שאנחנו. חדלנו לפחד מלהיות שונים, לחשוש ממה שיגידו. אנחנו לא באמת מנפנפים בשונות שלנו – זו רק העובדה שחדלנו להתבייש בה שנראית לזולת כל כך מתריסה, גם איננו רוצים להיות כמו כולם. לא יהיה מופרז לצפות מן הזולת להבין שאינך רוצה להיות זהה לו גם אם את דורשת שוויון זכויות, שהעולם מלא בקהילות של סטרייטים גם אם אף אחד לא מתייחס אליהן ככאלו וזה לא פחות מלגיטימי להקים גם קהילות שהדבק המלכד אותן הוא הרצף הלהט"בי.

וכמו שהדרך למוסס את ההומופוביה הקלאסית היא פשוט להיות – כך הדרך למוסס את ביטוייה המשניים של ההומופוביה היא להמשיך להיות. להמשיך להיות אוחצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך בוצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך להיות גאים במי שהפכנו להיות, להמשיך להניף דגלים, להקהיל קהילות, להקים משפחות ולהמשיך לצעוד במצעדי הגאווה. ההומופובים יגידו שאנחנו עושים דווקא, שאנחנו גורמים לעצמנו נזק מפני שאנחנו יוצרים אנטגוניזם, שננוח קצת. שנלך הביתה ונחכה בסבלנות והכל יסתדר.

שוב מדובר בטיעונים שקל מדי ומשעמם מדי לסתור. שום דבר טוב לא קרה ושום דבר לא הסתדר במשך עשרות ומאות שנים כשאנשים להט"בים ישבו בשקט בבית, לא הניפו דגלים לא התקהלו ולא צעדו במצעדים. המתאם בין הפעולות האלו לבין השיפור הבלתי נתפס במצבם של הלהט"בים בכל אספקט של החיים (החוקי, הכלכלי, במעמד האישי, ביחס של המשפחה, החברה והמדינה) אמור להיות ברור לכל בר דעת שאיננו הומופוב מתגונן.

מצעד הגאווה שינה את החיים שלי. לא רק המצעד הראשון שהשתתפתי בו, לא רק השני, כולם. כל אחד מהם שינה משהו. בשנתיים האחרונות השתתפתי בהמון מצעדי גאווה, לא רק באלו הרשמיים (מבין אלו צעדתי רק בתל-אביב וירושלים למרות שהלב שלי היה בכל עיר שבה התקיים מצעד) – לכל הפגנה שהלכתי אליה לקחתי איתי דגל גאווה וכך הפכתי כל הפגנה כזאת למצעד גאווה. לא רק בגלל שהפגנתי בדיוק על אותם בדברים שבגללם מתקיים המצעד אלא גם כי הדגל הוא מגנט, תמיד התחלתי כשאני צועדת לבד ותמיד הצטרפו אלי הומואיות חתיכות וצעדנו ביחד. בדרך פגשנו אנשים שרק באו להגיד תודה על זה שאני מניפה את הדגל ואחרים שבאו לצעוק עלי למה אני מערבת את 'זה' במחאה של כולם.

לא תמיד אני גיבורה גדולה, למעשה אני בכלל לא. אפילו בתל אביב זה לא תמיד נעים ללכת ברחוב עם הדגל, תמיד יהיה מישהו שיגיד את דעתו ויעשה את זה בצורה אגרסיבית – ואני, כאמור, לא גיבורה גדולה. אני גיבורה עוד יותר קטנה כשאני חוזרת עם הדגל לאוטו שלי בסוף המצעד בירושלים, אבל אני עושה את זה. הידיעה שלא נתתי לאלימות ולפחד לשתק אותי תמיד נוסכת כוח ושמחה. הצעדה עצמה, גם אם את הולכת עם החברות והחברים שלך וגם אם את הולכת לבד בתוך ההמון נוסכת גם היא כוחות ושמחה לא מצויים. הידיעה שלא נכנעת להומופוביה ולא למזג האוויר (בהנחה ששתית מספיק מים, חבשת כובע ומרחת את עצמך בקרם הגנה כל שעה עגולה), שכל פעולה כזאת גורמת לך לזקוף עוד קצת את גבך ושככל שגבך זקוף יותר כך שח גווה של ההומופוביה היא מרוממת נפש ממש. זו שמחה שהיא ההיפך המוחלט מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת משמחה לאיד.

לא חייבים לבוא לצעוד איתי, איתנו, עם בת קול ועם הקהילה הדתית הגאה – למרות שאתן הכי מוזמנות בעולם. אפשר פשוט לבוא ולהתרשם משבעים הפנים של הקהילה וסתם להיות גאים. נכון, יהיו שם משאיות של המועדונים ועליהן ירקדו בחורים (וגם קצת בחורות) מעורטלים באופן שמחריד רבניות ורופאות עור אבל יהיו שם גם כל המתנדבים של חוש"ן לבושים בוורד ועונדים בגאווה את ליבם הפתוח, יהיה שם הבלוק הטרנסי עם דגליו הירוקים וההטרוגניות האינסופית שלו. יהיו שם צעירות וצעירים שגרים בחורים נדחים שלא שמעתן עליהם בחיים שלכם שלא סיפרו להורים ובאו למצעד כדי ללכת בפעם הראשונה בחיים שלהם ברחוב כלהט"בים שלא מתביישים במי שהם. יהיו שם ההורים של תהל"ה, האנשים הכי מרגשים בעולם עם שלטים של "הבן שלי הומו, אז מה?" ו"אנחנו גאים בילדים שלנו". יהיו שם החבר'ה של איגי ואנשים מהאגודה, מ-יש עם מי לדבר, משישה צבעים ומהמרכז הגאה ובעיקר יהיו שם עשרות אלפי לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים שפשוט יהיו.

אז בואי, כי מצעד הגאווה משנה את החיים שלנו.

תמונה

הפוך-על-הפוך בוץ-על-בוץ

בפעם האחרונה שבה הצבעתי התלבטתי עד תשע בערב מה לעשות. ישבתי מול המחשב ושוחחתי ב-ICQ (כן, גם הלסבית הקפוצה היתה פעם פאקצת ICQ מושטת לשלום) עם חברה וירטואלית. השנה היתה 2003, אני הייתי רק בת 33 וזו היתה הפעם החמישית שבה היתה לי זכות הצבעה. בגיל 18 הצבעתי למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה והייתי די בסדר עם זה ואם הייתי ממשיכה בשיטה הזו לעולם לא הייתי מתאכזבת (אלא אם כן הייתי נופלת בגימלאים כמו מילארדי מוחים). אבל מסיבה עלומה החלטתי שצריך לשחק את המשחק ונזקקתי לכנסת ה-13-15 כדי להבין שלא משחקים כאן בדמוקרטיה אלא בהפוך על הפוך.

זה מה שהסברתי באותה שיחת ICQ אינסופית ונטולת פואנטה. נניח שאת ימנית, שאת מאמינה בזכותנו על הארץ מן הפרת עד היוצא מן הכלל למי תצביעי, ימין? עוד יותר ימין? מי היו הממשלות היחידות שחתמו הסכמים והחזירו שטחים? רק ממשלות ימין. השנה להזכירן 2003, שנתיים לפני שממשלת ליכוד מבצעת בהתנדבות את ההתנתקות. נו, ואם את שמאלנית שמאמינה בשטחים תמורת שלום מה את אמורה לעשות? ב-2003 כבר ברור שאף ממשלת שמאל כאן לא תצליח לעשות את זה. אז מה את אמורה לעשות, להצביע לאנשים שחושבים את הדברים הנכונים אבל לעולם לא יהיו מסוגלים לבצע אותם?

כתבתי אתמול בפייסבוק דברים דומים ודברת חברתי הרחיבה את התאוריה – ממשלות ימין עושות מלחמות כושלות, ממשלות שמאל עושות מלחמה בקונצנזוס. כי זה מה שמבדיל בין מלחמה כושלת למלחמה מוצדקת – הקונצנזוס. זה גם מה שמבדיל בין הסכם שאפשר לעשות לבין זה שאי אפשר לעשות, הקונצנזוס. אז איך משיגים קונצנזוס? – מפלגות שמאל תמיד יתמכו מחוץ לממשלה בתהליך מדיני או בכל תהליך אחר שיכלול פינוי ישובים, מפלגות ימין תמיד יתמכו בממשלת שמאל שתחליט לצאת להרפתקה צבאית. אז השמאל תמיד יתמוך בשלום אבל הדבר היחיד שהוא יצליח לעשות זה מלחמה והימין יבנה בשטחים אבל פעם בעשור ימצא את עצמו מוביל הסכם או פינוי.

וזהו. זה הופך את השלום והמלחמה לשקולים לגמרי מבחינה מעשית ומוסרית כאחד. זה הופך את כל המצעים וכל הבטחות ערב הבחירות לאבק והבל – אף אחד ממילא לא מסוגל לקיים את מה שהוא הבטיח. בשוליים, מפלגות קטנות יכולות להעביר מתחת לרדאר חוקים שיהלמו את האג'נדה שלהם אבל אין במדינת ישראל דבר חסר משמעות יותר מחוק – עברו 15 שנים מאז חוקק חוק הדיור הציבורי של רן כהן, מישהו ראה פה לאחרונה דיור ציבורי? ועוד לא אמרתי כלום על יחסי הכוח בין נבחרי ציבור לבין פקידים.

אז חברות וחברות – ביבי יהיה ראש הממשלה הבאה, בנט יקבל מספר מנדטים שקרוב לזה של העבודה, תהיה פה ממשלת ימין קיצונית ויש סיכוי לא מבוטל שהיא תחתום על הסכם כלשהו עם הפלסטינים. בסך הכל מדובר באנשים שחתמו על שני הסכמים עם החמאס, אז מה זה פת"ח בשבילם?

בוץ, אבל קליל

בוץ, אבל קליל

(ב-2003 הלכתי לקלפי בשעה 21:30 והצבעתי ליכוד כברירת מחדל ימנית. אחרי שנתיים הממשלה הזו ביצעה את ההתנתקות. ב-י' באב עליתי על הגג, הורדתי את הדגל ויותר לא טרחתי ללכת לקלפי)

שי פירון, הומופוב אבל כמוך

הבחירות הקרובות יהיו הפעם השלישית שבוחרים פה ראש ממשלה וכנסת בשבע השנים האחרונות. בפעמיים הקודמות לא טרחתי לקחת חלק בפארסה הדמוקרטית הזו, בבחירות הנוכחיות כנראה שאלך אל הקלפי כמו שגברים הולכים לאיקאה, כי אישתי מכריחה אותי. אני כותבת את זה לא בכדי שתרגישו צורך להסביר לי מהי חובתי האזרחית, בשביל זה, כאמור, יש לי רעיה אוהבת ודעתנית. אני כותבת את זה רק בשביל להבהיר שבאופן כללי זה מעניין אותי כקליפת השום.

זה באופן כללי אבל באופן ספציפי התכנסתי כאן היום כדי לכתוב על שי פירון, מספר 2 ברשימת "יש עתיד" של יאיר לפיד. את הטורים של לפיד לא קראתי ב-15 שנים האחרונות, כשהיה לו טוק-שואו בערוץ השני לא היתה לי טלויזיה והיום משיש לי היא כבויה בערב שבת כך שגם בשבתו כמנחה היומן של הערוץ השני לא התעדכנתי מה חדש בשחור.

דווקא את מספר 2 שלו פגשתי פעמיים בשנתיים האחרונות, שמעתי אותו מדבר על עתידה של הציונות הדתית בכלל, כולל היחס שלה לערכים מערביים-ליברליים, ועל היחס שלה להומואים ולסביות בפרט.

לפני עשור פירון ענה לשו"תים באתר כיפה ותשובותיו היו מחרידות והומופוביות (בתגובה המצורפת לינקים לשו"תים ההם וכן חשיפה!). באותן שנים, יש לשער, פירון לא הכיר הומואים ולא הכיר את טיבה של הרשת. לא תתפסו אותו בביטויים דומים מהשנים האחרונות כי מאז הוא הכיר הומואים ולסביות כמו גם את כוחה של הרשת. אז מי אתה שי פירון – איש הגון ששינה את דעתו או פוליטיקאי מדופלם שמכוון לבטן הרכה של המרכז הפוליטי?

באופן אישי אני אכן מאמינה לו שהוא שינה את עמדתו באופן מהותי, שהוא לא חושב שהומוסקסואליות היא פגם מוסרי יסודי ושהוא לא חושב שאפשר או צריך לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם. אני מאמינה לו, לא רק בגלל שהוא שכנע אותי בכריזמה (הקיימת) שלו ובבדיחותיו (המצחיקות במידה) – אני לסבית מקצועית כבר חמש שנים ומעודי לא פגשתי הומופוב מזן התועבה שמסוגל להסתיר כל כך טוב את דעותיו ואת תחושת הגועל שלו.

שי פירון הוא רב אורתודוכסי, אבל הוא איננו פוסק הלכה. גם אם הוא יחליט יום אחד לקפוץ מעל הפופיק ולהתיר משכב זכר זה לא יעזור לאף אחד. אף הומו לא יסמוך על פסק כזה והוא לא יקטין את המצוקה של ההומו הדתי. פירון , כאמור, איננו פוסק. הוא מחנך. תפקידו, לפיכך, הוא להגיד את הדבר הנכון, זו הדרך שבה הוא יכול להקטין את המצוקה של תלמידיו. אם הוא מצליח לעשות את זה כנראה שההומפוביה שלו לא גרועה יותר מזו של 95% אחוז מהאוכלוסיה.

"אדם הוא אדם, לא מעניינת אותי הנטיה המינית שלו", זה מה שפירון אמר לפני שנה וחצי מול אולם מלא ב-120 איש, ואז הוסיף שמצעדי הגאווה הם אלו ששורפים לו את הפיוז. באמת מאוד מקורי, לגמרי שונה מכלל האוכלוסיה החילונית והליברלית.

אז תעשו לי טובה, אם יש לכם משהו נגד שי פירון זה לגמרי בסדר מבחינתי אבל הטענה שהוא לא ראוי להיות ח"כ בגלל שהוא הומופוב היא ממש מגוכחת.

לא גזען, דוס

בואו נאמר את האמת, כולנו – ללא הבדל דת, גזע או מין קצת גזענים. ומיזוגנים. והומופובים. מכיוון שזו תופעה כל כך נרחבת, שלא לומר אנושית, היא לבדה איננה ראויה לשבח או לגנאי. אלו יינתנו רק כמענה על השאלה מה אנחנו עושים עם זה, איך אנחנו מתמודדים עם הגזענות הטבועה בנו. האם אנחנו מודים בקיומה או מתכחשים לה, האם אנחנו מצדיקים אותה או מתקוממים נגדה? האם אנחנו מסתגרים בד' אמותינו או דווקא מנסים להכיר את הזולת השונה מאתנו ובכך להקטין את הזרות ביננו, להיות סובלניים יותר ועל ידי כך להקטין את הפחד והשנאה שאנחנו חשים כלפי השונה.

בעידן שבו כבר נברא הפוליטיקלי קורקט מרבית האנשים משתדלים לפחות להסתיר את הגזענות, השנאה והפחד מהאחר הטבועים בהם. לא תמיד בצורה מושלמת, לעתים קרובות בחוסר הצלחה – אבל קיימת בהם לפחות מודעות בסיסית לעניין. על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.

במקום להודות באנושיותם ובגזענות הטבועה בהם הם מייחסים אותה לאל. במקום לתקן את מידותיהם הם בוראים אל במידתם – פחדן, גזען, שוביניסט, מיזוגן והומופוב. הם יכולים לעשות את זה די בקלות מאחר שההיסטוריה היהודית תעדה התנהגויות דומות מאז בריאת העולם. בשעה שהספרות היהודית מלאה בכל טוב, בגזעני ובסובלני כאחד, מי שבוחר להתעלם מ"ואהבת לרעך כמוך" ומעדיף טקסטים שמצדיקים שנאה, פחד והסתגרות עושה זאת כדי להצדיק את פחדיו ושנאותיו שלו. מי שבוחר במקורות הגזענים, המיזוגנים וההומופובים עושה זאת כדי להימנע מלהודות שתכונות אלו טבועות בו. מי שמעדיף את אלו על פני מורשתו של אהרון הכהן מבטא בכך את פנימיותו שלו ולא את אופיים הבלעדי של המקורות היהודיים או אלוהים עצמו.

70 פנים לתורה הם 70 פנים לאלוהים עצמו – הוא אל קנוא ונוקם ובה בעת גם סובלני ומכיל, למסקנה הזו הובילה אותנו קריאה מחודשת בפרשת פסח שני. מהסיבה הזו בחרנו למלא מחדש את יום 'פסח שני' בתוכן בעל משמעות לעולם שבו אנו חיים. הפרוייקט שמציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית מתקיים זו השנה הרביעית. השנה הצלחנו להרחיב אותו אל מעבר לדיון ברעיונות העמוקים הטמונים בו. יום העיון שנערוך היום (א' 5.6.2012) יתמקד במערכת החינוך יכלול גם סדנאות מקצועיות בנושא חינוך לסובלנות. כי גזענות, מיזוגניה והומופוביה אינן גזירות גורל, איננו חייבים לחיות איתם, איננו חייבים להוריש אותם לדורות הבאים.

המטס, צלחת הפטרי שעליה הוגש לנו תא"ל שלום אייזנר

והארץ תשקוט

הפער בין החופשה לחיים האמיתיים מזמן לא היה גדול כל כך. החג והחופשה היה כל כך אביביים ומושלמים והיומיים מאז כל כך כעורים ומטומטמים. אני אפילו לא מדברת על האוטו שנגרר הבוקר למוסך, רק על החדשות. אתמול (יום א') זה כלל דיווחים אינסופיים על ההערכות האינסופית של המשטרה למטס [וגם פוסט של ה(.)חיים על המשט], כלומר ההערכות המופרזת הרגילה. כיוון שיש מטס ויש מאות שוטרים שמחכים לו, חייבים איכשהו להעביר את הזמן באמצעות דיווחים תכופים וחייבים לקבל תגובות מכל מי שמוכן להתראיין (כלומר, כולם) כדי לסדר לנו את הבוקר.

קיבלנו את נציג הממשלה שכינה את המוטסים 'אנרכיסטים' ויכולנו להיות אפילו מרוצים – העולם עדיין סובב סביב צירו. קבלנו את נציג כוחות הבטחון שכינה אותם 'טרוריסטים מסוכנים' ויכולנו להיות בטוחות שהצפון המגנטי עדיין נמצא בדיוק במקום בו השארנו אותו אתמול. הכל היה ממש בסדר עד שבאה זהבה גלאון וקוננה בשידור על כך ש"הממשלה עושה שימוש באירוע לצרכי תעמולת פנים" ופתאום יש חשש שכדור הארץ הוא בסך הכל בלון שלא נקשר – תעמולה? לא יתכן! כי למטס עצמו אין שום קשר לתעמולה וגם לעובדה שגלאון עצמה עולה לשידור בשבע וחצי בבוקר בקול ישראל, גם לה אין כל קשר לתעמולה.

עין שמים אודמת

וכך חולף לו היום ומסתבר שקול ענות חלושה זה אנדרסטייטמנט ליד ה'אירוע' הזה. פאדיחה מכל צד שלא מסתכלים, אבל בשבילנו כל פאדיחה שלא הופכת לתקרית בינלאומית או מלחמה אינסטנט היא רווח נקי. אלא שהשמחה, מסתבר, היתה קצת מוקדמת. בדיוק כשהתרווחנו בכסא עם יוגורט וגרנולה של אחר הצהריים התפוצצו כל הפידים באשר הם הודות לסרטון קצר בכיכובו של סמח"ט הבקעה האנונימי. דווקא לקיומו של משט האופניים בבקעת הירדן הייתי מודעת כיוון שכבר בשעות הצהריים של יום א' הופיעו תמונות ממנו בסטטוסים שונים בפייסבוק. אבל עברו עוד כמה שעות, יותר מ-24 שעות מתום האירוע עד שהסרטון המפליל הועלה לרשת. רק מקרה, דיליי סביר? יותר סביר שכמו שמשט האופניים עצמו היה מתוכנן ומאורגן כך היה גם התיעוד שלו ועבודת היח"צ. או אם לצטט את גלאון, תעמולה. חומר גלם מופלא לכל המטומטמים באשר הם.אייזנר Vs בלוטו, הנבל המושלם?

בסרטון שפורסם רואים קצין צה"ל בדרגת סא"ל – איש גדל גוף, שלא לומר שמן, מקריח, חבוש כיפה סרוגה וחמוש באמ-16 מקוצר וזיפי זקן (ספירת העומר) בן שבוע. שמו של הסא"ל שלום, אירוניה שאיננה נדירה במחוזותינו כלל. ובכן, אותו שלום, עינכן הרואות את מי הוא מזכיר יותר מכל נראה בסרטון כשהוא חובט ברובהו בפניו של בחור צנום ובלונדיני. כשמסתכלים בסרטון שוב (ושוב ושוב) קשה שלא לשים לב שבשניות שקודמות לתקיפה הוא מסתובב כארי בסוגר, הרובה בידיו – הקת בימינו והקנה בשמאלו – ונראה כמי שאורב לטרף.

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

אף תגובה לסרטון הזה היא לא בדיוק הפתעה (מזל שיש לנו את מוטי). בצבא לא היססו לרגע, ועוד לפני החדשות של חצות השעו את אייזנר מתפקידו. בימין הכתירו אותו לגיבור, עוד בחייו ובשמאל לרוצח תאב דם, עוד בחייו של האנרכיסט שעכשיו מסתבר שהוא אזרח דני. אייזנר עצמו טען שקודם לחבטה שהנחית בפניו של הדני הותקף במקלות וכמה מאצבעותיו נשברו. היום בבוקר בתוכנית "סדר יום" טען דובר צה"ל לשעבר, רון כיתרי, שמאחורי האנרכיסטים האירופאים הענוגים עמדו עשרות פלסטינאים (איום א-פריורי) וחוצמזה, כמובן, מדובר באירוע יחיד. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות שאולי זה האירוע היחיד שנקלט בעדשת המצלמה הוא הסביר לה שבכל אירוע יש עשרות מצלמות, כולל כמה של דו"צ עצמו.

גם יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, קיבל את דקות התהילה שלו אותן הוא ניצל, כמובן, כדי להאשים את הממשלה והצבא ברפיסות יתר. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות המשעממת שהכיבוש, אולי, משחית הוא הזכיר לה שהצבא והמשטרה מכים אזרחים מימין ומשמאל גם בתוך גבולות הקו הירוק כך שאין לזה שום קשר לכיבוש. ובכן, או שדיין אידיוט או שהוא חושב שכולנו סתומים או שכל התשובות נכונות, אבל אם הוא היה טורח פעם אחת להקשיב לאנשי הכיבוש-משחית הוא היה יודע שכל מה שהם צריכים לעשות עם הטיעון שלו זה להדביק לו את הכותרת: מש"ל.

לובשי חול וחגור וכבדי נעלים

ואני אומרת אדרבא, יקומו החבר'ה של דו"צ, יכינו לעצמם כוס קפה חזק ויאתרו את הצילומים הרלוונטים מאירועי השבת החולפת בבקעת הירדן. תנו לנו לראות אנרכיסטים בלונדינים עם ורצח בעיניים תוקפים במקלות אל"מ שלא הלם. תנו לנו לראות עשרות ואולי מאות פלסטינאים שמתחבאים מאחוריהם ורק מחכים להזדמנות לתקוף. שימצאו את הסרטונים, שיערכו אותם באופן הכי מפרגן לצה"ל ולאל"מ אייזנר וירימו טלפונים לכל העיתונאים והבלוגרים השמאלנים והאנרכיסטים – לרובם יש מספיק אינטגריטי כדי לפרסם את זה ולאף אחד מהם אין התנגדות לסקופ. הפעילות הוויראלית כבר תעשה מעצמה, רק תשלחו. כי בינתיים התעמולה הפלסטינאית עושה מכם זרגים קטנים ומשעממים – שש מאות שוטרים ישראלים נדרשו בנתב"ג כדי לאיין את האייטם של המטס, פלסטינאי אחד עם תזמון מדוייק נדרש כדי לזיין את כולם בו זמנית. טיפה סבלנות והוא קיבל את הבילד-אפ המושלם לשוט המושלם.

 

טעות בחזקת שתיים – משרד הבריאות ואובדנות

כשנעמ"ת פגשה את ספקטור

לפני שבוע פורסם בסלונה פוסט של עו"ד גלי עציון מנעמ"ת בתגובה לטור של דנה ספקטור שפורסם שבועיים קודם לכן ב-7 ימים של ידיעות אחרונות. על גלי ההדף של ההצעה לשינוי חוק חזקת הגיל הרך פרסמה ספקטור טור שנוי במחלוקת ובו סיפרה על כמה שיחות שהיא ניהלה עם גברים גרושים. על המצוקה שלהם שמורכבת מהגעגועים לילדים, המחנק הכלכלי שיוצר תשלום המזונות ועל צווי הרחקה שרירותיים. לספקטור יש טור אישי, המנדט שלה הוא לכתוב על החיים שלה, על הילדה שלה, על הגרוש, על בן הזוג ועל החברים שלה, אלוקים יודעת למה היא הרגישה צורך לגבות את עצמה בסטטיסטיקה בלתי סבירה שפרסם האו"ם. גרוע מזה, באותו הטור היא ספרה על מפגש עם חברים ב"ארגוני גברים", מפגש אותו לא ניצלה בשביל לסרס אותם בזה אחר זה.

הרשעות, הטיפשות והאכזריות אינם אחוזים בכרומוזום האיקס, התכונות הללו מתחלקות שווה בשווה בין גברים לנשים. ארגוני הגברים, לעומת זאת, מחזיקים בדי.אנ.איי. מתועב. כמו כן, הסטטיסטיקה ממאדים ומספרים מנגה: ספקטור ציטטה 400 מקרי התאבדות בשנה בישראל כש-200 מתוכם הם גברים גרושים. גם בהנחה שגברים מתאבדים יותר מנשים (מצליחים יותר. נשים מנסות יותר) – אז מה, 30-40 חיילים וכל השאר זה גברים גרושים? איך אומרים בפייסבוק, אין מצב.

במאמר התגובה בסלונה נטען שבשנים 2007-2009 התאבדו יותר גברים רווקים מאשר גברים גרושים, את הנתונים האלו מביאה עו"ד עציון מתוך מייל של משרד הבריאות. אז מה, ארגוני הגברים עבדו על ספקטור (והיא בכלל הביא את הסטטיסטיקה מנתונים של האו"ם)?

זהירות, סטטיסטיקות

אז תשמעו, הלכתי לשאול את האינטרנט הזותי, אולי היא יודעת ומצאתי את הדו"ח הזה, משנת 2011, באתר משרד הבריאות. להגיד לכם שהוא הוסיף לי בריאות? לא אוכל. לא בגלל שהנתונים עד כדי כך מזעזעים, זה יותר בגלל האופן המזעזע שבו הם מוצגים (ברמה שלא היתה עוברת עבודה סמינריונית לתואר ראשון). נתמקד, אם כן, רק בדברים שאפשר להבין ללא צל של ספק מהדו"ח הזה. למשל (ע"מ 38):

  • "שיעור ההתאבדות בקרב גרושים בגיל 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים ולרווקים, בשנים  2007-2009".
  • "בשנים האחרונות, שיעור ההתאבדות בקרב רווקים בגיל 45-64 גבוה בהשוואה לשיעור בקרב גרושים".

כמו כן, זה:

מתוך: "אבדנות בישראל", משרד הבריאות; עמ' 40

דבר אחד עולה ברור מהתרשימים הללו, בשתי קבוצות הגיל הללו גברים נשואים מתאבדים הרבה פחות מגרושים ורווקים. מעבר לזה, בגילאי 25-44 גרושים מתאבדים יותר מרווקים ומנשואים, מחד. מאידך, יש ירידה עקבית במספר הגרושים המתאבדים במהלך 11 השנים האחרונות. בקרב קבוצת הגיל 45-65 יש שנים שבהן התאבדו יותר גרושים מרווקים ויש שנים שבהן המצב היה הפוך. דבר אחד ברור, למספרים האלו לא יכול להיות שום קשר לחזקת הגיל הרך. ויש סטטיסטיקה נוספת, שלא קשורה להתאבדויות – אחרי מוות של בן/בת זוג נשים מאריכות חיים יותר מגברים. כלומר, אם לוקחים מגבר את האישה שלו הוא מת בכל מקרה וגם לזה אין שום קשר לחזקת הגיל הרך.

נכון, מוות זה לא נושא לבדיחות והתאבדות עוד פחות לכן אני די בטוחה שמשרד הבריאות לא התבדח כשהוא מסר את הנתונים הללו לאו"ם, בטח-ובטח שלא בנתונים שהוא שלח לעו"ד של נעמ"ת. גם אם ניקח את 1998, שנה רעה במיוחד לגרושים, נגיע לכמאה גרושים מתאבדים בגילאי 24-65 – איפה עוד מאה? המספרים בסלונה משונים עוד הרבה יותר, בפייסבוק היו אומרים שכל קשר בינם לבין הנתונים באתר משרד הבריאות מקרי בהחלט.

למי קראת מרשעת?

אחרי כל זה, עו"ד עציון מאשימה את ספקטור כי לא עימתה את הטיעונים של ארגוני הגברים עם נתוני אמת. אחר כך היא מאשימה אותה כי מהטור שלה עולה "שנשים אשר מבקשות מזונות ילדים הן לא אנושיות וקטנוניות" וכי יחסן כלפי בני זוגם לשעבר נובע מחוסר אנושיות.

ובכן, ספקטור מעולם לא יישרה קו עם ההגות הפמיניסטית ו/או עם מה שמצופה מאישה בגילה ובמעמדה להגיד או לעשות. גם בטור הזה היא בחרה בעמדה שלא תזכה אותה במועמדות לתואר אשת השנה של נעמ"ת. היא בחרה להציג את הקושי של הגברים המתגרשים, שזה כשלעצמו פשע נגד האנושות, אבל בשום מקום בטור היא לא טענה שנשותיהם לשעבר הן מכשפות מרושעות. הנמענות של הטור הן דווקא נשים רווקות, בנות זוג פוטנציאליות של א' לפרק ב', מהן מבקשת ספקטור שיתנו לו צ'אנס.

אם מתעקשים לקרוא את הטור שלה בין השורות אפשר למצוא שם טיפ לחיים טובים למתגרשים החדשים, נשים וגברים כאחד, לוותר פה ושם ולגמור את זה יפה – זה טוב לילדים ולא פחות מזה להורים המתגרשים. כדוגמא היא מביאה דמות מוכרת מטוריה, אחת, דנה ספקטור, שבחרה לוותר לא' על דמי המזונות. על אף שהיא רשומה על אחת הפרידות המתוקשרות והשערורייתיות ביותר של העשור האחרון היא וא' הצליחו לייצר לעצמם גירושין מכובדים ושפויים. ספקטור היא אישה חכמה ורגישה אבל אני בספק אם היא מבינה כמה המציאות שלה שונה משל רוב הנשים המתגרשות: ראשית, בטחון כלכלי נדיר שחוסך לה את ההתלכלכות בעמידה על המקח מול אבי בתה; שנית, אקס שלא מחפש נקמה כך שהיא לא נאלצה לחיות שבועות וחודשים בפחד שייקחו לה את הילדה.

בניגוד לדנה ספקטור, רבות מהמתגרשות שאני מכירה באופן אישי חיות בפחד מצמית שייקחו להן את הילדים, מצד אחד. מצד שני הן חיות בפחד מצמית שלא יהיה להן איך לפרנס את הילדים שלהן אחרי שיזכו בהם. רוב הנשים מרוויחות פחות כסף מבני הזוג שלהן, רוב הגברים יוכלו להרשות לעצמם עורך דין יקר יותר וטוב יותר. אבל כל זמן שחזקת הגיל הרך עומדת על תילה נשים גרושות יכולות להיות בטוחות שגם אם העו"ד היוקרתי יצליח לנשל אותן מרכושן ולסחוט מהן הסכמה לדמי מזונות מופחתים בילדים הוא לא יכול לגעת. עוגן של שפיות בתוך כאוס של אי וודאות בחסות החוק לחזקת הגיל הרך.

כשמאקרו ומיקרו נפגשים

ארגוני הנשים בוחרים להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את אי השיוויון היסודי בחברה שלנו בין גברים לנשים, בין מתגרשים למתגרשות ולטעון שאי אפשר להתחיל לתקן את המצב באמצעות שיפור מצבו של הצד החזק במשוואה. ספקטור בוחרת להסתכל במיקרו, באדם הפרטי שנעשתה לו עוולה, אדם פרטי שהוא במקרה גבר שלא חטא ולא עוון. בכל הפעמים שבהן העלתה ספקטור את חמתה של האומה הפמיניסטית היו אלו מקרים שבהם היא נתנה את עצמה כדוגמא. ספקטור היא תמיד דוגמא מצויינת אבל גם במקרה זה בדיוק כמו במקרים קודמים של חמת זעם פמיניסטית, היא לא דוגמא מייצגת אלא היוצא מן הכלל. איך אומרים בפייסבוק, היוצא מן הכלל שמעיד הכלל.

מדד הלסביות (בפריים טיים)

הבת של המנהלת

כשהתבשרתי, לקראת אותו סופשבוע גורלי, שאורנה בנאי עומדת לצאת מהארון בכתבה ב"7 ימים" תגובתי הראשונה היתה, פחח. הנימוק היה, חחח. אם הייתי מחליטה באותו רגע לכתוב על זה משהו כנראה שהייתי מסתפקת ב'זה מעט מדי ומאוחר מדי' היאה יותר לגילי. בשנה האחרונה יצאו מהארון מספיק סלבס בכירים וכל מה שקבלנו מהם זה מלמולים כפופים מסוג 'יש לי בן/בת זוג' במקום 'אני הומו/לסבית' גאה וזקוף. אני חייבת להודות שמאז הרצח בברנוער יש לי מעט מאוד סובלנות, כלומר אין לי טיפה סובלנות למפורסמים בארון. כשילדים בני 17 שוכבים על הרצפה שבורים ומדממים נראה לי שלאף אחד אין את הפריווילגיה לחכות לזמן ולמקום המתאים לו ולמשפחה שלו ליציאה מהארון. כמובן שזה לא נותן זכות לאף הומו קירח להוציא אותם בכוח מהארון – כקהילה יכולנו רק לבוז להם, לרחם עליהם ולזכור להם את זה לכל החיים.

אז פוליקר יצא בקול ענות חלושה וכך גם סקעת ורביץ והתחושה הכללית היתה של 'כאילו, דה!' אבל אז הגיע יום שישי ואיתו כותרת המשנה המרטיטה "כן, אני לסבית תשושה". אורנה בנאי עשתה את המעשה הנבון והמתבקש, דיברה בכנות והשיגה תועפות של אמפתיה. אני, מצדי, עדיין הייתי קפוצה ונרגנת כלסבית. נכון, זה לא מעט מדי אבל זה לגמרי מאוחר מדי וחוצמזה יש לה הופעה חדשה והצגה חדשה ועונה חדשה של מצב האומה שהיא צריכה לקדם. שאני אפרגן??

הבת של השופט

ובכן, כן. בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני נאלצת להודות שכזה עוד לא היה, בטח שלא בלסבית. הומואים שאינם טייפקאסט כבר ראינו בטלוויזיה, גם בפריים טיים – שופט בריאליטי, מנחה בריאליטי – אנשים שנבחרו בשל כישוריהם והם רק במקרה גם הומואים. לסביות כמעט שלא. היו בשנה האחרונה כמה לסביות שהביאו לריאלטי את קסם הבוץ' – נועה דויטש, גילי שם-טוב ופרידה הכט – דויטש עם קול קטן ושארם ענק ושם-טוב קלאמזית ומתוקה הגיעו, להערכתי, עד לאן שהלב לוקח בזכות הלב הלסבי החם. באוחץ' הגדול אינני צופה אבל מתחקיר קצר שערכתי בקרב מומחית עלה שדווקא פרידה הקונטרוורסלית הצליחה להנשיל את הטייפ קאסט, אהבו אותה או שנאו אותה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהיא.

ועכשיו אורנה בנאי. פעמיים בשבוע בפריים טיים של ערוץ 2 בתקופה שבה הרייטינג שלו מתחיל להזכיר משטרים אפלים (כלומר את זה של הערוץ הראשון בימים של ערוץ יחיד) כשווה בין קומיקאים – בגלל שהיא מצחיקה, לא בגלל שהיא לסבית. בתוכנית הראשונה זה עוד היה כר נרחב לבדיחות, כולל המשאית וזה שהיא בטח עשתה את הריאיון הזה כדי לקדם את התוכנית החדשה שלה. אבל מאז זה סתם עוד נושא שאפשר לצחוק עליו, כמו הבתולין של גורי, התלתלים של שליין והקוטג' של עינב גלילי.

הבת של השכנה ממול?

באופן בלתי מתקבל על הדעת אני שמחה כל כך לגלות שטעיתי, לא רק שזה לא היה מעט מדי, זה גם לא מאוחר מדי, למרבה הצער. צעירות וצעירים עדיין חוששים לספר להורים שלהם שהם לסביות או הומואים או בי או טראנס, הם עדיין חוששים לספר לחברים שלהם, עדיין חוששים לצאת מהארון. עשר שנים אחרי שקורין אלאל, זמרת ומפורסמת וראשונה (כן, עברי יצא לפניה אבל הוא לא לסבית וגם רונה קינן אבל קשה לומר שהיא היתה מפורסמת ב-2011*) יצאה מהארון ניראות של לסבית בתקשורת ובציבוריות זה עדיין נושא לענות בו. בישראל 2012 לסביות בפריים טיים זה עדיין נושא עם עניין לציבור, עדיין הישג.  אם לדייק, זהו בדיוק מצב האומה.

* למעשה, רונה קינן מעולם לא היתה בארון ועברי יצא מהארון כמה חודשים אחרי קורין. תודה לאייל גרוס על התיקון והחידוד

בתול, כבשה ולסבית