ארכיון

Archive for the ‘לא עובדת בשביל אף אחד’ Category

מצעד הגאווה, כי ביחד נהיה לרוב

אנחנו בעיצומו של חודש הגאווה – זמן טוב לדבר על הומופוביה. לא על זו הבוטה, הברורה, הצעקנית המסומנת בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – על אף האלימות שבה היא מתפרצת, כשהיא מתפרצת, היא פחות גרוע ממה שנדמה. הודות לטבעם האנושי של מרבית בני התמותה, רובנו לא נתקל סוג הזה של ההומופוביה בחיינו הבוגרים אשר מחוץ לארון. רוב האנשים לא מוכנים להגיד לך בפרצוף מה הם באמת חושבים עליך, ויותר מזה – רוב האנשים כבר לא חושבים עליך דברים עד כדי כך רעים ברגע שהם פוגשים אותך ומכירים אותך, ולו מעט (וכן, אני מודעת לשערוריית הריאלטי האחרונה).

בניגוד לעוד סברה מקובלת, ההומופוביה לא נעלמת ברגע המרגש הזה שבו ההומופוב הקלאסי מכיר הומו או לסבית בשר ודם ומבין שפניהם לשלום. זה השלב שבו ההומופוביה הקלאסית הופכת לסירוב לתת ללהט"ביות לעבור נורמליזציה בתודעה שלך, הומופוביה שהיא מתרס. המציאות הראתה לך שלהט"ביוּת היא מוּלדת, או למצער בלתי הפיכה, שהיא איננה בת חלוף – אבל מה שהשתנה אלו ידיעותך אודות הלהט"ביוּת ולא הרגשתך לגביה. במצב הזה אתה תיסוג מקו ההגנה הראשון (אין כזה דבר, זה גועל נפש, זו סטיה, איכס) לקו ההגנה השני, אתה תסתכל על האוחצ'ה המוחצנת ותגיד לעצמך בשקט (או בקול נמוך לאישה או לאיש היושב לידך): "לא אכפת לי שהוא הומו אבל למה הוא צריך לדבר ככה?", אתה תסתכל  על הבוצ' המהממת, תגלגל עיניים ותסנן: "לא אכפת לי שהיא לסבית אבל למה היא צריכה להתלבש ככה?".

המתרס של הנורמטיביות הוא גבוה ומוצק יותר מזה של ה'טבעיות' – מרגע שיצאת מהארון את קיימת ואי אפשר יותר להגיד שאין דבר כזה, לסבית. את יכולה לשתף אנשים בחוויות שלך ומעבר לאמפטיה (החשובה כשלעצמה) הם יעברו אתך את חוויית הגילוי של משהו שתמיד היה שם ורק לקח המון זמן לחשוף אותו. אבל להתחיל לחשוף את שורשי הנורמטיביות, לערער על מוסכמות מגדריות זו כבר עבודה הרבה יותר קשה. ובאותו הזמן שההומופוב דרג ב' מתבצר בעמדותיו אלו הוא כבר מקים את המתרס הבא – לא מפריע לי שהם הומואים, אבל למה הם צריכים לנפנף בזה, במה יש להתגאות? אם הם רוצים להיות כמו כולם למה הם מקימים קהילה, למה הם עושים מצעדים, בשביל מה הם מניפים דגלים?

מדובר בטענות שכמעט קל מדי ומשעמם מדי לסתור – הגאווה איננה על כך שנולדנו לסביות, הומואים, טרנסים או ביסקסואלים אלא על כך שחדלנו להתבייש בזה, חדלנו להתבייש במי שאנחנו. חדלנו לפחד מלהיות שונים, לחשוש ממה שיגידו. אנחנו לא באמת מנפנפים בשונות שלנו – זו רק העובדה שחדלנו להתבייש בה שנראית לזולת כל כך מתריסה, גם איננו רוצים להיות כמו כולם. לא יהיה מופרז לצפות מן הזולת להבין שאינך רוצה להיות זהה לו גם אם את דורשת שוויון זכויות, שהעולם מלא בקהילות של סטרייטים גם אם אף אחד לא מתייחס אליהן ככאלו וזה לא פחות מלגיטימי להקים גם קהילות שהדבק המלכד אותן הוא הרצף הלהט"בי.

וכמו שהדרך למוסס את ההומופוביה הקלאסית היא פשוט להיות – כך הדרך למוסס את ביטוייה המשניים של ההומופוביה היא להמשיך להיות. להמשיך להיות אוחצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך בוצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך להיות גאים במי שהפכנו להיות, להמשיך להניף דגלים, להקהיל קהילות, להקים משפחות ולהמשיך לצעוד במצעדי הגאווה. ההומופובים יגידו שאנחנו עושים דווקא, שאנחנו גורמים לעצמנו נזק מפני שאנחנו יוצרים אנטגוניזם, שננוח קצת. שנלך הביתה ונחכה בסבלנות והכל יסתדר.

שוב מדובר בטיעונים שקל מדי ומשעמם מדי לסתור. שום דבר טוב לא קרה ושום דבר לא הסתדר במשך עשרות ומאות שנים כשאנשים להט"בים ישבו בשקט בבית, לא הניפו דגלים לא התקהלו ולא צעדו במצעדים. המתאם בין הפעולות האלו לבין השיפור הבלתי נתפס במצבם של הלהט"בים בכל אספקט של החיים (החוקי, הכלכלי, במעמד האישי, ביחס של המשפחה, החברה והמדינה) אמור להיות ברור לכל בר דעת שאיננו הומופוב מתגונן.

מצעד הגאווה שינה את החיים שלי. לא רק המצעד הראשון שהשתתפתי בו, לא רק השני, כולם. כל אחד מהם שינה משהו. בשנתיים האחרונות השתתפתי בהמון מצעדי גאווה, לא רק באלו הרשמיים (מבין אלו צעדתי רק בתל-אביב וירושלים למרות שהלב שלי היה בכל עיר שבה התקיים מצעד) – לכל הפגנה שהלכתי אליה לקחתי איתי דגל גאווה וכך הפכתי כל הפגנה כזאת למצעד גאווה. לא רק בגלל שהפגנתי בדיוק על אותם בדברים שבגללם מתקיים המצעד אלא גם כי הדגל הוא מגנט, תמיד התחלתי כשאני צועדת לבד ותמיד הצטרפו אלי הומואיות חתיכות וצעדנו ביחד. בדרך פגשנו אנשים שרק באו להגיד תודה על זה שאני מניפה את הדגל ואחרים שבאו לצעוק עלי למה אני מערבת את 'זה' במחאה של כולם.

לא תמיד אני גיבורה גדולה, למעשה אני בכלל לא. אפילו בתל אביב זה לא תמיד נעים ללכת ברחוב עם הדגל, תמיד יהיה מישהו שיגיד את דעתו ויעשה את זה בצורה אגרסיבית – ואני, כאמור, לא גיבורה גדולה. אני גיבורה עוד יותר קטנה כשאני חוזרת עם הדגל לאוטו שלי בסוף המצעד בירושלים, אבל אני עושה את זה. הידיעה שלא נתתי לאלימות ולפחד לשתק אותי תמיד נוסכת כוח ושמחה. הצעדה עצמה, גם אם את הולכת עם החברות והחברים שלך וגם אם את הולכת לבד בתוך ההמון נוסכת גם היא כוחות ושמחה לא מצויים. הידיעה שלא נכנעת להומופוביה ולא למזג האוויר (בהנחה ששתית מספיק מים, חבשת כובע ומרחת את עצמך בקרם הגנה כל שעה עגולה), שכל פעולה כזאת גורמת לך לזקוף עוד קצת את גבך ושככל שגבך זקוף יותר כך שח גווה של ההומופוביה היא מרוממת נפש ממש. זו שמחה שהיא ההיפך המוחלט מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת משמחה לאיד.

לא חייבים לבוא לצעוד איתי, איתנו, עם בת קול ועם הקהילה הדתית הגאה – למרות שאתן הכי מוזמנות בעולם. אפשר פשוט לבוא ולהתרשם משבעים הפנים של הקהילה וסתם להיות גאים. נכון, יהיו שם משאיות של המועדונים ועליהן ירקדו בחורים (וגם קצת בחורות) מעורטלים באופן שמחריד רבניות ורופאות עור אבל יהיו שם גם כל המתנדבים של חוש"ן לבושים בוורד ועונדים בגאווה את ליבם הפתוח, יהיה שם הבלוק הטרנסי עם דגליו הירוקים וההטרוגניות האינסופית שלו. יהיו שם צעירות וצעירים שגרים בחורים נדחים שלא שמעתן עליהם בחיים שלכם שלא סיפרו להורים ובאו למצעד כדי ללכת בפעם הראשונה בחיים שלהם ברחוב כלהט"בים שלא מתביישים במי שהם. יהיו שם ההורים של תהל"ה, האנשים הכי מרגשים בעולם עם שלטים של "הבן שלי הומו, אז מה?" ו"אנחנו גאים בילדים שלנו". יהיו שם החבר'ה של איגי ואנשים מהאגודה, מ-יש עם מי לדבר, משישה צבעים ומהמרכז הגאה ובעיקר יהיו שם עשרות אלפי לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים שפשוט יהיו.

אז בואי, כי מצעד הגאווה משנה את החיים שלנו.

תמונה

הפוך-על-הפוך בוץ-על-בוץ

בפעם האחרונה שבה הצבעתי התלבטתי עד תשע בערב מה לעשות. ישבתי מול המחשב ושוחחתי ב-ICQ (כן, גם הלסבית הקפוצה היתה פעם פאקצת ICQ מושטת לשלום) עם חברה וירטואלית. השנה היתה 2003, אני הייתי רק בת 33 וזו היתה הפעם החמישית שבה היתה לי זכות הצבעה. בגיל 18 הצבעתי למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה והייתי די בסדר עם זה ואם הייתי ממשיכה בשיטה הזו לעולם לא הייתי מתאכזבת (אלא אם כן הייתי נופלת בגימלאים כמו מילארדי מוחים). אבל מסיבה עלומה החלטתי שצריך לשחק את המשחק ונזקקתי לכנסת ה-13-15 כדי להבין שלא משחקים כאן בדמוקרטיה אלא בהפוך על הפוך.

זה מה שהסברתי באותה שיחת ICQ אינסופית ונטולת פואנטה. נניח שאת ימנית, שאת מאמינה בזכותנו על הארץ מן הפרת עד היוצא מן הכלל למי תצביעי, ימין? עוד יותר ימין? מי היו הממשלות היחידות שחתמו הסכמים והחזירו שטחים? רק ממשלות ימין. השנה להזכירן 2003, שנתיים לפני שממשלת ליכוד מבצעת בהתנדבות את ההתנתקות. נו, ואם את שמאלנית שמאמינה בשטחים תמורת שלום מה את אמורה לעשות? ב-2003 כבר ברור שאף ממשלת שמאל כאן לא תצליח לעשות את זה. אז מה את אמורה לעשות, להצביע לאנשים שחושבים את הדברים הנכונים אבל לעולם לא יהיו מסוגלים לבצע אותם?

כתבתי אתמול בפייסבוק דברים דומים ודברת חברתי הרחיבה את התאוריה – ממשלות ימין עושות מלחמות כושלות, ממשלות שמאל עושות מלחמה בקונצנזוס. כי זה מה שמבדיל בין מלחמה כושלת למלחמה מוצדקת – הקונצנזוס. זה גם מה שמבדיל בין הסכם שאפשר לעשות לבין זה שאי אפשר לעשות, הקונצנזוס. אז איך משיגים קונצנזוס? – מפלגות שמאל תמיד יתמכו מחוץ לממשלה בתהליך מדיני או בכל תהליך אחר שיכלול פינוי ישובים, מפלגות ימין תמיד יתמכו בממשלת שמאל שתחליט לצאת להרפתקה צבאית. אז השמאל תמיד יתמוך בשלום אבל הדבר היחיד שהוא יצליח לעשות זה מלחמה והימין יבנה בשטחים אבל פעם בעשור ימצא את עצמו מוביל הסכם או פינוי.

וזהו. זה הופך את השלום והמלחמה לשקולים לגמרי מבחינה מעשית ומוסרית כאחד. זה הופך את כל המצעים וכל הבטחות ערב הבחירות לאבק והבל – אף אחד ממילא לא מסוגל לקיים את מה שהוא הבטיח. בשוליים, מפלגות קטנות יכולות להעביר מתחת לרדאר חוקים שיהלמו את האג'נדה שלהם אבל אין במדינת ישראל דבר חסר משמעות יותר מחוק – עברו 15 שנים מאז חוקק חוק הדיור הציבורי של רן כהן, מישהו ראה פה לאחרונה דיור ציבורי? ועוד לא אמרתי כלום על יחסי הכוח בין נבחרי ציבור לבין פקידים.

אז חברות וחברות – ביבי יהיה ראש הממשלה הבאה, בנט יקבל מספר מנדטים שקרוב לזה של העבודה, תהיה פה ממשלת ימין קיצונית ויש סיכוי לא מבוטל שהיא תחתום על הסכם כלשהו עם הפלסטינים. בסך הכל מדובר באנשים שחתמו על שני הסכמים עם החמאס, אז מה זה פת"ח בשבילם?

בוץ, אבל קליל

בוץ, אבל קליל

(ב-2003 הלכתי לקלפי בשעה 21:30 והצבעתי ליכוד כברירת מחדל ימנית. אחרי שנתיים הממשלה הזו ביצעה את ההתנתקות. ב-י' באב עליתי על הגג, הורדתי את הדגל ויותר לא טרחתי ללכת לקלפי)

שי פירון, הומופוב אבל כמוך

הבחירות הקרובות יהיו הפעם השלישית שבוחרים פה ראש ממשלה וכנסת בשבע השנים האחרונות. בפעמיים הקודמות לא טרחתי לקחת חלק בפארסה הדמוקרטית הזו, בבחירות הנוכחיות כנראה שאלך אל הקלפי כמו שגברים הולכים לאיקאה, כי אישתי מכריחה אותי. אני כותבת את זה לא בכדי שתרגישו צורך להסביר לי מהי חובתי האזרחית, בשביל זה, כאמור, יש לי רעיה אוהבת ודעתנית. אני כותבת את זה רק בשביל להבהיר שבאופן כללי זה מעניין אותי כקליפת השום.

זה באופן כללי אבל באופן ספציפי התכנסתי כאן היום כדי לכתוב על שי פירון, מספר 2 ברשימת "יש עתיד" של יאיר לפיד. את הטורים של לפיד לא קראתי ב-15 שנים האחרונות, כשהיה לו טוק-שואו בערוץ השני לא היתה לי טלויזיה והיום משיש לי היא כבויה בערב שבת כך שגם בשבתו כמנחה היומן של הערוץ השני לא התעדכנתי מה חדש בשחור.

דווקא את מספר 2 שלו פגשתי פעמיים בשנתיים האחרונות, שמעתי אותו מדבר על עתידה של הציונות הדתית בכלל, כולל היחס שלה לערכים מערביים-ליברליים, ועל היחס שלה להומואים ולסביות בפרט.

לפני עשור פירון ענה לשו"תים באתר כיפה ותשובותיו היו מחרידות והומופוביות (בתגובה המצורפת לינקים לשו"תים ההם וכן חשיפה!). באותן שנים, יש לשער, פירון לא הכיר הומואים ולא הכיר את טיבה של הרשת. לא תתפסו אותו בביטויים דומים מהשנים האחרונות כי מאז הוא הכיר הומואים ולסביות כמו גם את כוחה של הרשת. אז מי אתה שי פירון – איש הגון ששינה את דעתו או פוליטיקאי מדופלם שמכוון לבטן הרכה של המרכז הפוליטי?

באופן אישי אני אכן מאמינה לו שהוא שינה את עמדתו באופן מהותי, שהוא לא חושב שהומוסקסואליות היא פגם מוסרי יסודי ושהוא לא חושב שאפשר או צריך לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם. אני מאמינה לו, לא רק בגלל שהוא שכנע אותי בכריזמה (הקיימת) שלו ובבדיחותיו (המצחיקות במידה) – אני לסבית מקצועית כבר חמש שנים ומעודי לא פגשתי הומופוב מזן התועבה שמסוגל להסתיר כל כך טוב את דעותיו ואת תחושת הגועל שלו.

שי פירון הוא רב אורתודוכסי, אבל הוא איננו פוסק הלכה. גם אם הוא יחליט יום אחד לקפוץ מעל הפופיק ולהתיר משכב זכר זה לא יעזור לאף אחד. אף הומו לא יסמוך על פסק כזה והוא לא יקטין את המצוקה של ההומו הדתי. פירון , כאמור, איננו פוסק. הוא מחנך. תפקידו, לפיכך, הוא להגיד את הדבר הנכון, זו הדרך שבה הוא יכול להקטין את המצוקה של תלמידיו. אם הוא מצליח לעשות את זה כנראה שההומפוביה שלו לא גרועה יותר מזו של 95% אחוז מהאוכלוסיה.

"אדם הוא אדם, לא מעניינת אותי הנטיה המינית שלו", זה מה שפירון אמר לפני שנה וחצי מול אולם מלא ב-120 איש, ואז הוסיף שמצעדי הגאווה הם אלו ששורפים לו את הפיוז. באמת מאוד מקורי, לגמרי שונה מכלל האוכלוסיה החילונית והליברלית.

אז תעשו לי טובה, אם יש לכם משהו נגד שי פירון זה לגמרי בסדר מבחינתי אבל הטענה שהוא לא ראוי להיות ח"כ בגלל שהוא הומופוב היא ממש מגוכחת.

לא גזען, דוס

בואו נאמר את האמת, כולנו – ללא הבדל דת, גזע או מין קצת גזענים. ומיזוגנים. והומופובים. מכיוון שזו תופעה כל כך נרחבת, שלא לומר אנושית, היא לבדה איננה ראויה לשבח או לגנאי. אלו יינתנו רק כמענה על השאלה מה אנחנו עושים עם זה, איך אנחנו מתמודדים עם הגזענות הטבועה בנו. האם אנחנו מודים בקיומה או מתכחשים לה, האם אנחנו מצדיקים אותה או מתקוממים נגדה? האם אנחנו מסתגרים בד' אמותינו או דווקא מנסים להכיר את הזולת השונה מאתנו ובכך להקטין את הזרות ביננו, להיות סובלניים יותר ועל ידי כך להקטין את הפחד והשנאה שאנחנו חשים כלפי השונה.

בעידן שבו כבר נברא הפוליטיקלי קורקט מרבית האנשים משתדלים לפחות להסתיר את הגזענות, השנאה והפחד מהאחר הטבועים בהם. לא תמיד בצורה מושלמת, לעתים קרובות בחוסר הצלחה – אבל קיימת בהם לפחות מודעות בסיסית לעניין. על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.

במקום להודות באנושיותם ובגזענות הטבועה בהם הם מייחסים אותה לאל. במקום לתקן את מידותיהם הם בוראים אל במידתם – פחדן, גזען, שוביניסט, מיזוגן והומופוב. הם יכולים לעשות את זה די בקלות מאחר שההיסטוריה היהודית תעדה התנהגויות דומות מאז בריאת העולם. בשעה שהספרות היהודית מלאה בכל טוב, בגזעני ובסובלני כאחד, מי שבוחר להתעלם מ"ואהבת לרעך כמוך" ומעדיף טקסטים שמצדיקים שנאה, פחד והסתגרות עושה זאת כדי להצדיק את פחדיו ושנאותיו שלו. מי שבוחר במקורות הגזענים, המיזוגנים וההומופובים עושה זאת כדי להימנע מלהודות שתכונות אלו טבועות בו. מי שמעדיף את אלו על פני מורשתו של אהרון הכהן מבטא בכך את פנימיותו שלו ולא את אופיים הבלעדי של המקורות היהודיים או אלוהים עצמו.

70 פנים לתורה הם 70 פנים לאלוהים עצמו – הוא אל קנוא ונוקם ובה בעת גם סובלני ומכיל, למסקנה הזו הובילה אותנו קריאה מחודשת בפרשת פסח שני. מהסיבה הזו בחרנו למלא מחדש את יום 'פסח שני' בתוכן בעל משמעות לעולם שבו אנו חיים. הפרוייקט שמציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית מתקיים זו השנה הרביעית. השנה הצלחנו להרחיב אותו אל מעבר לדיון ברעיונות העמוקים הטמונים בו. יום העיון שנערוך היום (א' 5.6.2012) יתמקד במערכת החינוך יכלול גם סדנאות מקצועיות בנושא חינוך לסובלנות. כי גזענות, מיזוגניה והומופוביה אינן גזירות גורל, איננו חייבים לחיות איתם, איננו חייבים להוריש אותם לדורות הבאים.

המטס, צלחת הפטרי שעליה הוגש לנו תא"ל שלום אייזנר

והארץ תשקוט

הפער בין החופשה לחיים האמיתיים מזמן לא היה גדול כל כך. החג והחופשה היה כל כך אביביים ומושלמים והיומיים מאז כל כך כעורים ומטומטמים. אני אפילו לא מדברת על האוטו שנגרר הבוקר למוסך, רק על החדשות. אתמול (יום א') זה כלל דיווחים אינסופיים על ההערכות האינסופית של המשטרה למטס [וגם פוסט של ה(.)חיים על המשט], כלומר ההערכות המופרזת הרגילה. כיוון שיש מטס ויש מאות שוטרים שמחכים לו, חייבים איכשהו להעביר את הזמן באמצעות דיווחים תכופים וחייבים לקבל תגובות מכל מי שמוכן להתראיין (כלומר, כולם) כדי לסדר לנו את הבוקר.

קיבלנו את נציג הממשלה שכינה את המוטסים 'אנרכיסטים' ויכולנו להיות אפילו מרוצים – העולם עדיין סובב סביב צירו. קבלנו את נציג כוחות הבטחון שכינה אותם 'טרוריסטים מסוכנים' ויכולנו להיות בטוחות שהצפון המגנטי עדיין נמצא בדיוק במקום בו השארנו אותו אתמול. הכל היה ממש בסדר עד שבאה זהבה גלאון וקוננה בשידור על כך ש"הממשלה עושה שימוש באירוע לצרכי תעמולת פנים" ופתאום יש חשש שכדור הארץ הוא בסך הכל בלון שלא נקשר – תעמולה? לא יתכן! כי למטס עצמו אין שום קשר לתעמולה וגם לעובדה שגלאון עצמה עולה לשידור בשבע וחצי בבוקר בקול ישראל, גם לה אין כל קשר לתעמולה.

עין שמים אודמת

וכך חולף לו היום ומסתבר שקול ענות חלושה זה אנדרסטייטמנט ליד ה'אירוע' הזה. פאדיחה מכל צד שלא מסתכלים, אבל בשבילנו כל פאדיחה שלא הופכת לתקרית בינלאומית או מלחמה אינסטנט היא רווח נקי. אלא שהשמחה, מסתבר, היתה קצת מוקדמת. בדיוק כשהתרווחנו בכסא עם יוגורט וגרנולה של אחר הצהריים התפוצצו כל הפידים באשר הם הודות לסרטון קצר בכיכובו של סמח"ט הבקעה האנונימי. דווקא לקיומו של משט האופניים בבקעת הירדן הייתי מודעת כיוון שכבר בשעות הצהריים של יום א' הופיעו תמונות ממנו בסטטוסים שונים בפייסבוק. אבל עברו עוד כמה שעות, יותר מ-24 שעות מתום האירוע עד שהסרטון המפליל הועלה לרשת. רק מקרה, דיליי סביר? יותר סביר שכמו שמשט האופניים עצמו היה מתוכנן ומאורגן כך היה גם התיעוד שלו ועבודת היח"צ. או אם לצטט את גלאון, תעמולה. חומר גלם מופלא לכל המטומטמים באשר הם.אייזנר Vs בלוטו, הנבל המושלם?

בסרטון שפורסם רואים קצין צה"ל בדרגת סא"ל – איש גדל גוף, שלא לומר שמן, מקריח, חבוש כיפה סרוגה וחמוש באמ-16 מקוצר וזיפי זקן (ספירת העומר) בן שבוע. שמו של הסא"ל שלום, אירוניה שאיננה נדירה במחוזותינו כלל. ובכן, אותו שלום, עינכן הרואות את מי הוא מזכיר יותר מכל נראה בסרטון כשהוא חובט ברובהו בפניו של בחור צנום ובלונדיני. כשמסתכלים בסרטון שוב (ושוב ושוב) קשה שלא לשים לב שבשניות שקודמות לתקיפה הוא מסתובב כארי בסוגר, הרובה בידיו – הקת בימינו והקנה בשמאלו – ונראה כמי שאורב לטרף.

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

אף תגובה לסרטון הזה היא לא בדיוק הפתעה (מזל שיש לנו את מוטי). בצבא לא היססו לרגע, ועוד לפני החדשות של חצות השעו את אייזנר מתפקידו. בימין הכתירו אותו לגיבור, עוד בחייו ובשמאל לרוצח תאב דם, עוד בחייו של האנרכיסט שעכשיו מסתבר שהוא אזרח דני. אייזנר עצמו טען שקודם לחבטה שהנחית בפניו של הדני הותקף במקלות וכמה מאצבעותיו נשברו. היום בבוקר בתוכנית "סדר יום" טען דובר צה"ל לשעבר, רון כיתרי, שמאחורי האנרכיסטים האירופאים הענוגים עמדו עשרות פלסטינאים (איום א-פריורי) וחוצמזה, כמובן, מדובר באירוע יחיד. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות שאולי זה האירוע היחיד שנקלט בעדשת המצלמה הוא הסביר לה שבכל אירוע יש עשרות מצלמות, כולל כמה של דו"צ עצמו.

גם יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, קיבל את דקות התהילה שלו אותן הוא ניצל, כמובן, כדי להאשים את הממשלה והצבא ברפיסות יתר. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות המשעממת שהכיבוש, אולי, משחית הוא הזכיר לה שהצבא והמשטרה מכים אזרחים מימין ומשמאל גם בתוך גבולות הקו הירוק כך שאין לזה שום קשר לכיבוש. ובכן, או שדיין אידיוט או שהוא חושב שכולנו סתומים או שכל התשובות נכונות, אבל אם הוא היה טורח פעם אחת להקשיב לאנשי הכיבוש-משחית הוא היה יודע שכל מה שהם צריכים לעשות עם הטיעון שלו זה להדביק לו את הכותרת: מש"ל.

לובשי חול וחגור וכבדי נעלים

ואני אומרת אדרבא, יקומו החבר'ה של דו"צ, יכינו לעצמם כוס קפה חזק ויאתרו את הצילומים הרלוונטים מאירועי השבת החולפת בבקעת הירדן. תנו לנו לראות אנרכיסטים בלונדינים עם ורצח בעיניים תוקפים במקלות אל"מ שלא הלם. תנו לנו לראות עשרות ואולי מאות פלסטינאים שמתחבאים מאחוריהם ורק מחכים להזדמנות לתקוף. שימצאו את הסרטונים, שיערכו אותם באופן הכי מפרגן לצה"ל ולאל"מ אייזנר וירימו טלפונים לכל העיתונאים והבלוגרים השמאלנים והאנרכיסטים – לרובם יש מספיק אינטגריטי כדי לפרסם את זה ולאף אחד מהם אין התנגדות לסקופ. הפעילות הוויראלית כבר תעשה מעצמה, רק תשלחו. כי בינתיים התעמולה הפלסטינאית עושה מכם זרגים קטנים ומשעממים – שש מאות שוטרים ישראלים נדרשו בנתב"ג כדי לאיין את האייטם של המטס, פלסטינאי אחד עם תזמון מדוייק נדרש כדי לזיין את כולם בו זמנית. טיפה סבלנות והוא קיבל את הבילד-אפ המושלם לשוט המושלם.

 

טעות בחזקת שתיים – משרד הבריאות ואובדנות

כשנעמ"ת פגשה את ספקטור

לפני שבוע פורסם בסלונה פוסט של עו"ד גלי עציון מנעמ"ת בתגובה לטור של דנה ספקטור שפורסם שבועיים קודם לכן ב-7 ימים של ידיעות אחרונות. על גלי ההדף של ההצעה לשינוי חוק חזקת הגיל הרך פרסמה ספקטור טור שנוי במחלוקת ובו סיפרה על כמה שיחות שהיא ניהלה עם גברים גרושים. על המצוקה שלהם שמורכבת מהגעגועים לילדים, המחנק הכלכלי שיוצר תשלום המזונות ועל צווי הרחקה שרירותיים. לספקטור יש טור אישי, המנדט שלה הוא לכתוב על החיים שלה, על הילדה שלה, על הגרוש, על בן הזוג ועל החברים שלה, אלוקים יודעת למה היא הרגישה צורך לגבות את עצמה בסטטיסטיקה בלתי סבירה שפרסם האו"ם. גרוע מזה, באותו הטור היא ספרה על מפגש עם חברים ב"ארגוני גברים", מפגש אותו לא ניצלה בשביל לסרס אותם בזה אחר זה.

הרשעות, הטיפשות והאכזריות אינם אחוזים בכרומוזום האיקס, התכונות הללו מתחלקות שווה בשווה בין גברים לנשים. ארגוני הגברים, לעומת זאת, מחזיקים בדי.אנ.איי. מתועב. כמו כן, הסטטיסטיקה ממאדים ומספרים מנגה: ספקטור ציטטה 400 מקרי התאבדות בשנה בישראל כש-200 מתוכם הם גברים גרושים. גם בהנחה שגברים מתאבדים יותר מנשים (מצליחים יותר. נשים מנסות יותר) – אז מה, 30-40 חיילים וכל השאר זה גברים גרושים? איך אומרים בפייסבוק, אין מצב.

במאמר התגובה בסלונה נטען שבשנים 2007-2009 התאבדו יותר גברים רווקים מאשר גברים גרושים, את הנתונים האלו מביאה עו"ד עציון מתוך מייל של משרד הבריאות. אז מה, ארגוני הגברים עבדו על ספקטור (והיא בכלל הביא את הסטטיסטיקה מנתונים של האו"ם)?

זהירות, סטטיסטיקות

אז תשמעו, הלכתי לשאול את האינטרנט הזותי, אולי היא יודעת ומצאתי את הדו"ח הזה, משנת 2011, באתר משרד הבריאות. להגיד לכם שהוא הוסיף לי בריאות? לא אוכל. לא בגלל שהנתונים עד כדי כך מזעזעים, זה יותר בגלל האופן המזעזע שבו הם מוצגים (ברמה שלא היתה עוברת עבודה סמינריונית לתואר ראשון). נתמקד, אם כן, רק בדברים שאפשר להבין ללא צל של ספק מהדו"ח הזה. למשל (ע"מ 38):

  • "שיעור ההתאבדות בקרב גרושים בגיל 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים ולרווקים, בשנים  2007-2009".
  • "בשנים האחרונות, שיעור ההתאבדות בקרב רווקים בגיל 45-64 גבוה בהשוואה לשיעור בקרב גרושים".

כמו כן, זה:

מתוך: "אבדנות בישראל", משרד הבריאות; עמ' 40

דבר אחד עולה ברור מהתרשימים הללו, בשתי קבוצות הגיל הללו גברים נשואים מתאבדים הרבה פחות מגרושים ורווקים. מעבר לזה, בגילאי 25-44 גרושים מתאבדים יותר מרווקים ומנשואים, מחד. מאידך, יש ירידה עקבית במספר הגרושים המתאבדים במהלך 11 השנים האחרונות. בקרב קבוצת הגיל 45-65 יש שנים שבהן התאבדו יותר גרושים מרווקים ויש שנים שבהן המצב היה הפוך. דבר אחד ברור, למספרים האלו לא יכול להיות שום קשר לחזקת הגיל הרך. ויש סטטיסטיקה נוספת, שלא קשורה להתאבדויות – אחרי מוות של בן/בת זוג נשים מאריכות חיים יותר מגברים. כלומר, אם לוקחים מגבר את האישה שלו הוא מת בכל מקרה וגם לזה אין שום קשר לחזקת הגיל הרך.

נכון, מוות זה לא נושא לבדיחות והתאבדות עוד פחות לכן אני די בטוחה שמשרד הבריאות לא התבדח כשהוא מסר את הנתונים הללו לאו"ם, בטח-ובטח שלא בנתונים שהוא שלח לעו"ד של נעמ"ת. גם אם ניקח את 1998, שנה רעה במיוחד לגרושים, נגיע לכמאה גרושים מתאבדים בגילאי 24-65 – איפה עוד מאה? המספרים בסלונה משונים עוד הרבה יותר, בפייסבוק היו אומרים שכל קשר בינם לבין הנתונים באתר משרד הבריאות מקרי בהחלט.

למי קראת מרשעת?

אחרי כל זה, עו"ד עציון מאשימה את ספקטור כי לא עימתה את הטיעונים של ארגוני הגברים עם נתוני אמת. אחר כך היא מאשימה אותה כי מהטור שלה עולה "שנשים אשר מבקשות מזונות ילדים הן לא אנושיות וקטנוניות" וכי יחסן כלפי בני זוגם לשעבר נובע מחוסר אנושיות.

ובכן, ספקטור מעולם לא יישרה קו עם ההגות הפמיניסטית ו/או עם מה שמצופה מאישה בגילה ובמעמדה להגיד או לעשות. גם בטור הזה היא בחרה בעמדה שלא תזכה אותה במועמדות לתואר אשת השנה של נעמ"ת. היא בחרה להציג את הקושי של הגברים המתגרשים, שזה כשלעצמו פשע נגד האנושות, אבל בשום מקום בטור היא לא טענה שנשותיהם לשעבר הן מכשפות מרושעות. הנמענות של הטור הן דווקא נשים רווקות, בנות זוג פוטנציאליות של א' לפרק ב', מהן מבקשת ספקטור שיתנו לו צ'אנס.

אם מתעקשים לקרוא את הטור שלה בין השורות אפשר למצוא שם טיפ לחיים טובים למתגרשים החדשים, נשים וגברים כאחד, לוותר פה ושם ולגמור את זה יפה – זה טוב לילדים ולא פחות מזה להורים המתגרשים. כדוגמא היא מביאה דמות מוכרת מטוריה, אחת, דנה ספקטור, שבחרה לוותר לא' על דמי המזונות. על אף שהיא רשומה על אחת הפרידות המתוקשרות והשערורייתיות ביותר של העשור האחרון היא וא' הצליחו לייצר לעצמם גירושין מכובדים ושפויים. ספקטור היא אישה חכמה ורגישה אבל אני בספק אם היא מבינה כמה המציאות שלה שונה משל רוב הנשים המתגרשות: ראשית, בטחון כלכלי נדיר שחוסך לה את ההתלכלכות בעמידה על המקח מול אבי בתה; שנית, אקס שלא מחפש נקמה כך שהיא לא נאלצה לחיות שבועות וחודשים בפחד שייקחו לה את הילדה.

בניגוד לדנה ספקטור, רבות מהמתגרשות שאני מכירה באופן אישי חיות בפחד מצמית שייקחו להן את הילדים, מצד אחד. מצד שני הן חיות בפחד מצמית שלא יהיה להן איך לפרנס את הילדים שלהן אחרי שיזכו בהם. רוב הנשים מרוויחות פחות כסף מבני הזוג שלהן, רוב הגברים יוכלו להרשות לעצמם עורך דין יקר יותר וטוב יותר. אבל כל זמן שחזקת הגיל הרך עומדת על תילה נשים גרושות יכולות להיות בטוחות שגם אם העו"ד היוקרתי יצליח לנשל אותן מרכושן ולסחוט מהן הסכמה לדמי מזונות מופחתים בילדים הוא לא יכול לגעת. עוגן של שפיות בתוך כאוס של אי וודאות בחסות החוק לחזקת הגיל הרך.

כשמאקרו ומיקרו נפגשים

ארגוני הנשים בוחרים להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את אי השיוויון היסודי בחברה שלנו בין גברים לנשים, בין מתגרשים למתגרשות ולטעון שאי אפשר להתחיל לתקן את המצב באמצעות שיפור מצבו של הצד החזק במשוואה. ספקטור בוחרת להסתכל במיקרו, באדם הפרטי שנעשתה לו עוולה, אדם פרטי שהוא במקרה גבר שלא חטא ולא עוון. בכל הפעמים שבהן העלתה ספקטור את חמתה של האומה הפמיניסטית היו אלו מקרים שבהם היא נתנה את עצמה כדוגמא. ספקטור היא תמיד דוגמא מצויינת אבל גם במקרה זה בדיוק כמו במקרים קודמים של חמת זעם פמיניסטית, היא לא דוגמא מייצגת אלא היוצא מן הכלל. איך אומרים בפייסבוק, היוצא מן הכלל שמעיד הכלל.

מדד הלסביות (בפריים טיים)

הבת של המנהלת

כשהתבשרתי, לקראת אותו סופשבוע גורלי, שאורנה בנאי עומדת לצאת מהארון בכתבה ב"7 ימים" תגובתי הראשונה היתה, פחח. הנימוק היה, חחח. אם הייתי מחליטה באותו רגע לכתוב על זה משהו כנראה שהייתי מסתפקת ב'זה מעט מדי ומאוחר מדי' היאה יותר לגילי. בשנה האחרונה יצאו מהארון מספיק סלבס בכירים וכל מה שקבלנו מהם זה מלמולים כפופים מסוג 'יש לי בן/בת זוג' במקום 'אני הומו/לסבית' גאה וזקוף. אני חייבת להודות שמאז הרצח בברנוער יש לי מעט מאוד סובלנות, כלומר אין לי טיפה סובלנות למפורסמים בארון. כשילדים בני 17 שוכבים על הרצפה שבורים ומדממים נראה לי שלאף אחד אין את הפריווילגיה לחכות לזמן ולמקום המתאים לו ולמשפחה שלו ליציאה מהארון. כמובן שזה לא נותן זכות לאף הומו קירח להוציא אותם בכוח מהארון – כקהילה יכולנו רק לבוז להם, לרחם עליהם ולזכור להם את זה לכל החיים.

אז פוליקר יצא בקול ענות חלושה וכך גם סקעת ורביץ והתחושה הכללית היתה של 'כאילו, דה!' אבל אז הגיע יום שישי ואיתו כותרת המשנה המרטיטה "כן, אני לסבית תשושה". אורנה בנאי עשתה את המעשה הנבון והמתבקש, דיברה בכנות והשיגה תועפות של אמפתיה. אני, מצדי, עדיין הייתי קפוצה ונרגנת כלסבית. נכון, זה לא מעט מדי אבל זה לגמרי מאוחר מדי וחוצמזה יש לה הופעה חדשה והצגה חדשה ועונה חדשה של מצב האומה שהיא צריכה לקדם. שאני אפרגן??

הבת של השופט

ובכן, כן. בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני נאלצת להודות שכזה עוד לא היה, בטח שלא בלסבית. הומואים שאינם טייפקאסט כבר ראינו בטלוויזיה, גם בפריים טיים – שופט בריאליטי, מנחה בריאליטי – אנשים שנבחרו בשל כישוריהם והם רק במקרה גם הומואים. לסביות כמעט שלא. היו בשנה האחרונה כמה לסביות שהביאו לריאלטי את קסם הבוץ' – נועה דויטש, גילי שם-טוב ופרידה הכט – דויטש עם קול קטן ושארם ענק ושם-טוב קלאמזית ומתוקה הגיעו, להערכתי, עד לאן שהלב לוקח בזכות הלב הלסבי החם. באוחץ' הגדול אינני צופה אבל מתחקיר קצר שערכתי בקרב מומחית עלה שדווקא פרידה הקונטרוורסלית הצליחה להנשיל את הטייפ קאסט, אהבו אותה או שנאו אותה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהיא.

ועכשיו אורנה בנאי. פעמיים בשבוע בפריים טיים של ערוץ 2 בתקופה שבה הרייטינג שלו מתחיל להזכיר משטרים אפלים (כלומר את זה של הערוץ הראשון בימים של ערוץ יחיד) כשווה בין קומיקאים – בגלל שהיא מצחיקה, לא בגלל שהיא לסבית. בתוכנית הראשונה זה עוד היה כר נרחב לבדיחות, כולל המשאית וזה שהיא בטח עשתה את הריאיון הזה כדי לקדם את התוכנית החדשה שלה. אבל מאז זה סתם עוד נושא שאפשר לצחוק עליו, כמו הבתולין של גורי, התלתלים של שליין והקוטג' של עינב גלילי.

הבת של השכנה ממול?

באופן בלתי מתקבל על הדעת אני שמחה כל כך לגלות שטעיתי, לא רק שזה לא היה מעט מדי, זה גם לא מאוחר מדי, למרבה הצער. צעירות וצעירים עדיין חוששים לספר להורים שלהם שהם לסביות או הומואים או בי או טראנס, הם עדיין חוששים לספר לחברים שלהם, עדיין חוששים לצאת מהארון. עשר שנים אחרי שקורין אלאל, זמרת ומפורסמת וראשונה (כן, עברי יצא לפניה אבל הוא לא לסבית וגם רונה קינן אבל קשה לומר שהיא היתה מפורסמת ב-2011*) יצאה מהארון ניראות של לסבית בתקשורת ובציבוריות זה עדיין נושא לענות בו. בישראל 2012 לסביות בפריים טיים זה עדיין נושא עם עניין לציבור, עדיין הישג.  אם לדייק, זהו בדיוק מצב האומה.

* למעשה, רונה קינן מעולם לא היתה בארון ועברי יצא מהארון כמה חודשים אחרי קורין. תודה לאייל גרוס על התיקון והחידוד

בתול, כבשה ולסבית

יש תקנה?

מעשה ברבי אליעזר

שלשום (31.1.12) בתוכנית 'עובדה' שודר ראיון שערכה אילנה דיין עם (הרב) מוטי אלון המואשם במעשה מגונה בכוח ומעשה מגונה בקטין שהיה תלמידו. אין לי טענות לאלון שמצא בפריים טיים של הערוץ השני במה הולמת להפצת קסמו האישי. יותר מזה, כל הפרשה הזו התחילה כהודעה לתקשורת ואין שום טעם לצפות שהיא לא תמשיך להתנהל שם גם אחרי שנפתח ההליך הפלילי, התקיים שימוע והוגש כתב אישום. להערכתי הוא לא הביא לעצמו המון תועלת אבל גם לא עשה נזק כלשהו, מי שהאמין קודם לכן בחפותו עדיין מאמין לו, מי שלא, לא. גם למערכת 'עובדה' אין לי יותר מדי טענות מכיוון שלא היו לי יותר מדי ציפיות. לאחר שהותשה, כנראה, מחרושת תביעות הדיבה נגדה מעדיפה המערכת את סוגת הראיונות החושפניים על פני תחקירים מעמיקים שבאמת משנים משהו. בתגובה, התראיין אתמול (הרב) אבי גיסר מפורום "תקנה" אצל קרן נויבך בתוכנית "סדר יום" ברשת ב'  כדי להשיב לטענות של אלון על משפט השדה שהפורום עשה לו.

ורבי יהושע

כמו לפני שנה וחצי כשהתפוצצה הפרשה, גם עכשיו, אלון והתנהלותו מטרידים אותי פחות מהתנהלות החבר'ה של פורום תקנה. ראשית מרגיזים אותי התיאורים החגיגיים שלהם את ההחלטה להקים פורום כזה. לא נראה לי שמישהו מהם ישב בבית המדרש כשיצאה בת קול שהעירה את תשומת ליבו לכך שעשויים להיות רבנים שמנצלים לרעה את סמכותם הרוחנית כדי לנצל מינית את צאת מרעיתם, ושחייבים לייצר מקום שיאפשר לקורבנות כאלו לספר את סיפורם. סביר יותר להניח שרבנים מדרגי הביניים קיבלו פניות אנונימיות או אנונימיות למחצה שנוגעות למעשים לא נאותים של רבנים בדרג שלהם או בכירים מהם. הם כנראה האמינו לתלונות ולא ידעו מה לעשות, יתכן כי חששו שמעמדם הציבורי אינו מספיק ובמצוקתם פנו לקולגה בכירה מהם. ביחד הם פנו לייעוץ משפטי ובסופו של דבר התהליך הוביל להקמת פורום שכזה – שלא פחות ממה שהוא נועד לאפשר לקורבנות להתלונן במקום בטוח נועד לייצר מקום בטוח לרבנים שמרגישים מחויבים לפעול נגד קולגות שלהם שלא במסגרת החוק.

ורבי עקיבא

אז עולה לשידור גיסר ומודה, בעצם, שבתלונה הראשונה לא היה עניין פלילי ומסביר שהסטנדרט הפלילי הוא המינימום המוסרי אבל החברה צריכה לשאוף להרבה יותר. זה, על פי גיסר, מה שהפורום לקח על עצמו לעשות. תזכורת, המתלונן הראשון היה בגיר בזמן שהתרחשו האירועים שעל הפרק, הוא לא היה תלמיד של אלון וכפי הנראה לא טען שמשהו נעשה בכפיה. כולם מסכימים שבשיאו זהו סיפור על אדם שניצל את סמכותו כרב ואת המוניטין שלו כיועץ כדי לעשות מעשה שאין לנקוב בשמו. כלומר, הבעיה היחידה בסיפור היא שימוש לא הגון שעושה אלון בסמכותו כרב. ובכן, מה עושה פורום תקנה כדי לתקן את המעוות? מקבץ כמה רבנים ומשתמש בסמכותם כדי לעשות משהו שאין להם סמכות חוקית לעשות – לקיים הליך פסאודו משפטי ובסופו להטיל סנקציות על פסאודו נאשם.

ורבי טרפון

כדי להמחיש למראיינת את הגינותו של פורום תקנה ואת חוסר הפניות שלו מציין גיסר את שמם של העומדים בראשו – כלומר, די במוניטין של הרבנים האלו כדי לטהר את הפורום כולו מחשד לאינטרסים זרים. גיסר עוד מגדיל לעשות ובשידור חי מאשים אחרים (אלון, קצב ואחרים, שכנראה, אין לנקוב בשמם) בחוסר מודעות. למרבה הצער חוסר מודעות היא בעיה שאף אחד איננו מחוסן בפניה. מתוך 31 חברי הפורום יש פסיכולוגית אחת, עו"ס אחת עוד 2-3 נשים מתחום הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית. ברור לכל כי זכות הקיום של הפורום מגיעה מהרב יעקב אריאל והרב אהרון ליכטנשטיין, נשיאיו. יהיו מה שלא יהיו המעשים של מוטי אלון הוא לא יכול היה לעשות אותם אלמלא המעמד המיוחד שיש לרבנים, כולם, בחלק מהציבור הדתי.

רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית

יש רק שני דברים הגונים שפורום תקנה יכול היה לעשות: 1. לצאת מהצללים – לפרסם (לכתחילה, לא אחרי שלוש שנים כשהם מבינים שעיתונאים עומדים לעשות את זה לפניהם) את הסיפור ולקחת אחריות/סיכון לתביעת דיבה. 2. לקרוא לכלל הרבנים להפסיק לייעץ בנושאים שבהם אין להם כל הסמכה ולהפנות את צאן מרעיתם למומחים. המשמעות של זה היא, בין השאר, שהם נדרשים ולוותר בעצמם על הפרווילגיות הכרוכות בתואר היוקרתי, רב. זה לא פשוט, זה כמעט לא אנושי אבל החדשות הטובות שעדיין לא מאוחר מכדי לנסות.

מחוז ירושלים Vs מחוז תל אביב

למי ששכח: ניסו שחם

"תפעיל מכת"ז (מכונת התזה, כלי רכב לפיזור הפגנות. בנ"פ), חרא עליהם. שישרפו, אל תעשה חשבון. תפעיל מכת"ז…ועצורים. עצורים רוני,  עצורים ישברו את הכל. מלא מעצרים, כולל שימוש בכוח. לא אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות), אלות. פלג גוף תחתון אם צריך." כפר מימון, יולי, 2005. על המונולוג האנין הזה חתום תת ניצב ניסו שחם, איש חוק שבז לחוק, תועד במצלמות הטלוויזיה, נשפט וקיבל נזיפה וקנס בגובה שישה ימי עבודה.

ב-2007 מונה ניסו שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים כשגם בג"ץ לא עוצר בעדו, ב-2010 הוא קודם לדרגת פקד. במאי 2011 מונה שחם לתפקיד מפקד מחוז ירושלים. אם לא הייתי כלבה מסוג כלשהו הייתי חייבת להודות שמדובר במינוי גאוני, האיש הרי הכריז שהוא יודע לטפל בחרדים ומה נחוץ למחוז ירושלים יותר מאדם שיודע לטפל בחרדים? ובאמת עברו שבעה חודשים ומשטרת ירושלים עצרה שישה חרדים מבכירי העדה החרדית החשודים בעבירות מס ובהונאה בכספי תרומות. עד הערב בכיר העצורים שוחרר אחרי שהשופט קבע ש"אין שמץ של ראיה נגדו" ושניים אחרים שוחררו למעצר בית. במהלך היום הנצו הפגנות ספונטניות בירושלים ובבית שמש. בשעות הצהריים נעצרו שלושה מפגינים בירושלים ושניים בבית שמש ובשעות הערב נעצרו ארבעה נוספים בהפגנה בבית שמש.

למי שלא זכר: מחוז תל אביב

באותו זמן בצד השני של היקום נאספים כוחות משטרה גדולים (כמאה שוטרים) לקראת פינוי מאהל התקוה על תשעת תושביו שמורחקים מהמקום מבלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם. באזור המאהל התכנסו פעילים כדי למחות נגד הפינוי ולתמוך במפונים. במהלך הפינוי נעצרו 4, שלושה מדיירי המאהל וסתיו שפיר אחת בטענה שהפרה צו הרחקה למרות שלא נכנסה לגן התקווה אלא עמדה ברחוב סמוך. לכולם הוצע לחתום על מעצר בית לשלושה ימים, למיטב הבנתי אף אחד מהם לא חתם, אחת שוחררה לאחר שהשוטרים קבלו את טענתה שעמדה ברחוב סמוך האחרים העדיפו להישפט. בשמונה בערב דיווחה סתיו שפיר שהיא נשפטה ויצאה זכאית אחרי שהיתה במעצר כל היום.

בעקבות פינוי מאהל התקווה התארגנה הפגנה ספונטנית שצעדה ברחובות ת"א לכיוון בניין העירייה שם פגשו המפגינים כוחות משטרה גדולים ונחושים. כל מי שהחזיק מגאפון וכל מי שנראה לשוטרים (שאף אחד מהם לא ענד תג מזהה, בדיוק כמו השוטרים בשכונת התקווה בבוקר) מוכר נשלף, חטף ונעצר. אחרים חטפו בלי להיעצר. 14 מפגינים נעצרו, מתוכם 11 שוחררו עוד באותו לילה אחרי שאולצו לחתום על הסכמה להרחקה לחמישה ימים מהעירייה ומביתו של חולדאי. יגאל רמבם שנזקק לטיפול רפואי המתין לו בחדר המיון כשהוא אזוק ומלווה בידי שני שוטרים ושלושה מאבטחים של בית החולים. עד הבוקר הוא שוחרר גם מהמיון וגם מהמעצר.

תנו לי לקחת אתכם כמה ימים אחורה 12.1.12, שלוש לפנות בוקר כוחות צבא ומשטרה מפנים את מאחז "מצפה אביחי" המכונה גם "גבעה 18" שבאזור חברון. אנשי מג"ב ימ"מ ושאר ראשי תיבות במדים ובלי תגים מזהים פרצו לבתים והוציאו מהם את התושבים בלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם תוך שהם מפעילים אלימות ללא שום הצדקה. אתם מוזמנים להתרשם מהדיווח האובייקטיבי והקריר של חדשות 2 ולהשוות אותו לתיעוד המצולם, דיווחים מהשטח טוענים שהיתה גם הטרדה מינית ולא בפעם הראשונה באירועי פינוי מאחזים.

אותו מקרר בגישה כל כך שונה

אז מה היה לנו כאן, כאן וכאן? כמויות מופרזות של אנשי צבא ומשטרה, שוטרים ללא תגים שמסרבים להזדהות, מעצרי שווא והפחדות מחד. מאידך, תקשורת מנומנמת שבשם האובייקטיביות מראיינת ומצטטת אבל מתקשה לדווח. כל מאבק לעצמו, כל מאבק ושוטריו, כל מאבק ושוטריו הסמויים או סוכני השב"כ המרושלים שלו. כל מאבק וצרות עינו בפריווילגיות מדומות שהשלטונות מעניקים למאבק אחר. כך למשל, בלילה שבין ראשון לשני, בינות לציוצים מלב ליבה של ההפגנה צוייץ גם ההגיג הבא: "בת"א 11 עצורים בהתפרעות משטרתית מול הפגנה לא אלימה ובינתיים בבית שמש: כ200 מפגינים חסמו רחוב הבעירו צמיגים ויידו אבנים על מכוניות. עצורים=0". הקדים אותו בשבוע רגב קונטס: "אם היינו חרדים שמפגינים בירושלים לא היו ממהרים לעצור." מצד שני לא חסרים אנשי יש"ע עם אצבע על הדק התגובה האוטומטית שרק מחכים לשמוע את התל אביבים הבכיינים מתלוננים על שוטרים בלי תגים כדי לברר איפה הם היו כששחורי המדים פיצצו להם את הצורה בעמונה. יתכן שאף אני לקיתי מדי פעם בהטפות והשוואות כאלו כי זה אמת מדגדג בקצות האצבעות – השמאלנים המעצבנים, הימנים הפשיסטים והחרדים שחיים על חשבוננו.

מי שהיה בהפגנה בלתי אלימה בתל-אביב וקרא וראה את הסיקור התקשורתי ושמע את קציני המשטרה מספרים על אלימות של המפגינים, איך אדם כזה יכול לקבל כלשונם את דיווחי התקשורת על הפגנות שמתקיימות בבית שמש או פינוי שמתרחש בעמונה? מי שחושב שזה טוב שיש במחוז ירושלים איש חזק, שהגיע הזמן שיראו לחרדים מאיפה הדג משתין לא יכול להיות מופתע כשאותם שוטרים ואותו מפקד מחוז משתמש באותה אלימות כלפי מחוסרי דיור שפלשו לבניין נטוש. מי שחושב שמפקד מחוז תל-אביב יקדם את מפגיניו בפרחים וחיוכים בשעה שמפקד מחוז ירושלים מאכיל את מפגיניו אלות ומרורים הוא תמים או טיפש.

עצרו את הסוסים שלכם יקירי חסידי אומות העולם, אני יודעת מי חוטף יותר ומי אמר את זה קודם ואני אומרת, אדרבא. לשיטתכם, התגובה המוסרית ההולמת היא לעלוץ כשהמתנחלים סופסוף חוטפים את מה שהערבים אוכלים כבר שנים? כשסופסוף קורה מה שהתרעתם עליו 40 שנה הדבר ההגיוני הוא לחטוף מכות משוטרים בתל אביב ולהתלונן למה לא יורים על מתנחלים רימוני גז מדמיע בכינון ישיר?

אוהלים מרקדים

שמאלנים, מתנחלים וחרדים יקרים. אתם יכולים להמשיך להיות הכי צודקים, להמשיך לשנוא אחד את השני, להאמין לכל מה שהמשטרה אומרת על האחרים, להמשיך לשמוח כשהיא עושה סדר אצל האחרים, להמשיך לחטוף מכות ולהיעצר באופן לא חוקי ולהמשיך לבכות באתרים האלטרנטיביים שלכם כשזה קורה לכם. מיטיבי הלכת יכולים להמשיך ולהשוות למי יש יותר גדול – כמה עצורים יש אצל האחרים על הפגנה לא חוקית ולא אלימה של 100/200/300 איש, כמה ידיים שבורות יש בצד השני על חסימת כבישים וכמה סיקור הם מקבלים בתקשורת. אתם יכולים להמשיך את הספירה לאחור עד לפצוע הקשה הראשון בעקבות אלימות השוטרים ולקוות שההרוג הראשון לא יהיה החבר הכי טוב שלכם. אתם יכולים להמשיך לתת לניסו שחם ולדני לוי מפקד תחנת לב תל אביב להתחרות בדרבי המשטרתי האלים והדוחה על תואר מפזר ההפגנות הנחוש ביותר ואתם יכולים להתחיל לחשוב מחדש איך מאייתים סולידריות.

לא יודעת איך, שכל אחד וכל מאבק ישב עם עצמו וישאל את עצמו אם הוא יותר שונא את האחרים או את המשטרה ואז יחשוב יצירתי, משהו כמו אוהלים מטיילים שציון הפקח לא מוסמך לפנות. עד אז, נוסטלגיה.

הדרת נשים מהפודיום

פרולוג קטנוני

הדבר הראשון שקופץ לעין במהלך עיון בעשרות עמודים ואתרי אינטרנט בנושא הכנס השערורייתי של מכון פוע"ה שהתקיים היום (11.1.12) הוא העובדה המחרידה שכה מעטים מאייתים נכון את תחום ההתמחות הרלוונטי, גינקולוגיה (Gynecology בלע"ז). בראש השוגים, כמובן, מכון פוע"ה עצמו – אולי מטעמי צניעות ואולי בשל חיסכון בשירותי הגהה ואולי אני סתם גועלית. בסך הכל גם אחד הרופאים שבסופו של דבר בטלו את השתתפותם בכנס מאיית את מקצועו בצורה משונה וגם הוא, כפי הנראה, חסך על שירותי הגהה לאתר שלו. דווקא מ"ישראל חופשית" שהקפידו על דגש חזק בפוסטר שלהם אפשר היה לצפות ליותר, אך לשווא. אין ספק הרגע הגעתי לשיאים חדשים של ביצ'יות אבל מה אני אגיד לכן, אם יצא לי עוד פעם בחיים להתלבט למי אני נותנת לנעוץ לי מחט ברחם בזמן שאני מתאמצת לגדל שם תינוק אני בהחלט אעדיף שזה יהיה מישהו שמסוגל לשים לב לשגיאות כתיב בכותרת של דף הבית שלו. אופס, מקווה שלא אזדקק ליעוץ גנטי בעתיד הקרוב.

ערווה ערווה אין קץ

איכשהו, גם הסקנדל סביב הכנס הזה, כמו כל שבועות הערווה שקדמו לו מריחים כמו בורקס שחומם במיקרוגל. כאילו מישהו חטף באמצע הלילה קרייבינג לפחמימות ריקות וכל מה שהוא הצליח למצוא פתוח זה אלונית. למרבה הצער זה לא מישהו ספציפי, בכל כלי תקשורת בין אם זה ב-FM , ב-HD , בפרינט או בדיגיטל יושב איזה עורך עם נרגילה שלא נרגע עד שהוא מקבל את מנת ההדרה היומית שלו. מצד שלישי אולי אני קצת קשה גם איתם כי מצד שני יש גם את הרבנים האלה שמתנדבים להגיד כל מה שצריך בכדי לראות תמונה של עצמם בטמקא ואפשר להבין את עורכי הלילה שקצת נמאס להם מסתיו שפיר שבינתיים עוד לא הסכימה להידרס שוב. בקיצור, קשה לי להאמין ששני הצוערים ההם מקורס קצינים היו הראשונים שיצאו באמצע טקס צבאי ששרו בו חיילות, קווי המהדרים נוסעים כבר עשר שנים לפחות וקיבלו כבר הכשר של בג"צ ואפילו נעמה הקטנה מבית שמש שריגשה מדינה שלמה וכל זה, חטפה את היריקה המפורסמת ההיא בפאתי ספטמבר, וולווט כבר עשתה מזה צימעס.

גם הכנס הזה מתקיים זו השנה ה-12 ולמיטב הבנתי הוא מתקיים כל השנים האלו באותו פורמט מיזוגני ואף גרוע יותר ומעולם לא שמענו עליו מחוץ לברנז'ה. נשות "קולך" התמרמרו, מן הסתם. כנהוג, שאר העולם דפדף את זה כעניין פנים מגזרי, של כל מגזר שהוא לא הוא. איתרע המזל והשנה הכנס, שנקבע חודשים מראש, מצא את עצמו בעיצומו של גל מודעות ציבורית או לפחות של התעניינות תקשורתית ביחס של חרדים/חרדלים/דוסים לנשים. כך, בתוך שבוע וחצי מרגע שהוא הפך לאייטם תשעה מתוך אחד-עשר הרופאים שהיו אמורים להרצות בכנס ביטלו את השתתפותם. הראשונים שביטלו את השתתפותם עשו את זה, כפי הנראה, כי נפל להם איזשהו אסימון. האחרים עשו את זה תחת לחץ ציבורי כבד. חלק מן המבטלים פרסמו את מכתבי הביטול שהם שלחו למארגני הכנס, אף אחד מהם לא טען שהוא לא היה מודע לכך שמארגני הכנס אינם מעוניינים בדוברות. לפחות באחד מהמקרים מארגני הטקס דרשו ממוסד רפואי לשלוח גבר במקום האישה העומדת בראשו והמוסד נענה לדרישה.

רק מילה טובה

חייבים להגיד מילה טובה, לכולם. מתקיימים כל כך הרבה כנסים בארץ ובעולם שבהם ייצוג הנשים הוא זעום שקצת קשה לדרוש מזכרי אלפא שדקדקנותם אמנותם שישימו לב שאין ולו אישה אחת ברשימה של עשרים ומשהו מרצים. למארגני הכנס וודאי שאי אפשר לבוא בטענות מכיוון שהם עושים את זה כבר שנים ועד כה אמות הסיפים לא עפעפו. דווקא ההסתדרות הרפואית עשתה מעשה משונה ופרסמה עדכון לקוד האתי שקורא לרופאים שלא לקחת חלק בכנסים שמדירים נשים. אבל אף אחד לא שאל את עצמו מה יש למנהלי מחלקות בבתי חולים ציבוריים, רופאים מומחים, הבכירים בארץ בתחומם להסתובב בשעות העבודה עם טיפוסים כמו רבה של קרית ארבע ורב המושב כפר מימון. אף אחד לא שואל אותם ואת עצמו מה יש להם לחפש בכנס שכותרתו "חידושים בגניקולוגיה והלכה: פסקים, דילמות והתמודדויות". אף אחד לא שאל את עצמו למה הרפואה (במקרה זה תחום הגינקולוגיה) צריכה לתת פתרון לבעיות שיצרה ההלכה. אף אחד לא שואל את עצמו למה אותה הסתדרות רפואית מעולם לא טרחה לעדכן את הקוד האתי כשרופאיה הסכימו לתת טיפול הורמונלי לנשים שאין להן בעיות פריון אבל יש להן בעיות הלכתיות שמונעות מהן להרות.

או שתיים

אם כואב לי הגרון ורופא המשפחה חושב שזה ויראלי ואני בכל זאת מבקשת אנטיביוטיקה הוא כנראה יגיד לי שלדעתו אני לא צריכה וירשום לי אנטיביוטיקה בכל זאת. אם אישה הולכת לגינקולוג שלה ומבקשת כדור שיאריך את המחזור שלה כדי שהביוץ יהיה אחרי הטבילה במקווה הרופא כנראה יגיד לה שהיא לא צריכה וירשום לה בכל זאת. אבל אם הרב של האישה הזו ניגש לגינקולוג ושואל אותו איזה תרופה הוא יכול לרשום לנשים שפונות אליו עם בעיה הלכתית כדי שהוא לא יצטרך לתת פתרון הלכתי, הרופא צריך לזרוק אותו מכל המדרגות.

לא יותר מזה

מצד שני, אם הגינקולוג שלי רושם לי כדור ואני שואלת אותו אם יש לו תופעות לוואי אני לא נרגעת כשהוא אומר שזו תרופה ש"הרב רושם" כדי להדגים לי כמה שהיא בטוחה וכמה אני נודניקית. אגב, בעולם המושגים הקסום של תחום הגינקולוגיה והפריון עליה של 20% בסיכוי להריון מרובה עוברים היא תופעת לוואי סבירה. זקיקים שגדולים פי שניים מהנורמלי גם הם תופעת לוואי סבירה, אבל אם את בוכה במשך שבוע אחרי שלקחת את הכדור זו אינה תופעלת לוואי כלל וכנראה שנכנס לך משהו לעין. שינויים במצב רוח זו תופעה שאיננה מוכרת לעולם הרפואה שמחוץ לפסיכיאטריה.

אפילוג קטנוני

כל אישה שכתתה את רגליה באגפי הפריון נתקלה בהרבה יותר מרופא אחד שלא מעוניין להסביר לה מה המשמעות של בדיקות הדם שלה ומה הן כל האפשרויות שעומדות בפניה, סיכויים וסיכונים. למעשה, כל אישה שאי פעם היתה בהריון נתקלה בהרבה יותר מרופא נשים אחד שנתן לה את אותו היחס בדיוק, פלוס ההרגשה שהיא היסטרית ונודניקית. משום כך אני לא מתפעלת מאף גינקולוג ובפרט לא מכאלו שמתעלפים מחוסר הכבוד שבארגון כנס בגינקולוגיה שמדיר נשים מהפודיום.

*** ד"ר ערן אתה איש יקר, ד"ר מיכל תודה על היותך ***

לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה

השבוע אני נותנת חזק בסלונה. פוסט חדש במסגרת פרוייקט לא-תסתמו-לנו-את-הפה-גירסת-הבלוגרים (בסלונה תוכלו גם להקשיב לשירים, כאן שמתי לינקים למילותיהם).

ירדנה ארזי vs אפרים שמיר

 

אם למישהו יש את הקשרים המתאימים הוא מוזמן לשאול את ירדנה ארזי אם יש משהו מכל הדברים שאין פעם נכתבו עליה שהיא לעולם לא תשכח. בואו לא נשכח, בשנים הרלוונטיות (משהו כמו לפני מיליון שנים) נכתבו עליה די הרבה דברים. לי אין את הקשרים המתאימים אבל גם אין לי ספק מה ירדנה ארזי תזכור אחרי שהיא כבר תשכח הכל. היא תזכור את השיר ההוא של אפרים שמיר "נכון את יפה". הסיפור כבר סופר אין ספור פעמים, שמיר היה מאוהב בארזי, הילדה הכי יפה בלהקת הנח"ל שמצידה, נו, אהבה ילד אחר. שמיר, בתמורה, כתב לה את הפזמון המרושע: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם".

טוקבקים נגוזים בתוך כמה שעות אל תהום הנשיה, פוסטים מחזיקים מעמד כמה ימים, כנ"ל כתבות בעיתונים. אבל שירים, רבותי, שירים נשארים לנצח. אם יש חוק לשון הרע בנוגע לפרסומים בעיתונות או באינטרנט הוא חייב לחול גם על שירים. אז אפרים, אם אין לך 300,000 ש"ח מיותרים נדמה לי שכדאי לך להקליט את השיר מחדש ואף לעדכן את הפזמון – "לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה".

בעקבות התיקון לחוק לשון הרע (פיצוי של עד 300,000 ש"ח ללא הוכחת נזק) יש לא מעט שירים עבריים שצריכים להתעדכן או לפחות להגיע עם מכתב התנצלות. להלן מדגם, אתן מוזמנות להרחיב אותו.

איגי ווקסמן vs חמי רודנר

את השיר "בואי נפרד" כתב חמי רודנר לבת זוגו לשעבר איגי ווקסמן לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות כמו: "מה אכפת לי הוא, ושכולם ראו" לא משאירות הרבה מאוד מקום לדמיון וגם הפזמון מטיח אשמות שטרם הוכחו מעל לכל ספק סביר: "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". אם רודנר לא רוצה למצוא את עצמו בבית המשפט אני מציעה לו את העדכון הבא: "הו, מתוקה שלי, פישלת, לכאורה".

קארין אופיר vs אביב גפן

את השיר האנין "אל תדאג" כתב אביב גפן לחברתו לשעבר קארין אופיר לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות מעודנות כמו "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם" משאירות כנראה צילו של ספק ולכן הוא חוזר עליהן פעמיים באותו בית. משום כן, אם גפן לא רוצה להסתבך עם השוטר אזולאי הוא יכול להרשות לעצמו לעדכן את חציו השני של הבית: "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת, לכאורה".

זלמן שזר vs רחל המשוררת

את השיר "גן נעול" הקדישה רחל בלובשטיין (הידועה בכינויה רחל המשוררת) ל'זר'. הפרשנות המקובלת היא שהשיר מוקדש לאהובה, לכאורה, זלמן שז"ר – מי שלימים יהיה נשיאה השלישי של מדינת ישראל (ז"ר הם ראשי התיבות של שמו זלמן רובשוב). שז"ר, מיותר לציין, היה נשוי ולא לרחל. בעולם מתוקן, כמו זה שנזכה לחיות בו מרגע שהתיקון לחוק יכנס לתוקף, היא היתה כותבת: "ועינים אך תמתנה רגע, והנה שפלו כבר, לכאורה".

אני vs העולם

ואני, שירה אינני כותבת, אף לא פזמונאות. בלוגרית אנוכי ולעתים גם אני חוטאת בטקסטים מעודנים. קבלו תרחיש: יש איש אחד, שלמה אבינר שמו, רב במקצועו, שמשמש סמכות רוחנית לארגון ששמו "עצת נפש" שמתיימר לרפא הומואים ולסביות ממחלתם. נניח ששוכנעתי שאני מקולקלת אך ברת תיקון ואני מוכנה לשלם להם עבור טיפול שיתקן אותי. נניח שלא רק שלא נרפאתי בעקבות הטיפול שלהם אלא שמצבי אף הוחמר ונזקקתי לטיפול נוסף כדי לרפא את נזקי הטיפול הראשון.

אפשרות ראשונה: אני הולכת לבית משפט ומוכיחה ששיקרו לי במצח נחושה. כדי לקבל פיצוי כספי עלי להוכיח שנגרם לי נזק. והיה והוכחתי – גובה הפיצוי יקבע לפי גובה הנזק. אפשרות שניה: אני הולכת הביתה וכותבת בבלוג שלי שאבינר והארגון שלו שרלטנים – אבינר לא צריך להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כדי לתבוע ממני פיצוי של 300,000 ש"ח. זאת המשמעות של התיקון לחוק לשון הרע.

ובכן, מעודי לא פניתי לעצת נפש או טופלתי על ידם, בכל זאת כתבתי באחד הפוסטים: "במילים אחרות, הרב אבינר הוא שרלטן". תתבעו אותי.

 

הסדר והיום למי ולמי?

תנו לקרן לנצח, פוסט חדש בסלונה לקראת ההפגנה מחר. בואו!

עד לפני שנתיים וחצי העדפתי לאכול זכוכית ברוטב מיץ זבל מאשר לשמוע תוכניות אקטואליה. התעדכנתי באמצעים המקובלים – אתרי החדשות – וזה הספיק לי. הספיק לי לקבל את העדכונים, גם ככה זה מספיק רע, אין צורך לקחת עכשיו שעתיים ולדבר על זה.

לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל בוקר אחד מצאתי את עצמי מזפזפת בין תחנות רדיו ובסוף נפלתי על הפנים ועל רשת ב’, על "סדר יום" ועל קרן נויבך והתאהבתי. לא באקטואליה באשר היא, אלא בדרך שבה קרן נויבך מגישה אותה. וגם קצת בקרן נויבך.

באחד הבקרים משהו בתוכנית הרגיז אותי, וכשהגעתי לעבודה שלחתי מייל לתוכנית. ראיתי בזה דרך נחמדה להוציא את העצבים, אבל רבע שעה אחרי סיום התוכנית קיבלתי תשובה. על המייל היתה חתומה קרן נויבך. קצת נפלה לי הלסת. גם מזה שקיבלתי תגובה, גם מהעובדה שאת התגובה כתבה נויבך עצמה וגם מזה שהיא קיבלה את הביקורת שלי.

זה היה יום רביעי, ביום ראשון שלאחריו בשמונה וחצי בבוקר עליתי לשידור במסגרת אייטם בתוכנית שתיקן את המעוות. חיי השתנו, הפכתי לגרופית ונודניקית, שולחת מיילים נסערים ומדי פעם נויבך מוצאת את טרוניותיי ראויות והופכת אותן לאייטמים נוצצים.

מאז אני מקשיבה לקרן כמו מעריצה מאוהבת – מקשיבה גם כשלא בא לי על אקטואליה, מקשיבה גם לאייטמים שהיו אמורים לגרום לי להסיע את המכונית לתעלה, מקשיבה גם כשהמרואיינים שלה מעצבנים בטירוף, כי הם מעצבנים גם אותה.

מקשיבה כמו מעריצה מאוהבת – מודאגת כשהיא נשמעת כאילו נמאס לה מהכל, מודאגת מאייטמים קשים ונעלבת באופן אישי כשמישהו מדבר אליה לא יפה. לפני כמה חודשים, בעקבות שביתת טכנאי הרדיו (שבמסגרתה הם לא אפשרו להעביר שיחות טלפון לשידור), היא התחילה לארח באולפן בימי חמישי מוזיקאים. אושר גדול בשבילה ואושר גדול לסטוקרית המטורפת. כשהיא מארחת מוזיקאים היא נפרמת, ומהתפרים של הנויבך יוצאת לה הקרן.

באמת אכפת לה

המחאה של הקיץ תפסה את קרן נויבך מוכנה לגמרי, סדר יום חברתי/כלכלי זה סדר היום היחיד שהיא מכירה. היא העלתה לשידור פקידים, פוליטיקאים וטייקונים ושאלה אותם את כל מה שהם לא העזו לשאול את עצמם. הם ייללו, פלבלו ובלבלו את המוח ויצאו קטנים ממה שנכנסו. מצד שני היא העלתה לשידור את יושבי המאהלים (כל המאהלים עם עדיפות לאלו של באר שבע, התקווה וג’סי כהן), ודיברה איתם בגובה העיניים – קצת שאלה, בעיקר הקשיבה באמפתיות, כמעט באהבה. אי אפשר היה לטעות, באמת אכפת לה.

בערך באותו זמן מישהו ברשות השידור סימן את האקטואליה והודיע למגישים שהוא לא רואה בעין יפה את הדעתנות שלהם בכלל ואת המונולוג שהם נושאים בתחילת התוכנית בפרט. נויבך וירון דקל חידדו מסרים.

לפני שבועיים וחצי התפרסם בכל כלי התקשורת שבערוץ 1 החליטו לפטר את נויבך מתפקידה כמגישת התוכנית "מבט שני". למחרת בשמונה בבוקר עלתה נויבך לשידור חדה ונינוחה, והגישה את אחת מהטובות שבתוכניותיה.

ביום רביעי שעבר התפרסם בכלי התקשורת שברשות השידור רוצים לסלק את נויבך גם מהרדיו, ובחמישי היא עלתה לשידור עם פתיח שמפרק את תשובה לגורמים ראשוניים. הצדעתי. בתשע וחצי היא אירחה את דודי לוי, צילמה והעלתה תמונות לטוויטר ונהנתה בלי בושה מהמוזיקה.

פעם אחת בשנתיים וחצי האלו פגשתי אותה, במקרה (או שלא), פנים אל פנים. בשדרות רוטשילד פינת נחמני בעצרת שהתקיימה יום אחרי הפיגוע בברנוער. בלי מיקרופון, לא כעיתונאית, כקרן. כשכתבתי אתמול בפייסבוק שאני מתכוונת ללכת להפגין נגד הכוונה לפטר אותה, שאל אותי חבר ילדות שכבר כמה שנים לא גר בארץ אם קרן נויבך היתה באה להפגין בשבילי אם היו מפטרים אותי. התשובה החד משמעית היא, כמובן, כן. תשאלו את עובדי חיפה כימיקלים, תשאלו את המנקות של אוניברסיטת בן גוריון, תשאלו את עובדי פרי גליל.

יש הרבה אנשים שעושים אקטואליה, יש לא מעט אנשים שמסוגלים להגיש תוכנית אקטואליה אבל יש מעט אנשים שלא מתחנפים לשררה ולכסף הגדול ויש מעט מאוד אנשים שבאמת אכפת להם. מכם.

עזבו אתכם מפוליטיקה בכלל ומפוליטיקה של רשות השידור בפרט, על קרן נויבך עוברת עכשיו תקופה קשה. אם אתם אוהבים את סדר היום שלה, את התוכנית שלה, אותה – פשוט תגידו לה. זה לא פאדיחה וזה לא מגוחך (אלא אם כן אתם מגיעים למצב שלי).

קרן, כפי שהדגמתי ב-600 המילים הקודמות, היא בנאדם כמו כולנו. היא תנהל את המלחמות שלה ברשות השידור, היא תעמוד בכל ה"איך" הדוחה הזה, אנחנו צריכים לתת לה את ה"למה".

תשלחו לה מייל: seder.yom1@gmail.com, או שתעשו לה לייק בפייסבוק ותכתבו לה על הקיר, תמצאו דרך לגרום לה להרגיש שזה שווה את המאמץ, שמה שהיא עושה הוא חשוב לכם, שאתם אוהבים את התוכנית, אוהבים אותה.

החטא הקדמון (אחד מהם לפחות) של החינוך הממ"ד

הידעתם?

ניצלתי את הבוקר הזה כדי להקשיב ברוב קשב לתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום". אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים  יתכן שאינכם יודעים שערוץ  1 עדיין קיים. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים שבערוץ 1 נזקקו לפרק הזמן הסביר של כ-23 שנים כדי לשים לב שנויבך, שימו לב, לא עוברת מסך. משום כך החליטו לפטר אותה מהגשת "מבט שני" (רוני המעולה כבר כתבה על זה). ידעתם שמבט שני עדיין משודרת? אני ידעתי, מאחר שמבט שני היתה עוד הזדמנות במשך היום להקשיב לאישה הנדירה הזאת. אם אתם לא גולשים באתרי האינטרנט הנכונים יתכן שאינכם יודעים גם ש"סדר יום" ואיתה כל רצועת תוכניות הבוקר של רשת ב' – מאריה גולן בצפון ועד ירון דקל בדרום נמצאות על הכוונת של גורמים ערניים מאוד ברשות השידור.

אז הקשבתי רוב קשב כסוג של הצדעה, אמנם ישבתי, אבל בליבי עמדתי דום לתוכנית מופתית. בשעה השניה של התוכנית קיימה נויבך סוג של פולו-אפ לאייטם משבוע שעבר על התחרדלות החינוך הממ"ד. מצד אחד אמא מודאגת בשם איזה ארגון של הורים מודאגים, מצד שני הרב הד"ר השד-יודע-מי מאיזה גרעין תורני שלא כופה שומדבר על מי שלא רוצה (אבל יש עוד הרבה גנים בכל עיר אז מי שמעדיף ריתמיקה על פני קצת סיפורים על גדולי ישראל מפי רב – שההורים ישלמו – הגן שישלח את הילד שלו להתפקר בגן אחר) ובתווך הרב פוירשטיין (ויקיפדיה, לא מאוד מעודכן. הוא כבר לא יו"ר צהר) שמסכים אבל לא מזדהה, מחד, ומזדהה אבל לא מסכים מאידך.

אקטואליה

מה אני אגיד לכם, נזכרתי למה אני לא שולחת ולא מתכוונת לשלוח את הילדות שלי לממ"ד. מצד אחד פוירשטיין, אדם נעים הליכות שאפשר להאזין לו בלי לחשוש מנזק מוחי שחושב שכמעט הכל, או לפחות הרוב, טוב ושמה שצריך להטריד את הציונות הדתית זה איך היא חוזרת להיות גשר. גשר בין מה למה? לפוירשטיין הפתרונים. הוא חי איפשהו בתחילת שנות התשעים וחושב שרוב הציבור (חילוני כדתי, ימני כשמאלני) הוא מתון וממלכתי ואפשר בקלות לגשר על הפערים בין הכא להתם. משמעות הגשר הזה, אם אני זוכרת נכון מתחילת שנות התשעים, היא לגרום לחילוניים לראות כמה אנחנו נהדרים, ערכיים ומועילים וכמה כיף זה שבת אצלנו. הגשר הזה אף פעם לא כלל הצטרפות או תמיכה כלשהי במאבק החילוני לתחבורה ציבורית בשבת או הכללת ההיסטוריה הכללית כמקצוע חובה גם בתיכונים הדתיים.

אני בוגרת אולפנה, להזכירכם, במשך שלוש שנים עשה בית הספר שלי (שעשה גם הרבה דברים אחרים שעליהם אני מכירה לו טובה גדולה) כל מה שהוא יכול כדי להזכיר לנו שאנחנו מיטב הנוער. שזה אומר, בפשטות, שאנחנו טובים יותר כי אנחנו ערכיים יותר. לא הייתי ילדה חכמה במיוחד וגדלתי להיות אישה לא חכמה במיוחד אבל לפחות אני יכולה להגיד לזכותי שלשטות הזו לא האמנתי לרגע.

הייתם מצפים שמיטב הנוער ידע בעצמו מה הוא צריך לעשות, הייתם מצפים שמיטב בנוער לא יפחד מנוער שאיננו המיטב. ובכן לא. כל אחד כזה שבא לספר לנו כמה מיטביים אנחנו בא לספר לנו גם מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים ללכת לישיבות הסדר כדי ללכת ביחד לצבא כדי לא להתערבב עם הנוער שאיננו מיטב שעשוי להדביק אותנו בחוסר מיטביותו. אנחנו צריכות ללכת לשירות לאומי שם נפגוש מיטביות כמונו והכי טובות יעשו שירות ערכי במדרשות שבהן יוכלו לחנך את דור העתיד של המיטביות של הציונות הדתית.

אוף, אני שוקעת בנוסטלגיה, בואו נחזור לתוכנית הבוקר ולרב הד"ר שבסך הכל אפילו אין לו השגות על איך מגדירים מיטב, הוא פשוט רוצה, בשביל הילדים שלו, את המיטב של המיטב. אף אחד לא באמת חושב שגננת של משרד החינוך יכולה להעניק לילדיו את המיטב של המיטב. הגננת מוזמנת ללמד את הילדים כל מה שצריך על פירמידת המזון או על מבשרי הסתיו אבל אין לה שום הכשרה ללמד אותם על חכמי ישראל או פרשת שבוע. בשביל זה צריך סמכות ואף אחד לא חושב שסמכות תעבוד בחינם, נכון? אף אחד לא חושב שסמכות יכול ללמד על חכמי ישראל את בני ובנות החמש, המיטב של המיטב כשהם חולקים בפריצות מוחלטת את אותה קורת גג (ולמי ששפר עליו מזלו ואינו מצוי בסוד העניינים אסביר שהמיטב של המיטב מפריד בין בנים לבנות כבר בגן הילדים ויפה שנה אחת קודם).

מסקנות מרחיקות לכת

בקיצור, מי שחושב שיש דבר כזה מיטב הנוער ושזה במקרה הנוער שלו שלא יתפלא אם יש מישהו שחושב שגם למיטב יש מיטב וזה במקרה הנוער שלו. או שלא. או שלא שלו. בכל זמן נתון יהיה מישהו שיהיה חייב להוכיח שהוא יותר מההוא. ברווח הצר שבין הח"ר לד"ל יש אינסוף אפשרויות של החמרות ומיני הקפדות משונות, חסרות תועלת ומעליבות. הן מאירות באור מאוד לא מחמיא את המחמירים ואת מי שחושב שהוא הכי-הכי טוב אבל הם מטילות צללים לא נעימים גם על מי שחושב שהוא רק קצת יותר טוב. במילים אחרות: עם סגולה, אתה לא עובר מסך.

אולי הציונות הדתית תהיה גשר כזה? (נערות שאינן מיטב הנוער עוטות שק בטקס חניכת גשר המיתרים, ירושלים)

אישה שלא עוברת מסך ולא עוברת לסדר היום

גזענות? כן בבית ספרנו

ב-1 לספטמבר 1977 לבשתי את חולצת הכותנה הירוקה, נכנסתי לכיתה שלי ב' 2 וגיליתי שהזיזו לי את כל המחלבה. מנהל בית הספר מר שמואל אדרעי חזר משנת השבתון שלו ונענה לדרישתם של חלק מההורים האשכנזים בשכבה לחלק את הילדים בכיתות בצורה קצת יותר מתקבלת על הדעת. כך קרה שכיתה ב' 1 הורכבה ברובה מילדים אשכנזיים ומינון נסבל של ילדים שאינם

1.9.1976 בת עמי ועמיחי נוימאיר, פתח תקוה

אשכנזים, ב' 3 הורכבה כולה (!) מילדים תימנים וילדי החינוך המיוחד וב' 2 אכלסה מספר שווה של ילדים כהים וילדים אשכנזים שהם צאצאים להורים בלתי אחראים שלא התנגדו לכך שילדיהם ילמדו עם ילדי השיכונים.

אי אפשר להגיד שהיו רק דברים רעים בבית הספר הזה, בכל הזדמנות כשהיה צורך למלא את המערכת בתכנים שהם מעבר לתוכנית הלימודים הוכרז בבית הספר יום "מאכלי עדות" והמורות הפולניות והרוסיות הפגינו סובלנות מופלגת כלפי הלחוח, הסאלוף, הג'חנון והקובנה.

לקריאת המאמר המלא באתר סלונה

יבוא לך דינה, יבוא לך

פרולוג תרבותי

באחת הסצינות היותר אנינות בסרט המיתולוגי "מציצים" הרב לשעתיד אורי זוהר תוקף מינית את מונה זילברשטיין וכשהיא אומרת לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הוא שואל למה. "לא בא לי", עונה לו זילברשטיין בקולה הילדותי, "יבוא לך דינה, יבוא לך", עונה זוהר בקולו הגברי. יבוא לכם, חבר'ה, יבוא לכם –  זאת ההלכה המפורשת עליה מסתמכים אוסף מרושע של רבנים וארגונים שעושים כל אשר לאל ידם כדי לדון לסביות והומואים דתיים לחיי אומללות מסוגים שונים.

הנחשול

נראה שבימים אלו – רגע אחרי ט' באב רגע לפני חודש אלול (ואת מי בכלל מעניינת מחאת האוהלים, הפיגוע על גבול מצרים ומטחי הטילים על הדרום) הציבור הדתי לאומי עסוק בעניין אחד בלבד – לחתן את הומואיו. אחרת איך תסבירו את הצונמי העכור הזה: ב-18.8.11 באתר הדגל הדוסי, "כיפה", מתפרסמת ידיעה על מיסודו של התחביב של הרב ארל'ה הראל (פורסם בהארץ כבר במרץ), חיתונם של לסביות והומואים דתיים. ההתנגדות למיזם הזה באה ממקום מעט לא צפוי, 'עצת נפש' שב-21.8.11 מוסרים ל"כיפה" "כי הקמת משרד השידוכים החדש להומואים דתיים לא פותר את המצוקה שלהם". פייר, הופתעתי.

רק בשלב הזה (21.8.11) מתעשתים ב-ynet, האתר שבטוח שהוא קובע את סדר היום הציבורי במדינה הזו, ובערוץ היהדות שלו שמתיימר לקבוע את סדר היום הדוסי ומעלים מאמר בעל תוכן מקורי ומפתיע: מיזם אינטרנטי חדש, שהוקם בתמיכת שורת רבנים מובילים בציונות הדתית, מציע לשדך בין הומואים ללסביות דתיים. סקופ! במקביל עולה טור עם סיפורם האישי של שני בדויים שעשו את זה ושרדו כדי לספר. מופתעים, חכו עד שתראו את מאמר התגובה שהתפרסם למחרת 22.8.11 באותו ערוץ חדשני וחרוץ, סקופ נוספ! הרב אבינר, האב הרוחני של ארגון "עצת נפש" מתנגד למיזם החדש: "שידוך בין הומו ללסבית לא מביא אושר", הוא קובע ומוסיף, "ילד צריך הורים שאוהבים זה את זו, ולא זרים האחד לשנייה". פייר, אני עדיין מופתעת.

מה הקטע של ארל'ה?

עכשיו בואו נראה מה בדיוק מספרים לנו במאמרים האלו. מעיון באתר "כיפה" נמצאנו למדים שהמיזם הזה הוא מאוד אקסלוסיבי, לא כל אחד יכול להתקבל וזה אפילו לא בחינם, בשביל הסיכוי להרוס לעצמכם את החיים אתם נדרשים (במידה ואתם מספיק הומואים) לשלם 150 ש"ח, על חתונה יגזור הראל קופון של 1500 ש"ח. כמו כן, מסתבר, שבעיני הראל העובדה שבני הזוג אינם משקרים זה לזה (שהיא מבורכת כשלעצמה) מספיקה כדי שהוא יוכל להגיד שבדרך הזו "אין שקרים וחצאי אמיתות" כי לשקר להורים זה בסדר גמור ואת הילדים הראל לא סופר.

בכתבה ב-ynet מתגלה ארל'ה הראל לא רק כנגר שמוכר מיטות סדום אלא גם כמי שיצטרך לחזור על הקורס במבוא ללוגיקה. את התנגדותו להקמת תא משפחתי הומואי או לסבי הוא מסביר כך: "מעבר לאיסור ההלכתי שבדבר, זוהי מחשבה תמימה לחשוב שהזוגות הללו לא יקיימו יחסי מין". ואילו את יתרונות הנישואים הפיקטיביים הוא מסביר כך: "יש אפשרות מראש שבני הזוג יאפשרו זה לזה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים עם בני מינם, מה שמוריד את האפשרות של בגידה – משום שהצדדים מודעים לכך. העבירה היא, אם כך, רק בין האדם לבוראו ולא בין האיש והאיש." (השגיאה במקור, תודה לאל ולפרוייד על חסדים ופליטות מקלדת קטנות).

אתם מבינים? קודם הוא ממציא איסור הלכתי על זוגיות והקמת בית חד מיני [1], אחר כך הוא רומז לכך שיש איסור הלכתי על כל סוג של יחסי מין בין בני אותו המין ולבסוף הוא מתנגד למונוגמיה ונאמנות בזוגיות לסבית או הומואית. אבל אם ההומו והלסבית כבר התחתנו זה עם זה הם יכולים להסכים ביניהם על נישואים פתוחים, מכיוון שכאן הראל לא מביע תרעומת כלשהי הייתם יכולים לחשוב שמדובר בסוגיה שלהלכה היהודית אין בה דעה או עניין [2]. במקרה כזה, ורק במקרה כזה העבירה היא בין אדם לבוראו. כשתגיעו לבית דין של מעלה תגידו שארל'ה שלח אותכם.

אבינר, עליו לא הייתי מאמינה!

מכל האנשים בעולם דווקא הרב אבינר מתנגד לסידור ההומאני הזה, מכל הסיבות שבעולם הוא בוחר להזכיר דווקא את הילדים שייוולדו לזוג המאושר. שכן, "כדי לגדול באופן בריא, ילד צריך הורים שאוהבים האחד את השנייה, ולא זרים זה לזו." בכתבה באתר "כיפה", אם אתם זוכרים, עצת נפש הודו שהטיפולים ההתנהגותיים והפסיכאטריים לשינוי הנטיה המינית "בד"כ לא הניבו פרי, ואף עוררו התנגדות בקרב הקהילה הפסיכולוגית ובצדק". באותו מאמר עצת נפש מבטיחים שיטות טיפול חדשניות, יעילות ביותר ועם אחוזי הצלחה גבוהים מהמקובל בפסיכותרפיה בכלל. במאמר ב-ynet אבינר חושף את הסוד מקצועי, "השיטה הרפרטיבית" שמה. ובכן, מדובר בשיטה באמת חדשנית, כפי שתוכלו לקרוא בספרו של ג'וזף ניקולוסי Reparative Therapy of Male Homosexuality שהתפרסם בשנה החדשנית 1991.

"כיום, לאחר התפתחויות רבות של הטיפול והמחקר, התפתחה והתבססה ההבנה שאת המשיכה ההומוסקסואלית המינית והרגשית יותר נכון לתאר ככמיהה גברית אצל גברים, וככמיהה נשית אצל נשים", מסבירים בעצת נפש. את ההמשך אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם אם חשקה נפשכם בלהג פסאודו פסיכולוגיסטי שיירי רוחניות ושקרים . אם לא אני אצייד אתכם בשורה התחתונה, עצת נפש מנסים מזה כמה חודשים למתג את עצמם כאנרגיה סולרית, יש להם לוגו חדש וירוק, אתר חדש וירוק (שנבנה ופותח על ידי "כיפה") ושיטות טיפול מוארות ומתחדשות.

קרטושקע או קרטופלע?

אבינר והראל הם שני אנשים, שמסיבות השמורות עמם, עוסקים באובססיביות במיניות בכלל ובמיניות הומולסבית בפרט. אבינר והראל הם שני אנשים שמתהדרים בתואר רב ולא מהססים לעשותו קרדום לחפור בה. אבינר והראל הם שני אנשים שלא בוחלים בשום שקר בדרכם לכיסיהם של הומואים דתיים והוריהם שמוכנים לעשות כל דבר כדי להינצל מהצרה האיומה הזאת שנפלה על ראשיהם. אבינר והראל הם שני הרבנים היחידים בציונות הדתית שלא מתייחסים להומואים הדתיים כאל תפוח אדמה לוהט אלא כאל תרנגולת שמטילה ביצי זהב. משום כך, כל יתר הרבנים ממהרים לתמוך בכל יוזמה שתרחיק את ההומואים מהפרצוף שלהם ומהציבוריות בכלל – שיטפלו בהם אנשי מקצוע, שיתחתנו סטרייט ויראו כמו כולם וימותו מבפנים לבד ובשקט, בלי להפריע את מנוחת השכנים (כן, ידידי רון יוסף, מטרת היוזמה היא להמשיך להחביא את ההומואים והלסביות הדתיים ואם אפשר אז גם להתעלם מהם). משום כך אבינר והראל מורטים זה את נוצותיו של זה, תוך שהם שומטים את הקרקע מתחת לטיעונים של עצמם.

אפילוג תרבותי

אילוסטרציה

ומילה אחרונה ל-ynet יהדות, רואים לכם. מישהו מכר לכם אייטם לעוס, אייטם שהוא מכר שלושה ימים קודם לכן לאתר מתחרה. גם התגובה שפרסמתם פורסמה כבר, למעשה, יום קודם באתר המתחרה. בחרתם לפרסם טור שמדבר בשבח מפעל השידוכים אך סרבתם לפרסם טור שמציג אלטרנטיבה שהיא מחוץ לארון. כמו כן, פרסמתם את תגובתם של שני ארגוני ההומואים הדתיים שאינם קשורים במיזם השידוכים החדש אך לא טרחתם לבקש את תגובתה של בת-קול, ארגון לסביות דתיות. ויש לי גם מילה טובה ל-ynet יהדות, תודה שהורדתם את תמונתי ששימשה כאילוסטרציה לכתבה גזענית בערוץ הגזעני שלכם, אורות.

שתי הערות הלכתיות

[1] עד העשור הקודם לא נדרשה ההלכה היהודית לסוגיות הומוסקסואליות מלבד איסור התורה המפורש על משכב זכר. מהטעם הזה לא היתה להלכה עמדה בנוגע לזוגיות החד מינית, בנפרד מיחסי המין החד מיניים, בנפרד ממשכב זכר. כמו כן לא היתה לה עמדה בנוגע לתא משפחתי חד מיני למעט העניין המטה-הלכתי שמי שמקימים תא משפחתי חד מיני לא מקיימים את המצווה בבראשית ב': "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." דיונים הלכתיים, או שנושקים להלכתיים בסוגיות של זוגיות/משפחתיות/הורות חד מינית מתקיימים בעשור האחרון בחדרי חדרים או בשו"תים באינטרנט על ידי רבנים כמו ארל'ה הראל, יובל שרלו, חיים נבון ואולי גם שי פירון. שלושת האחרונים צנועים ונבונים דיים בכדי להגיד שהסוגיות צריכות דיון ואילו הראל מרגיש בשל דיו כדי לפסוק – אסור, ולנמק – דההה. אקסיומה.
[2] ברור שיש לה. אישה נשואה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים היא נואפת ודינה מוות דאוריתא, במדינת ישראל ניאוף הוא עילה לביטול מזונותיה במקרה של גירושין. הראל לא חושש מהעניין מהטעם הפשוט, האישה היא לסבית ואם היא תקיים יחסי מין מחוץ לנישואי השקר שלה זה יהיה עם אישה – אישה נשואה שמקיימת יחסי מין עם אשה לא נחשבת נואפת שכן מבחינת ההלכה אין דבר כזה יחסי מין בין נשים.  וכך כותב הרמב"ם (ספר קדושה הלכות איסורי ביאה כ"א ח'-ט'): "אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו–שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה–שאין כאן זנות.  וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה."  אלא אם כן הוא הומו? הראל מסתיר מה שבא לו, מבליט מה שבא לו ומנמק את מה שאין לו צידוק ב"ככה".

כמה-כמה?

תורנות הפגנות

*** עדכון בסוף הפוסט***

בשבוע שעבר שלחתי את אשתי לבדוק הכלו-כל-הקיצים ולהביא דיווחים ישירים מההפגנה. זה לא שלא האמנתי לכל הצייצנים והפייסבוקאים אבל כיוון שלא יכולנו ללכת ביחד עדיף היה שהיא תלך. השבוע היה אמור להיות תורי. התוכנית היתה פשוטה אך מסובכת. להתחיל בעצרת בגן מאיר לציון שנתיים לרצח בבר-נוער ולהמשיך משם להפגנה הגדולה. ולמה זה כל כך מסובך? אה, כי שבת יוצאת בשמונה ורבע, העצרת בגן מאיר התחילה בשמונה וחצי ובסוף ההפגנה הייתי צריכה לחזור הביתה לגדרה בתחבורה ציבורית מפני שאת השבת עשינו אצל הורי ולא היתה לי שום כוונה לנסוע לשם בשתי מכוניות. אבל אז הגיע שבת בצהריים ובסופה של ישיבה סוערת בגן השעשועים החלטנו לקחת את הילדות איתנו ולנסוע ביחד להפגנה, בילוי משפחתי. כל הדרך התלבטנו אם לנסוע לגן מאיר או ישר להפגנה אבל עד שהגענו לת"א (21:15) כבר לא היה טעם ללכת לעצרת הזיכרון והחלטנו לעלות על אוטובוס שנוסע לכיוון הקריה ולרדת הכי קרוב שאפשר ומשם ללכת עד לאן שהלב לוקח.

ב-22:04 הגיע סופסוף האוטובוס שפשוט נסע דוך לעזריאלי, עלינו עליו בצפון המנומנם של ת"א וירדנו ממנו בדרך מנחם בגין שחלקה כבר היה סגור לתנועה ואלפי אנשים צעדו בה לכל הכיוונים. קצת תמוהה, אם אנשים עדיין הולכים להפגנה למה אנשים כבר חוזרים ממנה, כי גם אלו שהלכו בכיוון הלכאורה הפוך הלכו עם שלטים. בכל זאת הלכנו, שתי אמהות, שתי ילדות, בקבוק מים ודגל גאווה לכיוון עזריאלי ובאמת בצומת קפלן התחילו להערם אנשים ולהצעק סיסמאות. התקדמנו קצת וכעבור שתי דקות התברר שעומדים שם כי אי אפשר ללכת. המשטרה בהגיון משטרתי צרוף סגרה את הצומת לתנועת הולכי רגל – מי שרוצה להגיע להפגנה שילך מסביב. זאת הסיבה שאלפים הלכו לכיוונים ההפוכים, או שהם התייאשו וחזרו הביתה או שהם החליטו ללכת מסביב.

העם דורש: תנו לעבור!

22:30 המחסום בטח נמצא שם לפחות שעתיים, מי יודע כמה התייאשו, מי יודע כמה זמן עמדו שם אחרים וחיכו שהמשטרה תתחיל להיות הגיונית. התקדמנו עוד קצת, כבר ראינו את הניידות ואת המגבניקים – אלפי מפגינים שרק רוצים לעבור מול ניידת אחת ואולי עשרים שוטרים. מדי פעם התלקח ההמון בקריאות קצובות של העם-רוצה-צדק-חברתי או סתם תנו-לעבור. שמנו ילדה אחת (זאת שהסכימה) על הכתפיים את השניה החזקנו בידיים וחיכינו, עוד אנשים התייאשו והלכו, אחרים הגיעו – למשל קבוצה של אתיופים לא צעירים, קבוצה של צעירים דמויי נערי גבעות וסתם זוללי סושי צפויים. שוב התלקחו ההמונים בקריאות קצובות של העם דורש צדק חברתי, הפעם לא רק כמה עשרות של קוראים אלא כל האלפים שעמדו שם, מניפים יד וצועקים ואז פשוט מתחילים ללכת וזהו. השוטרים התאדו, המחסומים הוסתו אנחנו בקפלן כי רצינו מספיק. מסביב שירת והעיקר-לא-לפחד-כלל, משמאל עשרות ניידות שידור, מלפנים האחורה של הבמה והצפיפות הולכת וגוברת. הילדה שלא הסכימה לשבת על הכתפיים מתחילה לבכות, היא רוצה הביתה, על הבמה שלמה ארצי פתאום-קם-אדם-בבוקר-ומרגיש-כי-הוא-עם, ברחוב קפלן עברנו צוואר בקבוק אחד וחשבנו שעכשיו יהיה קצת פחות צפוף אבל הדוחק רק נהיה יותר גרוע, אנחנו מחליפות ילדות ומתחילות ללכת לכיוון המדרכה.

זאת צומת ואנחנו מחליטות לפרוש אבל אנשים שבאים מולנו אומרים לנו שאנחנו סתם הולכות כי חסום שם. אני אומרת לאשתי שאנחנו הולכות לשם בכל זאת, בזוית העין אני רואה מישהו מטפס שם על משהו ונעלם מהצד השני. הפעם, מסתבר, זאת לא המשטרה שעומדת בדרכנו אלא שער ברזל גדול, תיכף נתמודד איתו אבל עכשיו פתאום התרווח, ראינו רצפה! הורדנו את הילדות, נתנו להן לשתות, הרגענו אותן ואת עצמנו ואז שוב נקרע לנו הים – השער הנעול (מי שעבר בחודשים האחרונים ברחוב קפלן יודע שמשפצים שם את המבנים של שרונה וכל המושבה הגרמנית היא אתר בניה) נפתח וההמון שוב קם ומתחיל ללכת, לא נגיע לארץ חדשה?

אז כמה היו שם?

ברחובות שרונה הוטב לנו, תם הדוחק, לאט לאט הילדות נרגעו. באחת הרחבות בין בתי המושבה ישבו עוד כמאה מפגינים, מאות אחרים הסתובבו ברחובות המושבה. מחוץ למושבה עוד מאות שהולכים לכיוון ההפגנה ומאות אחרים שמתרחקים ממנה. שני דברים נהיו לי ברורים באותו הרגע: אף אחד, כולל המשטרה, לא יכול לדעת כמה אנשים באמת היו בהפגנה הזו. אפשר להעריך כמה אנשים היו על הכביש בקפלן, באבן גבירול בין כיכר הבימה לקרית הממשלה, אבל אף אחד לא יכול לדעת כמה הגיעו לעזריאלי ומשם לא יכלו להמשיך, כמה הגיעו מדרום ומצאו את שרונה נעולה וכמה עוד רחובות המשטרה סגרה לצועדים מסיבות השמורות איתה.

המשטרה, הו, המשטרה. חדלת אונים או זדונית? בדרך כלל, כולל בזמן אמת כשחברים שלי חטפו מכות משוטרים בלי תג, אני מייחסת למשטרה הגינות רבה – הם מרביצים באותה חדווה לכולם, ימין או שמאל, לא כולל ערבים. אני נוטה לחשוב שהם מתייחסים לכל הפגנה באשר היא כאל הפרעה מיותרת לסדר הטוב, יתוש טורדני שצריך לנפנף ביעילות כך שאם אפשר להפריע למפגינים להגיע להפגנה ושחלקם יתייאשו וילכו הביתה אז בכיף. אני מניחה שזה יותר מרגיע מלחשוב שהם סתם לא חשבו שיבואו כל כך הרבה אנשים.

דבר הוועדה המבלגנת

הנסיכה: לא היה נעים

האנרכיסטית: לא היה כיף אבל היה מעניין. היה מעניין לראות ולשמוע אבל לא את הצעקות, את מה שאמרו על הבמה. לא שמעתי כלום אבל שמעתי שאומרים.

אמא של הפרחחיות: אני לא יודעת אם זאת היתה ההפגנה הגדולה בתולדות המדינה אבל ללא ספק זאת היתה ההפגנה במיקום הגרוע הגרוע ביותר מאז ומעולם.

ואני אומרת, כל מספר בין מאה חמישים לשלוש מאות אלף הוא סביר באותה המידה. מללכת בשוליים זה נראה יותר ממאה חמישים אלף אבל מה אני יודעת. מה שאני כן יודעת זה שהמשטרה לעולם לא תודה שהיא לא יודעת ולא יכולה לדעת.

***אשתי מוסרת שלא הייתי עד הסוף ברורה. ובכן, כמונו, הסתובבו עוד אלפי אנשים באותם חמישה-שישה רחובות שבהם הסתובבנו אנחנו, מכיוון שיש עוד עשרות רחובות סביב קפלן שלא היינו בהם יש להניח שהסתובבו בהם עוד עשרות אלפי אנשים שניסו להגיע להפגנה ושאולי הגיעו בסוף אחרי שאלפים אחרים עזבו. מי שהגיע ב23:00 ואייש מחדש את המ"ר שננטש על ידי אלו שהגיעו ב21:00 ונמאס להם כבר לא נוספו להערכות המשטרה מאחר שלא נוספו מ"ר לרחוב קפלן באותן שעתיים***

ולמארגנים אני אומרת, במוצ"ש הבא קחו את החצי מליון לפרק הירקון במוצ"ש שאחרי זה נעוף על המליון.

האנרכיסטית הקטנה מתאוששת ברחבת הסינמטק, לפני כן לא חלמתי להכניס יד לכיס ולהוציא את הסלולר

עגלות, גאווה ונבואה (לאו-דווקא בסדר הזה)

מי אמרה כבר לפני חצי שנה?

אשתי היקרה וידידי אשר על הפיד, התאוננו, התלוננו, שינאו את צה"ל וצאו להפגין, אני רואה שזה עוזר לכם להעביר את הזמן – כך או כך המציאות תשתנה. אם יש משהו שיכול לסובב את הגלגל מהר יותר זה לא עוצמת ההתנגדות שלכם אלא רק רמת החזירות, הטימטום והרשעות של מי שנמצא עכשיו למעלה.

ב-11.01.11 בפוסט שכותרתו "כשלקחו את הקומוניסטים" לעגתי לשמלאנים הנסערים שמרגישים שממשלת הימין לוקחת אותם וכולם שותקים, הזכרתי להם שכבר לקחו אותנו והם שתקו. כמובן שלא היה להם מושג על מה אני מדברת וייחסו לי, כהרגלם כשמישהו חושב אחרת מהם (הרגל מאוד המוני, אגב, בהחלט לא משהו שמייחד אותם), הזיות. אף על פי כן בחרתי לעודד את רוחם ולהזכיר להם שזה בסך הכל לונה פארק וסופו של הגלגל הענק הזה להתהפך. אז זהו, הסאה הוגדשה, המהפכה התחילה ואני גאה להיות זו שכתבה את זה כבר לפני שבעה חודשים.

מצעד הגאווה או צעדת העגלות?

יש שעות רבות במשך היום שבהן מכרסם בי צער עמוק על כך שלא יוצא לי לקחת חלק מאבק האוהלים. בינתיים אפילו לא יצא לי לבקר שם לחמש דקות כדי לבהות ביושבי האוהלים, למרבה המזל הצלחתי לקבוע דעה מוחלטת על הסוגיה גם בלי להיות שם. אבל הייתי רוצה להשתתף היום בצעדת העגלות, מחאת המשפחות או מה שזה לא יהיה אבל יש בעיה קטנה, באותה שעה ממש מתקיים בירושלים מצעד הגאווה שהתאריך שלו נקבע כבר לפני שנתיים (במוצ"ש ה-1 בספטמבר בנחמני, ת"א). אני יודעת, ביום ראשון יתקיים מצעד דומה בירושלים אבל כבר יש לי ישיבה דחופה שנקבעה לפני שבועיים.

כי זה המצב, המחאה הזו התעוררה סופסוף והעם יוצא לרחובות אבל אני, אם לא אכפת לכם כבר שנים בכבישים. ברגעים אלו אני כבר מתנדבת בארבעה ארגוני להט"ב שונים ואם ארחיב טיפה את הפריים אוכל לומר בגאווה שב-23 שנים האחרונות לא עבר חודש שבו לא הייתי מעורבת ופעילה חברתית. אפילו בשנתיים שהייתי עם הילדות בבית  עשיתי כמיטב יכולתי להביא גם קצת תועלת חברתית. אני חושבת שבסופו של דבר כשהנכדים שלי ישאלו אותי איפה הייתי כשהאסקפיזם מת אוכל לומר בגאווה שלא הלכתי להלוויה שלו כי לא הכרתי אותו.

שתי הערות על ימין ושמאל

בשבועות האחרונים אני לא צופה בחדשות, מספיק לי מה שאני קוראת במשך היום באתרים וגם שם אני רחוקה מלקרוא הכל. קראתי בימים הראשונים על גירוש הפוליטיקאים מהמאהלים וויתרתי על צפיה בסרטונים הנילווים. אבל אחרי שחצי יום הקיר בפייסבוק היה מלא בקישורים לסרטון של מירי פסקל Vs מירי רגב הצצתי בו. זה היה אחרי שכבר לפני כמה ימים מישהי העירה איפשהו שהסרטון (שלא ראיתי) של הסאונד ביט עם ההברקה השיווקית של רגב "תגיד לי, אתה סתום?" הוא קצת אלים ומיזוגני. ובכן, אנשים שמתעדכנים בצורה שונה ממני אולי לא נזקקו לסרטון של מירי פסקל כדי לדעת שהמוחים הכועסים ברוטשיטלד גירשו את רגב תוך שהם שופכים עליה מים, סמל שפע ידוע ומנהג מקובל בקרב יהודי ג'רבה כשרוצים לאחל למישהו שיחזור בשלום.

במוצ"ש בהפגנה הזכורה לטוב בת"א הונף שלט שהכריז "מובארק, אסד, נתניהו". שלושה ימים ניסיתי להבין מה הוא מזכיר לי השלט הזה, ובכלל, חופש הביטוי וכל זה אבל מה הוא רצה להגיד הבחור, מה משותף לשלושתם? בסוף הבנתי, מובארק, אסד ונתניהו שלושה דיקטטורים רצחניים, די דומה לפוסטר המפורסם של רבין בכאפיה.

אני צריכה לכתוב במפורש את המשפט הבא או שהוא מובן?

(את תמונת המצעד דאשתקד הוספתי אחרי שכבר העליתי את הפוסט ואני לא מצליחה לשכנע את המערכת לסדר אותן הפוך. אז דמיינו את זה בסדר הנכון, קודם כל הגועל נפש אחר כך איך עושים הפגנה באהבה)

מצעד הגאווה, ירושלים, 2010

כמה אנין

רדיקלים חופשיים זה מרגרינה, נכון?

רדיקלים, רדיקלים.

רדיקלים, אפשר לומר שאני מזדהה ו/או מסכימה עם חלק מהדעות שהם משמיעים, כולל עם ביקורות שמופנות לא-נשים כמוני. למשל שבמדינת ישראל 2011 הכיטוב, בכל פרמטר שמוכר למדע, זה להיות גבר יהודי אשכנזי, פחות מזה מזרחי, פחות מזה אישה, פחות מזה ערבי. מסכימה איתן שזה עובד פיקס גם בתוך הקהילה, כשבכל מוקדי הכוח יושבים הומואים אשכנזים. אני סולדת מהקמפיינים שמתנהלים נגד אותם האנשים שיושבים במוקדי הכוח ומקבלים החלטות, גם אם הן מסמרות שיער מבחינתם של א-נשים מסויימות. אפשר גם לומר שאני לחלוטין לא מזדהה עם חלקים אחרים, גדולים ומשמעותיים במשנתם. למשל מהבוז והתיעוב לציונות ולמדינת ישראל, על כל חסרונותיה, מחדליה וגזענותה.

מכיוון שיש לי נטיה פתולוגית להרגיש אשמה אני לא מעריכה משנות סדורות שכל מטרתן היא לגרום לי להרגיש עוד יותר אשמה. מכיוון שיש לי נטיה פתולוגית להיות בעד הנגד ונגד הבעד אני נוטה שלא להעריך משנות סדורות שכל מטרתן היא להעצים את הנטיה הטבעית הזאת. ככה שהתנועה הרדיקלית הפנים קהילתית לא במיוחד עושה לי את זה. קשה לי מאוד להזדהות איתם הם גורמים לי להגיש מופרזת. ב-41 שנותי בחלד לא ביליתי דקה בחיקו החם של המיינסטרים, אני לא מרגישה צורך אישי להתכתב איתו (כשאני כן עושה את זה, זה מאוד מתודי מבחינתי) ובטח שלא להתנגד אליו. הוא שם ואני כאן ואנחנו לא חשים זה בחסרונו של זה.

שמאלה זה רק לים?

לא אהבתי את קמפיין ה"שווים?" שלהם למרות שהבנתי (בעזרתה שלי אשתי הסקסית) כבר בזמן אמת שהוא אפקטיבי. לא אהבתי, למשל, את הבחירה להביע הסולידריות עם הפונדקאיות בעולם השלישי באמצעות הוקעתם של ההומואים. עדיין, תהיתי אם לקחת בו חלק מאחר שהוא היה פתוח לקהל הרחב, וביליתי את השבוע וחצי האחרונים בלריב עם יוזמיו בתוך הראש שלי. בסוף שכנעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח להם ואין לי עניין שהם יגזרו את קופון הסובלנות וההכלה שלהם על חשבוני. באותה מידה לא התכוונתי להתקרב למצעד שלהם ששמו הסקסי היה "פונים שמאלה". עד למוצאי החג שאז שוקי הרזה (מיוזמי ומקימי) עדכן סטטוס בפייסבוק שהודיע שהמשטרה לא מאשרת את המצעד הרדיקלי. עכשיו, אין לי מושג איך התנהלו העניינים ומתי הוגשה הבקשה ולמה ואיך, אני לא מבינה בזה כלום וזה גם פחות חשוב בעיני. מה שחשוב, בעיני, זה תגובתה של הקהילה הלהט"ב שמחוץ לגבולות הקליקה רדיקלית. תגובתה, ובכן, היתה חוסר עניין מוחלט. וזה, חברות, חברות וחברימות, דוחה.

זה דוחה בגלל שבכל הזדמנות אנחנו טורחים להגיד שהמאבק על הלגיטימיות של הקהילה כולה עדיין לא נגמר. אנחנו צועדות גם בתל-אביב אבל בעיקר בירושלים בגלל שזה עדיין לא ברור למשטרה, לכנסת ולציבור שזו זכותנו. אבל כשמדובר באנשים שהם לא חברים שלנו וקצת, באופן כללי, עולים לנו על העצבים, רוב הזמן, אז כוסחתו העולם – את מי זה מעניין שכמה הזויים יתקעו בבוגרשוב פינת בן יהודה? במיוחד, כשהקונצנזוס נותן לנו מקום כל כך נעים ומרופד באמצע.

מצעד? אפשר גם לבד

למצעד 2011 הגעתי לבד, אשתי הסקסית נשארה בבית כדי להוציא את הילדות מהגן ב-12:45. לבשתי חולצת בת קול והתגלגלתי לגן מאיר. רוב הזמן הסתובבתי שם לבדי, פוגשת מדי פעם אנשים יקרים לי לחיבוק ושיחה קצרה. מפספסת את הרב השובב ומוצאת את רן מוקף בבלוגריות נחשבות. יש להטבים גם מחוץ לבועת הלהטב"ד – אז התעדכנו בחיים בכל ובפרט, בהינו בתיירות הגאה – לסביות פיניות בחומוס ובהומואים ברזילאים מהגהינום (או מגן עדן, תלוי את מי שואלים) וכשהחלטתי להצטרף למצעד רובו כבר גדש את בוגרשוב. עברתי את כולו עם חולצת בת קול שלי ודגל גאווה עם מגן דוד.

חלפתי על פני כל המשאיות וכולן נראו לי אותו דבר, כולל זו שהסתברה בדיעבד כמשאית של האוויטה וכולל זו שידעתי מראש שהיא המשאית הלסבית הציונית הראשונה. הדימוי של המשאיות במצעד הוא כל כך חזק שאין כמעט דרך לנצח אותו, למרות המאמצים הניכרים שהשקיעו גם במשאית הלסבית וגם במשאית של גוגל שפרשה את חסותה על הקהילה הדתית הגאה. הנוכחות של המשאיות במצעד היא כמעט מיתית, נוכחותן מסתירה כמעט כל מסר אחר – גם אם היא לא מסתירה אותו פיזית. המשאית הלסבית, למשל, בחרה באימג' מאוד חזק שחזר על עצמו – טקסט ותמונה – בכל הדפנות של המשאית. ידעתי על קיומה של המשאית, ידעתי איך היא אמורה להראות, חיפשתי אותה ובקושי מצאתי אותה בין חמש (5) משאיות בסך הכל. זה לא שהשלטים לא היו גדולים מספיק, זה שבמכלול הגירויים, הוויזואליים והווקליים, שומדבר לא תפס את תשומת הלב, שומדבר לא גרם לדימוי של המשאית לקבל איזשהו טוויסט.

עשרים אחוז מהמחאה הרדיקלית

הגעתי לפינת בן יהודה וחיפשתי את משמרת המחאה ששוקי הבטיח מצאתי שתי רדיקליות שעמדו באמצע הכביש עם שלט אחד שתי רדיקליות שתפסו צל ומגפון. הודעתי שהגעתי לעבודה. מאוד אירוני שבשעה 13:30 הייתי 20% מהמחאה הרדיקלית. בשלב הזה של היום מצב המחאה נראה די מביך – לא היתה שם אף אחד ואף אחת גם לא ידעה איפה השלטים שהוכנו לילה קודם. אמרתי לעצמי שעם מפלס העצבים הנוכחי שלי ממילא אין לי מקום יותר טוב להיות בו ונשארתי. מסתבר שרדיקלים חופשיים הם עוד פחות דייקניים מסתם לסביות, בסופו של דבר התאספו הא-נשים, אותרו השלטים וכשהגיע הגוש (אולי די עם זה, אין מילה בעברית שמצלצלת פחות אונקולוגית מזה?) הטרנסי שצעד במצעד כולם אכן פנו שמאלה – בלי אישור המשטרה – וצעדו במורד בן יהודה חזרה לגן מאיר דרך הרחובות הקטנים והשקטים, בד"כ.

היו שם כמה מאות אנשים, לא ספרתי, אני בספק אם מישהי ספרה. הנזילות של הארגון של המצעד הזה המשיכה להיות נוכחות לאורך כל הדרך, עד לגן מאיר. להערכתי היו שם 200-300 אישה ואישה. הצדעתי בלב לכל מי שלקח חלק ביצירת האירוע המוזר הזה ואני מצדיעה להם עכשיו בקול. אני מצדיעה להם על כך שהם ידעו מה הם רוצים להשיג וקרעו את התחת בשביל שזה יקרה. אני מצדיעה להם על הקמפיין האפקטיבי שעם רובו אני לא מסכימה אבל מייצג בדיוק את המ שהם,  שלחץ לאנשים הנכונים על הבלוטות הנכונות והביא אותם בסופו של דבר להתייצב במקום ובערך בזמן. אני מצדיעה להם על כך שהמצעד שלהם נראה בדיוק כמו שהם רצו, רק קצת יותר.

ואיך זה קשור אליכם?

עד כאן רדיקלים ועכשיו אליכם ידידי, חברותי ואהובי ליבי, שותפי לדרך בהסכמות ובחילוקי הדעות – חיבוקו של הממסד מנוון. שומדבר לא יכול לבוא במקום ידיעה חד משמעית של מה שאת רוצה להגיד ולהשיג. שומדבר לא יכול לבוא במקום עבודה קשה. הדרך היחידה להשאר ממוקדים ורלוונטיים היא להשאר רעבים. הדרך היחידה לגרום לאנשים, באשר הם, שיהיה להם אכפת ממך זה שיהיה לך אכפת מאחרים, באשר הם. מי שמתכוון לבוא לי עכשיו עם תגובות ה-חבל-שלא-היית-איתנו-יכולת-להשפיע שיחסוך לעצמו את המאמץ – כולנו יודעים שזה שטויות. בשבועיים האחרונים אף אחד לא רצה לשמוע את מה שיש לי להגיד בנושא (וכנראה שגם בחודשיים שלפני כן לא. מן הסתם עכשיו עוד פחות) אז הלכתי עם הלב שלי ועם חולצת בת קול ועם דגל כאמור לעיל. במהלך המצעד עצרו אותי עשרות אנשים שאני לא מכירה, הסתכלו על החולצה והדגל, שאלו וצילמו. זה לא כל כך הרבה אבל זה גם לא מעט. יש הרבה כוח בביחד אבל הביחד גם משטיח מסרים מסויימים ומשתיק אחרים. ביחד זה לא בכל מחיר ובטח שלא בנזיד עדשים.

סוכנת השב"כ ב' עם חולצת בת קול

הומופוביה בדרכי נועם

נכתב כהרצאה לכנס הקווירי "סקס אחר 11" ומועלה כאן בשינויים המינימליים המתחייבים

ערב טוב, שמי בת עמי, אני נשואה לאורית ואמא לשתיים, לסבית במקצועי. כלומר, במקצועי אני ארכיאולוגית אבל אני לסבית מקצועית: חברת הוועדה המנהלת של בת קול, ארגון לסביות דתיות, חברה בוועד המנהל של המניין הגאה ומתנדבת בחושן ושבל. לסבית מקצועית.

הומופוביה בטעם של פעם או פיור הומופוביה

נסים זאב, יולי 2003: "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", אלי ישי, פברואר 2006: "הומואים ולסביות הם אנשים חולים", הרב דוד בצרי, פברואר 2006: "השלג יטהר הומוסקסואלים ממחלתם", שמואל אליהו 2006: "הומואים דתיים -יהודים למען ישו (משחק אסוסיאציות)" הרב איתן זן-בר 2009: "…אנשים אלו מפתים נערים צעירים ליפול ברישתם". עתינאל שנלר 2006: במכתב ליו"ר הכנסת טוען שביקור בני נוער להטב בכנסת יהפוך אותה "לדיקטטורה של סטייה וסדום ולעמורה". מנחם פרומן 2010 (לברכה קורן, לסבית): "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך. תני לי את הכתובת, אני אדבר, ואני אגיד להם 'הורים, בואו תשבו עליה שבעה, תבכו'"

אנחנו כבר כמעט רגילים לשמוע בתקשורת התבטואיות כאלו של רבנים ומנהיגים דתיים המתבטאים באופן מאוד בוטה כנגד אנשים וארגונים להט"ב. נדמה, כאילו מאז ומתמיד השנאה וההומופוביה של הממסד האורתודוכסי הוגשו לקורא/צופה באופן גולמי, פלסטי. הכל על השולחן, שחור על גבי לבן. זה לא תענוג גדול אבל אנחנו כבר מזמן לא מופתעים מהמפגשים הברוטאליים האלו. מערכת החיסון שלנו למדה להתגונן והתגובה שלנו מהירה ויעילה למדי.

אלא שבשנה האחרונה התוודענו לזן חדש של הומופוביה מצד רבנים ומנהיגים דתיים – בחרתי לקרוא לה הומופוביה בדרכי נועם. מדובר ברבנים ומנהיגים שנחשבים מתונים יותר, בדרך כלל מתוך הציונות הדתית (שלא לומר אשכנזית), שנמנעים מרטוריקה מתלהמת – הם לא שונאים ולא נגעלים ולא מדברים על תועבה, מחלה או נטיות הפוכות, חלקם מציגים את עצמם כידידים כמי שנמצאים 'בצד שלכם'. אבל האמת היא שהם לא ניצלו מהומופוביה (כפי שהם עצמם וודאי בטוחים), הם פשוט העבירו אותה לערוצים פחות גלויים. כמובן שאני מברכת על המעבר מהטקסט לסאב-טקסט ועל המאמץ הניכר בבחירת המילים, נימוס הוא מאבני היסוד של חברה מתוקנת. אולם חובתנו, יותר מבעבר, להתריע ולחשוף את ההומופוביה גם כשהיא באה מצידם של האנשים היחידים בחברה שלנו שמוכנים לעמוד לצידנו.

מכתב הרבנים האמריקאי: Too Good To be true, or too true to be good?

הדוגמה הבולטת ביותר לשלב האבולוציוני הזה היא הטקסט שזכה לכינוי "מכתב הרבנים האמריקאי" שחתומים עליו רבנים, רבניות, רבּוֹת ושאר מנהיגות בינהם לא מעט ישראלים. המסמך הזה (שנכתב באנגלית וצורף אליו תרגום רשמי לעברית) קורא לציבור להתנהג בצורה תרבותית כלפי הומואים ולסביות ולקבל אותם בחברה. וכך הם כותבים בפיסקה הראשונה (מתוך התרגום הרשמי): "כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים…להביך, להטריד או להשפיל מישהו בגלל נטייתו ההומוסקסואלית, או מפני שיש לו משיכה לבני מינו, מהווה איסור חמור בתורתנו, והפרה של הערכים המקודשים ביותר ביהדות". יש שני ערכים יהודיים שמחייבים התנהגות מכובדת לזולת – ערך השיוויון שבא לידי ביטוי במדרש "ואהבת לרעך כמוך" ונגזר מבריאתו של האדם בצלם אלוהים. הערך השני הוא ה'חסד' שמביא איתו היררכיה מובנית וציפיה ממי שנמצא בעמדה גבוה יותר לחמול על מי שלא שפר עליו גורלו כמו למשל אלמנה, יתום וגר.

על פניו, הפסקה הראשונה במכתב מכריזה על הומואים ולסביות כשווים בפני האל ונראה שאם אחרי זה אני עוד מוצאת על מה להתלונן אז אני באמת לסבית מקצועית. אז כן, אני לסבית ממורמרת, כי אחרי הפסקה הראשונה, המהממת והרדיקלית, המסמך הזה עושה ככל אשר לאל ידו לעקר אותה מכל משמעות. וכך נכתב בפסקה השלישית: "ההלכה רואה בנישואין בין איש ואשה את המודל האידיאלי, ואת הביטוי הלגיטימי היחידי של יחסי מין". ובכן, בעוד החלק החלק הראשון של המשפט הוא תאור עובדתי של המציאות ההלכתית והמחשבה האורתודוכסית, החלק השני הוא, במקרה הטוב, עלבון לאינטליגנציה. הרי, יש כל כך הרבה סוגים של יחסי מין שהם לגיטימים בעיני ההלכה ולא מעורבים בהם איש ואישה הנשואים זה לזה – למעשה, כמעט כל מה שגבר יכול להעלות על דעתו.

שיהיה ברור, המשפט הזה הוא הצהרה זאת לא הלכה בשום צורה. נדמה לי שאפשר להקדיש כנס 'סקס אחר' שלם רק למשפט הזה. המשפט הזה ראוי לכנס משלו בגלל שהוא מציף את הצורך של הממסד הדתי למשטר את כולם באמצעות הגבלת הסקס לנישואים בלבד. מכיוון שההלכה ממשטרת כבר את הנשים המשפט הזה מציף את הצורך של הממסד למשטר גם את הגברים. כולל הגברים הסטרייטים. לצערו של הממסד, ההלכה לא נותנת לו את זה אבל ההומופוביה של הממסד מאפשרת לו לשחרר את ההצהרה הזו וההומופוביה של הקהילות פוטרת את הממסד מחובת ההוכחה. בקיצור, זה הבל – ורק הרגש המוכר למדע בשם שני-גברים-מתנשקים-?-איכס-! רק הרגש הזה יכול לגרום לאדם סביר להעלות על הכתב משפט כזה. רק הומופוביה יכולה לאפשר למשפט כזה לשרוד עשרות עורכים, עריכות, שכתובים והגהות. רק הומופוביה יכולה להפוך אנשים משכילים ובקיאים בדיסציפלינה שלהם, קרי רבנים, לעיוורים לכשל כזה.

סובלנות: האם הסובלנות נגמרת בגן מאיר?

לפני שלושה שבועות ארגנה בת קול בשיתוף חברותא, קולך ונאמני תורה ועבודה ערב שעוסק בסובלנות בחברה הדתית, במהלכו התקיימה שיחה בין הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת לעיתונאית אפרת שפירא רוזנברג. במהלך הערב פירון סיפר כאנקדוטה שבאותו היום הוא אמר לחבר שלו (כשברור לכל השומעים שמדובר ברב יובל שרלו) שלמזל שלו בחיים קוראים בני לאו, "כל פעם שהרב בני לאו כותב משהו אתה צריך לשלוח לו פרחים". שרלו, פירון ולאו נחשבים כיום לנבחרת העתודה של רבני הציונות הדתית – שלושה רבנים צעירים יחסית, שיש להם קהל תלמידים מסויים שמובילים קו ליברלי בציונות הדתית. שרלו שהיה עד לפני כשנה וחצי הדובר הכי "קולני" של האסכולה הזו ובין השאר התראיין בנושא של הומואים ולסביות כמעט בכל פעם שביקשו ממנו, חטף בסופו של דבר באבי-אביו מהציבור וזכה לתואר הגנאי "נאו-רפורמי". מאז הוא הוריד פרופיל באופן דרמטי, הוא מסרב להתראיין בנושא ההומו-לסבי ואף הודיע שהוא מסיר את תמיכתו מארגון חברותא – בו תמך בעבר באופן גלוי.

התפיסה ששלושת אלו חולקים אומרת שאדם נברא בצלם, שזכויות אדם, שיוויון זכויות ודמוקרטיה הם לא רק ערכים מערביים וליברליים אלא ערכים יהודיים ושאם לא נזכור את זה יקרה משהו רע ליהדות שלנו. שרלו, כאמור, הסיר את תמיכתו מארגון חברותא בלי לספק לכך הסבר, והוא נמנע בשנה האחרונה מלהתבטא בנושא הלהטבי. האחרים, שעד אז נתנו לו לעמוד לבד בפרונט ולהוציא עבורם את הערמונית מהאש מוצאים את עצמם, כעת, נדרשים לשאת בנטל. ביום העיון שנערך לפני שלושה שבועות אמר פירון: "לא מעניין אותי מה הנטיה המינית של אדם. אני חי בתודעה חברתית של אדם באשר הוא האדם. אני חי בתוך תודעה של נאמנות להלכה ובתוך זה יש הרבה דברים שקשה לי איתם, מוסרית. ויש רובד שלישי וזה הפער בין ההתייחסות לתנועה לבין אנשים פרטיים. וגם פה יש עניין, יש את האדם הפרטי שיכול להיות הומו או לסבי ואין לי שום עניין איתו ויש צעדה, לצורך הדוגמא, שזה מקפיץ לי את הפיוזים, שזה מייצר אצלי המון התנגדויות." – ההתנגדות להתארגנות להטבית ולמצעד גאווה, הם מפלטו הידוע של ההומופוב המודחק באשר הוא.

סבלנות: האם הדרישה לסבלנות נגמרת אי פעם?

באירוע שארגנו חברותא ובית הלל לפני שלושה חודשים וכותרתו היתה "את שאהבה נפשי – קונפליקט הומואים ולסביות בעולם הדתי" התארח הרב בני לאו. עד לשנה האחרונה נמנע לאו מלהתבטא בתקשורת בעניין הלהטבי למרות שדעתו היתה פחות או יותר ידועה. כיום, גם כשהוא מדבר הוא משתדל מאוד שלא להגיד שומדבר בעל משמעות. בחלקו הראשון של הערב הוקרן הסרט "ואהבת" של הבמאי חיים אלבוים. לאו שדיבר מיד כשהסרט הסתיים אמר שלא היה צריך לקרוא לסרט "ואהבת" אלא "וישם לך שלום" – פסוק מתוך ברכת הכהנים שהוא גם המשפט שאיתו מסתיים הסרט. הרב בני לאו הוא אדם אינטליגנטי ומשכיל ואין לי ספק שהוא שולט בשפה הקולנועית, לפחות ברמת הצופה, לכן קשה לי מאוד לפרגן לו ולהגיד שהוא פשוט לא הבין כלום. "ואהבת את ה' אלוהיך" – הבמאי יוצר אסוציאציה בין אהבה לאל ובין אהבה רומנטית לגבר ונראה שלאו קצת מתקשה לשאת אותה. בחלקו השני של הערב התקיים רב שיח אולם לאו לא נטל בו חלק, הוא בא לאירוע רק כדי 'לברך' ולהגיד 'דבר תורה'. המסר העיקרי שלו היה שהומואים ולסביות צריכים להיות יותר סבלניים כלפי בני משפחותיהם (הבלתי מקבלים).

אני יודעת, כולכן כבר קבלתן והענקתן את העצה הזו לפחות פעם בחיים, אבל זה אחרת כשזה בא מבעלת ניסיון. כשמסר כזה מגיע מאדם שמקבל עשרות פניות של הומואים, לסביות והוריהם המשמעות שלו היא אחת, אני צריך עוד זמן. כשמסר כזה מגיע מאדם שמעיד על עצמו שהוא בעסק כבר 15 שנים המשמעות של זה היא אחת, הזמן הזה לעולם לא יגיע. אבל הוא לא רק אומר שהומואים ולסביות צריכים להתאזר בסבלנות אלא גם שזו חובתם. לשיטתו, מרגע שאדם יוצא מהארון הוא משנה באופן יסודי את יחסי הכוחות בינו לבין שאר העולם, עכשיו ההומו-לסבית היא החזקה והחברים ומשפחה ובמיוחד ההורים, הם החלשים. וכחזק, מן הראוי שתתאזר בסבלנות וגם תבין ותכיל את הקושי והמצוקה של ההורים שלך, שלא לומר, תחמול עליהם. אני לא צוחקת עליכם, מול אולם מלא, הורה ומחנך בישראל הופך את היוצרות ומחליף את תפקידי הורה/ילד. הוא קורא להומו שאך זה בקע מהארון לסלוח להוריו שאינם מקבלים אותו, להכיל את המצוקה שלהם, את האכזבה שלהם ממנו, את הבושה שלהם בו. להכיל ולהתאזר בסבלנות. וכדי להדגים כמה לסביות יכולות להיות לפעמים קוץ בתחת (הפרשנות שלי בנ"פ) הוא מספר את הסיפור הבא: מדובר בלסבית שהוא מכיר כבר כמה שנים, גם אותה וגם את משפחתה והוא כל כך מכיר ומעורה במצבה המשפחתי שהוא יודע מי במשפחה מקבל אותה ומי לא. אתם מבינים, יש במשפחה אנשים שמקבלים אותה אבל זה לא מספיק לה, עכשיו "לבת-זוג שלה נולד תינוק" (לאו לא נותן שום רמז שהוא מבין שזה ילד משותף). ועכשיו היא דורשת מההורים שלה שיכירו בילד הזה (שמבחינתו הוא של בת הזוג ולא שלה) כנכד שלהם.

לא דברנו עוד על המרה

עוד זה מדבר וזה בא – אני עדיין בכנס "את שאהבה נפשי", באותו מפגש השתתף גם הרב ארלה הראל – מה שאני הולכת להגיד עכשיו לא בא כדי להשפיל או לרומם רק לסבר את האוזן לקהל החילוני שלא מכיר את הנפשות הפעלות, הראל לא בליגה של שרלו, פירון ולאו מבחינת "חשיבותו" ורמת ההשפעה שלו על הציבור הציוני דתי. הראל פתח במעיין התנצלות על כך שהוא ידבר רק על הומואים כי זה מה שהוא מכיר, "אני לא מתעסק עם נשים, רק עם אשתי" (גם אני, אגב, מתעסקת רק עם אשתי). הראל מעיד על עצמו שהוא "מת על הומואים" (גם אני, אגב, מתה על הומואים). הוא מצהיר שהוא מאמין להם כשהם מספרים מה הם מרגישים ומקבל אותם כמו שהם. כשואלים אותו מה דעתו על טיפולי המרה הוא מקדים ומזכיר שהוא רב ולא פסיכולוג. העובדה הזו, כפי הנראה, מאפשרת לו לבצע שני פעלולים לוגיים. הראשון, להגיד שהוא לא אוהב לקרוא לזה "המרה", הוא מעדיף "הסבה" שכן, כפי שכבר אמרתי, לסביות זה מקצוע ויש להסב אותו מן העולם. הפעלול השני הוא כבר פחות מקורי, הוא זה שמייחס לפסיכולוגיה אג'נדה כשהיא טוענת שאין דרך לשנות את הזהות המינית של אדם בוגר אך מייחס לה סגולות ריפוי כשהיא טוענת שהיא יכולה לעשות כן תמורת ח"י זוזים. רק בשביל הפרוטוקול, אני לא חושדת בו שהוא רואה משהו מהח"י זוזים האלו באופן אישי, לפחות לא ישירות.

ואם בענייני טיפולי המרה עסקינן – השנים והמציאות ריככו אפילו את הרטוריקה הפורמלית של עצת נפש. הביטו בלוגו האורגני החדש שלהם ובעיצוב האתר. הם מאוד משתדלים שדובריהם הרשמיים לא ידברו על מאה אחוזי הצלחה או על נישואים מבלי ליידע את בת הזוג והם חוששים מפרסומים שליליים. לפני שבועיים אף טרחו לכתוב מאמר לאתר "סרוגים" בתגובה למאמר שלנו על פסח שני – מאמר שעוסק בסובלנות ולא בעצת נפש בשום צורה. וכך הם מציגים את עצמם במאמר התגובה: "אנו, ב"עצת נפש", נחשפים מידי יום לאותם המתמודדים אשר נבחרו לשאת בשליחות ובהתמודדות מיוחדת, בני נוער ומבוגרים המתמודדים עם התמכרות למין ולאינטרנט, המנסים להשתקם לאחר שחוו תקיפה מינית, או המתמודדים עם הכמיהה הגברית או הנשית שבקרבם." מסיבות השמורות איתם הם לא אומרים שוב את השם המפורש, הומו. אחד המחירים של ריכוך הרטוריקה הזה הוא שאדם כמו הרב יובל שרלו מאמין להם (שו"ת באתר כיפה): "כיום "עצת נפש" עברה שינוי גדול, והיא יותר ענוותנית ועגולה, ומציאה את עצמה כאופציה, וקוראת לנסות בראש ובראשונה את הדרך שלה, כדי שלא להפוך את ההומוסקסואליות ללגיטימית, וכדי שלא להיכנע לה באופן ראשוני. אני חושב שעמדה זו נכונה, נאורה וחשובה, והיא כיום לא מלווה במצג שווא ביחס לוודאות ההמרה, ביחס לאושר שהיא בהכרח תביא, וביחס לבלעדיות של "עצת נפש".

למרבה המזל, הרב אבינר העומד בראש הארגון הזה, הוא איש שלא מצליח לעמוד בפני היצר והוא ממשיך לקלקל את המסרים הנאורים והאורגנים של עצת נפש. כמו בסרטון הזה, שמוצג בערוץ אורות שבתוך וואינט יהדות. שלמה אבינר נחשב כיום לאחד מהמנהיגים המרכזיים והחשובים בציונות הדתית. הוא הבכיר מבין כל אלו שמוזכרים בהרצאה הזו הרבנים האחרים שמתראיינים בסרט הם מהליגה של ארלה הראל. אבל נחזור לסרטון, אורכו 2:22 דק' והוא נקרא "מושגי יסוד ביהדות – הומוסקסואליות". אם המשפט ההוא ממכתב הרבנים שווה כנס שלם, הסרטון הזה יכול להיות מושב מכובד באותו הכנס. הכותרת האבסורדית הזו, כפי הנראה, מנסה להציג את הסרט כאוטוריטה, כערך אנציקלופדי בשעה שהוא בסך הכל מציג אוסף של נקודות מבט בלתי מנומקות. בפורום הזה בוודאי שאין צורך להכביר מלים על כך שהומוסקסואליות איננה מונח ביהדות וזו גם הזדמנות טובה להזכיר שיש עוד כמה זרמים ביהדות מלבד האורתודכסיה (הזרם שאליו משתייך הערוץ והזרם היחיד שקיים מבחינת וואינט יהדות). הסרטון כולו מלווה בפס קול של מרפאה אלטרנטיבית, משהו מרגיע כזה של לידה במים. גם הדימויים הויזואליים הם פסטורליים, ניו-אייג'יים – קיטשיים על גבול הסוכרזית והראיונות עם הרבנים נערכים או בתוך בתי המדרש או בנוף של בית ספר שדה עם שמים תכולים ועצים ירוקים.

על הרקע המרדים הזה נאמרים משפטים כמו – הרב חגי לונדין: "הומוסקסואליות וכל מה שמכונה סטיות מניות יש איתם בעיה גדולה". הרב אורי שרקי: "הומוסקסואליות היא ביטול האהבה". ד"ר סיני ישראלי: "אדם צריך להתגבר על היצר… ואם הוא לא יכול, לפחות לא לרוץ עם זה בראש חוצות", הרב אלישע וישליצקי: "לא להפוך את זה, בוודאי לא למצעדי גאווה. שזה בעצם גילוי הפרצוף של כל התכונה הזו", הרב שלמה אבינר: "הם היו רוצים אישה, הם היו רוצים ילדים. אפשר לעזור להם להחלץ מזה. מאה אחוז". הדבר הנורא בסרט הזה, מבחינתי, הוא האפקטיביות שלו – אין לסבית או הומו דתיים (כולל דתיים לשעבר) שהצפיה בסרטון הזה לא עוררה בהם פלצות. שאר העולם – חילוניים באשר הם וסטרייטים דתיים נותרים אדישים כחמסין. הסרטון הזה, למעשה, לוקח מההומו את צלם האלוהים שבו, את האנושיות כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הדתי. והוא עושה את זה באופן שאלי ישי וניסים זאב וכל ה"פיור הומופביה" שלהם יכולים רק לחלום עליו. ואחרי כל זה תגובתם של הסטרייטים והלהטבים החילוניים היא, נו ומה ציפית שהם יגידו?

מה את רוצה מהם, בעצם?

מצויין, טוב ששאלתם. באופן אירוני במהלך כתיבת ההרצאה הזו גדלה הערכתי לשלישיה הרעיונית פירון-שרלו-לאו ולא רק בהשוואה להתבטאויות ולמעשים של הרבנים האחרים. במסגרת תחקירי גוגל הקטנים שלי נתקלתי בטוקבקיסטים שלהם והתפלצתי – מעודי לא נתקלתי בכזאת טינופת וזה כולל את הטוקבקיסטים האישיים שלנו, הלהטבים הדתיים שמדי פעם מפרסמים כתבות ופוסטים, אפילו אנחנו מעולם לא בוססנו בכזאת מדמנה. אז מה אני רוצה מהם? מהמנהיגים היחידים באורתודוכסיה שמנסים לברוא יהדות ליברלית, שמתעמתים עם המחוייבות שלהם להלכה מחד והמחוייבות שלהם למוסריות מאידך. היחידים, שכמו שכבר אמרתי, עומדים לצידנו.

בפרק מהסדרה "וואקום" שיצרה גל גבאי ועוסק בהומואים ולסביות בשלושת הדתות המונותאיסטיות אומר לאו: "למה הם שואלים, מה הם רוצים, פתק מרב? אז לא, הם לא יקבלו, לעולם הם לא יקבלו!" אין לי שום בעיה עם זה, אני הראשונה לטעון שכל אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו ולא להתחבא מאחורי הגב של הרבנים. אבל האנשים האלו בחרו לעסוק בחינוך, כשבאים אליהם תלמידים להתייעץ איתם או בשעה שהם קוראים טקסטים כאלו ואחרים שהרבנים האלו חתומים עליהם הם קולטים את ההומופוביה. גם אם הם לא יודעים לאיית הומופוביה הם קולטים את הרתיעה וההסתייגות, וללא ספק הם קולטים את הדרך ללא מוצא שמייצר השיח הנוכחי. וזה מה שאני מצפה מהם, להחלץ מהלבירינט הזה ולהפסיק להאכיל את המינוטאור בנפשות של נערות ונערים.

אם הם אכן חושבים שאדם הוא אדם מאחר שנברא בצלם שיגידו את זה וישימו נקודה בסוף המשפט. לא הסתייגויות. הרי מאיפה הגיע מכתב הרבנים הזה, מפניות של קהילות שמסתייגות מלתת תפקיד דתי או ציבורי כמו שליח ציבור ללסביות והומואים. אם הנטיה המינית באמת חסרת משמעות בעיני הרבנים הם צריכים להודיע לכל הנשמות הטובות שהנטיה המינית של מאן-דהו לא מעניקה להם זכות להכניס את האף שלהם לזוגיות שלו, לחדר המיטות שלו, להורות שלו ובכלל לרמת המחוייבות שלו לשמירת ההלכה. כך אמורה, מבחינתי, להשמע השיחה הזאת בין הרב לקהילתו:

אבל הוא הומו – לא עניינך

אבל היא מחוץ לארון – לא עניינך

אבל יש לו בן זוג – לא עניינכם

אבל יש להן ילדים – לא עניינינו.

הוא רוצה להיות חזן? – כן

הוא יודע להתחזן? – כן

אז מה השאלה?

גם הציבור רוצה פתק מהרב, גם הציבור רוצה להרגיש טוב עם עצמו, גם הציבור רוצה רשת ביטחון. שיבוא לאו וישאל את הציבור למה הוא שואל, שיבוא לאו ויגיד לציבור שהוא לעולם לא יקבל פתק מהרב שמותר לקהילה להיות גועלית ללהטבים שלה.

ומה אני מצפה מהם שגידו להומואים והלסביות שפונים אליהם לאלו שמבקשים מהם שיתירו להם? אני לא מצפה מהרב בני לאו שיתיר להם משכב זכר. זה נכון שההלכה תמיד מטילה סייגים כדי להרחיק את האדם מעבירות אבל הסייגים האלו תמיד מונחים על גבי ציר שבקצהו האחד המעשה האסור ובקצהו השני מעשה מותר. מטרת הסייגים היא בעצם "להאריך" את הציר, להגדיל את המרחק בין האסור למותר. באופן אירוני, דווקא האנשים, רבנים ומנהיגים, שקוראים לקהילות שלהם להתייחס בכבוד לאדם ההומו-לסבי מסרבים להגיד/להכריז/לפסוק שיש בכלל משהו שמותר – מגע כלשהו, מיניות כלשהי, זוגיות כלשהי, הורות כלשהי. אבל אם יש איסור ואם יש סייגים חייב להיות גם משהו שמותר – וכאן מונחת הציפיה היחידה שלי מהרבנים. אני לא רוצה שיתירו את מה שאסור אלא שיגידו כבר מה מותר, אבל זה בלתי אפשרי כל עוד הם הומופובים.

הגיג והזמנה (של הרגע האחרון, כמובן)

בתקופה האחרונה אשת ראש הממשלה נהייתה סוג של אישו. אשת ראש הממשלה הנוכחית, הגברת נתניהו הראשונה, חייבים להודות, היא מגנט, שלא לומר מחולל אנטגוניזם רב עצמה. אבל אף עיתונאי ואפילו לא בלוגר לא יודה שהוא נכנס באמ-אמא שלה רק בגלל שהוא לא יכול לסבול אותה. אז חייבים להסביר שאם היא מנהלת את החיים של בעלה היא בעצם מנהלת את המדינה וזה מה שמצדיק את זה שנכנסים באמ-אמא שלה. נזכרתי בזה השבת כשקראתי את המאמר הזה במוסף הארץ. הזמן, 1967 ערב פרוץ מלחמת ששת הימים; ההקשר, אשכול מצרף לממשלתו את רפ"י וגח"ל ומוותר על תפקיד שר הביטחון לטובת משה דיין. דגמתי לכם שלוש פיסקאות שהן הכי אוף טופיק מתוך המאמר, הדגשתי כדי לחסוך לכם זמן:

"אחרי הפגישה עם אנשי גח"ל, נועד אשכול עם אישים שונים, מבלי שיחשוף את החלטתו, שאותה קיבל עם עצמו, עם ההיסטוריה – ועם אשתו. בסביבת שלוש בצהריים, בהיותה ברכבה, נתבקשה מרים אשכול באמצעות המוטורולה, להגיע בדחיפות ללשכת בעלה בקריה בתל אביב. היא מעט נבהלה, כי חששה לבריאותו – רק היא ידעה את עוצמת המתח שבו נמצא מאז קריאת התיגר המצרית – והורתה לנהג לגמוא במהירות, אפילו שוברת חוק, את הדרך מירושלים.

"נכנסתי פנימה. הוא אמר לי כי הוא מחפש את דיין", היא נזכרת. "אל תדאג, אמרתי, אשיג לך אותו. ידעתי היכן הוא, כי בת זוגו, רחל (כורם, רעייתו לעתיד), עמדה איתי בקשר קבוע ודיווחה לי, למקרה שראש הממשלה ירצה אותו, כי הוא בביתה. הקשר נוצר. בעוד דיין עשה את דרכו מביתה (ברחוב הלסינקי בתל אביב) למשרדו של ראש הממשלה, אמר לי בעלי כי החליט למסור לדיין את תיק הביטחון"."

עכשיו, לבד בחדר, הם בעל ואשה. "את לא כועסת?" שאל אשכול. "לא", השיבה מרים, "אבל איך תסתדרו?" שאלה זו לא עלתה בחלל ריק. כי "אשכול לא רצה את דיין. הוא ידע למה". האווירה היתה קודרת. "אף אחד לא היה סביבו", היא מתארת מצב שנחרת בזיכרונה לעולם. ובכל זאת, חזרה והקשתה, "איך תסתדר איתו?" "אל תדאגי", הבטיח, "אני אסתדר איתו".

מחר אני נושאת הרצאה בכנס "סקס אחר", כותרתה: "הומופובביה בדרכי נועם". אני נרגשת ככלה בחופתה אבל בשונה מכלה לא כל כך הקפדתי לשלוח הזמנות. בכל זאת, ולו בשביל ההיסטוריה: מחר 18:00, אוניברסיטת ת"א, בניין טרובוביץ (משפטים), אולם כס המשפט. אני.

Sex Acher 11 pdf