לעולם לא תצעדי לבד, ירוחם

בשנת 1988 סיימתי את לימודי באולפנה באלקנה ושבועיים אחרי הבגרות האחרונה התייצבתי עם עוד 18 מחברי לגרעין הנחל בירוחם לשלוש שנות שירות. בשביל בחורה קצת קשת הבנה שגדלה בפתח תקווה ולמדה באלקנה, ירוחם לא היתה המקום הכי נוח בעולם כדי להבין שאת לסבית אבל בתוך ימים ספורים היא הפכה להיות בית.

בשנת 1988 ערך מאיר אריאל סיבוב הופעות ברחבי הארץ, "מסע הבחירות של מאיר אריאל" שמו, במהלכו הוא הופיע במרכז המסחרי המאובק של ירוחם. את ההופעה ההיא פספסנו, אבל בקיץ 88 עוד התקיימו אירועי הקיץ, הקרויים 'ירו-קיץ', במרכז המסחרי. בקיץ הבא הם כבר נערכו בדשא הגדול ששתלו הבנים של גרעין נווה ב"גן הראשונים", קצת לפני שהם יצאו לשדות האינתיפדה הראשונה. ב-89 הופיע שם יודית רביץ על הבמה הגדולה, נעמדה מלא קומתה ותלתליה והכריזה: "ירוחם, החיים שלכם דפוקים, באתי לעשות לכם קצת שמח", לא היה יותר אפקיטיבי מצידה לצאת כבר אז מהארון ולא לחכות ל-2010?

סקווט, ירוחם, 1988

בשנת 1988 התגוררו בירוחם 6767 תושבים ומצב הדיור בה היה כזה שעמידר פשוט שיפצו עבורנו בניין שלם בשכונת אלי כהן. בפרק הזמן של מספר שבועות בין סיום השיפוץ להגעתנו נגנבו מהדירות כיורים, ברזים, אסלות ולוחות חשמל, כך שעשינו סקווטינג עוד לפני המצאת הסקווט. שם התחילה הקריירה שלי כשיפוצניקית, אינסטלטורית, חשמלאית ומתקנת אופניים. אמרתי לעצמי שאם דני יכול לתקן את השאלטר אין שום סיבה שאני לא אתקן את דוד החשמל.

נשארתי עוד 16 שנים בירוחם, למדתי ארכיאולוגיה ועבדתי כמעט בכל דבר אחר, אנשים טובים נתנו לי הזדמנות ואני למדתי. עבדתי בגינון וגם הייתי גננת, הייתי חובשת ואשת סאונד ובסוף הנייניטיז כשחיפשתי עבודה, במקומון באר-שבעי חיפשו כתבים וכך הפכתי לעיתונאית. ב"ש הקדימה את זמנה, כבר ב-99 חשבו שם שאין שום סיבה לשלם לעיתונאים ואני פרשתי אחרי שנה. אבל אז פנו אלי שני חבר'ה מהמתנ"ס בירוחם שהוציאו עיתון מקומי ואני הצטרפתי כרכזת כתבים ואח"כ הפכתי לעורכת. הכתבים שלי היו בני נוער ועשינו אחלה עיתון, גידלתי דור של כתבים ורכז מערכת שבבוא היום ירש את משרת העורך. באחד הימים פגשתי מחוץ למתנ"ס את אחד הכתבים שלי מלווה בשתי חברותיו הטובות, הוא היה בן 18, אני הייתי בת 30 הוא סיפר לי שהוא הומו. לי עדיין לא היה מושג שאני לסבית.

היום אני גולה מירוחם, גולה מאהבה. ב-2004 פגשתי את אהבת חיי, התל-אביבית, גם היא נמצאת היום בגלות. אנחנו מגדלות את שתי בנותינו בדירה שכורה בעיר שהיא לא הבית של אף אחת מאיתנו. אנחנו נוסעות כמה פעמים בשנה לבקר בירוחם ואפילו התל-אביבית הסנובית מודה שזה אחלה מקום לגור בו, החיסרון היחיד שלו הוא השעתיים-שעתיים וחצי של נסיעה ממנו לסבא וסבתא. בשבוע שעבר כתבה חברה שלי על הקיר שלה בפייסבוק: "מחר כולנו מגיעות לעצרת המחאה בירוחם!! כי במדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, אסור שתהיה פריפריה… וחוץ מזה, תמיד כיף לחזור הביתה..". אחיה הגדול של החברה הזו הוא אחד משני הבחורים מהמתנ"ס שהזמינו אותי להצטרף לעיתון המקומי. ביום רביעי בערב ארזתי תיק קטן ודגל גאווה גדול ולמחרת נסעתי הביתה, לעצרת המחאה בירוחם. את הדגל לקחתי בגלל שזה מה שאני לוקחת איתי להפגנות ובגלל שצדק חברתי מגיע גם ללהטבים – בכל מקרה, זה חלק מאוד גדול ממה שיש לי להביא למחאה.

בירוחם התקבלתי בחיבוקים ובארוחת ערב מפנקת אצל אחד החברים, אחר כך נסענו למרכז המסחרי שב-20:30, שעת השין, היה עדיין ריק למדי. הראשון שפגשתי שם היה קרוב משפחה לא רחוק שהוא גם ממארגני מאהל המחאה בירוחם ופעיל במחאות ברחבי הארץ, הוא אמר שרואים את הדגלים שלנו בכל מקום שיש בו מחאה, שיש תחושה של נוכחות חזקה של הקהילה. אחר כך פגשתי עוד הרבה חברים, חלקם מ"החבר'ה שלי", אנשים שגרים בירוחם מעל 25 שנים וגידלו בה את ילדיהם, אחרים, שלא פגשתי מאז שעזבתי, ילידים – שמגדלים בירוחם דור שלישי ואפילו רביעי להזנחה ממשלתית.

במהלך העצרת חלף על פני במהירות מישהו שאמר לי בקול שרק אני אשמע, מה את עושה פה, לכי למצעד הגאווה. אחר עבר על פני במהירות ואמר בקול שרק אני אשמע, גועל נפש. שלישי עבר מאחורי ומשך בדגל. אחר כך הגיעו, בנפרד, שניים קצת יותר אמיצים, אחד מגודל תלתלים והאחר מגודל פיאות, נערים בני 15 ושאלו מה זה הדגל הזה. אמרתי להם שזה דגל גאווה, של הומואים ולסביות. אז למה הבאת את זה לכאן? הם שאלו, כל אחד בנפרד. כי אני כאן, עניתי לשניהם, כל אחד בנפרד. גרתי פה 16 שנים אמרתי לאחד, ועכשיו באתי להזדהות עם המאבק שלכם. כי גם אני דורשת צדק חברתי, אמרתי לאחר, גם לי מגיע שיוויון זכויות. אחר כך, כשהתחבקתי והתלוצצתי עם אחד ממנהלי המתנ"ס ראיתי אותם עומדים בצד, מסתכלים עלי במבטים כועסים ומסתודדים. מאוחר יותר כשעמדתי בצד ודברתי עם חברים נגשו אלי שני צעירים, בחור ובחורה שאני לא מכירה וביקשו ממני לא להוריד את הדגל ולא לקפל אותו, זה מאוד חשוב, לנו. אז הרמתי אותו שוב.

בינתיים הסתיימה העצרת, מנהל המתנ"ס תפס קאטר והתחיל להפריד את המחסומים שהקיפו את הבמה אחד מהשני ועשרות צעירים, צעירים יותר או פחות, התכופפו לרצפה המאובקת של המרכז המסחרי וניקו אותה מלכלוכת ההפגנות המצויה, כדי שעובדי המועצה לא יצטרכו לעשות את זה למחרת. כשהמרכז המסחרי הלך והתרוקן ניגשה אלי בחורה שלא הכרתי ושאלה איפה אפשר להשיג דגל כזה. אני מודה, כבר הייתי טיפה חשדנית למרות שהיא עצמה לא נתנה לי שום סיבה. אמרתי לה שפה באמת קצת קשה להשיג אחד ונתתי לה את הדגל שלי. בשלב הזה עלה פתאום על דעתי שאולי זאת הפעם הראשונה שדגל הגאווה מונף בירוחם. פניתי ללכת משם אבל אז נגשה אלי עוד מישהי, הפעם היא נראתה לי מוכרת והיא גם עזרה לי להזכר מאיפה. היא אמרה שלראות את דגל הגאווה באמצע המרכז המסחרי של ירוחם היה, מבחינתה, הדבר הכי מרגש בעצרת הזאת. יותר מאוחר קיבלתי סמס באותה הרוח מחברה.

אחר כך, ישבתי עם חברה על ספסל ברחוב הראשי, פטפטנו והתעדכנו. המשכתי משם למאהל, בדרך פגשתי את אביתר שצילם במהלך העצרת. אביתר היה כתב שלי במערכת העיתון המקומי אי אז בתחילת העשור הקודם. המתנ"ס השקיע  בעיתון ורכש לנו מצלמה דיגיטלית של סוני ששמרה את קבצי התמונה על גבי דיסקט פלופי. זה הספיק לאביתר בשביל להדבק בחיידק הצילום הדיגיטלי, הנה גלריית המאבק שלו.

בסופו של דבר הגיעו ממרכז הארץ פחות אוטובוסים ממה שציפו אבל היו אוטובוסים מדימונה ומבאר-שבע. גם תושבי ירוחם היו צריכים להתמודד עם עוד שני אירועים שהתקיימו במקביל (חתונה גדולה ומסיבת הפתעה שנקבעו הרבה לפני כן והרחיקו מהעיר שתי קבוצות אוכלוסיה רלוונטיות), אף על פי כן, בשיא היו במקום כ-1500 איש. כ-1000 מתוכם היו תושבי ירוחם רובם ילידים כמו אביתר – לא מהגרים כמוני. בשביל עיר של פחות מעשרת אלפים תושבים זה לא מעט, בהתחשב בכך שזו העצרת הפוליטית הראשונה בתולדותיה של ירוחם (שהוקמה ב-1951) זה אפילו די הרבה.

ב-1988 סיים מיכאל ביטון את התיכון בלי תעודת בגרות, ארבע שנים אחר כך הוא השלים בגרויות ונישא לאילנה, בת גרעין שלי. לפני כמה חודשים הוא נבחר לראשות המועצה המקומית בירוחם וביחד עם הכבוד הגדול הזה הוא קיבל גם גירעון של 14 מליון ש"ח, לפניו ניהל את העיר עמרם מצנע כפקיד ממונה מטעם משרד הפנים. בקרוב מאוד מיכאל לא יוכל לשלם משכורות לעובדים שלו אז הוא יוצא היום בצעדה מירוחם לירושלים. בעצרת ביום חמישי הונפו לא מעט שלטים בגנות ראש הממשלה הנוכחי אבל יש לומר בהגינות שממשלות ישראל, כולן, הפקירו את ירוחם לגורלה. בשביל מיכאל ואילנה, בשביל אביתר, בשביל כל החברים שלי ובעיקר בשביל ירוחם אני מקווה שהפעם נצליח להזיז לשנות משהו.

אוגוסט 2011 – עד שתתרחש המהפכה הגדולה עשינו היסטוריה קטנה (את ההתרגשות הראשונית שלי שחררתי בפייסבוק ובטוויטר, כתבתי שם שהלכתי לעצרת המחאה בירוחם עם דגל גאווה. ביום שישי גיליתי שמישהו, שאני לא מכירה, השתמש בציוץ שלי כדי להסביר לאדם אחר, שאני לא מכירה, למה החרדים לא משתתפים במחאה: "הסיבה היא ציוצים כמו של (שלי, בנ"פ) הם מודרים משם מאוד על ידי פוליטיזציה וצביעה של המחאה").

ככה היא, באמצע. צילום: אביתר טביב

מיכאל ביטון צועד מירוחם לירושלים

יבוא לך דינה, יבוא לך

פרולוג תרבותי

באחת הסצינות היותר אנינות בסרט המיתולוגי "מציצים" הרב לשעתיד אורי זוהר תוקף מינית את מונה זילברשטיין וכשהיא אומרת לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הוא שואל למה. "לא בא לי", עונה לו זילברשטיין בקולה הילדותי, "יבוא לך דינה, יבוא לך", עונה זוהר בקולו הגברי. יבוא לכם, חבר'ה, יבוא לכם –  זאת ההלכה המפורשת עליה מסתמכים אוסף מרושע של רבנים וארגונים שעושים כל אשר לאל ידם כדי לדון לסביות והומואים דתיים לחיי אומללות מסוגים שונים.

הנחשול

נראה שבימים אלו – רגע אחרי ט' באב רגע לפני חודש אלול (ואת מי בכלל מעניינת מחאת האוהלים, הפיגוע על גבול מצרים ומטחי הטילים על הדרום) הציבור הדתי לאומי עסוק בעניין אחד בלבד – לחתן את הומואיו. אחרת איך תסבירו את הצונמי העכור הזה: ב-18.8.11 באתר הדגל הדוסי, "כיפה", מתפרסמת ידיעה על מיסודו של התחביב של הרב ארל'ה הראל (פורסם בהארץ כבר במרץ), חיתונם של לסביות והומואים דתיים. ההתנגדות למיזם הזה באה ממקום מעט לא צפוי, 'עצת נפש' שב-21.8.11 מוסרים ל"כיפה" "כי הקמת משרד השידוכים החדש להומואים דתיים לא פותר את המצוקה שלהם". פייר, הופתעתי.

רק בשלב הזה (21.8.11) מתעשתים ב-ynet, האתר שבטוח שהוא קובע את סדר היום הציבורי במדינה הזו, ובערוץ היהדות שלו שמתיימר לקבוע את סדר היום הדוסי ומעלים מאמר בעל תוכן מקורי ומפתיע: מיזם אינטרנטי חדש, שהוקם בתמיכת שורת רבנים מובילים בציונות הדתית, מציע לשדך בין הומואים ללסביות דתיים. סקופ! במקביל עולה טור עם סיפורם האישי של שני בדויים שעשו את זה ושרדו כדי לספר. מופתעים, חכו עד שתראו את מאמר התגובה שהתפרסם למחרת 22.8.11 באותו ערוץ חדשני וחרוץ, סקופ נוספ! הרב אבינר, האב הרוחני של ארגון "עצת נפש" מתנגד למיזם החדש: "שידוך בין הומו ללסבית לא מביא אושר", הוא קובע ומוסיף, "ילד צריך הורים שאוהבים זה את זו, ולא זרים האחד לשנייה". פייר, אני עדיין מופתעת.

מה הקטע של ארל'ה?

עכשיו בואו נראה מה בדיוק מספרים לנו במאמרים האלו. מעיון באתר "כיפה" נמצאנו למדים שהמיזם הזה הוא מאוד אקסלוסיבי, לא כל אחד יכול להתקבל וזה אפילו לא בחינם, בשביל הסיכוי להרוס לעצמכם את החיים אתם נדרשים (במידה ואתם מספיק הומואים) לשלם 150 ש"ח, על חתונה יגזור הראל קופון של 1500 ש"ח. כמו כן, מסתבר, שבעיני הראל העובדה שבני הזוג אינם משקרים זה לזה (שהיא מבורכת כשלעצמה) מספיקה כדי שהוא יוכל להגיד שבדרך הזו "אין שקרים וחצאי אמיתות" כי לשקר להורים זה בסדר גמור ואת הילדים הראל לא סופר.

בכתבה ב-ynet מתגלה ארל'ה הראל לא רק כנגר שמוכר מיטות סדום אלא גם כמי שיצטרך לחזור על הקורס במבוא ללוגיקה. את התנגדותו להקמת תא משפחתי הומואי או לסבי הוא מסביר כך: "מעבר לאיסור ההלכתי שבדבר, זוהי מחשבה תמימה לחשוב שהזוגות הללו לא יקיימו יחסי מין". ואילו את יתרונות הנישואים הפיקטיביים הוא מסביר כך: "יש אפשרות מראש שבני הזוג יאפשרו זה לזה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים עם בני מינם, מה שמוריד את האפשרות של בגידה – משום שהצדדים מודעים לכך. העבירה היא, אם כך, רק בין האדם לבוראו ולא בין האיש והאיש." (השגיאה במקור, תודה לאל ולפרוייד על חסדים ופליטות מקלדת קטנות).

אתם מבינים? קודם הוא ממציא איסור הלכתי על זוגיות והקמת בית חד מיני [1], אחר כך הוא רומז לכך שיש איסור הלכתי על כל סוג של יחסי מין בין בני אותו המין ולבסוף הוא מתנגד למונוגמיה ונאמנות בזוגיות לסבית או הומואית. אבל אם ההומו והלסבית כבר התחתנו זה עם זה הם יכולים להסכים ביניהם על נישואים פתוחים, מכיוון שכאן הראל לא מביע תרעומת כלשהי הייתם יכולים לחשוב שמדובר בסוגיה שלהלכה היהודית אין בה דעה או עניין [2]. במקרה כזה, ורק במקרה כזה העבירה היא בין אדם לבוראו. כשתגיעו לבית דין של מעלה תגידו שארל'ה שלח אותכם.

אבינר, עליו לא הייתי מאמינה!

מכל האנשים בעולם דווקא הרב אבינר מתנגד לסידור ההומאני הזה, מכל הסיבות שבעולם הוא בוחר להזכיר דווקא את הילדים שייוולדו לזוג המאושר. שכן, "כדי לגדול באופן בריא, ילד צריך הורים שאוהבים האחד את השנייה, ולא זרים זה לזו." בכתבה באתר "כיפה", אם אתם זוכרים, עצת נפש הודו שהטיפולים ההתנהגותיים והפסיכאטריים לשינוי הנטיה המינית "בד"כ לא הניבו פרי, ואף עוררו התנגדות בקרב הקהילה הפסיכולוגית ובצדק". באותו מאמר עצת נפש מבטיחים שיטות טיפול חדשניות, יעילות ביותר ועם אחוזי הצלחה גבוהים מהמקובל בפסיכותרפיה בכלל. במאמר ב-ynet אבינר חושף את הסוד מקצועי, "השיטה הרפרטיבית" שמה. ובכן, מדובר בשיטה באמת חדשנית, כפי שתוכלו לקרוא בספרו של ג'וזף ניקולוסי Reparative Therapy of Male Homosexuality שהתפרסם בשנה החדשנית 1991.

"כיום, לאחר התפתחויות רבות של הטיפול והמחקר, התפתחה והתבססה ההבנה שאת המשיכה ההומוסקסואלית המינית והרגשית יותר נכון לתאר ככמיהה גברית אצל גברים, וככמיהה נשית אצל נשים", מסבירים בעצת נפש. את ההמשך אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם אם חשקה נפשכם בלהג פסאודו פסיכולוגיסטי שיירי רוחניות ושקרים . אם לא אני אצייד אתכם בשורה התחתונה, עצת נפש מנסים מזה כמה חודשים למתג את עצמם כאנרגיה סולרית, יש להם לוגו חדש וירוק, אתר חדש וירוק (שנבנה ופותח על ידי "כיפה") ושיטות טיפול מוארות ומתחדשות.

קרטושקע או קרטופלע?

אבינר והראל הם שני אנשים, שמסיבות השמורות עמם, עוסקים באובססיביות במיניות בכלל ובמיניות הומולסבית בפרט. אבינר והראל הם שני אנשים שמתהדרים בתואר רב ולא מהססים לעשותו קרדום לחפור בה. אבינר והראל הם שני אנשים שלא בוחלים בשום שקר בדרכם לכיסיהם של הומואים דתיים והוריהם שמוכנים לעשות כל דבר כדי להינצל מהצרה האיומה הזאת שנפלה על ראשיהם. אבינר והראל הם שני הרבנים היחידים בציונות הדתית שלא מתייחסים להומואים הדתיים כאל תפוח אדמה לוהט אלא כאל תרנגולת שמטילה ביצי זהב. משום כך, כל יתר הרבנים ממהרים לתמוך בכל יוזמה שתרחיק את ההומואים מהפרצוף שלהם ומהציבוריות בכלל – שיטפלו בהם אנשי מקצוע, שיתחתנו סטרייט ויראו כמו כולם וימותו מבפנים לבד ובשקט, בלי להפריע את מנוחת השכנים (כן, ידידי רון יוסף, מטרת היוזמה היא להמשיך להחביא את ההומואים והלסביות הדתיים ואם אפשר אז גם להתעלם מהם). משום כך אבינר והראל מורטים זה את נוצותיו של זה, תוך שהם שומטים את הקרקע מתחת לטיעונים של עצמם.

אפילוג תרבותי

אילוסטרציה

ומילה אחרונה ל-ynet יהדות, רואים לכם. מישהו מכר לכם אייטם לעוס, אייטם שהוא מכר שלושה ימים קודם לכן לאתר מתחרה. גם התגובה שפרסמתם פורסמה כבר, למעשה, יום קודם באתר המתחרה. בחרתם לפרסם טור שמדבר בשבח מפעל השידוכים אך סרבתם לפרסם טור שמציג אלטרנטיבה שהיא מחוץ לארון. כמו כן, פרסמתם את תגובתם של שני ארגוני ההומואים הדתיים שאינם קשורים במיזם השידוכים החדש אך לא טרחתם לבקש את תגובתה של בת-קול, ארגון לסביות דתיות. ויש לי גם מילה טובה ל-ynet יהדות, תודה שהורדתם את תמונתי ששימשה כאילוסטרציה לכתבה גזענית בערוץ הגזעני שלכם, אורות.

שתי הערות הלכתיות

[1] עד העשור הקודם לא נדרשה ההלכה היהודית לסוגיות הומוסקסואליות מלבד איסור התורה המפורש על משכב זכר. מהטעם הזה לא היתה להלכה עמדה בנוגע לזוגיות החד מינית, בנפרד מיחסי המין החד מיניים, בנפרד ממשכב זכר. כמו כן לא היתה לה עמדה בנוגע לתא משפחתי חד מיני למעט העניין המטה-הלכתי שמי שמקימים תא משפחתי חד מיני לא מקיימים את המצווה בבראשית ב': "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." דיונים הלכתיים, או שנושקים להלכתיים בסוגיות של זוגיות/משפחתיות/הורות חד מינית מתקיימים בעשור האחרון בחדרי חדרים או בשו"תים באינטרנט על ידי רבנים כמו ארל'ה הראל, יובל שרלו, חיים נבון ואולי גם שי פירון. שלושת האחרונים צנועים ונבונים דיים בכדי להגיד שהסוגיות צריכות דיון ואילו הראל מרגיש בשל דיו כדי לפסוק – אסור, ולנמק – דההה. אקסיומה.

[2] ברור שיש לה. אישה נשואה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים היא נואפת ודינה מוות דאוריתא, במדינת ישראל ניאוף הוא עילה לביטול מזונותיה במקרה של גירושין. הראל לא חושש מהעניין מהטעם הפשוט, האישה היא לסבית ואם היא תקיים יחסי מין מחוץ לנישואי השקר שלה זה יהיה עם אישה – אישה נשואה שמקיימת יחסי מין עם אשה לא נחשבת נואפת שכן מבחינת ההלכה אין דבר כזה יחסי מין בין נשים.  וכך כותב הרמב"ם (ספר קדושה הלכות איסורי ביאה כ"א ח'-ט'): "אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו–שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה–שאין כאן זנות.  וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה."  אלא אם כן הוא הומו? הראל מסתיר מה שבא לו, מבליט מה שבא לו ומנמק את מה שאין לו צידוק ב"ככה".

כמה-כמה?

תורנות הפגנות

*** עדכון בסוף הפוסט***

בשבוע שעבר שלחתי את אשתי לבדוק הכלו-כל-הקיצים ולהביא דיווחים ישירים מההפגנה. זה לא שלא האמנתי לכל הצייצנים והפייסבוקאים אבל כיוון שלא יכולנו ללכת ביחד עדיף היה שהיא תלך. השבוע היה אמור להיות תורי. התוכנית היתה פשוטה אך מסובכת. להתחיל בעצרת בגן מאיר לציון שנתיים לרצח בבר-נוער ולהמשיך משם להפגנה הגדולה. ולמה זה כל כך מסובך? אה, כי שבת יוצאת בשמונה ורבע, העצרת בגן מאיר התחילה בשמונה וחצי ובסוף ההפגנה הייתי צריכה לחזור הביתה לגדרה בתחבורה ציבורית מפני שאת השבת עשינו אצל הורי ולא היתה לי שום כוונה לנסוע לשם בשתי מכוניות. אבל אז הגיע שבת בצהריים ובסופה של ישיבה סוערת בגן השעשועים החלטנו לקחת את הילדות איתנו ולנסוע ביחד להפגנה, בילוי משפחתי. כל הדרך התלבטנו אם לנסוע לגן מאיר או ישר להפגנה אבל עד שהגענו לת"א (21:15) כבר לא היה טעם ללכת לעצרת הזיכרון והחלטנו לעלות על אוטובוס שנוסע לכיוון הקריה ולרדת הכי קרוב שאפשר ומשם ללכת עד לאן שהלב לוקח.

ב-22:04 הגיע סופסוף האוטובוס שפשוט נסע דוך לעזריאלי, עלינו עליו בצפון המנומנם של ת"א וירדנו ממנו בדרך מנחם בגין שחלקה כבר היה סגור לתנועה ואלפי אנשים צעדו בה לכל הכיוונים. קצת תמוהה, אם אנשים עדיין הולכים להפגנה למה אנשים כבר חוזרים ממנה, כי גם אלו שהלכו בכיוון הלכאורה הפוך הלכו עם שלטים. בכל זאת הלכנו, שתי אמהות, שתי ילדות, בקבוק מים ודגל גאווה לכיוון עזריאלי ובאמת בצומת קפלן התחילו להערם אנשים ולהצעק סיסמאות. התקדמנו קצת וכעבור שתי דקות התברר שעומדים שם כי אי אפשר ללכת. המשטרה בהגיון משטרתי צרוף סגרה את הצומת לתנועת הולכי רגל – מי שרוצה להגיע להפגנה שילך מסביב. זאת הסיבה שאלפים הלכו לכיוונים ההפוכים, או שהם התייאשו וחזרו הביתה או שהם החליטו ללכת מסביב.

העם דורש: תנו לעבור!

22:30 המחסום בטח נמצא שם לפחות שעתיים, מי יודע כמה התייאשו, מי יודע כמה זמן עמדו שם אחרים וחיכו שהמשטרה תתחיל להיות הגיונית. התקדמנו עוד קצת, כבר ראינו את הניידות ואת המגבניקים – אלפי מפגינים שרק רוצים לעבור מול ניידת אחת ואולי עשרים שוטרים. מדי פעם התלקח ההמון בקריאות קצובות של העם-רוצה-צדק-חברתי או סתם תנו-לעבור. שמנו ילדה אחת (זאת שהסכימה) על הכתפיים את השניה החזקנו בידיים וחיכינו, עוד אנשים התייאשו והלכו, אחרים הגיעו – למשל קבוצה של אתיופים לא צעירים, קבוצה של צעירים דמויי נערי גבעות וסתם זוללי סושי צפויים. שוב התלקחו ההמונים בקריאות קצובות של העם דורש צדק חברתי, הפעם לא רק כמה עשרות של קוראים אלא כל האלפים שעמדו שם, מניפים יד וצועקים ואז פשוט מתחילים ללכת וזהו. השוטרים התאדו, המחסומים הוסתו אנחנו בקפלן כי רצינו מספיק. מסביב שירת והעיקר-לא-לפחד-כלל, משמאל עשרות ניידות שידור, מלפנים האחורה של הבמה והצפיפות הולכת וגוברת. הילדה שלא הסכימה לשבת על הכתפיים מתחילה לבכות, היא רוצה הביתה, על הבמה שלמה ארצי פתאום-קם-אדם-בבוקר-ומרגיש-כי-הוא-עם, ברחוב קפלן עברנו צוואר בקבוק אחד וחשבנו שעכשיו יהיה קצת פחות צפוף אבל הדוחק רק נהיה יותר גרוע, אנחנו מחליפות ילדות ומתחילות ללכת לכיוון המדרכה.

זאת צומת ואנחנו מחליטות לפרוש אבל אנשים שבאים מולנו אומרים לנו שאנחנו סתם הולכות כי חסום שם. אני אומרת לאשתי שאנחנו הולכות לשם בכל זאת, בזוית העין אני רואה מישהו מטפס שם על משהו ונעלם מהצד השני. הפעם, מסתבר, זאת לא המשטרה שעומדת בדרכנו אלא שער ברזל גדול, תיכף נתמודד איתו אבל עכשיו פתאום התרווח, ראינו רצפה! הורדנו את הילדות, נתנו להן לשתות, הרגענו אותן ואת עצמנו ואז שוב נקרע לנו הים – השער הנעול (מי שעבר בחודשים האחרונים ברחוב קפלן יודע שמשפצים שם את המבנים של שרונה וכל המושבה הגרמנית היא אתר בניה) נפתח וההמון שוב קם ומתחיל ללכת, לא נגיע לארץ חדשה?

אז כמה היו שם?

ברחובות שרונה הוטב לנו, תם הדוחק, לאט לאט הילדות נרגעו. באחת הרחבות בין בתי המושבה ישבו עוד כמאה מפגינים, מאות אחרים הסתובבו ברחובות המושבה. מחוץ למושבה עוד מאות שהולכים לכיוון ההפגנה ומאות אחרים שמתרחקים ממנה. שני דברים נהיו לי ברורים באותו הרגע: אף אחד, כולל המשטרה, לא יכול לדעת כמה אנשים באמת היו בהפגנה הזו. אפשר להעריך כמה אנשים היו על הכביש בקפלן, באבן גבירול בין כיכר הבימה לקרית הממשלה, אבל אף אחד לא יכול לדעת כמה הגיעו לעזריאלי ומשם לא יכלו להמשיך, כמה הגיעו מדרום ומצאו את שרונה נעולה וכמה עוד רחובות המשטרה סגרה לצועדים מסיבות השמורות איתה.

המשטרה, הו, המשטרה. חדלת אונים או זדונית? בדרך כלל, כולל בזמן אמת כשחברים שלי חטפו מכות משוטרים בלי תג, אני מייחסת למשטרה הגינות רבה – הם מרביצים באותה חדווה לכולם, ימין או שמאל, לא כולל ערבים. אני נוטה לחשוב שהם מתייחסים לכל הפגנה באשר היא כאל הפרעה מיותרת לסדר הטוב, יתוש טורדני שצריך לנפנף ביעילות כך שאם אפשר להפריע למפגינים להגיע להפגנה ושחלקם יתייאשו וילכו הביתה אז בכיף. אני מניחה שזה יותר מרגיע מלחשוב שהם סתם לא חשבו שיבואו כל כך הרבה אנשים.

דבר הוועדה המבלגנת

הנסיכה: לא היה נעים

האנרכיסטית: לא היה כיף אבל היה מעניין. היה מעניין לראות ולשמוע אבל לא את הצעקות, את מה שאמרו על הבמה. לא שמעתי כלום אבל שמעתי שאומרים.

אמא של הפרחחיות: אני לא יודעת אם זאת היתה ההפגנה הגדולה בתולדות המדינה אבל ללא ספק זאת היתה ההפגנה במיקום הגרוע הגרוע ביותר מאז ומעולם.

ואני אומרת, כל מספר בין מאה חמישים לשלוש מאות אלף הוא סביר באותה המידה. מללכת בשוליים זה נראה יותר ממאה חמישים אלף אבל מה אני יודעת. מה שאני כן יודעת זה שהמשטרה לעולם לא תודה שהיא לא יודעת ולא יכולה לדעת.

***אשתי מוסרת שלא הייתי עד הסוף ברורה. ובכן, כמונו, הסתובבו עוד אלפי אנשים באותם חמישה-שישה רחובות שבהם הסתובבנו אנחנו, מכיוון שיש עוד עשרות רחובות סביב קפלן שלא היינו בהם יש להניח שהסתובבו בהם עוד עשרות אלפי אנשים שניסו להגיע להפגנה ושאולי הגיעו בסוף אחרי שאלפים אחרים עזבו. מי שהגיע ב23:00 ואייש מחדש את המ"ר שננטש על ידי אלו שהגיעו ב21:00 ונמאס להם כבר לא נוספו להערכות המשטרה מאחר שלא נוספו מ"ר לרחוב קפלן באותן שעתיים***

ולמארגנים אני אומרת, במוצ"ש הבא קחו את החצי מליון לפרק הירקון במוצ"ש שאחרי זה נעוף על המליון.

האנרכיסטית הקטנה מתאוששת ברחבת הסינמטק, לפני כן לא חלמתי להכניס יד לכיס ולהוציא את הסלולר