חד גדיא הטרדות מיניות

החד גדיא הזה, אין לו סוף
עכשיו אלישבע פדרמן (אשתו של נעם) הגישה תלונה (במשטרת חברון) על הטרדה מינית נגד אריאל ויסמן (בעלה של רחלי רוטנר) שאשתו כתבה סטטוס בפייסבוק שמתאר איך ינון מגל הטריד אותה מינית דזבין אבא בתרי זוזי.

אז ראשית,
אני מאוד מקווה שויסמן יקח אחריות אישית ויתפטר מהכנסת.

שנית,
אני מניחה שרחלי רוטנר לא היתה כותבת את הסטטוס ההוא אלמלא היה ינון מגל חבר כנסת ככה שזה בסדר גמור שאלישבע פדרמן לא הגישה תלונה עד שרחלי לא כתבה את הפוסט הזה. זה בסדר גמור שהיא הגישה תלונה ושהתלונה תסגר מחוסר כלשהו (אשמה או עניין לציבור) כי זה גם מה שהיה קורה לרחלי רוטנר אם היתה מגישה תלונה למשטרה על מה שאמר לה ינון מגל. כך שהתלונה של פדרמן תשיג בדיוק את מה שהשיג הפוסט של רוטנר, קצת רעש תקשורתי.

אין לי עניין להשוות בין ההטרדה של מגל לזו של ויסמן (בקצרה, שיתף בפייסבוק סטטוס של אלישבע פדרמן וצרף אליו את הכותרת "יש לי זקפה ענקית") זה בכלל לא משנה, שתיהן הטרדות מילוליות. אני לא מתכוונת לנבור בדף של ויסמן כי הוא לא מעניין אותי אבל אני די בטוחה שאם הוא היה רוצה לכתוב משהו גס רוח כלפי נעם פדרמן או כל גבר אחר הוא היה מוצא בתוכו עולם דימויים אחר.

האם יש הבדל בין מגל לויסמן? ימים יגידו.
בעקבות הרעש של רחלי רוטנר הופיעו תלונות על תקיפה/ות מיניות של ינון מגל. גסות הרוח של ויסמן פרוסה על פני דף הפייסבוק שלו, חלקה בעלת אופי מיני מטריד הדומה לזה שבו מאשימה אותו אלישבע פדרמן, אם יופיעו תלונות אחרות זה יתחיל להיות באמת מעניין.

אז תודה,
לרחלי רוטנר ולאלישבע פדרמן על חלקן בטיהור הספירה הציבורית מהטרדות מילוליות עם רקע מיני. שכל הינון מגלים בעולם ילמדו לסתום את הפה שלהם גם כשהם כבר לא הבוס הישיר שלנו וכל האריאל ויסמנים ימצאו דרכים קצת יותר יצירתיות להפגין את הבוז שלהם כלפי בני תמותה ממין אישה.

שלכן,
בת-עמי נוימאיר-פוטשניק
טים רחלי רוטנר

רחלי רוטנר, הדבר היחיד שמעניין

ינון מגל הודיע אתמול על התפטרותו מהכנסת, מאז ראיתי כבר כמה סטטוסים ותגובות בפייסבוק של נשים ואנשים שכותבים שרחלי רוטנר כבר לא מעניינת, כי ינון מגל התפטר מהכנסת וזה מה שחשוב. אני לא יודעת למה אני ממשיכה להדהם מזה שאנשים יכולים להיות כל-כך מטומטמים, אז חשוב לי לכתוב את זה במפורש, הדבר היחיד שעדיין חשוב זה רחלי רוטנר ו-א' שבתוך יומיים חזרה לארון המתלוננות.

ההתפטרות של מגל לא מעניינת, זה דיל שנסגר בחדרי חדרים בינו לבין בנט – אז עכשיו כשהוא שוב אדם פרטי כמו שהוא היה כשהוא דיבר עם רחלי כמו שהוא דיבר הוא יכול לשוב ולדבר ככה לכל אישה שהוא פוגש. עכשיו, משהתפטר קטן הסיכוי שנשים נוספות שנפגעו ממנו יתלוננו וקטן הסיכוי שהוא ישלם על מעשיו באיזושהי דרך (ולא, ה'ויתור' על הקריירה הפוליטית לא נחשב). עכשיו, מהשתפטר היחידות שממשיכות לשלם את המחיר אלו הנשים שהוא הטריד והתקיף (התיאורים של א' הם תאורים של תקיפה מינית, לא של הטרדה).

עכשיו, משהתפטר, הדבר החשוב היחיד שנשאר מהסיפור הזה זו רחלי רוטנר והנשים שהיא משמשת להן כפה. כי ינון מגל התפטר אבל רחלי רוטנר וא' והמתלוננות האחרות ממשיכות לספוג איומים והטרדות – מסתם אנשים, מחברים של ינון מגל, מעיתונאים, מתחקירנים ומבכירים בבית היהודי. רחלי רוטנר והמתלוננות האחרות חוששות לחייהן, אז תסלחו לי, הדבר היחיד שעדיין מעניין זה רחלי רוטנר.

כמו אגרוף בבטן

אפשר להבין מה בוער לגברים להתייצב לצידו של ינון מגל, נכון? קשה הרבה יותר להבין מה עובר על נשים שבוחרות להגן עליו. ובכן, הן לא מגנות על ינון מגל, הן מגנות על עצמן.

בואו נראה איך זה עובד – 100% מהנשים בעולם עברו הטרדה מינית, הטרדות מיניות. כל הנשים כולן, כולל הבנות שלכם, האחיות שלכן, האמהות שלכן וגם הסבתא והסבתא רבה שלכן. כולן. כולן מבינות בדיוק על מה היא מדברת כשהיא כותבת על כך שלא ראתה את זה בא, על ה'אגרוף בבטן', על 'לכי תעשי סוויץ", על הגועל, על חוסר התגובה בזמן אמת, על ההתלבטות אם לספר, על חוסר החשק לעשות מזה עניין, על העלבון. כולן מבינות הכל, כולן היו שם.

כולן היו שם וכמעט כולן לא עשו כלום. כולנו היינו שם וחשבנו שאנחנו חולמות, שזה לא יכול להיות, שזו אי הבנה, שבטח עשינו או אמרנו משהו שגרם לאי ההבנה הזו, שזה מבאעס אבל אנחנו מגזימות, שזו פאדיחה, שאין לנו חשק לעשות מזה עניין, שזה טיפשי להעלב והכי טוב פשוט לשכוח מהעניין ולהמשיך הלאה. וחשבנו שהמשכנו הלאה גם כשהעלבון מעולם לא נמחה, גם כשהוטרדנו שוב, גם כשזה הכביד לנו על החזה, חנק בקנה ומנע מאתנו לנשום. שתקנו והמשכנו הלאה גם כשבעצם אף פעם לא באמת המשכנו הלאה. כל הטרדה כזו צרובה לנו בנשמה עד סוף ימינו, ההטרדה והשתיקה שבאה בעקבותיה.

שתקנו כי זו פאדיחה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו שאנחנו מגזימות, שתקנו כי זה לא מגניב להעלב, להפגע, להודות בפגיעה. שתקנו כי ידענו שיגידו לנו משהו על איך התלבשנו, איך דברנו, איזה בדיחות סיפרנו. שתקנו עכשיו כי שתקנו קודם ומה נזכרנו פתאום. שתקנו כי לא רצינו שיגידו לנו שאנחנו קטנוניות ונקמניות ושאנחנו הורסות את החיים של הגבר, משפחתו וילדיו. שתקנו כי אין מי שישמע ובכל יום אנחנו מספרות לעצמנו שעשינו את הבחירה הנכונה. עשינו את הדבר שצריך לעשות, שתקנו והמשכנו הלאה.

אבל רחלי לא שתקה. היא אספה את עצמה מהעלבון והכאב ומהגועל ובחרה את הדרך, המקום והזמן שבהם היא תפסיק לשתוק. היא ידעה בדיוק מה יהיה המחיר והחליטה שהיא מוכנה לשלם אותו. היא לא שתקה, אז מה זה אומר עלינו, על כל הפעמים שבהן שתקנו בעבר? מה זה אומר עלינו בהווה, על כל ההחלטות שלנו לשתוק ולהמשיך הלאה?

אם נצדד ברחלי זה אומר שאנחנו יודעות בדיוק על מה היא מדברת בפוסט הזה, אם נצדד ברחלי זה אומר שאפשר גם אחרת, אם נצדד ברחלי זה אומר שאולי שגינו כששתקנו, זה אומר שאולי אנחנו שוגות ברגע זה כשאנחנו ממשיכות לשתוק. אם רחלי העיתונאית הזוטרה תזכה לצדק במאבקה בעיתונאי הבכיר לשעבר, בח"כ כנסת בהווה באיש הכל כך חזק, תוקפני ומקושר הזה זה אומר שאולי גם אנחנו יכולנו לזכות בצדק אם רק היינו דורשות אותו. אם נצדד ברחלי זה אומר שגם אנחנו צריכות להפסיק לשתוק.

נשים לא מגנות על ינון מגל, נשים מגנות על עצמן.

נספח 1: כשבנאדם הולך אחורה ודורך על מישהו והמישהו אומר איי, בנאדם שהלך אחורה מבקש סליחה על זה שהוא הכאיב ורושם לעצמו איפשהו בראש להסתכל לאחור בפעם הבאה לפני שהוא הולך אחורה. לפי תגובותיו ינון מגל תופס את עצמו כמו בנאדם שהלך אחורה ודרך על מישהו בטעות, לא לא מתנצל על המעשה אלא על כך שפגע במישהי בלי כוונה. מה שנשאר זה לקוות שהוא גם ירשום לעצמו איפשהו בראש בפעם הבאה לחשוב פעמיים לפני שהוא אומר למישהי שאיננה אשתו שהוא מתחרמן מהתחת והציצי שלה.

 

נספח 2: מכירות את הקטע הזה שמישהו חושב שהטלפון או המקרופון מכובה והוא אומר דברים איומים בגלל שהוא חושב שרק האדם שיושב לידו שומע? זה מה שקרה לינון מגל, רחלי רוטנר פתחה לו מיקרופון וכל מדינת ישראל שמעה מה שהוא לחש לה באוזן. אין שופט, אין שני צדדים. אם הוא או כל אחד אחר לא רוצה שזה יקרה לו הוא מוזמן לחשוב פעמיים, שלוש או עשר לפני שהוא פותח את הפה.

מצעד הגאווה, כי ביחד נהיה לרוב

אנחנו בעיצומו של חודש הגאווה – זמן טוב לדבר על הומופוביה. לא על זו הבוטה, הברורה, הצעקנית המסומנת בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – על אף האלימות שבה היא מתפרצת, כשהיא מתפרצת, היא פחות גרוע ממה שנדמה. הודות לטבעם האנושי של מרבית בני התמותה, רובנו לא נתקל סוג הזה של ההומופוביה בחיינו הבוגרים אשר מחוץ לארון. רוב האנשים לא מוכנים להגיד לך בפרצוף מה הם באמת חושבים עליך, ויותר מזה – רוב האנשים כבר לא חושבים עליך דברים עד כדי כך רעים ברגע שהם פוגשים אותך ומכירים אותך, ולו מעט (וכן, אני מודעת לשערוריית הריאלטי האחרונה).

בניגוד לעוד סברה מקובלת, ההומופוביה לא נעלמת ברגע המרגש הזה שבו ההומופוב הקלאסי מכיר הומו או לסבית בשר ודם ומבין שפניהם לשלום. זה השלב שבו ההומופוביה הקלאסית הופכת לסירוב לתת ללהט"ביות לעבור נורמליזציה בתודעה שלך, הומופוביה שהיא מתרס. המציאות הראתה לך שלהט"ביוּת היא מוּלדת, או למצער בלתי הפיכה, שהיא איננה בת חלוף – אבל מה שהשתנה אלו ידיעותך אודות הלהט"ביוּת ולא הרגשתך לגביה. במצב הזה אתה תיסוג מקו ההגנה הראשון (אין כזה דבר, זה גועל נפש, זו סטיה, איכס) לקו ההגנה השני, אתה תסתכל על האוחצ'ה המוחצנת ותגיד לעצמך בשקט (או בקול נמוך לאישה או לאיש היושב לידך): "לא אכפת לי שהוא הומו אבל למה הוא צריך לדבר ככה?", אתה תסתכל  על הבוצ' המהממת, תגלגל עיניים ותסנן: "לא אכפת לי שהיא לסבית אבל למה היא צריכה להתלבש ככה?".

המתרס של הנורמטיביות הוא גבוה ומוצק יותר מזה של ה'טבעיות' – מרגע שיצאת מהארון את קיימת ואי אפשר יותר להגיד שאין דבר כזה, לסבית. את יכולה לשתף אנשים בחוויות שלך ומעבר לאמפטיה (החשובה כשלעצמה) הם יעברו אתך את חוויית הגילוי של משהו שתמיד היה שם ורק לקח המון זמן לחשוף אותו. אבל להתחיל לחשוף את שורשי הנורמטיביות, לערער על מוסכמות מגדריות זו כבר עבודה הרבה יותר קשה. ובאותו הזמן שההומופוב דרג ב' מתבצר בעמדותיו אלו הוא כבר מקים את המתרס הבא – לא מפריע לי שהם הומואים, אבל למה הם צריכים לנפנף בזה, במה יש להתגאות? אם הם רוצים להיות כמו כולם למה הם מקימים קהילה, למה הם עושים מצעדים, בשביל מה הם מניפים דגלים?

מדובר בטענות שכמעט קל מדי ומשעמם מדי לסתור – הגאווה איננה על כך שנולדנו לסביות, הומואים, טרנסים או ביסקסואלים אלא על כך שחדלנו להתבייש בזה, חדלנו להתבייש במי שאנחנו. חדלנו לפחד מלהיות שונים, לחשוש ממה שיגידו. אנחנו לא באמת מנפנפים בשונות שלנו – זו רק העובדה שחדלנו להתבייש בה שנראית לזולת כל כך מתריסה, גם איננו רוצים להיות כמו כולם. לא יהיה מופרז לצפות מן הזולת להבין שאינך רוצה להיות זהה לו גם אם את דורשת שוויון זכויות, שהעולם מלא בקהילות של סטרייטים גם אם אף אחד לא מתייחס אליהן ככאלו וזה לא פחות מלגיטימי להקים גם קהילות שהדבק המלכד אותן הוא הרצף הלהט"בי.

וכמו שהדרך למוסס את ההומופוביה הקלאסית היא פשוט להיות – כך הדרך למוסס את ביטוייה המשניים של ההומופוביה היא להמשיך להיות. להמשיך להיות אוחצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך בוצ'ות גדולות מהחיים, להמשיך להיות גאים במי שהפכנו להיות, להמשיך להניף דגלים, להקהיל קהילות, להקים משפחות ולהמשיך לצעוד במצעדי הגאווה. ההומופובים יגידו שאנחנו עושים דווקא, שאנחנו גורמים לעצמנו נזק מפני שאנחנו יוצרים אנטגוניזם, שננוח קצת. שנלך הביתה ונחכה בסבלנות והכל יסתדר.

שוב מדובר בטיעונים שקל מדי ומשעמם מדי לסתור. שום דבר טוב לא קרה ושום דבר לא הסתדר במשך עשרות ומאות שנים כשאנשים להט"בים ישבו בשקט בבית, לא הניפו דגלים לא התקהלו ולא צעדו במצעדים. המתאם בין הפעולות האלו לבין השיפור הבלתי נתפס במצבם של הלהט"בים בכל אספקט של החיים (החוקי, הכלכלי, במעמד האישי, ביחס של המשפחה, החברה והמדינה) אמור להיות ברור לכל בר דעת שאיננו הומופוב מתגונן.

מצעד הגאווה שינה את החיים שלי. לא רק המצעד הראשון שהשתתפתי בו, לא רק השני, כולם. כל אחד מהם שינה משהו. בשנתיים האחרונות השתתפתי בהמון מצעדי גאווה, לא רק באלו הרשמיים (מבין אלו צעדתי רק בתל-אביב וירושלים למרות שהלב שלי היה בכל עיר שבה התקיים מצעד) – לכל הפגנה שהלכתי אליה לקחתי איתי דגל גאווה וכך הפכתי כל הפגנה כזאת למצעד גאווה. לא רק בגלל שהפגנתי בדיוק על אותם בדברים שבגללם מתקיים המצעד אלא גם כי הדגל הוא מגנט, תמיד התחלתי כשאני צועדת לבד ותמיד הצטרפו אלי הומואיות חתיכות וצעדנו ביחד. בדרך פגשנו אנשים שרק באו להגיד תודה על זה שאני מניפה את הדגל ואחרים שבאו לצעוק עלי למה אני מערבת את 'זה' במחאה של כולם.

לא תמיד אני גיבורה גדולה, למעשה אני בכלל לא. אפילו בתל אביב זה לא תמיד נעים ללכת ברחוב עם הדגל, תמיד יהיה מישהו שיגיד את דעתו ויעשה את זה בצורה אגרסיבית – ואני, כאמור, לא גיבורה גדולה. אני גיבורה עוד יותר קטנה כשאני חוזרת עם הדגל לאוטו שלי בסוף המצעד בירושלים, אבל אני עושה את זה. הידיעה שלא נתתי לאלימות ולפחד לשתק אותי תמיד נוסכת כוח ושמחה. הצעדה עצמה, גם אם את הולכת עם החברות והחברים שלך וגם אם את הולכת לבד בתוך ההמון נוסכת גם היא כוחות ושמחה לא מצויים. הידיעה שלא נכנעת להומופוביה ולא למזג האוויר (בהנחה ששתית מספיק מים, חבשת כובע ומרחת את עצמך בקרם הגנה כל שעה עגולה), שכל פעולה כזאת גורמת לך לזקוף עוד קצת את גבך ושככל שגבך זקוף יותר כך שח גווה של ההומופוביה היא מרוממת נפש ממש. זו שמחה שהיא ההיפך המוחלט מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת משמחה לאיד.

לא חייבים לבוא לצעוד איתי, איתנו, עם בת קול ועם הקהילה הדתית הגאה – למרות שאתן הכי מוזמנות בעולם. אפשר פשוט לבוא ולהתרשם משבעים הפנים של הקהילה וסתם להיות גאים. נכון, יהיו שם משאיות של המועדונים ועליהן ירקדו בחורים (וגם קצת בחורות) מעורטלים באופן שמחריד רבניות ורופאות עור אבל יהיו שם גם כל המתנדבים של חוש"ן לבושים בוורד ועונדים בגאווה את ליבם הפתוח, יהיה שם הבלוק הטרנסי עם דגליו הירוקים וההטרוגניות האינסופית שלו. יהיו שם צעירות וצעירים שגרים בחורים נדחים שלא שמעתן עליהם בחיים שלכם שלא סיפרו להורים ובאו למצעד כדי ללכת בפעם הראשונה בחיים שלהם ברחוב כלהט"בים שלא מתביישים במי שהם. יהיו שם ההורים של תהל"ה, האנשים הכי מרגשים בעולם עם שלטים של "הבן שלי הומו, אז מה?" ו"אנחנו גאים בילדים שלנו". יהיו שם החבר'ה של איגי ואנשים מהאגודה, מ-יש עם מי לדבר, משישה צבעים ומהמרכז הגאה ובעיקר יהיו שם עשרות אלפי לסביות, הומואים, טרנסים וביסקסואלים שפשוט יהיו.

אז בואי, כי מצעד הגאווה משנה את החיים שלנו.

משפחה בריבוע

אני חושבת שפעילים להט"בים יכולים לסמן לעצמם איקס גדול על החגורה וללכת לישון בלילות עם חיוך רחב, עוד מערכה קטנה הסתיימה בניצחון קטן – הומופובים גאים נסוגים מעט ונערכים על קווי הגנה חדשים. מסתבר שיש כזה דבר הומואים ולסביות וזה בסדר שהם נושמים ושוזפים את קלונם באור השמש שמחוץ לארון, זה בסדר שיש להם נוכחות ציבורית, שהם דורשים זכויות אזרח וכל מני דברים כאלו ושכבר לא ממש מעניין להתווכח איתם על מצעדי הגאווה. קחו את תל-אביב, קחו את ירושלים רק תורידו את הידיים שלכם מהמשפחה, סוטים.

שמענו את זה השבוע מהדמגוג האלים משה פייגלין, להלן ח"כ, שבחר לסגור את השבוע הראשון להשבעתו במפגש מרגש עם נציגי ארגוני הקהילה בבית האגודה (סוקר בהרחבה פה ושם בארץ ישראל). בפתח דבריו הסביר שהוא ליברל ושאין דבר בעולם שחשוב בעיניו יותר מזכויות אדם ובכלל זה זכויותיהם של הומואים ולסביות (עדיין היה צורך להסביר לו במהלך המפגש מה זה טרנסג'נדרים) ואפילו, אני מקווה שאתם יושבים במקום בטוח ומרופד, זכויותיהם של ערבים. אבל בכדי להסיר דאגה מלבנו האקטיביסטי שלא נחשוש שגר כבר זאב עם פייגלין ואין לנו יותר עם מי ועל מה לריב מיהר פייגלין להבהיר: אל תגעו לי במשפחה.

כי משפחה זה רק המשפחה הקלאסית (מספיק, אגב, להגיד "המשפחה הקלאסית" בכדי שכולם יבינו שמדובר באבא-אמא-ילדים אין צורך להרחיב באם מדובר ביוון הקלאסית, רומא הקלאסית או ממלכת דוד ושלמה הקלאסית – כולן תקופות קלאסיות שידועות במבנה המשפחה המונוגמי הקלאסי שלהן) שהיא אבן היסוד של כל חברה קלאסית. בסך הכל הלב יוצא אל משה פייגלין, יהודי כל כך רזה החרד לגורלו של עם ישראל ונאחז בקרנות המזבח של המשפחה המערבית המודרנית כשמערביוּת ומודרניוּת הם הערכים הבזויים בעיניו ביותר. משה פייגלין מנהל קרב מאסף על המשפחה של אבא-אמא-ילדים וגם הוא יודע שזה קרב מאסף, לא רק על המשפחה, זה קרב מאסף גם על ההומופוביה שלו על זכותו להמשיך ולהגיד שלסביות והומואים זה פויה.

לפני חודש השתתפתי בכנס "תמונות מחיי משפחה", הוזמנתי להשתתף בפאנל שסגר את הכנס והיה אמור להראות כמו שמתחילה בדיחה טובה: "רבי, קאדי ולסבית נפגשים בגילמן" אבל הרב שרלו נתקע בשלג בגוש עציון ואני מצאתי את עצמי מייצגת גם את האורתודוכסיה היהודית בשולחן שכלל את הקאדי איאד זחלקה, איתי פנקס, עו"ד עירית רוזלנבלום והשופטת בדימוס סביונה רוטלוי. מהשופטת למדתי שעל אף חוקים רבים הנוגעים למשפחה, בחוק הישראלי מעולם לא הוגדרה ה'משפחה'. עם אירית רוזנבלום הסכמתי על כך שבסוף היום כולנו רוצים לחזור הביתה ולהשעין את הראש על כתף של מישהו, אצל כל אחד המישהו הזה שונה אבל בסופו של דבר זה הרעיון של משפחה. מאיתי פנקס נכלמתי – יש לי רק שלושה חתולים ולו ארבעה ומאיאד זחלקה למדתי שגם בחברה הערבית המשפחה הנורמטיבית בונה קומה שניה בבית הדין השרעי.

אחרי כל זה עדיין התעקשו לשמוע מה זה 'משפחה' בעיני, ועניתי שזו שאלה קשה מפני שיש לי שלוש משפחות. המשפחה שנולדתי לתוכה, המשפחה שהקמתי עם בת הזוג שלי והקהילה- בעיקר הקהילה הדתית הגאה. סיפרתי שכשאנחנו מבינות שאנחנו לסביות אחד הדברים הראשונים שקורים זה שמוטל סימן שאלה על המשפחה שנולדנו לתוכה ועל זו שאנחנו חולמות להקים. רובנו לא יודעות איך יגיבו ההורים שלנו, איך יגיבו האחים, רובנו מפחדים שברגע שנצא מהארון נאבד את המשפחה שנולדנו לתוכה. ברגע שאנחנו מבינות שאנחנו לסביות מוטל גם סימן שאלה ענק על הסיכוי שנקים משפחה משל עצמנו. סמני השאלה אלו מחייבים אותנו ואת הסובבים אותנו לשאול את עצמנו את מה שעד עכשיו היה מובן מאליו, מה זאת משפחה, למה היא כל כך חשובה? מה הופך אותנו לקרובי משפחה – דם, גנטיקה, היסטוריה משותפת, חיים משותפים?

ובדרך לתשובות לכל לשאלות האלו אנחנו מגלות את הקהילה. וגם אם לרגע לא איבדנו את המשפחה שנולדנו לתוכה, וגם כשאנחנו מבינות שנקים לעצמנו משפחה ונביא לעולם ילדים אנחנו מוצאות שהאנשים שמבינים אותנו הכי טוב בעולם, האנשים שעוברים חוויות דומות לשלנו, האנשים שאפשר להישען עליהם כשקשה, להתייעץ איתם, לעשות איתם שבת, לחגוג איתם ימי הולדת וימי עצמאות, האנשים שאנחנו יכולות לריב איתם עד אובדן נשימה ואחר כך להמשיך ולריב איתם כאילו חיינו תלויים בכך הם בעצם עוד משפחה שיצרנו לעצמנו על פרשת הדרכים הזו שבין משפחה למשפחה.

סימני השאלה האלו, שבעיני פייגלין ורבים אחרים מערער על ואת המשפחה, בעיני רק מחזקים אותה. רעיונות, אנשים ודברים שהפכו למובנים מאליהם הם רעיונות, אנשים ודברים שנחלשו, סימני השאלה והערעור מכריחים את האדם לשאול את עצמו שאלות וגם לתת לעצמו תשובות. לשאול את עצמו מה באמת חשוב, מה הכי חשוב, על מה אפשר לוותר ולהתגמש ועל מה אי אפשר לוותר בשום פנים. מה המשמעות של הורות, אחאות, של קרבת משפחה, איזה מחוייבות יש לנו כלפי המשפחה ובני משפחה? השאלה – כל שאלה, והתשובה – כל תשובה מחזקות את המשפחה ולא מחלישות אותה. בדיוק כמו שערעור על קיומו של האל ושאלות על מהותו הן לא רק לגיטימיות גם עבור האדם המאמין אלא שעצם הצבת סימני השאלה מנכיחה את האל ומזכירה את קיומו.

אבל נראה שאנשים שלא שואלים את עצמם שאלות עדיפים בעיני פייגלין מאנשים ששאלו שאלות ומצאו תשובות שלא מתאימות לו. נראה שהוא מעדיף שחלק מהאנשים יסתדרו גם בלי כתף לשים עליה את הראש בסוף היום. או שאולי לא אכפת לו איפה הם ישימו את הראש בסוף היום רק שלא יקראו לזה משפחה? ואם לא יקראו לזה משפחה איך כן יקראו לזה?

אם יש שם ראש ויש שם כתף, ואהבה, ומחוייבות, סמני מתיחה, אינטימיות ומריבות איומות, אם זה הולך כמו ברווז ומתגעגע כמו ברווז ומחזיק חשבון בנק משותף לא יעזור בית דין, רבני או שרעי – זו משפחה.

תמונה מחיי פאנליסטית בכנס 'תמונות בחיי משפחה'

הפוך-על-הפוך בוץ-על-בוץ

בפעם האחרונה שבה הצבעתי התלבטתי עד תשע בערב מה לעשות. ישבתי מול המחשב ושוחחתי ב-ICQ (כן, גם הלסבית הקפוצה היתה פעם פאקצת ICQ מושטת לשלום) עם חברה וירטואלית. השנה היתה 2003, אני הייתי רק בת 33 וזו היתה הפעם החמישית שבה היתה לי זכות הצבעה. בגיל 18 הצבעתי למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה והייתי די בסדר עם זה ואם הייתי ממשיכה בשיטה הזו לעולם לא הייתי מתאכזבת (אלא אם כן הייתי נופלת בגימלאים כמו מילארדי מוחים). אבל מסיבה עלומה החלטתי שצריך לשחק את המשחק ונזקקתי לכנסת ה-13-15 כדי להבין שלא משחקים כאן בדמוקרטיה אלא בהפוך על הפוך.

זה מה שהסברתי באותה שיחת ICQ אינסופית ונטולת פואנטה. נניח שאת ימנית, שאת מאמינה בזכותנו על הארץ מן הפרת עד היוצא מן הכלל למי תצביעי, ימין? עוד יותר ימין? מי היו הממשלות היחידות שחתמו הסכמים והחזירו שטחים? רק ממשלות ימין. השנה להזכירן 2003, שנתיים לפני שממשלת ליכוד מבצעת בהתנדבות את ההתנתקות. נו, ואם את שמאלנית שמאמינה בשטחים תמורת שלום מה את אמורה לעשות? ב-2003 כבר ברור שאף ממשלת שמאל כאן לא תצליח לעשות את זה. אז מה את אמורה לעשות, להצביע לאנשים שחושבים את הדברים הנכונים אבל לעולם לא יהיו מסוגלים לבצע אותם?

כתבתי אתמול בפייסבוק דברים דומים ודברת חברתי הרחיבה את התאוריה – ממשלות ימין עושות מלחמות כושלות, ממשלות שמאל עושות מלחמה בקונצנזוס. כי זה מה שמבדיל בין מלחמה כושלת למלחמה מוצדקת – הקונצנזוס. זה גם מה שמבדיל בין הסכם שאפשר לעשות לבין זה שאי אפשר לעשות, הקונצנזוס. אז איך משיגים קונצנזוס? – מפלגות שמאל תמיד יתמכו מחוץ לממשלה בתהליך מדיני או בכל תהליך אחר שיכלול פינוי ישובים, מפלגות ימין תמיד יתמכו בממשלת שמאל שתחליט לצאת להרפתקה צבאית. אז השמאל תמיד יתמוך בשלום אבל הדבר היחיד שהוא יצליח לעשות זה מלחמה והימין יבנה בשטחים אבל פעם בעשור ימצא את עצמו מוביל הסכם או פינוי.

וזהו. זה הופך את השלום והמלחמה לשקולים לגמרי מבחינה מעשית ומוסרית כאחד. זה הופך את כל המצעים וכל הבטחות ערב הבחירות לאבק והבל – אף אחד ממילא לא מסוגל לקיים את מה שהוא הבטיח. בשוליים, מפלגות קטנות יכולות להעביר מתחת לרדאר חוקים שיהלמו את האג'נדה שלהם אבל אין במדינת ישראל דבר חסר משמעות יותר מחוק – עברו 15 שנים מאז חוקק חוק הדיור הציבורי של רן כהן, מישהו ראה פה לאחרונה דיור ציבורי? ועוד לא אמרתי כלום על יחסי הכוח בין נבחרי ציבור לבין פקידים.

אז חברות וחברות – ביבי יהיה ראש הממשלה הבאה, בנט יקבל מספר מנדטים שקרוב לזה של העבודה, תהיה פה ממשלת ימין קיצונית ויש סיכוי לא מבוטל שהיא תחתום על הסכם כלשהו עם הפלסטינים. בסך הכל מדובר באנשים שחתמו על שני הסכמים עם החמאס, אז מה זה פת"ח בשבילם?

בוץ, אבל קליל

(ב-2003 הלכתי לקלפי בשעה 21:30 והצבעתי ליכוד כברירת מחדל ימנית. אחרי שנתיים הממשלה הזו ביצעה את ההתנתקות. ב-י' באב עליתי על הגג, הורדתי את הדגל ויותר לא טרחתי ללכת לקלפי)

שי פירון, הומופוב אבל כמוך

הבחירות הקרובות יהיו הפעם השלישית שבוחרים פה ראש ממשלה וכנסת בשבע השנים האחרונות. בפעמיים הקודמות לא טרחתי לקחת חלק בפארסה הדמוקרטית הזו, בבחירות הנוכחיות כנראה שאלך אל הקלפי כמו שגברים הולכים לאיקאה, כי אישתי מכריחה אותי. אני כותבת את זה לא בכדי שתרגישו צורך להסביר לי מהי חובתי האזרחית, בשביל זה, כאמור, יש לי רעיה אוהבת ודעתנית. אני כותבת את זה רק בשביל להבהיר שבאופן כללי זה מעניין אותי כקליפת השום.

זה באופן כללי אבל באופן ספציפי התכנסתי כאן היום כדי לכתוב על שי פירון, מספר 2 ברשימת "יש עתיד" של יאיר לפיד. את הטורים של לפיד לא קראתי ב-15 שנים האחרונות, כשהיה לו טוק-שואו בערוץ השני לא היתה לי טלויזיה והיום משיש לי היא כבויה בערב שבת כך שגם בשבתו כמנחה היומן של הערוץ השני לא התעדכנתי מה חדש בשחור.

דווקא את מספר 2 שלו פגשתי פעמיים בשנתיים האחרונות, שמעתי אותו מדבר על עתידה של הציונות הדתית בכלל, כולל היחס שלה לערכים מערביים-ליברליים, ועל היחס שלה להומואים ולסביות בפרט.

לפני עשור פירון ענה לשו"תים באתר כיפה ותשובותיו היו מחרידות והומופוביות (בתגובה המצורפת לינקים לשו"תים ההם וכן חשיפה!). באותן שנים, יש לשער, פירון לא הכיר הומואים ולא הכיר את טיבה של הרשת. לא תתפסו אותו בביטויים דומים מהשנים האחרונות כי מאז הוא הכיר הומואים ולסביות כמו גם את כוחה של הרשת. אז מי אתה שי פירון – איש הגון ששינה את דעתו או פוליטיקאי מדופלם שמכוון לבטן הרכה של המרכז הפוליטי?

באופן אישי אני אכן מאמינה לו שהוא שינה את עמדתו באופן מהותי, שהוא לא חושב שהומוסקסואליות היא פגם מוסרי יסודי ושהוא לא חושב שאפשר או צריך לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם. אני מאמינה לו, לא רק בגלל שהוא שכנע אותי בכריזמה (הקיימת) שלו ובבדיחותיו (המצחיקות במידה) – אני לסבית מקצועית כבר חמש שנים ומעודי לא פגשתי הומופוב מזן התועבה שמסוגל להסתיר כל כך טוב את דעותיו ואת תחושת הגועל שלו.

שי פירון הוא רב אורתודוכסי, אבל הוא איננו פוסק הלכה. גם אם הוא יחליט יום אחד לקפוץ מעל הפופיק ולהתיר משכב זכר זה לא יעזור לאף אחד. אף הומו לא יסמוך על פסק כזה והוא לא יקטין את המצוקה של ההומו הדתי. פירון , כאמור, איננו פוסק. הוא מחנך. תפקידו, לפיכך, הוא להגיד את הדבר הנכון, זו הדרך שבה הוא יכול להקטין את המצוקה של תלמידיו. אם הוא מצליח לעשות את זה כנראה שההומפוביה שלו לא גרועה יותר מזו של 95% אחוז מהאוכלוסיה.

"אדם הוא אדם, לא מעניינת אותי הנטיה המינית שלו", זה מה שפירון אמר לפני שנה וחצי מול אולם מלא ב-120 איש, ואז הוסיף שמצעדי הגאווה הם אלו ששורפים לו את הפיוז. באמת מאוד מקורי, לגמרי שונה מכלל האוכלוסיה החילונית והליברלית.

אז תעשו לי טובה, אם יש לכם משהו נגד שי פירון זה לגמרי בסדר מבחינתי אבל הטענה שהוא לא ראוי להיות ח"כ בגלל שהוא הומופוב היא ממש מגוכחת.

עמלת חלונות שבורים

תדהמה

אני רוצה לכתוב משהו שיהמם אתכן, משהו שיפיל אתכם מהכיסא, משהו שישמיט לכן את הלסת משהו שיעיף לכם את הסכך. אתם יושבים? ובכן, המשטרה משקרת לכם. בכל כך הרבה דרכים. היא משקרת לכם כשהיא אומרת שההפגנה היתה לא חוקית, היא משקרת כשהיא אומרת שהיא אפשרה לה בכל זאת להתקיים, היא משקרת כשהיא אומרת שנזרקו אבנים והיא משקרת כשהיא אומרת שהיתה אלימות של המפגינים.

מה שקרה בפועל זה שההפגנה ברוטשילד לא היתה צריכה אישורים כי לא נישאו בה נאומים פוליטיים ובשלב זה (כשהיא התקיימה בסמוך לכיכר הבימה) היא היתה חוקית לגמרי. אף על פי כן כבר בשלב הזה היא צולמה על ידי שוטרים, כבר בשלב הזה היו מעצרים והיו מפגינים עם דם על הפנים. מצד שני זה האופן שבו בחרה המשטרה לאפשר למחאה להתקיים.

כבר לא הפגנה חוקית

בשלב הזה היו ברוטשילד פינת הבימה הרבה מאוד אנשים, הרבה יותר ממה שבמשטרה שיערו, כנראה. הרבה מאוד אלפים שלקחו את עצמם באופן ספונטני לכיוון עירית תל אביב. זאת היתה תהלוכה, כבישים נחסמו ומהרגע הזה ההפגנה הפכה בלתי חוקית. בשלב זה המשטרה עדיין רוצה שתחשבו שהיא מתחשבת ברגשות הציבור ומאפשרת למפגינים להביע את מחאתם. שוב מדובר בשקר. המשטרה ניסתה לעצור את התהלוכה תוך שהיא חוסמת את דרכה בשדרות ח"ן אבל התהלוכה היתה כל כך גדולה שהיא פשוט פנתה מזרחה וירדה ברחובות צדדיים לאבן גבירול. למשטרה לא היו די כוחות כדי לעצור את ההפגנה הלא חוקית הזו.

לאחר שרחוב אבן גבירול נחסם לתנועה החלו המפגינים להיטפל לסניפי בנק תמימים. מהאירועים בסניף בנק דיסקונט ברחוב אבן גבירול הייתי רחוקה אבל מסתבר שמספר מפגינים נכנסו בעד הדלתות הפתוחות לאזור השירות העצמי, הפגינו בפנים וממה שניתן לראות בסרטון באתר וואלה אחת המפגינות הרסה שלטים של הבנק ואחרים ניסו לעצור אותה. באותו הזמן עמדו אלפים בחוץ, הפגינו וצעקו בלי כל אלימות, אחדים דפקו על חלונות הסניף. את הוונדליזם (שבוצע על ידי מיעוט) יש לגנות אבל אי אפשר לייחס אותו לכלל המפגינים.

משם המשיכה ההפגנה לעבר בניין העיריה, מספר ביצים הושלכו על הבניין, בעיקר לעבר המרפסת המפורסמת שבאותו הזמן לא היה עליה איש. אף אחד, ובטח שלא השוטרים שעדיין העסיקו את עצמם במהומה בבנק דיסקונט לא נפגע. אף על פי כן מדובר בוונדליזם וגם אותו יש לגנות.

השוטרים עדיין בדיליי

ההפגנה לא עצרה בעיריה אלא המשיכה כמה עשרות מטרים צפונה ונעצרה מול סניף בנק פועלים. שוב נכנסו כמה פעילים לתוך אזור השירות העצמי (הפתוח 24 שעות ביממה) ודפקו על החלונות, אחרים דפקו עליהם מבחוץ ואחד החלונות נשבר. המפגינים התפזרו ודקה אחר כך הופיעו המג"בניקים בריצה. אף אחד מאלו שהיו מעורבים בשבירת החלון כבר לא היה באזור ובכל זאת השוטרים תפסו כמה אנשים שעמדו בסביבה ועצרו אותם.

ההפגנה המשיכה עוד כמה עשרות מטרים צפונה על אבן גבירול ועשרות מפגינים עמדו מסביב לבנק לאומי. כמה מפגינים נכנסו, שוב, לאזור השירות העצמי והפגינו בפנים, אחרים הלמו בחלונות מבחוץ. השמשות בבנק לאומי התגלו כעמידות יותר מאלו של בנק הפועלים והחזיקו מעמד במשך דקה עד שהשוטרים הגיעו כדי להגן עליהם ועל הכניסה לקניון גן העיר. את העצורים הכניסו לתוך אזור השירות העצמי של בנק לאומי.

השוטרים מתחזקים את המחאה

את האמת, אם בשלב הזה היו משחררים את האנשים שהיו עצורים בבנק וסתם ולא יוצרים יותר מגע עם המפגינים ההפגנה היתה מתמוססת. אבל בשלב הזה הגיע תת ניצב יורם אוחיון מפקד מרחב ירקון, צרח במגפון שזו הפגנה לא חוקית והתחיל לסמן לאנשיו. זוגות, שלשות ורביעיות של יסמניקים זינקו לתוך המפגינים, שלפו כל פעם אדם אחר ועצרו אותם תוך הפעלת כוח מיותר. השעה חצות, אנחנו נמצאים כשלוש שעות מתחילת ההפגנה ברוטשילד ובמקום יש סופסוף כמות סבירה של שוטרים. האם בזה נגמרה ההפגנה? ובכן, לא. יש לפנינו עוד שלוש שעות של הפגנה, מחאה, מעצרים, רחובות חסומים ואלימות שוטרים.

בשורה תחתונה להפגנה הזו לא היו מנהיגים, המעצרים היו חסרי משמעות מהבחינה הזו. באיזשהו שלב היא התפצלה לשני חלקים וכמה אלפים הלכו לחסום את האילון, ועדיין נשארו מספיק אנשים באזור העיריה כדי שהכביש שם ישאר, למעשה, חסום. בכל פעם שהמשטרה ניסתה לתחום את ההפגנה באמצעות חסימת רחובות או בשרשרת אנושית של שוטרים המחסומים נעקפו ומוסמסו ללא אלימות מצד המפגינים.

איפה התמונה?

המשטרה משקרת לכם – בשום שלב של הערב לא היתה להם שליטה על האירוע, בכל פעם הם הגיבו נקודתית ועוד לפני שהם סיימו לטפל בתת-אירוע כבר התפתח אירוע אחר מטרים ספורים משם. פעולותיהם הנקודתיות רק ליבו את היצרים והגבירו את התנגדות המפגינים. המשטרה טוענת שהושלכו אבנים, שהמפגינים נהגו באלימות אבל אין ברשת כולל באתרי החדשות ובאתר המשטרה אף תמונה אחת שתגבה את טענותיהם הם צילמו בלי סוף. ובכן, לא נותר אלא להודות למשטרה על כך שהתניעו את הפגנות המחאה של 2012, באירועי אמש היו ללא ספק יותר אנשים מבכל ההפגנות שנערכו עד אתמול גם יחד.

שוטרים על מרפסת העיריה מתעדים את המפגינים

נערת חודש יולי – מצ"ב תמונה מחפצנת

תשמעו וידוי: אני מתה על מצעד הגאווה. 200 מעלות חום, 300 אחוזי לחות, רעש מחריש אוזניים, דוחק וצבעוניות אין סופיים – תענוג. ועוד לא אמרתי מילה על בחורים חתיכות על בחורות חתיכים ועל האפשרות להתעצבן חופשי. יש לא מעט סיבות להתעצבן מהמצעד. כבר הרבה שנים שהעיריה לקחה חסות על המצעד, היא מקבלת חסויות מחברות מסחריות – גוגל, אורנג', ליינים של מסיבות, קונדומים, משקאות אנרגיה, אלכוהול ועוד והיא קובעת את המסלול ואיך יראה המצעד. בשנים הקודמות אנשים רגיזים ממני ונמרצים ממני ארגנו מצעדים אלטרנטיבים – בשנה שעברה גם אני כעסתי מספיק בשביל להצטרף לאחד המצעדים האלו ולמרות שלא הזדהיתי איתו עד הסוף, נהניתי ובעיקר קינאתי. כי המארגנים קרעו את התחת ועשו לעצמם מצעד כמו שהם רוצים.

אז השנה אנחנו קרענו את התחת, אני קרעתי אותו בקבלנות משנה, וארגנו לעצמנו מצעד בתוך המצעד. יש לנו טנדר שהשגנו בדם יזע ודמעות, אנחנו מקשטים כפי שנאבה וכפי שידינו משגת, אנחנו שמים עליו מערכת הגברה צנועה – משהו שאפשר להעמיס על טנדר ולהפעיל באמצעות מצברים, נשמיע באמצעותה רק את המוסיקה שבה אנחנו חפצים – טראנסים חסידיים שמזיזים את התחת ונרקוד כמוכי ירח עד שמכת השמש תכריע אותנו.

אין לי ספק שמצעד הגאווה צריך להמשיך להתקיים מהרבה סיבות שרק חלק מהן קשורות למצב הזכויות של הלהט"בים. למרבה המזל כל שנה יש איזה עסק/ספק שמבריז לנו ברגע האחרון מטעמים הומופובים כדי להזכיר לנו שזרי הדפנה זה בשביל סטרייטים. אין לי ספק שאנחנו כלסביות דתיות וכקהילה דתית גאה צריכות להיות שם על אף חוסר הנוחות באירוע שלא נראה בדיוק כמו שבת אולפנה כי אנחנו חלק מהקהילה הזו – איננו רוצות להתנכר לה, מחד ואנחנו רוצות למצוא בה את מקומנו, מאידך. אנחנו בוחרות (ובוחרים) להיות שם ולעשות את זה בדרכנו.

אני לא נאיבית במיוחד, אני לא באמת חושבת אפשר לשנות מבפנים – נוכחתנו במצעד לא תשנה אותו באופן מהותי והעובדה שקרענו השנה את התחת לא תתן לנו קרדיט מיוחד. בפעם הבאה שנעביר ביקורת על מה שקורה יגידו לנו שוב שאנחנו סתם בכיינים, שלא לומר לסביות ממורמרות. העובדה שבחרתי בפעם הזאת לפעול מבפנים לא אומרת שאבחר כך תמיד, בחרתי בה כי חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות בפעם הזאת.

זהו, אנחנו נהיה שם מחר עם הטנדר החמוד/חבוט שלנו, עם המוסיקה שלנו, עם הריקודים שלנו בראש טור המשאיות של המצעד. אני מזמינה אתכן לצעוד ולרקוד איתנו, במיוחד אם אתן מרגישות שהמצעד לא מייצג אתכן ושאין לכן מקום בו.

עברי רוד

הו-הא מי זה בא!

תשמעו, מצעד הגאווה מתקרב. לא, לא הסתכלתי בלוח השנה – אין לי מושג שעכשיו מאי ושמצעד הגאווה מתקיים בשבוע הראשון של יוני. לא. אני יודעת את זה בגלל שעירית תל-אביב צבעה מעבר חציה בצבעי גאווה וכמה שעות אחר כך צבעה אותו שוב ללבן. כן, בבוקר הם העלו לדף הפייסבוק שלהם את התמונה שמצד ימין- אספו לייקים, שיתופים ותגובות משתפכות, כשהכל התייבש הם צילמו תמונה לטובת קמפיין הגאווה (התמונה השמאלית) ומיד צבעו הכל חזרה ללבן. משום כך אני יודעת שיש מצעד.

כן תושבי תל אביב היקרים וגם סתם משתמשי פייסבוק אקראיים, אתם עובדים בהתנדבות בקמפיין השיווקי של העיריה. מה שחשבתם שהוא מחווה קטנה וצבעונית של הנכחת הקיום הלהט"בי בעיר הוא בעצם תעלול שיווקי שובב ופרודוקטיבי. ביקורות על המהלך הזה הגיעו, כמובן, מכל כיוון אפשרי – החל מלשון החוק ומידת הבטיחות של מעבר חציה צבעוני ושל הצבע עצמו עבור רוכבי הדו-גלגלי. עבור דרך סגירת הרחוב לכמה שעות לצורך הצביעה, הצילום והצביעה חזרה. וכלה בכעס ובתחושת הקבס של האנשים מהעובדה שהשתמשו ברגישות וברגשנות שלהם כדי לקדם אינטרסים של עירית ת"א. ועוד לא אמרנו מילה על העלות של כל העסק הזה.

תראו איזה רובוט חמוד!

אני מניחה שאני לא מגלה את בית ציוני אמריקה לאף אחד כשאני מזכירה שיש לא מעט ביקורת בקרב חברי הקהילה בנוגע למצעד הגאווה בתל-אביב. אחת הטענות המרכזיות בביקורת הזאת היא על המסחריות שלו, על העובדה שהוא מזמן הופקע ממשתתפיו לטובת מסע פרסום למועדונים, ליינים של מסיבות, יצרני קונדומים, בירות ומשקאות אנרגיה. שמדובר בעצם במסע יח"צנות לאותן החברות ולעיריה עצמה, שבשם שמירה על האסתטיקה של מסע היח"צנות המאורגן והיעיל הזה משתיקים קולות שאינם פוטוגנים ומעלימים את הפנים הפחות הרמוניים של הקהילה.

אז מה עושים מארגני המצעד כדי להתמודד עם הטענות לעיל? הרשו לי לצטט את יניב ויצמן (חבר מועצת העיר ת"א ויועץ ראש העיר לענייני קהילת הלהט"ב): "יש כאן פעילות שמטרתה יצירת שיחה ובאזז על אירועי הגאווה. אלפי השיתופים שהיו היום השיגו את המטרה." זו תגובתו לשלל הטענות שהועלו נגד התעלול הקטן שלו. מה שיניב ויצמן אומר, בגדול, זה כן. כן, המצעד הוא אירוע מסחרי ויח"צני ואתם, כולכם, ניצבים. אתם תבואו למצעד כדי לקשט את גן מאיר ולייצר תפאורה הולמת למשאיות של המועדונים, חברות הסלולר ומנועי החיפוש. אנחנו נדאג לכך שתוכלו לקנות מים במחיר מופקע ואתם תהיו גם הרובוטים הקטנים במסע הפרסום של אירועי הגאווה ואם יש לכם טענות אתם, איך נגיד, קטנוניים.

אל תגעו במשיחי!

אתם יודעים מה, הוא כמובן צודק. ואני הייתי סולחת על הכל ועושה לייק ושייר ו-איזה-חמודי כמו שמקובל, הרי אין לי שום עניין להצטייר כקטנונית. הכל נסלח, למעט דבר אחד. אלוקים אדירים, אלוקי אייבי-רוד ותרבות הפופ כולה – למה עברי חוצה את הכביש מימין לשמאל???

לא גזען, דוס

בואו נאמר את האמת, כולנו – ללא הבדל דת, גזע או מין קצת גזענים. ומיזוגנים. והומופובים. מכיוון שזו תופעה כל כך נרחבת, שלא לומר אנושית, היא לבדה איננה ראויה לשבח או לגנאי. אלו יינתנו רק כמענה על השאלה מה אנחנו עושים עם זה, איך אנחנו מתמודדים עם הגזענות הטבועה בנו. האם אנחנו מודים בקיומה או מתכחשים לה, האם אנחנו מצדיקים אותה או מתקוממים נגדה? האם אנחנו מסתגרים בד' אמותינו או דווקא מנסים להכיר את הזולת השונה מאתנו ובכך להקטין את הזרות ביננו, להיות סובלניים יותר ועל ידי כך להקטין את הפחד והשנאה שאנחנו חשים כלפי השונה.

בעידן שבו כבר נברא הפוליטיקלי קורקט מרבית האנשים משתדלים לפחות להסתיר את הגזענות, השנאה והפחד מהאחר הטבועים בהם. לא תמיד בצורה מושלמת, לעתים קרובות בחוסר הצלחה – אבל קיימת בהם לפחות מודעות בסיסית לעניין. על הרקע הזה מתבלטות קבוצות באוכלוסיה שסבורות שההלכה היהודית העניקה להם פטור מהתמודדות עם הגזענות, המיזוגניה וההומופביה שלהם. אין להם שום בעיה עם מזרחיים או אתיופים, הם פשוט לא מספיק דתיים. הם מכבדים נשים יותר מכולם אבל ההלכה מחייבת אותם להשתיק אותן ולהעלים אותן מהמרחב הציבורי. אין להם שום בעיה עם הומואים אבל כתוב בתורה שזה תועבה.

במקום להודות באנושיותם ובגזענות הטבועה בהם הם מייחסים אותה לאל. במקום לתקן את מידותיהם הם בוראים אל במידתם – פחדן, גזען, שוביניסט, מיזוגן והומופוב. הם יכולים לעשות את זה די בקלות מאחר שההיסטוריה היהודית תעדה התנהגויות דומות מאז בריאת העולם. בשעה שהספרות היהודית מלאה בכל טוב, בגזעני ובסובלני כאחד, מי שבוחר להתעלם מ"ואהבת לרעך כמוך" ומעדיף טקסטים שמצדיקים שנאה, פחד והסתגרות עושה זאת כדי להצדיק את פחדיו ושנאותיו שלו. מי שבוחר במקורות הגזענים, המיזוגנים וההומופובים עושה זאת כדי להימנע מלהודות שתכונות אלו טבועות בו. מי שמעדיף את אלו על פני מורשתו של אהרון הכהן מבטא בכך את פנימיותו שלו ולא את אופיים הבלעדי של המקורות היהודיים או אלוהים עצמו.

70 פנים לתורה הם 70 פנים לאלוהים עצמו – הוא אל קנוא ונוקם ובה בעת גם סובלני ומכיל, למסקנה הזו הובילה אותנו קריאה מחודשת בפרשת פסח שני. מהסיבה הזו בחרנו למלא מחדש את יום 'פסח שני' בתוכן בעל משמעות לעולם שבו אנו חיים. הפרוייקט שמציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית מתקיים זו השנה הרביעית. השנה הצלחנו להרחיב אותו אל מעבר לדיון ברעיונות העמוקים הטמונים בו. יום העיון שנערוך היום (א' 5.6.2012) יתמקד במערכת החינוך יכלול גם סדנאות מקצועיות בנושא חינוך לסובלנות. כי גזענות, מיזוגניה והומופוביה אינן גזירות גורל, איננו חייבים לחיות איתם, איננו חייבים להוריש אותם לדורות הבאים.

המטס, צלחת הפטרי שעליה הוגש לנו תא"ל שלום אייזנר

והארץ תשקוט

הפער בין החופשה לחיים האמיתיים מזמן לא היה גדול כל כך. החג והחופשה היה כל כך אביביים ומושלמים והיומיים מאז כל כך כעורים ומטומטמים. אני אפילו לא מדברת על האוטו שנגרר הבוקר למוסך, רק על החדשות. אתמול (יום א') זה כלל דיווחים אינסופיים על ההערכות האינסופית של המשטרה למטס [וגם פוסט של ה(.)חיים על המשט], כלומר ההערכות המופרזת הרגילה. כיוון שיש מטס ויש מאות שוטרים שמחכים לו, חייבים איכשהו להעביר את הזמן באמצעות דיווחים תכופים וחייבים לקבל תגובות מכל מי שמוכן להתראיין (כלומר, כולם) כדי לסדר לנו את הבוקר.

קיבלנו את נציג הממשלה שכינה את המוטסים 'אנרכיסטים' ויכולנו להיות אפילו מרוצים – העולם עדיין סובב סביב צירו. קבלנו את נציג כוחות הבטחון שכינה אותם 'טרוריסטים מסוכנים' ויכולנו להיות בטוחות שהצפון המגנטי עדיין נמצא בדיוק במקום בו השארנו אותו אתמול. הכל היה ממש בסדר עד שבאה זהבה גלאון וקוננה בשידור על כך ש"הממשלה עושה שימוש באירוע לצרכי תעמולת פנים" ופתאום יש חשש שכדור הארץ הוא בסך הכל בלון שלא נקשר – תעמולה? לא יתכן! כי למטס עצמו אין שום קשר לתעמולה וגם לעובדה שגלאון עצמה עולה לשידור בשבע וחצי בבוקר בקול ישראל, גם לה אין כל קשר לתעמולה.

עין שמים אודמת

וכך חולף לו היום ומסתבר שקול ענות חלושה זה אנדרסטייטמנט ליד ה'אירוע' הזה. פאדיחה מכל צד שלא מסתכלים, אבל בשבילנו כל פאדיחה שלא הופכת לתקרית בינלאומית או מלחמה אינסטנט היא רווח נקי. אלא שהשמחה, מסתבר, היתה קצת מוקדמת. בדיוק כשהתרווחנו בכסא עם יוגורט וגרנולה של אחר הצהריים התפוצצו כל הפידים באשר הם הודות לסרטון קצר בכיכובו של סמח"ט הבקעה האנונימי. דווקא לקיומו של משט האופניים בבקעת הירדן הייתי מודעת כיוון שכבר בשעות הצהריים של יום א' הופיעו תמונות ממנו בסטטוסים שונים בפייסבוק. אבל עברו עוד כמה שעות, יותר מ-24 שעות מתום האירוע עד שהסרטון המפליל הועלה לרשת. רק מקרה, דיליי סביר? יותר סביר שכמו שמשט האופניים עצמו היה מתוכנן ומאורגן כך היה גם התיעוד שלו ועבודת היח"צ. או אם לצטט את גלאון, תעמולה. חומר גלם מופלא לכל המטומטמים באשר הם.

בסרטון שפורסם רואים קצין צה"ל בדרגת סא"ל – איש גדל גוף, שלא לומר שמן, מקריח, חבוש כיפה סרוגה וחמוש באמ-16 מקוצר וזיפי זקן (ספירת העומר) בן שבוע. שמו של הסא"ל שלום, אירוניה שאיננה נדירה במחוזותינו כלל. ובכן, אותו שלום, עינכן הרואות את מי הוא מזכיר יותר מכל נראה בסרטון כשהוא חובט ברובהו בפניו של בחור צנום ובלונדיני. כשמסתכלים בסרטון שוב (ושוב ושוב) קשה שלא לשים לב שבשניות שקודמות לתקיפה הוא מסתובב כארי בסוגר, הרובה בידיו – הקת בימינו והקנה בשמאלו – ונראה כמי שאורב לטרף.

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

אף תגובה לסרטון הזה היא לא בדיוק הפתעה (מזל שיש לנו את מוטי). בצבא לא היססו לרגע, ועוד לפני החדשות של חצות השעו את אייזנר מתפקידו. בימין הכתירו אותו לגיבור, עוד בחייו ובשמאל לרוצח תאב דם, עוד בחייו של האנרכיסט שעכשיו מסתבר שהוא אזרח דני. אייזנר עצמו טען שקודם לחבטה שהנחית בפניו של הדני הותקף במקלות וכמה מאצבעותיו נשברו. היום בבוקר בתוכנית "סדר יום" טען דובר צה"ל לשעבר, רון כיתרי, שמאחורי האנרכיסטים האירופאים הענוגים עמדו עשרות פלסטינאים (איום א-פריורי) וחוצמזה, כמובן, מדובר באירוע יחיד. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות שאולי זה האירוע היחיד שנקלט בעדשת המצלמה הוא הסביר לה שבכל אירוע יש עשרות מצלמות, כולל כמה של דו"צ עצמו.

גם יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, קיבל את דקות התהילה שלו אותן הוא ניצל, כמובן, כדי להאשים את הממשלה והצבא ברפיסות יתר. כשקרן נויבך עימתה אותו עם האפשרות המשעממת שהכיבוש, אולי, משחית הוא הזכיר לה שהצבא והמשטרה מכים אזרחים מימין ומשמאל גם בתוך גבולות הקו הירוק כך שאין לזה שום קשר לכיבוש. ובכן, או שדיין אידיוט או שהוא חושב שכולנו סתומים או שכל התשובות נכונות, אבל אם הוא היה טורח פעם אחת להקשיב לאנשי הכיבוש-משחית הוא היה יודע שכל מה שהם צריכים לעשות עם הטיעון שלו זה להדביק לו את הכותרת: מש"ל.

לובשי חול וחגור וכבדי נעלים

ואני אומרת אדרבא, יקומו החבר'ה של דו"צ, יכינו לעצמם כוס קפה חזק ויאתרו את הצילומים הרלוונטים מאירועי השבת החולפת בבקעת הירדן. תנו לנו לראות אנרכיסטים בלונדינים עם ורצח בעיניים תוקפים במקלות אל"מ שלא הלם. תנו לנו לראות עשרות ואולי מאות פלסטינאים שמתחבאים מאחוריהם ורק מחכים להזדמנות לתקוף. שימצאו את הסרטונים, שיערכו אותם באופן הכי מפרגן לצה"ל ולאל"מ אייזנר וירימו טלפונים לכל העיתונאים והבלוגרים השמאלנים והאנרכיסטים – לרובם יש מספיק אינטגריטי כדי לפרסם את זה ולאף אחד מהם אין התנגדות לסקופ. הפעילות הוויראלית כבר תעשה מעצמה, רק תשלחו. כי בינתיים התעמולה הפלסטינאית עושה מכם זרגים קטנים ומשעממים – שש מאות שוטרים ישראלים נדרשו בנתב"ג כדי לאיין את האייטם של המטס, פלסטינאי אחד עם תזמון מדוייק נדרש כדי לזיין את כולם בו זמנית. טיפה סבלנות והוא קיבל את הבילד-אפ המושלם לשוט המושלם.

 

חשפניות, בדיוק מה שחשבתן

גלדיאטורים!

בסוף השבוע החולף נרשם עוד פרק הירואי בסכסוך האינסופי בין דנה ספקטור לפמיניזם (והפמיניסטיות) הדוגמטי. במוסף 7 ימים החגיגי (ראש חודש ניסן, מה?) המורחב והכרומטי התפרסמה כתבתה של ספקטור "האמת העירומה" שעסקה בעולמן הקסום של החשפניות. במשך שבועיים סיירה ספקטור במועדוני חשפנות, דיברה עם הנשים העובדות בהם והתרשמה באופן בלתי אמצעי מחוויית המשתמש במקום.

אם הבנתי נכון, הטריגר להרפתקה הזו נעוץ בהתנגדותן של פעילות וארגונים פמיניסטיים לפתיחתו של מועדון חשפנות ב'קולוסאום' ז"ל בטענה שבמועדונים כאלו נשים מושפלות כשמותר לגעת בהן כמו בחפצים. שקיומם של מועדונים כאלו מגביר את התפיסה של נשים כאובייקט מיני ויש להם חלק בהטרדה המינית שעוברות נשים גם מחוצה לו. כמו כן, טוענות המתנגדות, מועדוני החשפנות הם חלק מתופעת הסחר בבני אדם וכי עבור הנשים העוסקות בחשפנות מדובר במדרון חלקלק – זה מתחיל מריקוד עם עמוד ונגמר בזנות.

האמנם?

ובכן, הכתבה של ספקטור אמורה היתה להיות מה שמכונה בעגה המקצועית, כתבת צבע שמשמעותה, לעניינינו, גושפנקא – הקולוסאום אמור היה להעביר את החשפנות מרחובות חשוכים וצדדיים למרכז העיר ולאור הזרקורים כבידור קליל ולגיטימי.  את מה שהקולוסאום עדיין לא הצליח לעשות עבור מועדוני החשפנות, עשתה כתבה אחת בידיעות אחרונות. דנה ספקטור, כמובן, לא אשמה – זאת השיטה וספקטור גם היא, במידה מסויימת, קורבן שלה. אבל האמת היא שזאת לא היתה אפילו כתבת צבע. בפועל, מה שקיבלנו זה טור אישי מורחב שכולל את הווידוי על היותה אקסהיביציוניסטית, על פנטזיית החשפנות שלה, על פנטזיית העמוד ועל הבילוי המשותף במועדון עם בן הזוג שלה. מכיוון שאין לה חברות חשפניות (עוד נחזור לזה בהמשך) בשביל הסיפור האישי שיוביל את עלילת הטור, היא יצאה לשטח למצוא אחת. לחברה החדשה שלה, לתאומת הנפש, קוראים הילה.

לזכותה של ספקטור יש לומר שבשום שלב של הכתבה היא לא מסתירה את העובדה שהיא באה למועדון כדי לשמוע שחשפנות זה לא מה שהפמיניסטיות חושבות ויש, ועוד איך, חשפניות שמחות. החשפניות, נשמות טובות שכמותן, נותנות לדנה, בדיוק כמו ללקוחות, רק את מה שיעשה לה טוב. כן, העבודה סבבה, כן, הכסף טוב, לא, הן לא מגיעות מרקע של התעללות, לא, אין זנות במועדונים והדבר היחיד שמשפיל בעבודה הזו זה הפמיניסטיות השמנות שרוצות לעזור להן. ומרינה תכולת העין? היא רק נראית כאילו היא בטריפ רע של אל.אס.די.

מה שעצוב באופן מיוחד בכתבה הזאת זה שהפער הבלתי נתפס בה הוא לא בין הטקסט לסאב-טקסט אלא בין הטקסט לבין איך שספקטור מפרשת אותו. כמעט כל מה שאומרות רוצחות הפאן הפמיניסטיות נמצא בטקסט של ספקטור – בין אם כשהיא מצטטת את הבנות ובין אם כשהיא משתמשת במילותיה שלה. למשל, כשמצד אחד היא מתפעלת מכך שהחשפניות נראות בדיוק כמו השכנה ממול ומצד שני היא מצטטת את תאומת הנפש שלה: "אף ילדת שמנת לא תגיע לכאן, חייבים להזדקק לכסף" ולא תוהה בקול האם יתכן שהשכנות שלה בכרמל או בביצרון אף פעם לא נזקקו לכסף.

 מצד אחד היא כותבת: "לפחות ממה שאני רואה במועדון הזה, חשפנות הפסיקה להיות מקצוע של עולות חדשות במצוקה כלכלית והפכה לג'וב מיינסטירימי" ומצד שני מתארת איך לנגד עיניה הבחורה הכל-ישראלית, המכונה סיגל, מכבה את עצמה ונעלמת על ברכיו של איזה חייל ששילם 20 ש"ח כדי למשמש אותה, מצד שלישי היא מצטטת את הילה שאומרת במפורש "יש פה מלא מבתים גרועים ומשפחות הרוסות". כשהיא מדברת עם החשפנית קים שהחליפה אב מכה בבן זוג מכה מנסה ספקטור לרמוז לה שאולי מועדון חשפנות זה לא בדיוק המקום בשבילה. לקים, מצידה, אין מושג על מה היא מדברת.

מצד אחד היא מזהה ש-90% מהבנות מנותחות ומאבחנת, כמו שרק היא יודעת, ש"לכן הן עושות לעצמן סיליקון, כדי שלא יגעו להן בשום דבר שהוא באמת שלהן." מצד שני כשהחברה החדשה שלה אומרת "לא סמכתי על גברים הרבה לפני שהגעתי לכאן" ו-"חשפנית אף פעם לא שוכחת מאיפה הכסף שלה בא" היא מציינת את זה כאנקדוטה ולא עוצרת כדי לנסות להסביר לעצמה ולנו מה יכולה להיות המשמעות של אמירות כאלו.

איך זה יכול להיות?

מה שקומם את דנה ספקטור יותר מכל זאת העמדה הפטרונית לכאורה של הפמיניסטיות המתנגדות למועדוני החשפנות. היא יוצאת מדעתה כשהן מנכסות לעצמן את עמדת המספר-יודע-הכל וטוענות שחשפניות הן נשים מוחלשות, חלשות ומנוצלות. שחשפנות וזנות הן היינו- הך, שהדרך מחשפנות לזנות היא קצרה מאוד, שחשפנות משפילה נשים בכלל ואת החשפניות בפרט ושחשפניות מגיעות לג'וב הזה מחוסר ברירה ולא מבחירה חופשית.

למרבה הצער, בכדי להפריך את מה שהיא רואה כקלישאות גילמן של בוגרות החוג למגדר היא נזקקת ללא מעט קלישאות נגד – למשל, התיאור של המועדון כמו חוף ים חסר דאגות בתיאלנד והשוואתו מקום עבודה לגיטימי והגיוני כמו רשת בתי קפה. למשל, מציאת הנפש התאומה שלה שבניגוד אליה העזה לממש את פנטזיית החשפנות. למשל, החשפניות העליצות עם המיניות הבריאה והמתפרצת והחבר שאוהב את העבודה שלהן. למשל החשפנית המיליונרית שהיא גם בעלת בתים וגם סטודנטית לכלכלה. למשל, הפמיניסטית השמנה והמכוערת שמסתירה את קנאתה בכוּסיות באמצעות מסיונריוּת, התנשאוּת והריסת מסיבות. אה, וכל הנשים בעצם רוצות לרקוד על עמוד בזמן שעשרות גברים מריירים להן על הבהונות.

אם זה לא מספיק היא גם משתפת פעולה עם הרטוריקה של החשפניות שנועדה להבדיל אותן מהזונות. הן לא אוקראיניות נסחרות ומנוצלות, הן ישראליות שנראות ומדברות בדיוק כמוה. הן לא נשמות מעונות שבאות מרקע של התעללות וניצול, הן רק מבתים הרוסים וזה בכלל לא אותו דבר. אל תעליבו אותן, הן לא זונות. אף גבר לא מנצל אותן, זה הן שמנצלות את הגברים, מרוקנות להם את הארנקים ומשאירות אותם ללא פורקן.

נארטיב?!

אני לא מכירה חשפניות ולא מכירה זונות אבל מהיכרותי את המין האנושי אני נוטה להאמין שגם אם ספקטור תרד לחוף תל ברוך היא תתקשה למצוא שם זונה שתודה שאבא שלה אנס אותה מגיל 5. היא תתקשה למצוא זונה שתגיד לה שהיא מרגישה מושפלת ומנוצלת ושהחיים שלה הרוסים, בשביל וידויים כאלו לא יספיקו 2-3 ביקורים. ספקטור תמשיך בחיים שלה וכך גם הזונה והחשפנית וכולן צריכות לספר לעצמן את הסיפור שיאפשר להן להמשיך לחיות עם עצמן. החשפנית תספר לעצמה שהיא לא זונה, שהיא בחרה בג'וב שלה ושהיא זאת שמנצלת את הגברים וספקטור תספר לעצמה שהסיבה היחידה שהאקסהיביציוניזם שלה מתועל לכתיבה ולטלוויזיה ולא לריקוד על עמוד, היא שאבא שלה יקבל התקף לב אם היא תהיה חשפנית.

למרבה הצער, אלמלא היה הטקסט שלה רצוף בכל כך הרבה אמרתי-לכן הוא יכול היה להיות מעורר מחשבה. בין השורות שלו מסתתרת הטענה שעולם שרותי המין איננו מקשה אחת, שחשפנות איננה זנות ולא רק בגלל שחשפנית נשארת בתחתונים. שזה אכן פטרוני ומתנשא לבוא למישהי ולהסביר לה שהיא אומללה ומנוצלת ושלבוא אליה למקום העבודה ולהכניס אותה לפינה זה לא פחות משפיל מלגעת לה בפטמות. שיתכן והבעיה היא לא עצם קיומם של מועדוני החשפנות אלא העובדה שמותר לגברים לגעת בחשפניות (בניגוד לארה"ב, למשל).

"מנה פלאפל, אני חושבת לעצמי, זה מה שעולה לכל לוזר מהרחוב להכנס לפה ולגעת בשדיים של הילה המקסימה שלי. ועם זה חלום החשפנית השולטת, המועצמת, האלה שלי נגוז." דנה ספקטור היא בעיני אישה חכמה ואמיצה שמסרבת לעשות, להיות ולחשוב מה שמצפים ממנה. אלמלא היה חשוב לה כל כך לחנוק את הבוצ'ות בצמיגים של עצמן הפיסקה הזאת היתה קובעת את רוח הדברים ולא מוצנעת אי שם בפאתי הכתבה.

יום המי-שפחה

משחק ילדים

ילדים משחקים במלעיל. לא רק ילדים אשכנזים, בדקתי. בנותי, למשל, מעולם לא שיחקו מחבו-אים אלא רק מא-חבואים, קלא-פים, מו-נופול, מיל-חמה ואם חייבים אפילו ר-ביות (רביעיות). כל מילה שיש בה מספיק הברות כדי לשנות את ההטעמה שלה הופכת ממלרע למלעיל (למתקדמים: אפילו המילה מלעיל היא במלרע. עד כדי כך) כשהיא מופיעה כשם של משחק ילדים. בלי ספק, מעל כולם ניצבת המי-שפחה (להלן, מישפחה).

מישפחה הוא משחק תפקידים אהוב על בנות (בעיקר) בגילאי שנתיים עד עשר ובשעת הדחק אפשר לצרף אליו גם בנים עם גמישות מחשבתית או אחיות גדולות. צירופו של בן למשחק מאפשרת גם לאייש את התפקיד שמטעמים מובנים הכי קשה לאייש במשחק הזה, אבא. בגלל שזה משחק של בנות תפקיד האמא מאוד פופולרי ולכן הוא סלע מחלוקת שעלול, במקרים קיצוניים, לגרום לסיומו של המשחק עוד לפני שהתחיל.

מישפחה אלטרנטיבית

לפני כמה שנים, כשהילדות שלנו עדיין שחקו בעיקר ב-בואי-נעיר-אותן-כל-חצי-שעה חברות סיפרו שבגן של הבנים שלהן נפל דבר. אחת הילדות הבינה שאפשר לשחק מישפחה עם שתי אמהות ובכך הביאה לשלום עולמי. מאז שמענו את זה מעוד הרבה חברות לסביות שיש להן בנות בגילאים הרלוונטים ורק לאחרונה שמתי לב שאצלנו בבית זה לא קורה, אף פעם לא שמענו אותן משחקות מישפחה עם שתי אמהות. מאידך, אף פעם (למעט, אולי, באחת הפעמים הנדירות שבהן אחד החברים שלהן הסכים לשחק איתן במישפחה) לא היתה במשחק דמות של אבא.

החלטתי לברר את העניין באמצעות שאלה עקיפה שחשבתי שאני יודעת את התשובה עליה. שאלתי את הבכורה (6) מי בתפקיד האמא כשהן משחקות מישפחה, להלן תשובתה: "למעשה, אף אחת". "אז מה", ניסיתי להתאושש מההלם, "זה תמיד 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'?". "כן", אישררה הבכורה, "וכלבה", הוסיפה אחותה.

גונבות את ההצגה?

ובכן, המישפחה הגרעינית של הבנות שלי היא 'אחותה גדולה', 'אחות קטנה' ו'כלבה' כשהאחות הקטנה בתפקיד 'אחותה קטנה' ו'וכלבה' – ואני לא יודעת מה לחשוב על זה. האם עשינו משהו ממש-ממש טוב או יותר סביר, עשינו משהו ממש-ממש רע? אני מניחה שיש כאן מקום ללא מעט פרשנויות שצריכות להדאיג את יצחק קדמן. מצד שני, יכול בהחלט להיות שזה אומר שהן מבינות שהדבר הכי חשוב שמשפחה זה 'אחות גדולה' ו'אחות קטנה'. אם כן, לא ירחק היום בו נאלץ לצרף למשפחה גם כלבה.

אמא, 2 במבצע

טעות בחזקת שתיים – משרד הבריאות ואובדנות

כשנעמ"ת פגשה את ספקטור

לפני שבוע פורסם בסלונה פוסט של עו"ד גלי עציון מנעמ"ת בתגובה לטור של דנה ספקטור שפורסם שבועיים קודם לכן ב-7 ימים של ידיעות אחרונות. על גלי ההדף של ההצעה לשינוי חוק חזקת הגיל הרך פרסמה ספקטור טור שנוי במחלוקת ובו סיפרה על כמה שיחות שהיא ניהלה עם גברים גרושים. על המצוקה שלהם שמורכבת מהגעגועים לילדים, המחנק הכלכלי שיוצר תשלום המזונות ועל צווי הרחקה שרירותיים. לספקטור יש טור אישי, המנדט שלה הוא לכתוב על החיים שלה, על הילדה שלה, על הגרוש, על בן הזוג ועל החברים שלה, אלוקים יודעת למה היא הרגישה צורך לגבות את עצמה בסטטיסטיקה בלתי סבירה שפרסם האו"ם. גרוע מזה, באותו הטור היא ספרה על מפגש עם חברים ב"ארגוני גברים", מפגש אותו לא ניצלה בשביל לסרס אותם בזה אחר זה.

הרשעות, הטיפשות והאכזריות אינם אחוזים בכרומוזום האיקס, התכונות הללו מתחלקות שווה בשווה בין גברים לנשים. ארגוני הגברים, לעומת זאת, מחזיקים בדי.אנ.איי. מתועב. כמו כן, הסטטיסטיקה ממאדים ומספרים מנגה: ספקטור ציטטה 400 מקרי התאבדות בשנה בישראל כש-200 מתוכם הם גברים גרושים. גם בהנחה שגברים מתאבדים יותר מנשים (מצליחים יותר. נשים מנסות יותר) – אז מה, 30-40 חיילים וכל השאר זה גברים גרושים? איך אומרים בפייסבוק, אין מצב.

במאמר התגובה בסלונה נטען שבשנים 2007-2009 התאבדו יותר גברים רווקים מאשר גברים גרושים, את הנתונים האלו מביאה עו"ד עציון מתוך מייל של משרד הבריאות. אז מה, ארגוני הגברים עבדו על ספקטור (והיא בכלל הביא את הסטטיסטיקה מנתונים של האו"ם)?

זהירות, סטטיסטיקות

אז תשמעו, הלכתי לשאול את האינטרנט הזותי, אולי היא יודעת ומצאתי את הדו"ח הזה, משנת 2011, באתר משרד הבריאות. להגיד לכם שהוא הוסיף לי בריאות? לא אוכל. לא בגלל שהנתונים עד כדי כך מזעזעים, זה יותר בגלל האופן המזעזע שבו הם מוצגים (ברמה שלא היתה עוברת עבודה סמינריונית לתואר ראשון). נתמקד, אם כן, רק בדברים שאפשר להבין ללא צל של ספק מהדו"ח הזה. למשל (ע"מ 38):

• "שיעור ההתאבדות בקרב גרושים בגיל 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים ולרווקים, בשנים  2007-2009".
• "בשנים האחרונות, שיעור ההתאבדות בקרב רווקים בגיל 45-64 גבוה בהשוואה לשיעור בקרב גרושים".

כמו כן, זה:

מתוך: "אבדנות בישראל", משרד הבריאות; עמ' 40

דבר אחד עולה ברור מהתרשימים הללו, בשתי קבוצות הגיל הללו גברים נשואים מתאבדים הרבה פחות מגרושים ורווקים. מעבר לזה, בגילאי 25-44 גרושים מתאבדים יותר מרווקים ומנשואים, מחד. מאידך, יש ירידה עקבית במספר הגרושים המתאבדים במהלך 11 השנים האחרונות. בקרב קבוצת הגיל 45-65 יש שנים שבהן התאבדו יותר גרושים מרווקים ויש שנים שבהן המצב היה הפוך. דבר אחד ברור, למספרים האלו לא יכול להיות שום קשר לחזקת הגיל הרך. ויש סטטיסטיקה נוספת, שלא קשורה להתאבדויות – אחרי מוות של בן/בת זוג נשים מאריכות חיים יותר מגברים. כלומר, אם לוקחים מגבר את האישה שלו הוא מת בכל מקרה וגם לזה אין שום קשר לחזקת הגיל הרך.

נכון, מוות זה לא נושא לבדיחות והתאבדות עוד פחות לכן אני די בטוחה שמשרד הבריאות לא התבדח כשהוא מסר את הנתונים הללו לאו"ם, בטח-ובטח שלא בנתונים שהוא שלח לעו"ד של נעמ"ת. גם אם ניקח את 1998, שנה רעה במיוחד לגרושים, נגיע לכמאה גרושים מתאבדים בגילאי 24-65 – איפה עוד מאה? המספרים בסלונה משונים עוד הרבה יותר, בפייסבוק היו אומרים שכל קשר בינם לבין הנתונים באתר משרד הבריאות מקרי בהחלט.

למי קראת מרשעת?

אחרי כל זה, עו"ד עציון מאשימה את ספקטור כי לא עימתה את הטיעונים של ארגוני הגברים עם נתוני אמת. אחר כך היא מאשימה אותה כי מהטור שלה עולה "שנשים אשר מבקשות מזונות ילדים הן לא אנושיות וקטנוניות" וכי יחסן כלפי בני זוגם לשעבר נובע מחוסר אנושיות.

ובכן, ספקטור מעולם לא יישרה קו עם ההגות הפמיניסטית ו/או עם מה שמצופה מאישה בגילה ובמעמדה להגיד או לעשות. גם בטור הזה היא בחרה בעמדה שלא תזכה אותה במועמדות לתואר אשת השנה של נעמ"ת. היא בחרה להציג את הקושי של הגברים המתגרשים, שזה כשלעצמו פשע נגד האנושות, אבל בשום מקום בטור היא לא טענה שנשותיהם לשעבר הן מכשפות מרושעות. הנמענות של הטור הן דווקא נשים רווקות, בנות זוג פוטנציאליות של א' לפרק ב', מהן מבקשת ספקטור שיתנו לו צ'אנס.

אם מתעקשים לקרוא את הטור שלה בין השורות אפשר למצוא שם טיפ לחיים טובים למתגרשים החדשים, נשים וגברים כאחד, לוותר פה ושם ולגמור את זה יפה – זה טוב לילדים ולא פחות מזה להורים המתגרשים. כדוגמא היא מביאה דמות מוכרת מטוריה, אחת, דנה ספקטור, שבחרה לוותר לא' על דמי המזונות. על אף שהיא רשומה על אחת הפרידות המתוקשרות והשערורייתיות ביותר של העשור האחרון היא וא' הצליחו לייצר לעצמם גירושין מכובדים ושפויים. ספקטור היא אישה חכמה ורגישה אבל אני בספק אם היא מבינה כמה המציאות שלה שונה משל רוב הנשים המתגרשות: ראשית, בטחון כלכלי נדיר שחוסך לה את ההתלכלכות בעמידה על המקח מול אבי בתה; שנית, אקס שלא מחפש נקמה כך שהיא לא נאלצה לחיות שבועות וחודשים בפחד שייקחו לה את הילדה.

בניגוד לדנה ספקטור, רבות מהמתגרשות שאני מכירה באופן אישי חיות בפחד מצמית שייקחו להן את הילדים, מצד אחד. מצד שני הן חיות בפחד מצמית שלא יהיה להן איך לפרנס את הילדים שלהן אחרי שיזכו בהם. רוב הנשים מרוויחות פחות כסף מבני הזוג שלהן, רוב הגברים יוכלו להרשות לעצמם עורך דין יקר יותר וטוב יותר. אבל כל זמן שחזקת הגיל הרך עומדת על תילה נשים גרושות יכולות להיות בטוחות שגם אם העו"ד היוקרתי יצליח לנשל אותן מרכושן ולסחוט מהן הסכמה לדמי מזונות מופחתים בילדים הוא לא יכול לגעת. עוגן של שפיות בתוך כאוס של אי וודאות בחסות החוק לחזקת הגיל הרך.

כשמאקרו ומיקרו נפגשים

ארגוני הנשים בוחרים להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את אי השיוויון היסודי בחברה שלנו בין גברים לנשים, בין מתגרשים למתגרשות ולטעון שאי אפשר להתחיל לתקן את המצב באמצעות שיפור מצבו של הצד החזק במשוואה. ספקטור בוחרת להסתכל במיקרו, באדם הפרטי שנעשתה לו עוולה, אדם פרטי שהוא במקרה גבר שלא חטא ולא עוון. בכל הפעמים שבהן העלתה ספקטור את חמתה של האומה הפמיניסטית היו אלו מקרים שבהם היא נתנה את עצמה כדוגמא. ספקטור היא תמיד דוגמא מצויינת אבל גם במקרה זה בדיוק כמו במקרים קודמים של חמת זעם פמיניסטית, היא לא דוגמא מייצגת אלא היוצא מן הכלל. איך אומרים בפייסבוק, היוצא מן הכלל שמעיד הכלל.

מדד הלסביות (בפריים טיים)

הבת של המנהלת

כשהתבשרתי, לקראת אותו סופשבוע גורלי, שאורנה בנאי עומדת לצאת מהארון בכתבה ב"7 ימים" תגובתי הראשונה היתה, פחח. הנימוק היה, חחח. אם הייתי מחליטה באותו רגע לכתוב על זה משהו כנראה שהייתי מסתפקת ב'זה מעט מדי ומאוחר מדי' היאה יותר לגילי. בשנה האחרונה יצאו מהארון מספיק סלבס בכירים וכל מה שקבלנו מהם זה מלמולים כפופים מסוג 'יש לי בן/בת זוג' במקום 'אני הומו/לסבית' גאה וזקוף. אני חייבת להודות שמאז הרצח בברנוער יש לי מעט מאוד סובלנות, כלומר אין לי טיפה סובלנות למפורסמים בארון. כשילדים בני 17 שוכבים על הרצפה שבורים ומדממים נראה לי שלאף אחד אין את הפריווילגיה לחכות לזמן ולמקום המתאים לו ולמשפחה שלו ליציאה מהארון. כמובן שזה לא נותן זכות לאף הומו קירח להוציא אותם בכוח מהארון – כקהילה יכולנו רק לבוז להם, לרחם עליהם ולזכור להם את זה לכל החיים.

אז פוליקר יצא בקול ענות חלושה וכך גם סקעת ורביץ והתחושה הכללית היתה של 'כאילו, דה!' אבל אז הגיע יום שישי ואיתו כותרת המשנה המרטיטה "כן, אני לסבית תשושה". אורנה בנאי עשתה את המעשה הנבון והמתבקש, דיברה בכנות והשיגה תועפות של אמפתיה. אני, מצדי, עדיין הייתי קפוצה ונרגנת כלסבית. נכון, זה לא מעט מדי אבל זה לגמרי מאוחר מדי וחוצמזה יש לה הופעה חדשה והצגה חדשה ועונה חדשה של מצב האומה שהיא צריכה לקדם. שאני אפרגן??

הבת של השופט

ובכן, כן. בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני נאלצת להודות שכזה עוד לא היה, בטח שלא בלסבית. הומואים שאינם טייפקאסט כבר ראינו בטלוויזיה, גם בפריים טיים – שופט בריאליטי, מנחה בריאליטי – אנשים שנבחרו בשל כישוריהם והם רק במקרה גם הומואים. לסביות כמעט שלא. היו בשנה האחרונה כמה לסביות שהביאו לריאלטי את קסם הבוץ' – נועה דויטש, גילי שם-טוב ופרידה הכט – דויטש עם קול קטן ושארם ענק ושם-טוב קלאמזית ומתוקה הגיעו, להערכתי, עד לאן שהלב לוקח בזכות הלב הלסבי החם. באוחץ' הגדול אינני צופה אבל מתחקיר קצר שערכתי בקרב מומחית עלה שדווקא פרידה הקונטרוורסלית הצליחה להנשיל את הטייפ קאסט, אהבו אותה או שנאו אותה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהיא.

ועכשיו אורנה בנאי. פעמיים בשבוע בפריים טיים של ערוץ 2 בתקופה שבה הרייטינג שלו מתחיל להזכיר משטרים אפלים (כלומר את זה של הערוץ הראשון בימים של ערוץ יחיד) כשווה בין קומיקאים – בגלל שהיא מצחיקה, לא בגלל שהיא לסבית. בתוכנית הראשונה זה עוד היה כר נרחב לבדיחות, כולל המשאית וזה שהיא בטח עשתה את הריאיון הזה כדי לקדם את התוכנית החדשה שלה. אבל מאז זה סתם עוד נושא שאפשר לצחוק עליו, כמו הבתולין של גורי, התלתלים של שליין והקוטג' של עינב גלילי.

הבת של השכנה ממול?

באופן בלתי מתקבל על הדעת אני שמחה כל כך לגלות שטעיתי, לא רק שזה לא היה מעט מדי, זה גם לא מאוחר מדי, למרבה הצער. צעירות וצעירים עדיין חוששים לספר להורים שלהם שהם לסביות או הומואים או בי או טראנס, הם עדיין חוששים לספר לחברים שלהם, עדיין חוששים לצאת מהארון. עשר שנים אחרי שקורין אלאל, זמרת ומפורסמת וראשונה (כן, עברי יצא לפניה אבל הוא לא לסבית וגם רונה קינן אבל קשה לומר שהיא היתה מפורסמת ב-2011*) יצאה מהארון ניראות של לסבית בתקשורת ובציבוריות זה עדיין נושא לענות בו. בישראל 2012 לסביות בפריים טיים זה עדיין נושא עם עניין לציבור, עדיין הישג.  אם לדייק, זהו בדיוק מצב האומה.

* למעשה, רונה קינן מעולם לא היתה בארון ועברי יצא מהארון כמה חודשים אחרי קורין. תודה לאייל גרוס על התיקון והחידוד

בתול, כבשה ולסבית

יש תקנה?

מעשה ברבי אליעזר

שלשום (31.1.12) בתוכנית 'עובדה' שודר ראיון שערכה אילנה דיין עם (הרב) מוטי אלון המואשם במעשה מגונה בכוח ומעשה מגונה בקטין שהיה תלמידו. אין לי טענות לאלון שמצא בפריים טיים של הערוץ השני במה הולמת להפצת קסמו האישי. יותר מזה, כל הפרשה הזו התחילה כהודעה לתקשורת ואין שום טעם לצפות שהיא לא תמשיך להתנהל שם גם אחרי שנפתח ההליך הפלילי, התקיים שימוע והוגש כתב אישום. להערכתי הוא לא הביא לעצמו המון תועלת אבל גם לא עשה נזק כלשהו, מי שהאמין קודם לכן בחפותו עדיין מאמין לו, מי שלא, לא. גם למערכת 'עובדה' אין לי יותר מדי טענות מכיוון שלא היו לי יותר מדי ציפיות. לאחר שהותשה, כנראה, מחרושת תביעות הדיבה נגדה מעדיפה המערכת את סוגת הראיונות החושפניים על פני תחקירים מעמיקים שבאמת משנים משהו. בתגובה, התראיין אתמול (הרב) אבי גיסר מפורום "תקנה" אצל קרן נויבך בתוכנית "סדר יום" ברשת ב'  כדי להשיב לטענות של אלון על משפט השדה שהפורום עשה לו.

ורבי יהושע

כמו לפני שנה וחצי כשהתפוצצה הפרשה, גם עכשיו, אלון והתנהלותו מטרידים אותי פחות מהתנהלות החבר'ה של פורום תקנה. ראשית מרגיזים אותי התיאורים החגיגיים שלהם את ההחלטה להקים פורום כזה. לא נראה לי שמישהו מהם ישב בבית המדרש כשיצאה בת קול שהעירה את תשומת ליבו לכך שעשויים להיות רבנים שמנצלים לרעה את סמכותם הרוחנית כדי לנצל מינית את צאת מרעיתם, ושחייבים לייצר מקום שיאפשר לקורבנות כאלו לספר את סיפורם. סביר יותר להניח שרבנים מדרגי הביניים קיבלו פניות אנונימיות או אנונימיות למחצה שנוגעות למעשים לא נאותים של רבנים בדרג שלהם או בכירים מהם. הם כנראה האמינו לתלונות ולא ידעו מה לעשות, יתכן כי חששו שמעמדם הציבורי אינו מספיק ובמצוקתם פנו לקולגה בכירה מהם. ביחד הם פנו לייעוץ משפטי ובסופו של דבר התהליך הוביל להקמת פורום שכזה – שלא פחות ממה שהוא נועד לאפשר לקורבנות להתלונן במקום בטוח נועד לייצר מקום בטוח לרבנים שמרגישים מחויבים לפעול נגד קולגות שלהם שלא במסגרת החוק.

ורבי עקיבא

אז עולה לשידור גיסר ומודה, בעצם, שבתלונה הראשונה לא היה עניין פלילי ומסביר שהסטנדרט הפלילי הוא המינימום המוסרי אבל החברה צריכה לשאוף להרבה יותר. זה, על פי גיסר, מה שהפורום לקח על עצמו לעשות. תזכורת, המתלונן הראשון היה בגיר בזמן שהתרחשו האירועים שעל הפרק, הוא לא היה תלמיד של אלון וכפי הנראה לא טען שמשהו נעשה בכפיה. כולם מסכימים שבשיאו זהו סיפור על אדם שניצל את סמכותו כרב ואת המוניטין שלו כיועץ כדי לעשות מעשה שאין לנקוב בשמו. כלומר, הבעיה היחידה בסיפור היא שימוש לא הגון שעושה אלון בסמכותו כרב. ובכן, מה עושה פורום תקנה כדי לתקן את המעוות? מקבץ כמה רבנים ומשתמש בסמכותם כדי לעשות משהו שאין להם סמכות חוקית לעשות – לקיים הליך פסאודו משפטי ובסופו להטיל סנקציות על פסאודו נאשם.

ורבי טרפון

כדי להמחיש למראיינת את הגינותו של פורום תקנה ואת חוסר הפניות שלו מציין גיסר את שמם של העומדים בראשו – כלומר, די במוניטין של הרבנים האלו כדי לטהר את הפורום כולו מחשד לאינטרסים זרים. גיסר עוד מגדיל לעשות ובשידור חי מאשים אחרים (אלון, קצב ואחרים, שכנראה, אין לנקוב בשמם) בחוסר מודעות. למרבה הצער חוסר מודעות היא בעיה שאף אחד איננו מחוסן בפניה. מתוך 31 חברי הפורום יש פסיכולוגית אחת, עו"ס אחת עוד 2-3 נשים מתחום הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית. ברור לכל כי זכות הקיום של הפורום מגיעה מהרב יעקב אריאל והרב אהרון ליכטנשטיין, נשיאיו. יהיו מה שלא יהיו המעשים של מוטי אלון הוא לא יכול היה לעשות אותם אלמלא המעמד המיוחד שיש לרבנים, כולם, בחלק מהציבור הדתי.

רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית

יש רק שני דברים הגונים שפורום תקנה יכול היה לעשות: 1. לצאת מהצללים – לפרסם (לכתחילה, לא אחרי שלוש שנים כשהם מבינים שעיתונאים עומדים לעשות את זה לפניהם) את הסיפור ולקחת אחריות/סיכון לתביעת דיבה. 2. לקרוא לכלל הרבנים להפסיק לייעץ בנושאים שבהם אין להם כל הסמכה ולהפנות את צאן מרעיתם למומחים. המשמעות של זה היא, בין השאר, שהם נדרשים ולוותר בעצמם על הפרווילגיות הכרוכות בתואר היוקרתי, רב. זה לא פשוט, זה כמעט לא אנושי אבל החדשות הטובות שעדיין לא מאוחר מכדי לנסות.

מחוז ירושלים Vs מחוז תל אביב

למי ששכח: ניסו שחם

"תפעיל מכת"ז (מכונת התזה, כלי רכב לפיזור הפגנות. בנ"פ), חרא עליהם. שישרפו, אל תעשה חשבון. תפעיל מכת"ז…ועצורים. עצורים רוני,  עצורים ישברו את הכל. מלא מעצרים, כולל שימוש בכוח. לא אלפ"ה (אמצעי לפיזור הפגנות), אלות. פלג גוף תחתון אם צריך." כפר מימון, יולי, 2005. על המונולוג האנין הזה חתום תת ניצב ניסו שחם, איש חוק שבז לחוק, תועד במצלמות הטלוויזיה, נשפט וקיבל נזיפה וקנס בגובה שישה ימי עבודה.

ב-2007 מונה ניסו שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים כשגם בג"ץ לא עוצר בעדו, ב-2010 הוא קודם לדרגת פקד. במאי 2011 מונה שחם לתפקיד מפקד מחוז ירושלים. אם לא הייתי כלבה מסוג כלשהו הייתי חייבת להודות שמדובר במינוי גאוני, האיש הרי הכריז שהוא יודע לטפל בחרדים ומה נחוץ למחוז ירושלים יותר מאדם שיודע לטפל בחרדים? ובאמת עברו שבעה חודשים ומשטרת ירושלים עצרה שישה חרדים מבכירי העדה החרדית החשודים בעבירות מס ובהונאה בכספי תרומות. עד הערב בכיר העצורים שוחרר אחרי שהשופט קבע ש"אין שמץ של ראיה נגדו" ושניים אחרים שוחררו למעצר בית. במהלך היום הנצו הפגנות ספונטניות בירושלים ובבית שמש. בשעות הצהריים נעצרו שלושה מפגינים בירושלים ושניים בבית שמש ובשעות הערב נעצרו ארבעה נוספים בהפגנה בבית שמש.

למי שלא זכר: מחוז תל אביב

באותו זמן בצד השני של היקום נאספים כוחות משטרה גדולים (כמאה שוטרים) לקראת פינוי מאהל התקוה על תשעת תושביו שמורחקים מהמקום מבלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם. באזור המאהל התכנסו פעילים כדי למחות נגד הפינוי ולתמוך במפונים. במהלך הפינוי נעצרו 4, שלושה מדיירי המאהל וסתיו שפיר אחת בטענה שהפרה צו הרחקה למרות שלא נכנסה לגן התקווה אלא עמדה ברחוב סמוך. לכולם הוצע לחתום על מעצר בית לשלושה ימים, למיטב הבנתי אף אחד מהם לא חתם, אחת שוחררה לאחר שהשוטרים קבלו את טענתה שעמדה ברחוב סמוך האחרים העדיפו להישפט. בשמונה בערב דיווחה סתיו שפיר שהיא נשפטה ויצאה זכאית אחרי שהיתה במעצר כל היום.

בעקבות פינוי מאהל התקווה התארגנה הפגנה ספונטנית שצעדה ברחובות ת"א לכיוון בניין העירייה שם פגשו המפגינים כוחות משטרה גדולים ונחושים. כל מי שהחזיק מגאפון וכל מי שנראה לשוטרים (שאף אחד מהם לא ענד תג מזהה, בדיוק כמו השוטרים בשכונת התקווה בבוקר) מוכר נשלף, חטף ונעצר. אחרים חטפו בלי להיעצר. 14 מפגינים נעצרו, מתוכם 11 שוחררו עוד באותו לילה אחרי שאולצו לחתום על הסכמה להרחקה לחמישה ימים מהעירייה ומביתו של חולדאי. יגאל רמבם שנזקק לטיפול רפואי המתין לו בחדר המיון כשהוא אזוק ומלווה בידי שני שוטרים ושלושה מאבטחים של בית החולים. עד הבוקר הוא שוחרר גם מהמיון וגם מהמעצר.

תנו לי לקחת אתכם כמה ימים אחורה 12.1.12, שלוש לפנות בוקר כוחות צבא ומשטרה מפנים את מאחז "מצפה אביחי" המכונה גם "גבעה 18" שבאזור חברון. אנשי מג"ב ימ"מ ושאר ראשי תיבות במדים ובלי תגים מזהים פרצו לבתים והוציאו מהם את התושבים בלי לתת להם הזדמנות לאסוף את חפציהם תוך שהם מפעילים אלימות ללא שום הצדקה. אתם מוזמנים להתרשם מהדיווח האובייקטיבי והקריר של חדשות 2 ולהשוות אותו לתיעוד המצולם, דיווחים מהשטח טוענים שהיתה גם הטרדה מינית ולא בפעם הראשונה באירועי פינוי מאחזים.

אותו מקרר בגישה כל כך שונה

אז מה היה לנו כאן, כאן וכאן? כמויות מופרזות של אנשי צבא ומשטרה, שוטרים ללא תגים שמסרבים להזדהות, מעצרי שווא והפחדות מחד. מאידך, תקשורת מנומנמת שבשם האובייקטיביות מראיינת ומצטטת אבל מתקשה לדווח. כל מאבק לעצמו, כל מאבק ושוטריו, כל מאבק ושוטריו הסמויים או סוכני השב"כ המרושלים שלו. כל מאבק וצרות עינו בפריווילגיות מדומות שהשלטונות מעניקים למאבק אחר. כך למשל, בלילה שבין ראשון לשני, בינות לציוצים מלב ליבה של ההפגנה צוייץ גם ההגיג הבא: "בת"א 11 עצורים בהתפרעות משטרתית מול הפגנה לא אלימה ובינתיים בבית שמש: כ200 מפגינים חסמו רחוב הבעירו צמיגים ויידו אבנים על מכוניות. עצורים=0". הקדים אותו בשבוע רגב קונטס: "אם היינו חרדים שמפגינים בירושלים לא היו ממהרים לעצור." מצד שני לא חסרים אנשי יש"ע עם אצבע על הדק התגובה האוטומטית שרק מחכים לשמוע את התל אביבים הבכיינים מתלוננים על שוטרים בלי תגים כדי לברר איפה הם היו כששחורי המדים פיצצו להם את הצורה בעמונה. יתכן שאף אני לקיתי מדי פעם בהטפות והשוואות כאלו כי זה אמת מדגדג בקצות האצבעות – השמאלנים המעצבנים, הימנים הפשיסטים והחרדים שחיים על חשבוננו.

מי שהיה בהפגנה בלתי אלימה בתל-אביב וקרא וראה את הסיקור התקשורתי ושמע את קציני המשטרה מספרים על אלימות של המפגינים, איך אדם כזה יכול לקבל כלשונם את דיווחי התקשורת על הפגנות שמתקיימות בבית שמש או פינוי שמתרחש בעמונה? מי שחושב שזה טוב שיש במחוז ירושלים איש חזק, שהגיע הזמן שיראו לחרדים מאיפה הדג משתין לא יכול להיות מופתע כשאותם שוטרים ואותו מפקד מחוז משתמש באותה אלימות כלפי מחוסרי דיור שפלשו לבניין נטוש. מי שחושב שמפקד מחוז תל-אביב יקדם את מפגיניו בפרחים וחיוכים בשעה שמפקד מחוז ירושלים מאכיל את מפגיניו אלות ומרורים הוא תמים או טיפש.

עצרו את הסוסים שלכם יקירי חסידי אומות העולם, אני יודעת מי חוטף יותר ומי אמר את זה קודם ואני אומרת, אדרבא. לשיטתכם, התגובה המוסרית ההולמת היא לעלוץ כשהמתנחלים סופסוף חוטפים את מה שהערבים אוכלים כבר שנים? כשסופסוף קורה מה שהתרעתם עליו 40 שנה הדבר ההגיוני הוא לחטוף מכות משוטרים בתל אביב ולהתלונן למה לא יורים על מתנחלים רימוני גז מדמיע בכינון ישיר?

אוהלים מרקדים

שמאלנים, מתנחלים וחרדים יקרים. אתם יכולים להמשיך להיות הכי צודקים, להמשיך לשנוא אחד את השני, להאמין לכל מה שהמשטרה אומרת על האחרים, להמשיך לשמוח כשהיא עושה סדר אצל האחרים, להמשיך לחטוף מכות ולהיעצר באופן לא חוקי ולהמשיך לבכות באתרים האלטרנטיביים שלכם כשזה קורה לכם. מיטיבי הלכת יכולים להמשיך ולהשוות למי יש יותר גדול – כמה עצורים יש אצל האחרים על הפגנה לא חוקית ולא אלימה של 100/200/300 איש, כמה ידיים שבורות יש בצד השני על חסימת כבישים וכמה סיקור הם מקבלים בתקשורת. אתם יכולים להמשיך את הספירה לאחור עד לפצוע הקשה הראשון בעקבות אלימות השוטרים ולקוות שההרוג הראשון לא יהיה החבר הכי טוב שלכם. אתם יכולים להמשיך לתת לניסו שחם ולדני לוי מפקד תחנת לב תל אביב להתחרות בדרבי המשטרתי האלים והדוחה על תואר מפזר ההפגנות הנחוש ביותר ואתם יכולים להתחיל לחשוב מחדש איך מאייתים סולידריות.

לא יודעת איך, שכל אחד וכל מאבק ישב עם עצמו וישאל את עצמו אם הוא יותר שונא את האחרים או את המשטרה ואז יחשוב יצירתי, משהו כמו אוהלים מטיילים שציון הפקח לא מוסמך לפנות. עד אז, נוסטלגיה.

הדרת נשים מהפודיום

פרולוג קטנוני

הדבר הראשון שקופץ לעין במהלך עיון בעשרות עמודים ואתרי אינטרנט בנושא הכנס השערורייתי של מכון פוע"ה שהתקיים היום (11.1.12) הוא העובדה המחרידה שכה מעטים מאייתים נכון את תחום ההתמחות הרלוונטי, גינקולוגיה (Gynecology בלע"ז). בראש השוגים, כמובן, מכון פוע"ה עצמו – אולי מטעמי צניעות ואולי בשל חיסכון בשירותי הגהה ואולי אני סתם גועלית. בסך הכל גם אחד הרופאים שבסופו של דבר בטלו את השתתפותם בכנס מאיית את מקצועו בצורה משונה וגם הוא, כפי הנראה, חסך על שירותי הגהה לאתר שלו. דווקא מ"ישראל חופשית" שהקפידו על דגש חזק בפוסטר שלהם אפשר היה לצפות ליותר, אך לשווא. אין ספק הרגע הגעתי לשיאים חדשים של ביצ'יות אבל מה אני אגיד לכן, אם יצא לי עוד פעם בחיים להתלבט למי אני נותנת לנעוץ לי מחט ברחם בזמן שאני מתאמצת לגדל שם תינוק אני בהחלט אעדיף שזה יהיה מישהו שמסוגל לשים לב לשגיאות כתיב בכותרת של דף הבית שלו. אופס, מקווה שלא אזדקק ליעוץ גנטי בעתיד הקרוב.

ערווה ערווה אין קץ

איכשהו, גם הסקנדל סביב הכנס הזה, כמו כל שבועות הערווה שקדמו לו מריחים כמו בורקס שחומם במיקרוגל. כאילו מישהו חטף באמצע הלילה קרייבינג לפחמימות ריקות וכל מה שהוא הצליח למצוא פתוח זה אלונית. למרבה הצער זה לא מישהו ספציפי, בכל כלי תקשורת בין אם זה ב-FM , ב-HD , בפרינט או בדיגיטל יושב איזה עורך עם נרגילה שלא נרגע עד שהוא מקבל את מנת ההדרה היומית שלו. מצד שלישי אולי אני קצת קשה גם איתם כי מצד שני יש גם את הרבנים האלה שמתנדבים להגיד כל מה שצריך בכדי לראות תמונה של עצמם בטמקא ואפשר להבין את עורכי הלילה שקצת נמאס להם מסתיו שפיר שבינתיים עוד לא הסכימה להידרס שוב. בקיצור, קשה לי להאמין ששני הצוערים ההם מקורס קצינים היו הראשונים שיצאו באמצע טקס צבאי ששרו בו חיילות, קווי המהדרים נוסעים כבר עשר שנים לפחות וקיבלו כבר הכשר של בג"צ ואפילו נעמה הקטנה מבית שמש שריגשה מדינה שלמה וכל זה, חטפה את היריקה המפורסמת ההיא בפאתי ספטמבר, וולווט כבר עשתה מזה צימעס.

גם הכנס הזה מתקיים זו השנה ה-12 ולמיטב הבנתי הוא מתקיים כל השנים האלו באותו פורמט מיזוגני ואף גרוע יותר ומעולם לא שמענו עליו מחוץ לברנז'ה. נשות "קולך" התמרמרו, מן הסתם. כנהוג, שאר העולם דפדף את זה כעניין פנים מגזרי, של כל מגזר שהוא לא הוא. איתרע המזל והשנה הכנס, שנקבע חודשים מראש, מצא את עצמו בעיצומו של גל מודעות ציבורית או לפחות של התעניינות תקשורתית ביחס של חרדים/חרדלים/דוסים לנשים. כך, בתוך שבוע וחצי מרגע שהוא הפך לאייטם תשעה מתוך אחד-עשר הרופאים שהיו אמורים להרצות בכנס ביטלו את השתתפותם. הראשונים שביטלו את השתתפותם עשו את זה, כפי הנראה, כי נפל להם איזשהו אסימון. האחרים עשו את זה תחת לחץ ציבורי כבד. חלק מן המבטלים פרסמו את מכתבי הביטול שהם שלחו למארגני הכנס, אף אחד מהם לא טען שהוא לא היה מודע לכך שמארגני הכנס אינם מעוניינים בדוברות. לפחות באחד מהמקרים מארגני הטקס דרשו ממוסד רפואי לשלוח גבר במקום האישה העומדת בראשו והמוסד נענה לדרישה.

רק מילה טובה

חייבים להגיד מילה טובה, לכולם. מתקיימים כל כך הרבה כנסים בארץ ובעולם שבהם ייצוג הנשים הוא זעום שקצת קשה לדרוש מזכרי אלפא שדקדקנותם אמנותם שישימו לב שאין ולו אישה אחת ברשימה של עשרים ומשהו מרצים. למארגני הכנס וודאי שאי אפשר לבוא בטענות מכיוון שהם עושים את זה כבר שנים ועד כה אמות הסיפים לא עפעפו. דווקא ההסתדרות הרפואית עשתה מעשה משונה ופרסמה עדכון לקוד האתי שקורא לרופאים שלא לקחת חלק בכנסים שמדירים נשים. אבל אף אחד לא שאל את עצמו מה יש למנהלי מחלקות בבתי חולים ציבוריים, רופאים מומחים, הבכירים בארץ בתחומם להסתובב בשעות העבודה עם טיפוסים כמו רבה של קרית ארבע ורב המושב כפר מימון. אף אחד לא שואל אותם ואת עצמו מה יש להם לחפש בכנס שכותרתו "חידושים בגניקולוגיה והלכה: פסקים, דילמות והתמודדויות". אף אחד לא שאל את עצמו למה הרפואה (במקרה זה תחום הגינקולוגיה) צריכה לתת פתרון לבעיות שיצרה ההלכה. אף אחד לא שואל את עצמו למה אותה הסתדרות רפואית מעולם לא טרחה לעדכן את הקוד האתי כשרופאיה הסכימו לתת טיפול הורמונלי לנשים שאין להן בעיות פריון אבל יש להן בעיות הלכתיות שמונעות מהן להרות.

או שתיים

אם כואב לי הגרון ורופא המשפחה חושב שזה ויראלי ואני בכל זאת מבקשת אנטיביוטיקה הוא כנראה יגיד לי שלדעתו אני לא צריכה וירשום לי אנטיביוטיקה בכל זאת. אם אישה הולכת לגינקולוג שלה ומבקשת כדור שיאריך את המחזור שלה כדי שהביוץ יהיה אחרי הטבילה במקווה הרופא כנראה יגיד לה שהיא לא צריכה וירשום לה בכל זאת. אבל אם הרב של האישה הזו ניגש לגינקולוג ושואל אותו איזה תרופה הוא יכול לרשום לנשים שפונות אליו עם בעיה הלכתית כדי שהוא לא יצטרך לתת פתרון הלכתי, הרופא צריך לזרוק אותו מכל המדרגות.

לא יותר מזה

מצד שני, אם הגינקולוג שלי רושם לי כדור ואני שואלת אותו אם יש לו תופעות לוואי אני לא נרגעת כשהוא אומר שזו תרופה ש"הרב רושם" כדי להדגים לי כמה שהיא בטוחה וכמה אני נודניקית. אגב, בעולם המושגים הקסום של תחום הגינקולוגיה והפריון עליה של 20% בסיכוי להריון מרובה עוברים היא תופעת לוואי סבירה. זקיקים שגדולים פי שניים מהנורמלי גם הם תופעת לוואי סבירה, אבל אם את בוכה במשך שבוע אחרי שלקחת את הכדור זו אינה תופעלת לוואי כלל וכנראה שנכנס לך משהו לעין. שינויים במצב רוח זו תופעה שאיננה מוכרת לעולם הרפואה שמחוץ לפסיכיאטריה.

אפילוג קטנוני

כל אישה שכתתה את רגליה באגפי הפריון נתקלה בהרבה יותר מרופא אחד שלא מעוניין להסביר לה מה המשמעות של בדיקות הדם שלה ומה הן כל האפשרויות שעומדות בפניה, סיכויים וסיכונים. למעשה, כל אישה שאי פעם היתה בהריון נתקלה בהרבה יותר מרופא נשים אחד שנתן לה את אותו היחס בדיוק, פלוס ההרגשה שהיא היסטרית ונודניקית. משום כך אני לא מתפעלת מאף גינקולוג ובפרט לא מכאלו שמתעלפים מחוסר הכבוד שבארגון כנס בגינקולוגיה שמדיר נשים מהפודיום.

*** ד"ר ערן אתה איש יקר, ד"ר מיכל תודה על היותך ***

לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה

השבוע אני נותנת חזק בסלונה. פוסט חדש במסגרת פרוייקט לא-תסתמו-לנו-את-הפה-גירסת-הבלוגרים (בסלונה תוכלו גם להקשיב לשירים, כאן שמתי לינקים למילותיהם).

ירדנה ארזי vs אפרים שמיר

 

אם למישהו יש את הקשרים המתאימים הוא מוזמן לשאול את ירדנה ארזי אם יש משהו מכל הדברים שאין פעם נכתבו עליה שהיא לעולם לא תשכח. בואו לא נשכח, בשנים הרלוונטיות (משהו כמו לפני מיליון שנים) נכתבו עליה די הרבה דברים. לי אין את הקשרים המתאימים אבל גם אין לי ספק מה ירדנה ארזי תזכור אחרי שהיא כבר תשכח הכל. היא תזכור את השיר ההוא של אפרים שמיר "נכון את יפה". הסיפור כבר סופר אין ספור פעמים, שמיר היה מאוהב בארזי, הילדה הכי יפה בלהקת הנח"ל שמצידה, נו, אהבה ילד אחר. שמיר, בתמורה, כתב לה את הפזמון המרושע: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם".

טוקבקים נגוזים בתוך כמה שעות אל תהום הנשיה, פוסטים מחזיקים מעמד כמה ימים, כנ"ל כתבות בעיתונים. אבל שירים, רבותי, שירים נשארים לנצח. אם יש חוק לשון הרע בנוגע לפרסומים בעיתונות או באינטרנט הוא חייב לחול גם על שירים. אז אפרים, אם אין לך 300,000 ש"ח מיותרים נדמה לי שכדאי לך להקליט את השיר מחדש ואף לעדכן את הפזמון – "לא תדעי אהבה אמיתית, לכאורה".

בעקבות התיקון לחוק לשון הרע (פיצוי של עד 300,000 ש"ח ללא הוכחת נזק) יש לא מעט שירים עבריים שצריכים להתעדכן או לפחות להגיע עם מכתב התנצלות. להלן מדגם, אתן מוזמנות להרחיב אותו.

איגי ווקסמן vs חמי רודנר

את השיר "בואי נפרד" כתב חמי רודנר לבת זוגו לשעבר איגי ווקסמן לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות כמו: "מה אכפת לי הוא, ושכולם ראו" לא משאירות הרבה מאוד מקום לדמיון וגם הפזמון מטיח אשמות שטרם הוכחו מעל לכל ספק סביר: "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". אם רודנר לא רוצה למצוא את עצמו בבית המשפט אני מציעה לו את העדכון הבא: "הו, מתוקה שלי, פישלת, לכאורה".

קארין אופיר vs אביב גפן

את השיר האנין "אל תדאג" כתב אביב גפן לחברתו לשעבר קארין אופיר לאחר שזו, נו, לכאורה, בגדה בו. שורות מעודנות כמו "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם" משאירות כנראה צילו של ספק ולכן הוא חוזר עליהן פעמיים באותו בית. משום כן, אם גפן לא רוצה להסתבך עם השוטר אזולאי הוא יכול להרשות לעצמו לעדכן את חציו השני של הבית: "אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת, לכאורה".

זלמן שזר vs רחל המשוררת

את השיר "גן נעול" הקדישה רחל בלובשטיין (הידועה בכינויה רחל המשוררת) ל'זר'. הפרשנות המקובלת היא שהשיר מוקדש לאהובה, לכאורה, זלמן שז"ר – מי שלימים יהיה נשיאה השלישי של מדינת ישראל (ז"ר הם ראשי התיבות של שמו זלמן רובשוב). שז"ר, מיותר לציין, היה נשוי ולא לרחל. בעולם מתוקן, כמו זה שנזכה לחיות בו מרגע שהתיקון לחוק יכנס לתוקף, היא היתה כותבת: "ועינים אך תמתנה רגע, והנה שפלו כבר, לכאורה".

אני vs העולם

ואני, שירה אינני כותבת, אף לא פזמונאות. בלוגרית אנוכי ולעתים גם אני חוטאת בטקסטים מעודנים. קבלו תרחיש: יש איש אחד, שלמה אבינר שמו, רב במקצועו, שמשמש סמכות רוחנית לארגון ששמו "עצת נפש" שמתיימר לרפא הומואים ולסביות ממחלתם. נניח ששוכנעתי שאני מקולקלת אך ברת תיקון ואני מוכנה לשלם להם עבור טיפול שיתקן אותי. נניח שלא רק שלא נרפאתי בעקבות הטיפול שלהם אלא שמצבי אף הוחמר ונזקקתי לטיפול נוסף כדי לרפא את נזקי הטיפול הראשון.

אפשרות ראשונה: אני הולכת לבית משפט ומוכיחה ששיקרו לי במצח נחושה. כדי לקבל פיצוי כספי עלי להוכיח שנגרם לי נזק. והיה והוכחתי – גובה הפיצוי יקבע לפי גובה הנזק. אפשרות שניה: אני הולכת הביתה וכותבת בבלוג שלי שאבינר והארגון שלו שרלטנים – אבינר לא צריך להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כדי לתבוע ממני פיצוי של 300,000 ש"ח. זאת המשמעות של התיקון לחוק לשון הרע.

ובכן, מעודי לא פניתי לעצת נפש או טופלתי על ידם, בכל זאת כתבתי באחד הפוסטים: "במילים אחרות, הרב אבינר הוא שרלטן". תתבעו אותי.