מצעד הגאווה, כי ביחד נהיה לרוב

אנחנו בעיצומו של חודש הגאווה – זמן טוב לדבר על הומופוביה. לא על זו הבוטה, הברורה, הצעקנית המסומנת בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – על אף האלימות שבה היא מתפרצת, כשהיא מתפרצת, היא פחות גרוע ממה שנדמה. הודות לטבעם האנושי של מרבית בני התמותה, רובנו לא נתקל סוג הזה של ההומופוביה בחיינו הבוגרים אשר מחוץ לארון. רוב האנשים לא מוכנים להגיד לך בפרצוף מה הם באמת חושבים עליך, ויותר מזה – רוב האנשים כבר לא חושבים עליך דברים עד כדי כך רעים ברגע שהם פוגשים אותך ומכירים אותך, ולו מעט (וכן, אני מודעת לשערוריית הריאלטי האחרונה).

בניגוד לעוד סברה מקובלת, ההומופוביה לא נעלמת ברגע המרגש הזה שבו ההומופוב הקלאסי מכיר הומו או לסבית בשר ודם ומבין שפניהם לשלום. זה השלב שבו ההומופוביה הקלאסית הופכת לסירוב לתת ללהט"ביות לעבור נורמליזציה בתודעה שלך, הומופוביה שהיא מתרס. המציאות הראתה לך שלהט"ביוּת היא מוּלדת, או למצער בלתי הפיכה, שהיא איננה בת חלוף – אבל מה שהשתנה אלו ידיעותך אודות הלהט"ביוּת ולא הרגשתך לגביה. במצב הזה אתה תיסוג מקו ההגנה הראשון (אין כזה דבר, זה גועל נפש, זו סטיה, איכס) לקו ההגנה השני, אתה תסתכל על האוחצ'ה המוחצנת ותגיד לעצמך בשקט (או בקול נמוך לאישה או לאיש היושב לידך): "לא אכפת לי שהוא הומו אבל למה הוא צריך לדבר ככה?", אתה תסתכל  על הבוצ' המהממת, תגלגל עיניים ותסנן: "לא אכפת לי שהיא לסבית אבל למה היא צריכה להתלבש ככה?".

המתרס של הנורמטיביות הוא גבוה ומוצק יותר מזה של ה'טבעיות' – מרגע שיצאת מהארון את קיימת ואי אפשר יותר להגיד שאין דבר כזה, לסבית. את יכולה לשתף אנשים בחוויות שלך ומעבר לאמפטיה (החשובה כשלעצמה) הם יעברו אתך את חוויית הגילוי של משהו שתמיד היה שם ורק לקח המון זמן לחשוף אותו. אבל להתחיל לחשוף את שורשי הנורמטיביות, לערער על מוסכמות מגדריות זו כבר עבודה הרבה יותר קשה. ובאותו הזמן שההומופוב דרג ב' מתבצר בעמדותיו אלו הוא כבר מקים את המתרס הבא – לא מפריע לי שהם הומואים, אבל למה הם צריכים לנפנף בזה, במה יש להתגאות? אם הם רוצים להיות כמו כולם למה הם מקימים קהילה, למה הם עושים מצעדים, בשביל מה הם מניפים דגלים?

מדובר בטענות שכמעט קל מדי ומשעמם מדי לסתור – הגאווה איננה על כך שנולדנו לסביות, הומואים, טרנסים או ביסקסואלים אלא על כך שחדלנו להתבייש בזה, חדלנו להתבייש במי שאנחנו. חדלנו לפחד מלהיות שונים, לחשוש ממה שיגידו. אנחנו לא באמת מנפנפים בשונות שלנו – זו רק העובדה שחדלנו להתבייש בה שנראית לזולת כל כך מתריסה, גם איננו רוצים להיות כמו כולם. לא יהיה מופרז לצפות מן הזולת להבין שאינך רוצה להיות זהה לו גם אם את דורשת שוויון זכויות, שהעולם מלא בקהילות של סטרייטים גם אם אף אחד לא מתייחס אליהן ככאלו וזה לא פחות מלגיטימי להקים גם קהילות שהדבק המלכד אותן הוא הרצף הלהט"בי.

וכמו שהדרך למוסס את ההומופוביה הקלאסית היא פשוט להיות – כך הדרך למוסס את ביטוייה המשניים של ההומופוביה היא להמשיך להיות. להמשיך להיות אוחצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך בוצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך להיות גאים במי שהפכנו להיות, להמשיך להניף דגלים, להקהיל קהילות, להקים משפחות ולהמשיך לצעוד במצעדי הגאווה. ההומופובים יגידו שאנחנו עושים דווקא, שאנחנו גורמים לעצמנו נזק מפני שאנחנו יוצרים אנטגוניזם, שננוח קצת. שנלך הביתה ונחכה בסבלנות והכל יסתדר.

שוב מדובר בטיעונים שקל מדי ומשעמם מדי לסתור. שום דבר טוב לא קרה ושום דבר לא הסתדר במשך עשרות ומאות שנים כשאנשים להט"בים ישבו בשקט בבית, לא הניפו דגלים לא התקהלו ולא צעדו במצעדים. המתאם בין הפעולות האלו לבין השיפור הבלתי נתפס במצבם של הלהט"בים בכל אספקט של החיים (החוקי, הכלכלי, במעמד האישי, ביחס של המשפחה, החברה והמדינה) אמור להיות ברור לכל בר דעת שאיננו הומופוב מתגונן.

מצעד הגאווה שינה את החיים שלי. לא רק המצעד הראשון שהשתתפתי בו, לא רק השני, כולם. כל אחד מהם שינה משהו. בשנתיים האחרונות השתתפתי בהמון מצעדי גאווה, לא רק באלו הרשמיים (מבין אלו צעדתי רק בתל-אביב וירושלים למרות שהלב שלי היה בכל עיר שבה התקיים מצעד) – לכל הפגנה שהלכתי אליה לקחתי איתי דגל גאווה וכך הפכתי כל הפגנה כזאת למצעד גאווה. לא רק בגלל שהפגנתי בדיוק על אותם בדברים שבגללם מתקיים המצעד אלא גם כי הדגל הוא מגנט, תמיד התחלתי כשאני צועדת לבד ותמיד הצטרפו אלי הומואיות חתיכות וצעדנו ביחד. בדרך פגשנו אנשים שרק באו להגיד תודה על זה שאני מניפה את הדגל ואחרים שבאו לצעוק עלי למה אני מערבת את 'זה' במחאה של כולם.

לא תמיד אני גיבורה גדולה, למעשה אני בכלל לא. אפילו בתל אביב זה לא תמיד נעים ללכת ברחוב עם הדגל, תמיד יהיה מישהו שיגיד את דעתו ויעשה את זה בצורה אגרסיבית – ואני, כאמור, לא גיבורה גדולה. אני גיבורה עוד יותר קטנה כשאני חוזרת עם הדגל לאוטו שלי בסוף המצעד בירושלים, אבל אני עושה את זה. הידיעה שלא נתתי לאלימות ולפחד לשתק אותי תמיד נוסכת כוח ושמחה. הצעדה עצמה, גם אם את הולכת עם החברות והחברים שלך וגם אם את הולכת לבד בתוך ההמון נוסכת גם היא כוחות ושמחה לא מצויים. הידיעה שלא נכנעת להומופוביה ולא למזג האוויר (בהנחה ששתית מספיק מים, חבשת כובע ומרחת את עצמך בקרם הגנה כל שעה עגולה), שכל פעולה כזאת גורמת לך לזקוף עוד קצת את גבך ושככל שגבך זקוף יותר כך שח גווה של ההומופוביה היא מרוממת נפש ממש. זו שמחה שהיא ההיפך המוחלט מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת משמחה לאיד.

לא חייבים לבוא לצעוד איתי, איתנו, עם בת קול ועם הקהילה הדתית הגאה – למרות שאתן הכי מוזמנות בעולם. אפשר פשוט לבוא ולהתרשם משבעים הפנים של הקהילה וסתם להיות גאים. נכון, יהיו שם משאיות של המועדונים ועליהן ירקדו בחורים (וגם קצת בחורות) מעורטלים באופן שמחריד רבניות ורופאות עור אבל יהיו שם גם כל המתנדבים של חוש"ן לבושים בוורד ועונדים בגאווה את ליבם הפתוח, יהיה שם הבלוק הטרנסי עם דגליו הירוקים וההטרוגניות האינסופית שלו. יהיו שם צעירות וצעירים שגרים בחורים נדחים שלא שמעתן עליהם בחיים שלכם שלא סיפרו להורים ובאו למצעד כדי ללכת בפעם הראשונה בחיים שלהם ברחוב כלהט"בים שלא מתביישים במי שהם. יהיו שם ההורים של תהל"ה, האנשים הכי מרגשים בעולם עם שלטים של "הבן שלי הומו, אז מה?" ו"אנחנו גאים בילדים שלנו". יהיו שם החבר'ה של איגי ואנשים מהאגודה, מ-יש עם מי לדבר, משישה צבעים ומהמרכז הגאה ובעיקר יהיו שם עשרות אלפי לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים שפשוט יהיו.

אז בואי, כי מצעד הגאווה משנה את החיים שלנו.