כמו אגרוף בבטן

אפשר להבין מה בוער לגברים להתייצב לצידו של ינון מגל, נכון? קשה הרבה יותר להבין מה עובר על נשים שבוחרות להגן עליו. ובכן, הן לא מגנות על ינון מגל, הן מגנות על עצמן.

בואו נראה איך זה עובד – 100% מהנשים בעולם עברו הטרדה מינית, הטרדות מיניות. כל הנשים כולן, כולל הבנות שלכם, האחיות שלכן, האמהות שלכן וגם הסבתא והסבתא רבה שלכן. כולן. כולן מבינות בדיוק על מה היא מדברת כשהיא כותבת על כך שלא ראתה את זה בא, על ה'אגרוף בבטן', על 'לכי תעשי סוויץ", על הגועל, על חוסר התגובה בזמן אמת, על ההתלבטות אם לספר, על חוסר החשק לעשות מזה עניין, על העלבון. כולן מבינות הכל, כולן היו שם.

כולן היו שם וכמעט כולן לא עשו כלום. כולנו היינו שם וחשבנו שאנחנו חולמות, שזה לא יכול להיות, שזו אי הבנה, שבטח עשינו או אמרנו משהו שגרם לאי ההבנה הזו, שזה מבאעס אבל אנחנו מגזימות, שזו פאדיחה, שאין לנו חשק לעשות מזה עניין, שזה טיפשי להעלב והכי טוב פשוט לשכוח מהעניין ולהמשיך הלאה. וחשבנו שהמשכנו הלאה גם כשהעלבון מעולם לא נמחה, גם כשהוטרדנו שוב, גם כשזה הכביד לנו על החזה, חנק בקנה ומנע מאתנו לנשום. שתקנו והמשכנו הלאה גם כשבעצם אף פעם לא באמת המשכנו הלאה. כל הטרדה כזו צרובה לנו בנשמה עד סוף ימינו, ההטרדה והשתיקה שבאה בעקבותיה.

שתקנו כי זו פאדיחה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו שאנחנו מגזימות, שתקנו כי זה לא מגניב להעלב, להפגע, להודות בפגיעה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו משהו על איך התלבשנו, איך דברנו, איזה בדיחות סיפרנו. שתקנו עכשיו כי שתקנו קודם ומה נזכרנו פתאום. שתקנו כי לא רצינו שיגידו לנו שאנחנו קטנוניות ונקמניות ושאנחנו הורסות את החיים של הגבר, משפחתו וילדיו. שתקנו כי אין מי שישמע ובכל יום אנחנו מספרות לעצמנו שעשינו את הבחירה הנכונה. עשינו את הדבר שצריך לעשות, שתקנו והמשכנו הלאה.

אבל רחלי לא שתקה. היא אספה את עצמה מהעלבון והכאב ומהגועל ובחרה את הדרך, המקום והזמן שבהם היא תפסיק לשתוק. היא ידעה בדיוק מה יהיה המחיר והחליטה שהיא מוכנה לשלם אותו. היא לא שתקה, אז מה זה אומר עלינו, על כל הפעמים שבהן שתקנו בעבר? מה זה אומר עלינו בהווה, על כל ההחלטות שלנו לשתוק ולהמשיך הלאה?

אם נצדד ברחלי זה אומר שאנחנו יודעות בדיוק על מה היא מדברת בפוסט הזה, אם נצדד ברחלי זה אומר שאפשר גם אחרת, אם נצדד ברחלי זה אומר שאולי שגינו כששתקנו, זה אומר שאולי אנחנו שוגות ברגע זה כשאנחנו ממשיכות לשתוק. אם רחלי העיתונאית הזוטרה תזכה לצדק במאבקה בעיתונאי הבכיר לשעבר, בח"כ כנסת בהווה באיש הכל כך חזק, תוקפני ומקושר הזה זה אומר שאולי גם אנחנו יכולנו לזכות בצדק אם רק היינו דורשות אותו. אם נצדד ברחלי זה אומר שגם אנחנו צריכות להפסיק לשתוק.

נשים לא מגנות על ינון מגל, נשים מגנות על עצמן.

נספח 1: כשבנאדם הולך אחורה ודורך על מישהו והמישהו אומר איי, בנאדם שהלך אחורה מבקש סליחה על זה שהוא הכאיב ורושם לעצמו איפשהו בראש להסתכל לאחור בפעם הבאה לפני שהוא הולך אחורה. לפי תגובותיו ינון מגל תופס את עצמו כמו בנאדם שהלך אחורה ודרך על מישהו בטעות, לא לא מתנצל על המעשה אלא על כך שפגע במישהי בלי כוונה. מה שנשאר זה לקוות שהוא גם ירשום לעצמו איפשהו בראש בפעם הבאה לחשוב פעמיים לפני שהוא אומר למישהי שאיננה אשתו שהוא מתחרמן מהתחת והציצי שלה.

 

נספח 2: מכירות את הקטע הזה שמישהו חושב שהטלפון או המקרופון מכובה והוא אומר דברים איומים בגלל שהוא חושב שרק האדם שיושב לידו שומע? זה מה שקרה לינון מגל, רחלי רוטנר פתחה לו מיקרופון וכל מדינת ישראל שמעה מה שהוא לחש לה באוזן. אין שופט, אין שני צדדים. אם הוא או כל אחד אחר לא רוצה שזה יקרה לו הוא מוזמן לחשוב פעמיים, שלוש או עשר לפני שהוא פותח את הפה.