משפחה בריבוע

אני חושבת שפעילים להט"בים יכולים לסמן לעצמם איקס גדול על החגורה וללכת לישון בלילות עם חיוך רחב, עוד מערכה קטנה הסתיימה בניצחון קטן – הומופובים גאים נסוגים מעט ונערכים על קווי הגנה חדשים. מסתבר שיש כזה דבר הומואים ולסביות וזה בסדר שהם נושמים ושוזפים את קלונם באור השמש שמחוץ לארון, זה בסדר שיש להם נוכחות ציבורית, שהם דורשים זכויות אזרח וכל מני דברים כאלו ושכבר לא ממש מעניין להתווכח איתם על מצעדי הגאווה. קחו את תל-אביב, קחו את ירושלים רק תורידו את הידיים שלכם מהמשפחה, סוטים.

שמענו את זה השבוע מהדמגוג האלים משה פייגלין, להלן ח"כ, שבחר לסגור את השבוע הראשון להשבעתו במפגש מרגש עם נציגי ארגוני הקהילה בבית האגודה (סוקר בהרחבה פה ושם בארץ ישראל). בפתח דבריו הסביר שהוא ליברל ושאין דבר בעולם שחשוב בעיניו יותר מזכויות אדם ובכלל זה זכויותיהם של הומואים ולסביות (עדיין היה צורך להסביר לו במהלך המפגש מה זה טרנסג'נדרים) ואפילו, אני מקווה שאתם יושבים במקום בטוח ומרופד, זכויותיהם של ערבים. אבל בכדי להסיר דאגה מלבנו האקטיביסטי שלא נחשוש שגר כבר זאב עם פייגלין ואין לנו יותר עם מי ועל מה לריב מיהר פייגלין להבהיר: אל תגעו לי במשפחה.

כי משפחה זה רק המשפחה הקלאסית (מספיק, אגב, להגיד "המשפחה הקלאסית" בכדי שכולם יבינו שמדובר באבא-אמא-ילדים אין צורך להרחיב באם מדובר ביוון הקלאסית, רומא הקלאסית או ממלכת דוד ושלמה הקלאסית – כולן תקופות קלאסיות שידועות במבנה המשפחה המונוגמי הקלאסי שלהן) שהיא אבן היסוד של כל חברה קלאסית. בסך הכל הלב יוצא אל משה פייגלין, יהודי כל כך רזה החרד לגורלו של עם ישראל ונאחז בקרנות המזבח של המשפחה המערבית המודרנית כשמערביוּת ומודרניוּת הם הערכים הבזויים בעיניו ביותר. משה פייגלין מנהל קרב מאסף על המשפחה של אבא-אמא-ילדים וגם הוא יודע שזה קרב מאסף, לא רק על המשפחה, זה קרב מאסף גם על ההומופוביה שלו על זכותו להמשיך ולהגיד שלסביות והומואים זה פויה.

לפני חודש השתתפתי בכנס "תמונות מחיי משפחה", הוזמנתי להשתתף בפאנל שסגר את הכנס והיה אמור להראות כמו שמתחילה בדיחה טובה: "רבי, קאדי ולסבית נפגשים בגילמן" אבל הרב שרלו נתקע בשלג בגוש עציון ואני מצאתי את עצמי מייצגת גם את האורתודוכסיה היהודית בשולחן שכלל את הקאדי איאד זחלקה, איתי פנקס, עו"ד עירית רוזלנבלום והשופטת בדימוס סביונה רוטלוי. מהשופטת למדתי שעל אף חוקים רבים הנוגעים למשפחה, בחוק הישראלי מעולם לא הוגדרה ה'משפחה'. עם אירית רוזנבלום הסכמתי על כך שבסוף היום כולנו רוצים לחזור הביתה ולהשעין את הראש על כתף של מישהו, אצל כל אחד המישהו הזה שונה אבל בסופו של דבר זה הרעיון של משפחה. מאיתי פנקס נכלמתי – יש לי רק שלושה חתולים ולו ארבעה ומאיאד זחלקה למדתי שגם בחברה הערבית המשפחה הנורמטיבית בונה קומה שניה בבית הדין השרעי.

אחרי כל זה עדיין התעקשו לשמוע מה זה 'משפחה' בעיני, ועניתי שזו שאלה קשה מפני שיש לי שלוש משפחות. המשפחה שנולדתי לתוכה, המשפחה שהקמתי עם בת הזוג שלי והקהילה- בעיקר הקהילה הדתית הגאה. סיפרתי שכשאנחנו מבינות שאנחנו לסביות אחד הדברים הראשונים שקורים זה שמוטל סימן שאלה על המשפחה שנולדנו לתוכה ועל זו שאנחנו חולמות להקים. רובנו לא יודעות איך יגיבו ההורים שלנו, איך יגיבו האחים, רובנו מפחדים שברגע שנצא מהארון נאבד את המשפחה שנולדנו לתוכה. ברגע שאנחנו מבינות שאנחנו לסביות מוטל גם סימן שאלה ענק על הסיכוי שנקים משפחה משל עצמנו. סמני השאלה אלו מחייבים אותנו ואת הסובבים אותנו לשאול את עצמנו את מה שעד עכשיו היה מובן מאליו, מה זאת משפחה, למה היא כל כך חשובה? מה הופך אותנו לקרובי משפחה – דם, גנטיקה, היסטוריה משותפת, חיים משותפים?

ובדרך לתשובות לכל לשאלות האלו אנחנו מגלות את הקהילה. וגם אם לרגע לא איבדנו את המשפחה שנולדנו לתוכה, וגם כשאנחנו מבינות שנקים לעצמנו משפחה ונביא לעולם ילדים אנחנו מוצאות שהאנשים שמבינים אותנו הכי טוב בעולם, האנשים שעוברים חוויות דומות לשלנו, האנשים שאפשר להישען עליהם כשקשה, להתייעץ איתם, לעשות איתם שבת, לחגוג איתם ימי הולדת וימי עצמאות, האנשים שאנחנו יכולות לריב איתם עד אובדן נשימה ואחר כך להמשיך ולריב איתם כאילו חיינו תלויים בכך הם בעצם עוד משפחה שיצרנו לעצמנו על פרשת הדרכים הזו שבין משפחה למשפחה.

סימני השאלה האלו, שבעיני פייגלין ורבים אחרים מערער על ואת המשפחה, בעיני רק מחזקים אותה. רעיונות, אנשים ודברים שהפכו למובנים מאליהם הם רעיונות, אנשים ודברים שנחלשו, סימני השאלה והערעור מכריחים את האדם לשאול את עצמו שאלות וגם לתת לעצמו תשובות. לשאול את עצמו מה באמת חשוב, מה הכי חשוב, על מה אפשר לוותר ולהתגמש ועל מה אי אפשר לוותר בשום פנים. מה המשמעות של הורות, אחאות, של קרבת משפחה, איזה מחוייבות יש לנו כלפי המשפחה ובני משפחה? השאלה – כל שאלה, והתשובה – כל תשובה מחזקות את המשפחה ולא מחלישות אותה. בדיוק כמו שערעור על קיומו של האל ושאלות על מהותו הן לא רק לגיטימיות גם עבור האדם המאמין אלא שעצם הצבת סימני השאלה מנכיחה את האל ומזכירה את קיומו.

אבל נראה שאנשים שלא שואלים את עצמם שאלות עדיפים בעיני פייגלין מאנשים ששאלו שאלות ומצאו תשובות שלא מתאימות לו. נראה שהוא מעדיף שחלק מהאנשים יסתדרו גם בלי כתף לשים עליה את הראש בסוף היום. או שאולי לא אכפת לו איפה הם ישימו את הראש בסוף היום רק שלא יקראו לזה משפחה? ואם לא יקראו לזה משפחה איך כן יקראו לזה?

אם יש שם ראש ויש שם כתף, ואהבה, ומחוייבות, סמני מתיחה, אינטימיות ומריבות איומות, אם זה הולך כמו ברווז ומתגעגע כמו ברווז ומחזיק חשבון בנק משותף לא יעזור בית דין, רבני או שרעי – זו משפחה.

תמונה מחיי פאנליסטית בכנס 'תמונות בחיי משפחה'